top of page

דף תוצאות

נמצאו 118 תוצאות עבור ""

  • אל ארץ המים וכפרי הדייגים של הולנד

    כשאני חושבת על הולנד, "ארץ המים" (Waterland) היא הקרובה ביותר לדימוי שיש לי בראש - כפרים ועיירות עם בתים קטנים וציוריים, כרי עשב ירוקים שמשתרעים עד האופק, טחנות רוח, פרות וכבשים במרעה, גבינות הולנדיות והמון המון... מים. קרבתה של "ארץ המים" לעיר הגדולה הופך את הטיול בכפרי הדייגים לאופציה מושלמת לטיול יום מחוץ לאמסטרדם. וכך, חברנו לארנון אבן צור - המנוסה מאד בהדרכת טיולים, ידען גדול ובעיקר איש נעים וחברי שכיף לטייל איתו – שלקח אותנו לבקשתנו לתור את האזור. עם פרסום סיפור הטיול האחרון שלנו באמסטרדם, הבנתי שרוב התמונות מיום הטיול הנפלא שלנו בארץ המים נותרו על רצפת חדר העריכה. אז לכבודן (וגם לכבוד היום הכייפי שבילינו עם ארנון) התיישבתי לכתוב את הפוסט הנוכחי. אם כן, "ארץ המים", כשמה כן היא – מלאה במים. במהלך הטיול דיברנו על ניהול המים ההולנדי, על השימוש בתחנות רוח וכיום בטכנולוגיות מתקדמות, על ייבוש השטחים וניצולם להתיישבות ולחקלאות שעיקרה גידולי בקר וצאן, ועל המלחמה הבלתי פוסקת של האדם באיתני הטבע. וההולנדים האלה אכן עקשנים גדולים. בשחר ההיסטוריה היה כאן ים הדרום, שלאורך שנים רבות נאבקו ההולנדים בו ובשטפונות שהביאו עליהם אסונות. הם הרימו סוללות, חפרו תעלות, בנו תחנות רוח, שאבו והעבירו מים ממקום למקום, אך זה היה מעט מדי וכוחות הטבע תמיד היו על העליונה. בסופו של דבר כשלא נראה שאחד הצדדים – הים או בני האדם – מתכוון לוותר, בנו ההולנדים סכר עצום שחסם את הים והפך אותו למה שידוע כיום כימת אייזלמיר (Ijsselmeer) ובא לארץ המים גואל. לפחות בשלב זה. האזור הכפרי הוא מוצר די תיירותי. אם מישהו מחפש אותנטיות אמיתית, יטריח את עצמו ויסטה מעט ממה שנקרא "מסלול החומוס", יכנס למקומות הפחות "נגועים" ויהלך ברגל בסמטאות וברחובות הקטנים והיפהפיים שמחוץ למרכזים הומי האדם וחנויות המזכרות, ירים את העיניים ויגלה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. ביקרנו בהמון מקומות יפים, אבל ברוק אין ווטרלנד (Broek in Waterland) היא בוודאות המקום ששבה את ליבי. אם אתם יודעים על בית למכירה שם – אני צריכה אחד לכשאצא לפנסיה... הכפר מתחיל בדרך צרה שעוברת לאורך תוואי של תעלה רחבה. על גדותיה, חצי במים וחצי ביבשה, נטועים בתי מגורים מטופחים, חלקם עם חלונות גדולים שמאפשרים לסקרנית כמוני הצצה לנעשה בתוכם. המעוניינים לצאת מהבית עולים על "מעבורת" אישית ובעזרת חבל גוררים עצמם לגדה השניה של הנהר. לי זה קסם מאד, בטח יותר מלעלות 50 מדרגות לרחוב, כמו שיש לנו בחיפה... ראינו את זה קורה לנגד עינינו ממש. אשה נפרדת מחברתה, הן יוצאות יחד מהבית, עולות על המעבורת ומושכות את עצמן לגדה השניה. החברה נכנסת למכונית ומנופפת לשלום, ובעלת הבית חוזרת חזרה על פני הנהר הביתה. אין מילים! מרכז הכפר יפה לא פחות ועטור תעלות וגשרונים קטנים, בתי עץ צבעוניים עם חלונות עטורי קישוטים, גינות פורחות, כנסיה דומיננטית (היתה סגורה בעת ביקורנו) ואגם גדול ויפה. במוניקנדם (Monnickendam) עשינו סיבוב רגלי באזור המרכז. ארנון אומר שהיא העיירה הפחות תיירותית מבין השאר, ובעינינו לא פחות יפה. יש בה נמל קטן ומקסים שחובק סירות מפרש מעץ. בסמוך לנמל ניצבת כנסיה עם מגדל שבכל שעה עגולה צלצול הפעמונים שלה מלווה במופע בובות קטנות. אירוע מקומי ונחמד שביום זה זוכה לקהל מצומצם מאד. נקווה שהבובות לא נעלבו. בתי העיירה עתיקים ויפים. הרחובות מקושטים בדגלים צבעוניים שנותרו מאירוע-כלשהו שהיה כאן בשבוע שעבר, ובין הרחובות מסתתרים רמזים לקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה במקום. יש גם בית כנסת שהוסב למסעדה. אם הגעתם בקשו לטפס למה שהיה פעם עזרת-הנשים וחפשו את מגן הדוד הקבוע בחלון. פסק זמן קצר מהכפרים והעיירות הציוריים ואנחנו בחוות הגבינות של הנרי ויליך (Henri Willig), מותג שהוא סוג של אימפריה החולשת על שוק גבינות הבקר ההולנדי. במהלך הסיור בחווה מקבלים הסבר על תהליך ייצור הגבינה, מבקרים ברפת האורגנית הטכנולוגית והמתקדמת שבה חולבים את פרות הג'רזי המיוחדות, וצופים על מרחבי המרעה הירוק שבו פזורות החביירות. בקומה השניה אולם תצוגה שבו ניתן לצפות בסרט על החווה (עם תרגום לעברית), לקבל הסברים על הפרות וחייהן, וכן על הסביבה הטבעית המקיפה את המקום. נסו לזהות את הציפורים על פי קול הציוץ שלהן – נראה אם תצליחו לנחש... הגבינות המיוצרות בחווה נמכרות בעשרות חנויות ברחבי הולנד וגם בעולם ואפילו בישראל. ניתן לטעום ולרכוש מהן גם בחנות הצמודה. בסך הכל מדובר בחוויה נחמדה, טעימה ומלמדת מצד אחד, אבל גם מעוררת מחשבות על חייהם של בעלי החיים המנוצלים על ידי האדם, גם אם מדובר ב"פרות חופש" החיות בתנאי חיים של בנות מלך. מחשבות... ומ"ריח הרפת ניחוח חציר" אל העיירה אֶדָם (Edam) הידועה בזכות הגבינה הקרויה על שמה ושוק הגבינות המסורתי המתקיים בה בעונת הקיץ. מכיוון שהגענו מחוץ לעונה, או לא ביום