נקודת התחלה: בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов)
נקודת סיום: מנזר רילה (Рилски манастир)
מרחק: 16 ק"מ (445 מ' עליה, 1591 מ' ירידה), 8 שעות הליכה
עם אור ראשון אני יורדת בשקט ממיטת הקומותיים ומתגנבת לשוטט ברחבי הבקתה. הרוב עוד נמים את שנת היופי שלהם, אך יש כאלה שהקדימו אותי וכבר בהכנות אחרונות לקראת יציאה לדרך. אני לוקחת את הזמן, מתרגעת עם עצמי ועם הספר שהבאתי וכמובן עם פנס הראש...
לאט לאט הבקתה מתעוררת לחיים. אני יוצאת לצלם קצת בחוץ, וגם בפנים. מרוצה עד מאד מהרגעים שהצלחתי ללכוד באור הרך. חתול הבית השמן יושב על אשנב ההגשה עם פרצוף של "אני כאן הבוס" וקרן אור ראשונה נוגעת בו, החלק האחורי של הכלב מבעד לדלת החצי פתוחה, אחד מבעלי הבית מעשן סיגריה ראשונה על המדרגות.
פרנץ' טוסט וריבה הום מייד של וונצי | צילום: בעז זלמנוביץ
התארגנות, ותיקים, ארוחת בוקר של פרנץ' טוסט, ריבה נהדרת תוצרת בית וחריץ גבינה מלוחה, ופרידה מוונצי. רגע לפני שאני יוצאת, התרמיל כבר עלי ואני מקליקה את נרתיק המצלמה אלי, טופחת עליו ואומרת לוונצי, "That's the most important thing". כשאומרים לוונצי מילה, זה מיד מזכיר לו דברים והופך מאליו לסיפור מרתק, וכך הוא מספר לי כי פעם, בהודו, צילם מספר צילומים בלתי נשכחים – אך המצלמה אבדה לו ועד היום הוא מצטער על הצילומים ההם שהלכו עמה. אני מנחמת אותו ואומרת לו שמה שחשוב הוא לא הצילומים, כי אם הזכרון שנשאר עמו לתמיד ושאף אחד לא יכול לקחת ממנו את הרגעים שצילם. אמירה שתתברר מאוחר יותר היום כרלוונטית יותר מתמיד.
בקתת איוון ואזוב | צילום: בעז זלמנוביץ
7:30 ואנחנו על השביל. בחוץ הכל נקי ורחוץ מהגשם שירד הלילה. לעומת יום האתמול שאופיין בעליות, היום מצפה לנו יום הפוך – עליה מתונה מאד בהתחלה, ובכל היתר בירידה ארוכה ארוכה.
תחילת הדרך חוזרת למעשה על סוף הדרך בה הגענו אתמול בשביל הירוק. היא ביצתית למדי ויש לדלג ממקבץ עשב אחד לאחר – להיזהר לא לדרוך בטעות על מעטה מתעתע שמתחתיו בוץ טובעני. אנחנו מדשדשים לנו על העשב הרטוב, מוצאים נתיבים בין הנחלים הקטנים וצואת הסוסים והפרות. פה ושם מפספסים... אבל סך הכל נשארים יחסית יבשים.
מוצאים נתיבים בין נחלים קטנים
מצאנו בקלות את הפיצול עם השביל האדום עמו נמשיך עד סוף היום. בעליה מתונה הנמשכת כשעתיים אנחנו תופסים גובה, עוצרים לצלם סוסים מול השמש המשרטטת סילואטים נהדרים של העדר על קו הרכס, רועה עם עדר פרות והרבה נופים יפים. עכשיו גם אפשר לצלם את בקתת איוון ואזוב, אם נביט לאחור, בזכות מזג האוויר הנהדר שלו זכינו הבוקר. הבקתה הולכת ומתרחקת, הולכת וקטנה.
בקצה העליה יש תצפית נפלאה בה נעצור למנוחה ארוכה. פה גם, לאחר שעות מרובות של ניתוק, פתאום יש קליטה ואנחנו מתחברים מעט לעולם החיצון, בודקים עם הוא עומד עדיין על תילו. עם חלוף הימים אני לומדת להנות מהניתוק הכפוי הזה מהסלולרי ומהמציאות היום-יומית. יש משהו כל כך מזכך ואפילו נוסטלגי ביכולת פשוט להיות. לבהות בנוף, לחשוב מחשבות נקיות, לא להיות חלק ממשהו אחר שהוא לא אני, לא להיות עסוקה בכל רגע של ערות. זה מפנה המון מקום בראש, בחיי.