או בשעה הנכונים - לא נהנינו מהשוק, אבל בהחלט לא יצא שכרנו בהפסדנו. מסתבר שלמקום היסטוריה יהודית מעניינת - לפני כמה מאות שנים חיו כאן יהודים מעטים. עם גידולה של הקהילה בסוף המאה ה- 18 הוקם בה בית כנסת, הוכשר מקום לבית קברות, נפתחו מקווה ובית ספר יהודי והקהילה הוכרה כמרכז יהודי אזורי. כמאה שנים לאחר מכן החלה לדעוך הקהילה ומרבית הפעילות עברה למוניקדם (עליה כתבתי למעלה). במלחמת העולם השניה חוסלה באופן סופי קהילת יהודי אֶדָם וכולם שולחו אל מותם. מה שנותר כיום בעיירה הוא בית עלמין יהודי צנוע ומתוחזק על ידי הרשות המקומית, שמולו הוצבה אנדרטת זיכרון עליה כתוב בעברית "רחל מבכה על בניה" ולצידה חרותים שמות היהודים שחיו כאן. בסיבוב קצר ברחובות תגלו אבני נגף על מפתני חלק מהבתים בהם התגוררו יהודים. בפולנדם עשינו סיבוב קצר ולא ממצה מבחינתי, אבל זרמתי עם הלך הרוח המשפחתי. זוהי עיירה שהתפתחה מכפר דייגים קטן ועסוק, וכיום היא מקום תיירותי מאד. מרכז העניינים הוא אזור הנמל והטיילת שנבנתה לאורכו, שבה חנויות מזכרות ובתי אוכל רבים. הנוף הנשקף מהטיילת אל ימת אייזלמיר יפה מאד. למי שפחות מתחבר להמולה התיירותית אני ממליצה להיכנס בין הבתים ולהסתובב בסמטאות היפות והשקטות שמזכירות כנראה במשהו את הכפר שהיה כאן פעם וממנו הכל התחיל. את היום המהנה סיימנו בזאנסה סכנאס (Zaanse schans), שהוא המוצר הכי תיירותי שנקרה בדרכנו ביום הזה. מדובר במוזיאון פתוח המשחזר את אורח החיים הכפרי ההולנדי. הובאו לכאן מרחבי המדינה בתים ישנים ותחנות רוח מקוריות, אותם מפעילים בדיוק כמו שהיה פעם. מפאת העייפות הסתפקנו בביקור מאד קצר במקום, אך ניתן ומומלץ לבלות זמן ממושך שיאפשר לחוות את כל הפעילויות שהמקום מציע. טיול בשבילים יתן הצצה לתחנות הרוח המפורסמות והדגמה של הפקת מוצרים שונים בעזרתן, הסבר והדגמה של תהליך ייצור קבקבי העץ המסורתיים החל מחומר הגלם ועד המוצר המוגמר, טעימות של גבינות מקומיות, מאפיה, חנות שוקולד, מוזיאון והרבה פינות יפות לצילומי "היינו כאן". ביום הזה הרשיתי לעצמי להתרווח לאחור ולתת לארנון להוביל את הטיול, אבל נראה שהאזור טומן בחובו הרבה יותר ממה שיצא לנו לגעת בו רק לרגע. אני ממש ממליצה למי שרוצה ויכול לקחת את הזמן, לשכור אפילו לינה באזור, ולחרוש את הדרכים היפהפיות והכפרים הקטנים והמקסימים. לשבת לאכול, לשוחח עם תושבי המקום, לגלות איך נראות כאן הזריחות והשקיעות, לקנות תוצרת מקומית, לשוט בתעלות, ללטף פרות וכבשים ולהקשיב לציפורי המים. יש לי הרגשה שלא תתאכזבו. אז אמנם לא הצטלמנו בזאנסה סכנאס במתכונת "היינו כאן", אבל בהחלט עשינו את זה במוניקדם (אם אני זוכרת נכון) ותודה לארנון על הצילום היפה, הטיול המקסים והזכרונות שישארו לנו לתמיד מהיום הזה. אם האהבתם את הפוסט והתמונות, מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה. תמיד משמח אותי לשמוע את קולכם! אם חיפשתם טיול יום מחוץ לאמסטרדם - ארנון אבן צור מביזי-טורס הוא הכתובת שלכם. אם תרצו לטייל באמסטרדם עצמה, מוזמנים להיעזר בפוסטים שכתבתי עליה - אמסטרדם בסתיו טיול חורפי באמסטרדם לבד 4 ימים באמסטרדם

  • ארבעה ימים באמסטרדם

    זה הערב האחרון שלנו בעיר, ואנחנו – בדיוק כמו הוותיקים בקיבוץ – צועדים לעבר השולחן הקבוע שלנו בפיצה ומתיישבים. 'אני יודע מה תרצו להזמין', אומר לנו המלצר, 'לך מרגריטה וקולה, לכם צמחונית עם מוצרלה, סלט וסודה'. אנחנו מהנהנים לחיוב וכולנו צוחקים. אחרי שני ביקורים באמסטרדם, פעם אחת עם אחותי ופעם שניה לבד, אני חוזרת ל- 4 ימים באמסטרדם מלווה בבן זוג ובנציגות מהדור הצעיר. בשנים האחרונות אני מאפשרת לעצמי לחזור למקומות שאהבתי. זה קצת להרגיש בבית במקום מוכר, וקצת להכיר אותו מזוויות אחרות, נוספות. וכדי לא להשאיר כאן אף אחד במתח - אדלג ישר פאסט פורווארד, ואגלה שעדיין לא הצלחתי למצות את אמסטרדם גם אחרי הפעם הזו. נתחיל דווקא באוכל. חלקנו בררנים לא קטנים, כך שניסינו למצוא מקומות שיענו על הצרכים של כוווולנו. היינו כאן, ניסינו שם, ואלה המקומות המועדפים עלינו ושסיפקו את התמורה הטובה ביותר במסגרת האילוצים הקיימים: פיצה - Pazzi De Clercqstraat לפיצה Pazzi הנהדרת הגענו במקרה בזכות קירבתה למלון שלנו ומיד נשבינו בקסם – הפיצות מעולות (בעצם כל מה שטעמנו היה מצויין), השירות נעים, אדיב וקשוב, המוסיקה בווליום שמאפשר שיחה, והאווירה נהדרת. מדובר במקום קטן שמחזיק בתפריט קומקפטי יחסית שעיקרו פיצות, ועוד מספר מנות ראשונות וקינוחים. לא נעים להודות, אבל חזרנו לשם כל ערב – 4 פעמים במספר... יש עוד כמה סניפים בעיר שלא דגמנו. בכל מקרה מומלץ בחום! כתובת: De Clercqstraat 93 פנקייק - De Carrousel Pannenkoeken דה קרוסל כשמה כן היא – מסעדה גדולה המעוצבת כקרוסלת סוסים מוארת וצבעונית – ממש לונה פארק. מהמטבח הפתוח והרוחש יוצאים עשרות סוגים של פנקייקים על פי בחירה מתפריט - מלוחים, מתוקים, עם ובלי תוספות, פופרצ'יס (הגרסה ההולנדי של פנקייקים קטנים), ובקיצור – עולם ומלואו. אהבנו מאד את