בכל אופן, כאן, בפסגה אליה הגענו, אני דווקא נהנית מהחיבור הרגעי ומנצלת אותו להתעניינות מה קורה עם כל אחד מילדיי הפזורים ברחבי הארץ, ובמקרה שלנו גם בעולם.
מתחברים לעולם החיצון אל מול הנוף
ב- 10:00 אנחנו מתחילים בירידה. בתחילה היא מתונה וכוללת מספר שבילי מרפסת יפהפיים ממש החובקים את הרכסים ומאפשרים תצפיות יפות על העמק וההרים סביב. מעבר לגובה העצים הכל פורח בצבעים עזים וכל כך כל כך יפה! למרות שצילומי פרחים לא מרגשים אותי בדרך כלל, אני מצלמת כאן בטירוף ואנחנו מתעכבים שוב ושוב.
כמו אתמול, כך גם היום, אנחנו כמעט לבד על השביל. ניתן לספור על כף יד אחת את האנשים שפגשנו בדרך היום, כולם באו מולנו וטיפסו את מה שאנחנו ירדנו. מסירה בפניהם את הכובע (הוורוד)!
לבד על השביל
סימון השביל מצויין, אך דווקא בשלב שבו יש מקום לטעות, לפתע נעלם השביל וגם אין זכר לסימן. מחפשים כאן, מסתכלים לשם, עולים למעלה על גבעה קטנה ומשקיפים, נותנים מבט במפה ו... אין! לפי המפה, כך אומר המומחה, השביל אמור לעבור מימין לגבעה עליה אנחנו עומדים, בתוך החורשה הקטנה. לפיכך אנחנו חוזרים על עקבותינו כמה עשרות מטרים וצופים לכיוון. ואכן, בין העצים נגלה משהו שנראה כמו קצה של שביל, שכשאשר נתקרב אליו נבחין שאכן זהו השביל!
למען הבאים אחרינו, החורשה הקטנה מאד בולטת בנוף, שכן כולו קרח מעצים. לפני שהשביל נכנס לחורש המחטני יש בקתת מחסה קטנה ושטח שנראה כמכלאת בקר. השביל עובר מימין לכל אלו ומיד אחר כך נכנס לחורש, שם כבר תמצאו סימונים ודרך ברורה. אנחנו נושמים לרווחה אחרי שבזבזנו לא מעט זמן שם במקום והיינו די אובדי עצות, ומתיישבים לנוח בצל.
כאן מסתתר המשך השביל | צילום: בעז זלמנוביץ
מכאן נמשכת מגמת הירידה, לעיתים מתונה ולעיתים תלולה. לפריחה המסעירה המלווה אותנו היום מתווספים כעת גם שיחי ורד בר עם פריחה ורודה עדינה משגעת ובאוויר יש ריח משכר.
חשוב לציין כי לאורך כל היום, לבד מהרבע האחרון שלו, השביל חשוף וללא צל ואין נקודת הצטיידות באוכל או במים. חשוב לקחת זאת בחשבון ולהצטייד מראש בהתאם.
בחלקו האחרון נכנס השביל ליער נשיר, ירוק ומקסים. עצים ענקיים סובבים אותנו ורק רשרוש העלים וצעדינו על השביל נשמעים. לאחר צעידה ארוכה אנחנו מחליטים לעצור למנוחה. כאשר אני מורידה את התרמיל מהגב, בשניה של חוסר תשומת לב, מתעופפת המצלמה שלי על נרתיקה ומתגלגלת לתהום הפרושה מתחתינו במורד היער. מן הסתם כבר קראתם על כך בהקדמה שכתבתי.
אני בהלם טוטאלי, לא בדיוק יודעת מה לעשות עם עצמי ורק צועקת וצועקת. היער מכיל את הרעש הלא צפוי שאני מזמנת לו ואישי הגיבור העשוי ללא חת שם את נפשו בכפו ויורד (בזהירות) כמה עשרות מטרים בכיוון אליו התגלגלה המצלמה, אך לשוא. היא אבדה ללא שוב, ואיתה כל התמונות משני ימי הטרק האחרונים. הדמעות לא בדיוק עוזרות.
אני נזכרת במילים שאמרתי לוונצי בבוקר בבקתה לפני שנפרדנו, מנסה להתנחם בכך שהתמונות שצילמתי נשארות איתי לתמיד בראש, במחשבה ובזכרון ושזה מה שחשוב! אבל המילים שלי עצמי לא מעודדות אותי ברגע האמת. גם לא טיעונים כמו 'מעכשיו יהיה לי פחות משקל לסחוב' או 'מזל שזה קרה ביום השני ולא ביום האחרון של הטיול'. אני פשוט באבל. אין לי דרך אחרת לתאר את ההרגשה.