המנות שטעמנו, את השירות ואת המקום עצמו. כתובת: HM van Randwijkplantsoen 1 צ'יפס הפינה הקולינרית הלא-סגורה בטיול הזה. אנחנו מאד(!!) אוהבים צ'יפס והולנד מפורסמת בצ'יפס שלה - ממש זיווג משמים. קראתי הרבה המלצות וניסינו מקום או שניים. מה נגיד? היה נחמד אבל ציפינו ליותר. התלהבתם יותר ממני? גלו לי איפה אכלתם. ונעבור למוזיאונים. אני נרתעת מהשימוש בהקשר של טיולים במילה "חובה", אבל מבחינתי חוויה מוזיאלית, ובעיקר מוזיאונים לאמנות, היא בהחלט סוג של חובה בביקור בעיר גדולה. לשמחתי הדור הצעיר משתף פעולה עם העניין וזה בהחלט גורם לי נחת. מוזיאון ואן גוך על מוזיאון ואן גוך דילגתי בפעמים הקודמות ואין לי אפילו תירוץ טוב. המוזיאון המעולה מציג אוסף גדול מעבודותיו של וינסנט ואן גוך ומספר דרכן את סיפורו, התפתחותו הפנומנלית כאמן ודעיכתו כאדם גאון ובעל נפש סוערת. מרגש להתקרב כדי-נגיעה למשיכות המכחול המקוריות. המוזיאון צפוף! קחו את הזמן ואל תוותרו על הביקור בו. כתובת: Museumplain 6 לרציניים בלבד: למוזיאון ואן גוך חובה להזמין כרטיסים מראש באתר האינטרנט (גם למחזיקי כרטיסי הנחות וכניסה חופשית). לא ניתן לרכוש כרטיסים במקום! מומלץ להצטייד (בתשלום נוסף) במדריך מולטימדיה ששופך אור על יצירות מפתח ומרחיב את הידע וההבנה על התקופה, ההשפעות האמנותיות, האיש והעבודות. ארמון בית המלוכה ההולנדי הדור הצעיר מאפשר לי הצצה למקומות שהן לא "הבחירה הראשונה" שלי, כגון ביקור בארמונות (עיין ערך הארמון בוינה). בלב העיר נמצא ארמון בית המלוכה ההולנדי, אחד מתוך שלושה. הוא נבנה במאה ה- 17 כבית עירייה והפך בהמשך למשכנו של המלך. הביקור בפנים הארמון מרשים מאד ועובר בין החדרים והאולמות המפוארים המעוטרים בפסלים, ציורים וריהוט מהודר ומשומר היטב. מדהים לגלות כי הארמון משמש עד היום לאירוח ביקורים רשמיים, ארוחות וטקסים מלכותיים. ברוב ימות השנה (בהם לא מתקיימים אירועים מסוג זה) הוא פתוח למבקרים. מומלץ לאוהבי הז'אנר. כתובת: כיכר דאם בית אנה פרנק בית אנה פרנק משחזר את סיפורה של משפחת פרנק שמצאו מסתור בעליית הגג בה נכתב היומן המפורסם, עד שנלקחו אל מותם. במקום נותרה כיום רק מעטפת. חדרי הבית ריקים, ללא תכולה או רמז אחר ל"בית" במובן הרחב של המילה. הביקור מעורר רגשות מבלבלים. מצד אחד עומדים הסיפור הנוגע ללב, המוכר והכל כך "שלנו". מאידך התחושה היא של חוויה מוזיאלית סטרילית ונקיה שמנטרלת נגיעה והזדהות עם האנשים שניהלו בבית חיי יום-יום, הסתתרו, פחדו, וגם יצרו. בית שטמן בחובו גילויי אומץ ולא מעט אימה. ואם זה לא הספיק, בסוף מקבלים כ"בונוס" חנות מזכרות וקפיטריה. פעמיים דילגתי על ביקור במקום והפעם הרגשתי כי הגיעה השעה, אך התאכזבתי. כתובת: Prinsengracht 263-267 לרציניים בלבד: לבית אנה פרנק ניתן לרכוש כרטיס אך ורק דרך אתר האינטרנט. הכרטיסים נחטפים במהירות ולכן חובה להזמין זמן רב מראש. הסיור כרוך בעליה במדרגות צרות ותלולות ואינו נגיש לעגלות תינוק ולבעלי מוגבלות. הביקור מלווה במדריך קולי בשפות רבות וגם בעברית. מוזיאון חתולים כמשפחה אוהבת חתולים בכלל ואת ג'רלד בפרט, שמחתי מאד על ההזדמנות לבקר שוב במוזיאון החתולים. זהו מקום ייחודי המוקדש כולו לחיה המרתקת והמקסימה ביותר בעולם. המוזיאון אוצר אוסף פרטי של בוב מאייר, ומוקדש לחתולו האהוב, ג'ון פיירפונט מורגן, שחי 17 שנים ומת בשיבה טובה ב- 1983. האוסף מאפשר מבט רחב על החתול, כפי שהוא מיוצג באמנות ובתרבות לאורך תקופות שונות באמצעות ציורים, פסלים, כרזות פרסומת, צילומים ועוד. במקום מסתובבים באופן חופשי חתולים אמיתיים שבהחלט מוסיפים לאווירה. אל תפספסו את חנות המוזיאון. מקום מתוק להפליא, במרכז העיר ומומלץ מאד. כתובת: Herengracht 497 קירות אמנותיים בתחנת המטרו Rokin אהבתי לאמנות קיר ידועה. בדיוק בגלל זה התרגשתי כל כך לגלות את היצירות המעטרות את קירות תחנת המטרו Rokin, אליה ירדנו לגמרי במקרה בכדי לתפוס את הקו המחבר בין צפון העיר לדרומה. בתחילת שנות ה- 2000 הוקמה התשתית לקו המטרו צפון/דרום בצמוד לתוואי נהר האמסטל. החפירות איפשרו גישה לשכבות היסטוריות של העיר שהסתתרו בנהר וחקירה ארכיאולוגית שיטתית שלהן. בחפירות הועלו מאות אלפי ממצאים של חפצים יומיומיים שהושלכו/נפלו למים לאורך השנים והם נאספו, נחקרו ותועדו. הכמות, המגוון והאופי היומיומי הפכו את הממצאים למקור ייחודי לחקר ההיסטוריה העירונית וגילו תמונה מורכבת ומפורטת של החיים לאורך האמסטל על פני שנים רבות. כמעט 10,000 ממצאים מוצגים בויטרינות בתחנת המטרו Rokin (על זה למדתי בדיעבד). מיצג החפצים ביחד עם קירות האמנות שברציף מהווים את ה-Kunstplan, יצירה שהוזמנה עבור תחנה זו, כחלק מתוכנית האמנות של קו המטרו צפון/דרום. את קירות האמנות בתחנת Rokin יצרו Daniel Dewar & Grégory Gicquel (2012), שהשתמשו בסוגי אבן שונים ליצירת פסיפס מונומנטלי הכולל 33 דימויים בהשראת הממצאים הארכיאולוגיים. התוצאה היא דיאלוג בין אמנות לארכיאולוגיה בנושא 'העיר'. כאן ניתן לקרוא בהרחבה על הפרוייקט