יער ירוק ויפה. אין רמז למה שיקרה כאן עוד רגע | צילום: בעז זלמנוביץ
אני אוספת את עצמי מהקרקע היבשה ונגררת עד סוף השביל המגיע אל מנזר רילה. לא כך דמיינתי לי את הכניסה שלי אל המקום היפה הזה. אנחנו פונים למשרד ומקבלים מפתח לחדר, היחיד שהזמנו מראש. מתפלאים שמחירו רק 40 לבה (ולא 60 כמו שהיה כתוב בבוקינג) ושאינו מכיל מיטה זוגית כמו שהובטח אלא שתי מיטות נפרדות. אבל ניחא, בכל זאת מנזר... יש לנו חלון ליער שמפיק קולות של נחל זורם בעוז וחוץ מזה - למי יש עכשיו כוח לחזור למשרד ולדרוש מיטה זוגית...
חדר נזירי - מנזר רילה
אני מחפשת לי נחמה בפינות ולא מוצאת, אבל אחרי יומיים ללא מקלחת אני ממש לא מתכוונת להמתין עד שהדוד יתחמם ונכנסת למים הקרים ששוטפים אותי מההליכה המאומצת ומכאבי הגוף והלב. נקיים אנחנו יוצאים לסייר במקום הגדול והמרשים הזה, אבל בעיקר לחפש משהו לאכול.
מנזר רילה
להפתעתי המנזר כמעט ריק לחלוטין. ציפיתי להצפה של תיירים, אבל כנראה שכולם עזבו לפני שהגענו, ובשעת אחר הצהריים הזו המנזר כמעט פרטי. שלנו, ושל הנזירים.
מנזר פרטי שלנו ושל הנזירים
במסעדה הסמוכה ליציאה מהמנזר יש אוכל טעים ומעט יקר מזה שהתרגלנו אליו בטרק, אך עדיין זול מאד! תוך עיון בתפריט, אנחנו מגלים למבוכתנו כי מדובר בכלל במלון בו הזמנו חדר ושהוא בכלל לא במנזר עצמו. נוצר מצב שאנחנו כעת תופסים שני חדרים, אחד פיזי במנזר, והשני על הנייר במלון הסמוך לו. ביודענו כי על פי תנאי ההזמנה לא נוכל כבר לבטל את החדר במלון, אני מנסה את מזלי דרך בוקינג ו... בינגו! החדר מבוטל ובהסכמת המלון ללא חיוב. לפחות יש קליטה סלולרית כשבאמת צריך...
האוכל טעים ומנחם – אל תפספסו את "לחם המנזר" הנאפה במקום!! המלצרית, מעשנת כבדה ולא מאד חייכנית, אך היא מצרך נדיר בנוף הבולגרי כיוון שהיא דוברת אנגלית! אנחנו מנצלים עד תום את כישוריה ושואלים אותה את כל מה שאין לנו תשובה עליו והיא משיבה על כל שאלותינו תשובות מלאות ולעניין, אם כי בקצרנות.
תקרה מצויירת - מנזר רילה
על בטן מלאה אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף במתחם. שני ציירים צעירים משקיעים את מרצם בהעתקת המציאות אל הנייר. אני עוקבת אחריהם בתשומת לב, מתרשמת מההבדלים בתפיסה שלהם את המקום ובביטוי הכה שונה שהם נותנים לו על הדף. הם עובדים בשקט ובריכוז ואני מבקשת מהבחורה רשות לצלם והיא מסכימה בשמחה.
ביטוי אישי על הדף
בלילה, למרות העייפות, אני מתקשה להרדם וטרודה במחשבות שמוציאות ממני פרצי בכי בלתי אופייניים. אז אני יוצאת לסיבוב במנזר. הוא נראה מאד שונה בחושך, ורק אני והשומרים מסתובבים בשטח. כשמתחילה סופת ברקים ורעמים וגשם ניתך ארצה, אני מתקפלת לי בחזרה לחדר. עבר עלי יום קשה ומלא רגשות מכל הסוגים. נקווה שהשינה הלילה במנזר תשרה עלי רוח טובה לקראת מחר.
מנזר רילה השוכן במרכזו של יער בסמוך לנהר הרילסקה, הוא הגדול במנזרי בולגריה והוכרז כאתר מורשת עולמית. המנזר הוקם במאה ה- 10 כמקום התבודדות לנזירים, אך מאז נבנה ושופץ לא מעט פעמים ועם השנים נוספו לו ומסביבו מבנים ומתחמים. כיום זהו אתר תיירות מרכזי והמתחם כולל שתי כנסיות ומגדל פעמונים, ספריה, מוזיאון מגורי נזירים וחדרי אירוח. חדרי האירוח פשוטים, בסיסיים ונקיים וכוללים מקלחת חמה. בכל רחבי המתחם יש קליטה סלולרית.