ולצפות בממצאים לרציניים בלבד: אמסטרדם התברכה בתחבורה ציבורית יעילה, נוחה ומגוונת - רכבת, טראם, מטרו, אוטובוסים ומעבורות. רכישת כרטיס תקופתי מקנה נסיעה חופשית (למשך התקופה הנבחרת) לכל אמצעי התחבורה בעיר, מוזילה את עלות הנסיעה ובדרך כלל משתלמת. כרטיסים ניתן לרכוש במכונות ייעודיות ברציפי התחבורה הציבורית, ובטראם ובאוטובוס ניתן לרכוש גם אצל הנהג/הכרטיסן. ברכבת ובמטרו יש לרכוש את הכרטיס מראש. חובה לתקף את הכרטיס בכל נסיעה. ואי אפשר "דור צעיר" בלי קצת אטרקציות. בזכותם אני מצליחה להנות גם מאלה! ורואה זאת כהזדמנות שלא הייתי מזמנת לעצמי לבד. ועדיין מעצבן שחלק מהן מקיימות את המשוואה: מעט תוכן=הרבה מחיר. שייט תעלות שייט מאפשר מבט שונה על העיר, רחובותיה ואנשיה. לקחנו שייט של שעה ורבע בחברת Stromma Canal Cruise שעושה סיבוב בתעלות הגדולות והקטנות ומלווה בהסברים (ניתן לקבל אוזניות ולשמוע בשפות שונות). האמת שלא כל כך התרכזתי בהסברים ופשוט נתתי לעצמי לנוח ולהנות מהמראות – בתי הסירה הכל כך ייחודיים למקום, הפרטים הקטנים שלפעמים מתפספסים כאשר צועדים ברחוב עם העיניים במפה, והצצה מתחת לגשרים הרבים. יש חברות קרוזים נוספות, סירות מסוגים שונים, תחנות עגינה מגוונים ומסלולי שייט אחרים – כל אחד על פי העדפותיו. בעבר יצא לי לשוט על הדנובה בוינה, על הטיבר ברומא ובתעלות קופנהגן ובכל פעם אני מוצאת את זה כפעילות מהנה של הפוגה והתבוננות. זוהי הולנד - This is Holland "זוהי הולנד" היא אטרקציה המאפשרת לחוות את הולנד, מבלי לצאת מהעיר ומבלי לקום מהכיסא. החוויה מדמה טיסה של כ- 10 דקות בשמי הולנד, ועוברת במקומות המוכרים – תחנות רוח, כפרי דייגים, מרחבים ירוקים, תעלות, שדות צבעונים. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת ובאפקטים נותן את ההרגשה שבאמת טסים בתוך הנופים ועל פני הארץ. שני סרטוני מולטי-מדיה קצרים מקדימים את ה"טיסה" (להרגשתי מוכוונים בעיקר לילדים). למרות שהחוויה נחמדה, היא קצרצר ודי מאכזבת מבחינת היחס בין המחיר לבין מה שמקבלים בפועל. לדעתנו בהחלט אפשר לוותר. כתובת: Overhoeksplein 51 מגדל תצפית - A'DAM Lookout אני מאד אוהבת תצפיות ולכן התאכזבתי לגלות שהכנסיה ווסטרקרק, אל ראשה טיפסתי בביקור קודם בעיר, בשיפוצים וסגורה למבקרים. תצפית A'DAM משלבת מעלית לראש מגדל עם תצפית של 360°, נדנדה בגובה 100 מ' מעל הקרקע, מתקן מציאות מדומה, ואיך אפשר בלי – מסעדה. התנסינו בהכל, למעט המסעדה. בסך הכל חוויה חביבה, אם כי אפשר לומר ש"לא נפלתי" (תרתי משמע). כבר הייתי בתצפיות מרשימות יותר, וההתנסות בנדנדה ובמציאות המדומה קצרצרות. ואם בכל זאת הגעתם - כדאי לכוון לשעת דמדומים ולתפוס את התצפית גם באור וגם עם רדת הערב כאשר האורות נדלקים על העיר. כתובת: Overhoeksplein 5 לרציניים בלבד: אל "זוהי הולנד" ו"אדם לוק-אאוט" (ונקודות עניין נוספות), הנמצאות בצד הצפוני של העיר (Amsterdam Noord), ניתן להגיע בקלות במעבורת חינמית היוצאת מאחורי תחנת הרכבת המרכזית. יש לעקוב אחר השילוט ל- IJ-Zijde ולחפש את מעבורת F3 ששטה אל Buiksloterweg. אל כפרי הדייגים - יום טיול מחוץ לעיר יום טיול מחוץ לעיר הוא דרך מעולה "לשבור שגרה". למדתי את זה כשטיילתי בבודפשט. בעבר טיילתי בהולנד עם ידידי ארנון אבן צור, בעל חברת הטיולים Bizi Tours - ארנון טיולים בהולנד, ובשבילי זו היתה הזדמנות להיפגש שוב ולהנות משפע הידע והמקומות היפים שהוא מציע למטיילים. בילינו איתו יום מקסים ושמשי בין כפרי הדייגים שמצפון לעיר, הנושאים שלל שמות שמסתיימים ב"דאם". כתבתי על היום הזה בהרחבה כאן. זה היה יום של הרבה מים, הרבה ירוק ופסטורליה במיטבה. אם התבלטתם בסוגיית היציאה מהעיר לכמה שעות – קבלו מאיתנו המלצה חמה על ארנון שיתפור לכם טיול מותאם בדיוק במידה הנכונה עבורכם. חנות ספרים Waterstones אם אתם קוראים ספרים באנגלית – החנות Waterstones, הממוקמת ממש במרכז העיר, היא נ.צ. שאני ממליצה לכם לעבור בו. מדובר בסניף של הרשת הבריטית המעולה המתפרס על חמש קומות (אם ספרתי נכון) המכילות כל טוב. העיצוב הפנימי מהמם, וגם מבלי לרכוש ספר (אנחנו קנינו שלושה) כיף להסתובב שם. כתובת: Kalverstraat 152 המלצת לינה מלון Alp Hotel הוא מלון קטן ונחמד. מעט מרוחק מהמרכז (כ- 25 דקות הליכה מכיכר דאם, לשם פרופורציה), אך עם תחבורה ציבורית זמינה ומהירה ממש לידו. הצוות ידידותי מאד ומסייע ברוחב לב ובחיוך. לקחנו חדר לשלושה שהיה מואר, נעים, נקי ומסודר. לתשומת לב – אין מעלית וההגעה לחדרים כרוכה בעליה במדרגות תלולות וצרות בסגנון אמסטרדמי-טיפוסי. במלון לא מוגשות ארוחות, אך באזור יש הרבה מקומות בהם ניתן לאכול. מכונת קפה זמינה בלובי וחופשית לאורחי המלון. כמו כן מדי יום חיכו לנו על הכר שוקולדים, תפוחים ובקבוקי מים. כתובת: De Clerqstraat 52 האם אחזור לבקר באמסטרדם בפעם הרביעית? אם זה תלוי בי, אז כנראה שכן. זו עיר קטנה ובלתי נגמרת בו-זמנית. בינתיים, מוזמנים להיעזר בהמלצותיי ולצאת בעקבותיהן לטייל בעיר התעלות היפה!

  • כל עוד נכתב הלוח

    בחודש מאי 2020 זעקה הכותרת בעיתון: "בסוף שנת הלימודים: הדחפורים יעלו על דוד ילין". כותרת המשנה בישרה על כך ששלושה חודשים לפתיחת שנת הלימודים, תלמידי בית הספר עדיין לא יודעים היכן הם ילמדו. והנה אנחנו ב- 2023. השנה באופן סופי ומוחלט הסתיים הרומן שלי עם מערכת החינוך. בפעם הראשונה לא התעוררתי ב- 1 בספטמבר, תחילת שנת הלימודים, עם פרפור של התרגשות מלווה בפרפור של דאגה בלב. לאור השינויים מרחיקי הלכת שעוברת המדינה שלנו בחודשים האחרונים – הרגש העיקרי שמלווה את הפרידה שלי ממערכת החינוך הוא – הקלה. ובמערכת, אליה הייתי מחוייבת ב- 20 השנים האחרונות, 36 שנים במצטבר בהיותי הורה לשלושה ילדים, כאילו כלום לא השתנה ובד בבד הכל הולך המשתנה. מאז הכותרת ההיא בעיתון מים רבים זרמו בנחל סעדיה ועדיין הכאוס שולט. מאות משרות חינוך אינן מאויישות, תקציבים קוצצו, תכנית הלימודים מתמלאת אט-אט בתכנים שנויים במחלוקת ומצנזרת תכנים ליברלים מתקדמים, שביתה עומדת ותלויה מנגד עד יום פתיחת השנה והשר... מבלה את חופשתו השנתית בחו"ל הרחק מהמהומה והרחק-הרחק מהאחריות המוטלת על כתפיו. לביה"ס דוד ילין בחיפה יש לי פינה חמה בלב. העברנו בו 4 שנים של נחת יחסית כהורים והיתה לו תרומה לא מבוטלת לשקט הנפשי שלנו בוקר-בוקר בשנים ההן. אבל - אל השטח היקר עד מאד עליו עמד מבנה ביה"ס נלטשו עיני יזמים במשך שנים. והוא אכן פונה על יושביו ונמכר לבסוף. על תילו נבנים כיום מגדלים. לא עקבתי מה קרה עם התלמידים דאז, והאם מצאו את מקומם בבי"ס חלופי. אני מניחה שבסופו של דבר נמצא להם מקום הולם. הקורונה באה בטח לעזרת הממונים על חינוך ילדינו, ואיפשרה להם עוד מרווח נשימה של למידה בזום עד אשר יתארגנו על פתרון קבע לילדים וגם לדוד ילין עליו השלום. דוד ילין היה איש מרשים ורב פעלים - מורה, חוקר, מחדש חשוב של השפה העברית, ואיש ציבור מראשי היישוב. אני קוראת על תולדות חייו ושואלת את עצמי - בשפה של היום שהוא ודאי לא היה מבין - 'הוא אמיתי האיש הזה?' - כל כך הרבה הספיק וכל כך הרבה תרם ב- 77 שנותיו. נראה שלא משנה במה אתמקד מתולדות חייו, זה יעשה עוול לכל יתר פועלו. ובכל זאת, מתוך המידע שקראתי עליו שמחתי לגלות שהוא זה שברא את המילים צלם וצילום, והתרשמתי במיוחד מהסיפור על החזרת אותות הכבוד שקיבלו הוא ואשתו איטה מהממשלה הבריטית. הם עשו זאת בעקבות "הספר הלבן" והתנהלות השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי ב"מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", בהן נרצח גם בנם אבינעם. במכתבו אל הנציב העליון מציין ילין: " אות-הכבוד שניתן לי על ידי הממשלה הזאת אשר נסיבות פוליטיות מכריעות אצלה את הכף כנגד כל רגש של מוסריות... אות-כבוד זה נחשב עתה בעיני כאות לא-כבוד והנני משיבו למי שנתנהו לי לפני 21 שנה..." כל כך אקטואלי גם היום. אני מנסה לחשוב האם אני יכולה לנקוט בשם אחד, שם אחד בלבד, של נבחר ציבור שהיה מחזיר היום, בשל סיבות ערכיות ומוסריות, אות כבוד שקיבל? רגע לפני שעלו הדחפורים, כמאמר העיתון, על בית הספר דוד ילין - קפצנו לביקור נוסטלגי אחרון בהחלט. הסתובבנו במסדרונות הריקים, בכיתות הנטושות, ובמגרש רחב הידיים שבו התקיימו פעילויות בית ספריות רבות הזכורות לטוב. מצאנו אותות חיים שנשכחו מאחור, קירות צבועים בצבעים של שמחה, פוסטרים ושלטים עם מילים טובות, יצירות שנעשו על ידי ידיים קטנות, וגם תמונות מפוזרות וקרועות של חלק מהילדים שלמדו כאן. צילמתי ותיעדתי את מה שנשאר מימי מפומפיי האחרונים של בית הספר. תמונות שאולי גם מהדהדות על מה שעכשיו, על מה עיקר ומה טפל, וגם על ערכים שהולכים ומתמסמסים לנו בין האצבעות. שנה ראשונה מזה כ- 20 שנים שאין לי נגיעה לפתיחת שנת הלימודים. מעכשיו ה- 1 בספטמבר הוא עוד יום ככל הימים על לוח השנה שלי ופרפורי הדאגה גוברים פתאום על פרפורי ההתרגשות.

  • שביל הבריחה - יומיים במילאנו

    מילאנו בהחלט לא היתה בתכניות שלי, אבל החלטה ספונטנית לברוח מכאן קצת בשילוב עם כרטיסי טיסה זולים, סימנה את היעד על המפה. יומיים במילאנו - טיול אם-בת, מתכונת שכבר מזמן מזמן לא יצא לנו לעשות. בדיעבד הרגשתי מעט החמצה מפני שהעיר יכולה להחזיק חופשה של הרבה יותר מיומיים, ושיש בה הכל – אוכל טוב, אמנות, פארקים עירוניים, אנשים יפים ושמחים ותשתיות תיירותיות מעולות. בדיעבד גם מסתבר שגם כשבורחים ליומיים היאוש לא תמיד נעשה יותר נוח. מילאנו היא עיר שמתאימה מאד לשיטוט אורבני, שבו צריך לקחת את הזמן, להרים עיניים מהדרך (ומהטלפון הנייד), ולספוג את הוויב שלה. לעד אמשך לאנשים הפשוטים ולסצינות הקטנות והאנושיות שממלאות כל עיר באשר היא, ובעצם כל מקום. אז הנה אני שמה אותם בפרונט לפני שנתחיל עם כל השאר. תשע בכיכר - מרכז עיר נחתנו בעיצומו של שבוע האופנה ובימי הקרנבל האמברוזיאני. הכיכר המרכזית ארגנה לנו קבלת פנים חגיגית, צבעונית, מלאה ושמחה. התקיימו בה שלל התרחשויות במהלך כל שעות היום והערב. את שעות הלילה מודה שלא בדקנו. מופעי רחוב, בלונים, ריקודים ומופעי רחוב, תחפושות, מוסיקה, חנויות פתוחות והמון אנשים. זה היה כל כך ההיפך מהאווירה שממנה נמלטנו בארץ, שהצלחתי אפילו לתפוס את עצמי על חם עם ייסורי מצפון. ככה זה אצל הפולניות, ההנאה מלווה תמיד בקורטוב של הכחשה בקיומם של רגעים טובים. למרבה השמחה הפולנית ולמען השקטת ייסורי המצפון, הכיכר ידעה גם רגעים אחרים, מוכרים יותר, של מחאה וכאב. בישראל אירוע רודף אירוע ומה שהיה אקטואלי היום, ישכח מחר בשל אירוע דרמטי חדש שיתפוס את מקומו. אבל באירופה, המורגלת בשלווה, המלחמה באוקראינה היא האירוע המרכזי שלא יורד מהכותרות כבר שנה שלמה. נתקלתי במחאה הזו גם בוינה. הכיכר שימשה פלטפורמה מרכזית להבעת רחשי הלב וההזדהות עם העם האוקראיני. אי אפשר בלעדיה - הדואומו היא חולשת על כיכר העיר ובעצם על העיר כולה, היהלום שבכתר, האתר הידוע והמתוייר ביותר במילאנו. בדרך כלל אני לא רצה לעשות וי על מאסטים, והמשפט "חובה לבקר" גורם לי לרתיעה. אבל הקתדרלה של מילאו היא באמת משהו מיוחד, בדגש על הגג מרובה הפיתוחים והשפיצים שבראש כל אחד מהם ניצב פסל אחר, שהוא ממש מלאכת מחשבת. ההליכה ההיקפית מאפשרת מבטים רבים. כל זווית חושפת יופי אין-סופי אחר ושילובים מרגשים של שיש ושמים. חלקים מהקתדרלה היו בשיפוצים. אולי זה תמיד כך? אין לדעת. בכל אופן מדהים איך משקיעים בניקוי הצריחים המפוסלים וכמה ניכר ההבדל בין החלק שכבר נוקה לזה שעוד לא זכה. אז אם יש לכם רק יום או כמה שעות במילאנו, ההמלצה שלי היא לעלות לגג הקתדרלה ולהתרשם. לרציניים בלבד: מומלץ לרכוש מראש כרטיס לביקור בדואומו. לגג ניתן לעלות בכ- 250 מדרגות (הבחירה שלנו) או במעלית. קיימים כמה סוגי כרטיסים המשלבים אופציות שונות, ביניהן – ביקור בפנים הקתדרלה, אופן העליה לגג, ביקור בחלק הארכיאולוגי, וביקור במוזיאון. המצא מנוחה נכונה - בית הקברות העתיק יש לי מן תחביב מוזר - לבקר בבתי קברות כחלק מטיול. אני נמשכת לאסתטיקה שלהם ולסיפורים של האנשים שהיו ואינם. בית הקברות העתיק של מילאנו הוא מקום יפהפה בכל קנה מידה. הוא מכיל רחובות שלמים של קברים ומוזוליאומים, חלקם מפוארים ואחרים מפוארים יותר, שלל תצורות אדריכליות וקישוטים אין-סוף. הסתובבנו בשבילי בית הקברות נפעמות מהעושר, מהדמיון (ההזוי לפעמים), מהפאר והטיפוח ומשלל הפסלים והמבנים. אם את כל הכסף והמחשבה שהשקיעו כאן היו משקיעים בחיים ולא במתים, נראה שמצבנו היה אחר. מומלץ להיכנס גם למבנים בהם יש קבורה בקירות. זהו אירוע מרשים בפני עצמו שנותן תחושה של שכונה שלמה. בקיצור, אם יש לכם כסף (וקשרים), בית הקברות העתיק של מילאנו הוא המקום למצוא בו מנוחה אחרונה. לרציניים בלבד: הכניסה לבית הקברות אינה כרוכה בתשלום. ניתן להגיע בתחבורה ציבורית – במטרו הסגול לתחנת Monumentale, או בחשמלית מס' 2 (הבחירה שלנו) לתחנת Via Farini Via Ferrari. עצוב וגם שמח - פארק סמפיונה אני חובבת פארקים עירוניים, וככל שמאפשר לי הזמן תמיד אבחר לדגום מהם. פארק סמפיונה מהווה ראה ירוקה גדולה במרכז מילאנו. המצודה, שעליה ויתרנו בביקור זה, חולשת עליו מדרום-מזרח ומנגד, בצידו האחר, שער השלום, Arco della pace, שצורתו ככל שערי הניצחון המוכרים בעולם. בחורף הפארק מעט עגמומי. העצים עירומים וחומים, מי האגם אפרוריים והברווזים נראים מכורבלים בתוך עצמם. יום די סגרירי שקיבל את פנינו העצים את המראה הערפילי והנוגה. מאידך גילינו פארק שעשועים צבעוני ושמח שהוקם כנראה לטובת ימי הפסטיבל, ולהקת יונים גרגרניות ששמחו לקבל פירורים מאם ושתי בנותיה. אירוע ההאכלה והצילום הסתיים בסוף דרמטי ומשעשע כאשר אם המשפחה קיבלה בתמורה על ראשה את המגיע לה. הבנות נמלטו וגם היונים עפו. אולי יחזרו עם עלה של זית... ואם כבר עוסקים בשלום, בקצה הפארק ניצב, כאמור, שער השלום. לא מצאנו שם שום שלום וגם לא יונים, אבל כן זכינו למנת ההתעמלות היומית. כל התעלות מובילות אל נבילי אל שכונת נבילי הטרנדית הגענו בזכות נעליים. ביילה רצה כבר הרבה יותר משנתיים בזוג נעליים אהוב במיוחד ובלוי במיוחד. על כן חיפשה בדיוק את אותו הזוג, באותה מידה ובאותו הצבע, אך כל חיפושיה העלו חרס שכן מדובר בדגם ישן. והנה, לקראת הנסיעה נמצאו באורח פלא שני זוגות כאלה דווקא במילאנו! מיד ננעצה כתובת החנות במפת הגוגל הייעודית ונערך מעקב צמוד שלא ירכש השלל חלילה על ידי ציידת נעליים אחרת. סוף טוב הכל טוב. הגענו, מצאנו, מדדנו, התאהבנו במוכר, קנינו ו... נתקענו עם שקית ענקית שהטלטלה איתנו לאורך התעלות בשכונת נבילי. בשונה מהעיר העוטפת אותה, בשכונת נבילי נושבת רוח מאד חופשיה, פתוחה, צעירה וטרנדית. היא משתרעת לאורך תעלות מים ומאופיינת בבנייה נמוכה וצבעונית, בתי קפה רבים שהופכים בערב לבארים הומים, גלריות וחנויות וינטג' ויד שניה קטנות ונחמדות. מעל התעלות גשרונים נחמדים וההשתקפויות יפות. "עשינו את נבילי" מאד בקיצור ונראה שכדאי להשקיע שם מעט יותר, ובעיקר לדגום את שוק הפשפשים שמתקיים בכל שבת לאורך התעלה. נשארנו עם טעם של עוד לביקור הבא. לרציניים בלבד, ובמקרה הזה לרציניות בלבד: ממבט חטוף, חנות הנעליים G. Turci מלאה בכל טוב, ובתקופה זו של השנה (חודש פברואר) היו בה מבצעים מצויינים. בהחלט מומלצת לביקור. כתובת: פינת הרחובות Piazzale Stazione Genova ו- Via Vigevano. אמנות או-נמות – פינקוטקה די בררה הגלריה המהודרת שוכנת בארמון יפהפה שנמצא בלב שכונת בררה, שגם היא עצמה שווה שיטוט. זוהי אחת הגלריות הידועות והחשובות באיטליה ואומרים שמרוכזות בה מיטב היצירות של הרנסאנס האיטלקי. להודות על האמת, זו אינה סוגת האמנות שהיא הבחירה הראשונה שלי. קדושים, צלובים ואירועים היסטוריים לא עושים לי את זה, ובכל זאת משהו משך אותי לשם. התצוגה אכן מרשימה וחובבי הז'אנר ימצאו בה עניין רב. אני הוקסמתי בעיקר מהמאסטרפיס "סנט מארק מטיף באלכסנדריה" של בליני ובליני, ומסדרת תמונות יום-יומיות של וינצ'נצ'ו קאמפי, שבה מתוארים מוכרי סחורות שונות בשוק כפרי. לרציניים בלבד: מומלץ מאד להזמין מראש כרטיסים לפינקוטקה בררה. ואם כבר הגעתם עד כאן, כדאי להציץ לספריית ברנדייס (Braidense National Library) הממוקמת גם היא בתוך מתחם ארמון בררה. יש בה ספרים עתיקים ומוצגות בה לעיתים תערוכות בנושאים שונים. הביקור בדמי כניסה סמליים. עוד כמה על קצה המזלג בית גלימברטי (Casa Galimberti) – בניין בסגנון אר-נובו, המקושט להפליא בשלל ציורים ותבליטים תואמים לסוגה. בהחלט חגיגה לעיניים ומומלץ מאד מאד לאוהבי הז'אנר. כתובת: Via Malpighi 3. קרייזי קט קפה (Crazy Cat Café) – בית קפה בז'אנר שתופס תאוצה בשנים האחרונות, המשלב בין בעלי הבית – במקרה זה 9 חתולים שמנים ומנומנמים – לבין בית קפה. קפה טעים מוגש בספלים בצורת חתול, גם הקינוחים שבחרנו היו טובים. כמו כן ניתן לרכוש במקום מגוון סובנירים ולקחת חלק באירועי צדקה למען החיה המושלמת בעולם. חשוב מאד להתעדכן באתר לגבי כללי ההתנהגות במקום, וכן לגבי הזמנת מקומות מראש. אם החוויה מדברת אליכם, צפו לתור ארוך בכניסה והצטיידו בסבלנות. כתובת: Via Napo Torriani, 5 גלריה ויטוריו עמנואל השני – מרכז קניות מפואר הנמצא בצנטרום של הפיילה בסמוך לקתדרלה. מקום יפהפה לשטוף בו את העיניים ופחות את הכיס... בעיני אובר-רייטד ולא הייתי מתאמצת במיוחד, אבל מכיוון שלדואומו ממילא תגיעו - תנו קפיצה גם לשם. אולי תתפסו סצינה מעניינת. ואי אפשר בלי מינהלות איפה לישון אני בדרך כלל אוהבת ללון במרכז ולטייל ברגל. הפעם נאלצנו להתפשר. יש מחיר לספונטניות. בחרנו במלון Teco שוכן השוכן בסמטה קטנה היוצאת מרחוב קורסו ונציה הראשי, ונמצא במרחק הליכה של כ- 20 דקות מהדואומו (או נסיעת מטרו בת 4 תחנות). מדובר במלון קטן, מצוחצח ונקי עם ארוחת בוקר טובה וחדר שקט ומאובזר. לא מלון מפנק, אבל מלון מומלץ לשהיה קצרה בעיר. איך להגיע אל העיר שני נמלי התעופה אליהם מגיעות טיסות ישירות מישראל הם מלפנסה-מילאנו ואוריו-אל-סריו-ברגמו. שניהם מרוחקים כשעה נסיעה ממרכז העיר. לנוחתים, כמונו, בנמל התעופה ברגמו אני ממליצה על השאטל של חברת Terravision. האוטובוס ממתין ביציאה מאולם הנוסעים ומגיע אל תחנת הרכבת המרכזית (צנטרלה) במילאנו. העלות היא 10 יורו לאדם ויש להזמין מקום מראש. שירות יעיל, אדיב, יוצא ומגיע בזמן. תענוג. תחבורה ציבורית במילאנו התחבורה הציבורית בתוך העיר מצויינת. הן המטרו והן החשמליות יביאו אתכם לכל מקום במהירות וביעילות. לחשמליות, בעיקר הישנות, יש קסם מיוחד! מומלץ להצטייד בכרטיס יומי (24, 48 או 72 שעות) שמתאים לכל אמצעי התחבורה וחוסך בעלויות הנסיעה. הוזהרנו לשמור על התיקים בתחב"צ. שמרנו ולא נתקלנו בבעיות. תודה לבת האהובה שלי שעדיין מזמינה אותי לטייל איתה. זה לא מובן מאליו כלל. הביקור במילאנו, שנחשבת משום מה ליעד לא אטרקטיבי לחופשה, השאיר לי טעם של עוד. הרגשתי שבעצם לא הספקתי כלום ובטח עוד אחזור אליה, אקח אותה בנחת ואבלה בה מספר ימים. לאט לאט אני אוספת לי עוד ערים איטלקיות לרזומה. אם גם אתם אוהבים את איטליה וחוזרים לבקר בה שוב ושוב, הנה המלצות שכתבתי בבלוג על כמה מהן: על בולוניה, שבה טיילתי לבד. על ברגמו, שבה חגגנו 50 ארבע חברות ילדות על רומא וגם על פירנצה, בהן ביקרנו בטיול בר מצווה אשמח לקרוא תגובותיכם כאן למטה. ונתראה בטיול הבא, בסיעתא דשמיא...

  • כמה שעות גנובות - טיול בחיפה

    בשנתיים האחרונות אנחנו מנסים לקחת לנו פה ושם כמה שעות גנובות, להרים את העיניים מהעבודה ומהמסכים ולצאת לשוטט באמצע השבוע, באמצע היום, סתם ככה בספונטניות ובלי תכנית מוקדמת. הפעם יצאנו לשוטט בחיפה. התירוץ הרשמי לכל הדבר הזה היה הפעם התור שנקבע לנו בביטוח לאומי. הגענו מוקדם מהצפוי, בכל זאת קשה לכוון בול כשנתונים לחסדיה של התחבורה הציבורית. לכן נכנסנו לסניף ברדא הקרוב ופצחנו את הבוקר בקרואסון מלא בכל טוב ובקפה טעים ממש. לא אלאה את הקוראים בפרטי המקרה שלשמו נתכנסנו לביטוח לאומי, אבל אין ספק שכגודל הציפייה – גודל ההפתעה. הכל זורם, מתקתק כמו שעון, שירות אדיב ואנושי, אין תורים בכלל, והמבנה – הו! המבנה. סיימנו עניינינו ויצאנו אל הבוקר הזוהר מלאי התפעלות מהחוויה החיובית מזמזמים: "ביטוח לאומי לצידך, ברגעים החשובים של החיים"... בביקורנו האחרון בקיבוץ ישבנו ודיברנו נוסטלגיה משפחתית. פתחנו אלבומים וגם גוגל מפס, שאיתר עבורנו את בית ילדותו של אבא-סבא במושבה הגרמנית, שם נולד וגדל. הלכנו לברר מה נשאר. השכונה עדיין מתקשה להיפרד מקישוטי החג, והבית עומד על תילו. איתרנו אותו בקלות מרובה, שכן הכתובת חקוקה בלב גם בגיל 85, ואישרנו סופית בטלפון שלא מן המניין ביום שלישי בבוקר. ניסינו לדבר אל ליבם של היושבים על המרפסת שיתנו להיכנס ולהציץ, אבל הם כנראה חשדו שיש לנו עניין בשיוך זכויות בנכס והיו חשדנים. אז הלכנו משם. במעלה שדרות בן גוריון פנינו לרחוב הגפן וממש בפינה עם שדרות הציונות נכנסנו לבית האמנים, או בשמו המלא "בית אגודת האמנים בישראל ע"ש מארק שאגאל". נזכרתי שקראתי איפשהו שנפתחה תערוכה חדשה 'חיפה בין הר לים' - תערוכה קבוצתית שבה מציגים אמנים שונים מבטים מגוונים על העיר. יפה. הכניסה חופשית. מפה לשם המשכנו לשוטט. הכל בעליה כמובן. לא פשוט אבל יעיל לגוף ולנשמה. אספנו כמה מבטים משלנו על העיר, רחובותיה, אנשיה ובנייניה. עם הגיענו לרחוב הנביאים התלבטנו מעט 'מה עכשיו?'. הקשתות הצהובות של הכניסה לכרמלית הכריעו ונבלענו בבטן האדמה, חבוקים בחיפוי החרסינה הצבעונית שלעד יזכיר לי שירותים ציבוריים. יחד עם זאת, מעבר להיותה כלי תחבורה יעיל ונעים שמקצר דרכים הרריות באופן משמעותי, הכרמלית היא משב רוח של מדינות רחוקות א-לה-אירופה (לקרוא במבטא צרפתי). פרצנו החוצה אל אור היום במרכז הכרמל, וצעדנו אל מלון דן כרמל. משום מה זכרתי שהוא היה קרוב יותר פעם... כנראה זו אני שהזדקנתי והזיכרון כבר לא משהו וגם הרגליים שצעדו היום כבר כמה קילומטרים טובים. אז הלכנו והלכנו והגענו. וכמו שידעתי, המלון הזה הוא ממש אוצר בלום שאוצר בתוכו אמנות מעולה של מיטב האמנים, בהם דני קרוון, יוסף שאלתיאל, זהרה ובצלאל שץ, יוחנן סימון ועוד. מכיוון שאף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו עושים ואת מי אנחנו מחפשים, שוטטנו באופן חופשי ונהנינו מהמראות והיצירות רבות הרושם. השלט המוביל אל הרונדו הפנה אותנו למדרגות ולמסדרון ארוך ומעט אפלולי. גם כאן פגשנו אמנות קיר נהדרת ומכיוון שעדיין לא עוררנו חשד – המשכנו. דחיפה קלה של דלת זכוכית זרקה אותנו אל תוך מה שהיה מסעדת הרונדו. מדובר במבנה ייחודי שהוא חלק מהמלון, אבל גם באיזשהו אופן עצמאי בדרכו שלו. זו היתה מסעדה מפוארת שבה התקיימו ארוחות ואירועים לכל המי ומי. גם כיום, למרות שנראה שאין איש פוקד יותר את המקום, הוא עדיין שומר על הקלאסה ומרשים בצורה בלתי רגילה. והנוף!!! חמקנו בשקט החוצה. אוטובוס 37א לקח אותנו חזרה הביתה, אל המסכים, העבודה והחושך שיורד מוקדם מדי בעונה זו של השנה. אני מקווה שנצליח לגנוב לנו פה ושם שעות נוספות ולשוטט סתם ככה בלי שום תכנית מסודרת. זה תמיד מתכון להפתעות טובות. לפחות מנסיון העבר שלי. אהבתם לשוטט דרך העיניים שלי בחיפה? כאן אפשר למצוא עוד הרבה המלצות שכתבתי לטיולים בעיר. מוזמנים לשתף אותי בהמלצות שלכם. אני תמיד שמחה ללמוד משהו חדש על המקום שבו אני חיה.

  • טרקים בנורבגיה - 4 סיפורי דרך

    נורבגיה היא כמעט "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" מבחינת טרקים. היא מרושתת במגוון שבילי הליכה ברמות קושי שונות, ויש כל כך הרבה מהם שקשה לשים את האצבע על המפה ולבחור. ובכל זאת, אין ברירה... ואני רוצה לחלוק אתכם 4 סיפורי דרך במסלולי טרק שעשינו בנורבגיה. הכתוב מתבסס על יומן מסע שכתבנו תוך כדי טיול ביולי 1991, ועל מסע וירטואלי חוזר ועדכני שעשיתי זה עתה ובו גיליתי שאותם השבילים ואותן הבקתות עומדים עדיין על תילם ורק מחכים שיבואו. יחד עם זאת, על מי שלוקח ברצינות את הצעותיי - חובה לוודא לפני היציאה לדרך האם חלו שינויים במסלול, בבקתות וכמובן את תנאי הדרך ומזג האוויר. אם מצאתם טעות או שינוי משמעותי בדרך – אשמח אם תכתבו לי ואעדכן את הפוסט. מקורות לתכנון המסלול האתר המעולה הזה מרכז תחתיו את מרבית המידע שיסייע בתכנון הטרק. ניתן לערוך בו מגוון חיתוכים ולמצוא מידע עדכני, מדוייק וספציפי - על שבילים, מרחקים, מידע טופוגרפי, בקתות, מסלולי קיץ/חורף, רמות קושי ועוד. מקור מידע חשוב נוסף הוא אתר ה- DNT - ארגון הטרקים הנורבגי והבעלים של חלק גדול מהבקתות וסימון השבילים. חברות בארגון מקנה הטבות שונות התקפות בחלקן גם בפינלנד, שבדיה ואיסלנד. שווה בחינת כדאיות למי שמתכנן טרק ארוך או מספר טרקים באזור. סימוני שביל השבילים הנורבגיים מסומנים היטב בסימני ה- T האדומים. תמצאו אותם על אבנים, גזעי עצים, ועל גלי אבנים ויתדות גבוהות במקומות המועדים לשלג. מרווחי הסימנים גדולים ממה שאנו מורגלים בארץ, אבל גם אם נדמה כי הדרך אבדה, תמיד יתגלה בהמשך הסימון הבא. בקתות שבילי ההליכה מרושתים בבקתות מסוגים שונים – החל מבקתות מאויישות מעניקות שירות מלא ועד בקתות הפתוחות ללינה בשירות עצמי בלבד. לבקתות שאינן מאויישות יש להצטייד מראש במפתח במשרדי ה- DNT, תמורת פיקדון שיוחזר עם החזרת המפתחות. כל המידע על הבקתות כאן. מזג אוויר ושעות אור מזג אוויר בנורבגיה עשוי להשתנות במהירות ולהפוך את הטרק מחוויה נהדרת לחוויה לא-נוחה, ולעיתים אף מסוכנת. חשוב מאד לא להתפשר על ציוד קל משקל ואיכותי - נעליים עמידות לרטיבות, מקלות הליכה, חליפת סערה, סט בגדים יבשים להחלפה, כיסוי גשם לתרמיל וכדו'. כמו כן מומלץ להתעדכן בכל יום על מזג האוויר הצפוי, ולא לקחת סיכונים מיותרים. בעונת הקיץ שעות האור הארוכות במדינה הצפונית מאפשרות גמישות גדולה בתכנון היום, לקחת את הזמן בבוקר ולצאת לדרך בלי לחץ. רגע לפני שיוצאים לדרך זכויות היוצרים על הטקסט והתמונות שמורות לאורה גזית ולבעז זלמנוביץ. התמונות צולמו כמובן במצלמת פילם (מי חשב אז על דיגיטלית?) וסרוקות מתוך אלבומי התמונות הישנים (זוכרים שפעם היה דבר כזה?). הטרקים המפורטים להלן הם הצעות בלבד. יש בנורבגיה מגוון אין-סופי של מסלולים שניתן לשלב ביניהם ולתפור את הטרק העונה על דרישותיכם מבחינת רמת הקושי, המרחקים, הנופים... והכי חשוב - לא לשכוח לקנות חומר מקומי נגד יתושים! על עצת הזהב הזו עוד תודו לי. טרק אורלנדסדאלן - Aurlandsdalen נקודת התחלה: Finse נקודת סיום: Vassbygdi משך/אורך: 3 ימי הליכה - 51.5 ק"מ הגעה אל נקודת ההתחלה: ניתן להגיע אל Finse ברכבת, בקו הרכבת הראשי שבין אוסלו לברגן. יום 1: Finse-Geiterygghytta (15 ק"מ) ירדנו בתחנת הרכבת של Finse ליד כמה בקתות ומשהו שנראה כמו מלון. "תדלקנו" בארוחת בוקר וביקרנו בשירותים הנקיים שבתחנה, ולדרך. כיוון ההליכה צפונה. הדרך יפה מאוד, לא ארוכה, נוחה להליכה ומאפשרת עצירות נינוחות ותצפיות. רוב הדרך מאד מושלגת, אך השלג קשה ונוח לדריכה. על הקרחונים שעברנו בדרך למדנו רק מהמפה מכיוון שהם מכוסים בשלג ולא יכולנו לראותם. בעונה זו יפה לראות את הצד הצפוני של ההרים עדיין מושלג, והצד הדרומי חשוף. עלינו לגובה של 1694 מ', ומפסגת ה- Sankt Pål נגלה לעיננו נוף מרהיב של פסגות מושלגות. משם התחלנו בירידה רצופת אגמים ופריחה בשלל צבעים, שנמשכה עד הבקתה שלידה נתמקם. תפסנו יום אביבי, למרות שבאופק נראים עננים. הגענו מוקדם למדי לחניית הלילה המתוכננת, הקמנו את האוהל סמוך לבקתה Geiterygghytta, ליד מפלים קטנים ורעשניים שזורמים להם מאגם לאגם. יום 2: Geiterygghytta-Østerbø (20 ק"מ) בלילה ירד קצת גשם, אך כשהתעוררנו היה בהיר בחוץ ויצאנו לדרך. התחלנו בעליה קלה ואחר כך התיישרנו עם הדרך. במפה גילינו הר שמתנשא מעל רוב האזור והחלטנו להעפיל אליו, למרות שהוא נמצא מחוץ למסלול המסומן. העליה לפסגת ה- Bolhovd קפיצה ללא שביל מאבן לאבן בדוך אימתני, אך תוך 15 דקות הגענו למעלה והתפעלנו מהנוף המקסים שמסביב. נדהמות לא פחות היו כמה כבשים שלא הבינו מי הם היצורים המוזרים שטיפסו על ההר שלהן. חם בנורבגיה! כבר יומיים שאנו מסתובבים בבגדים קצרים וניצלים בשמש. עכשיו צצה בעיה "נורבגית" חדשה, בנוסף לגשם-רוח-יתושים-זבובים, והיא השמש החזקה. אך אנו, כתמיד, מסתכלים על חצי הכוס המלאה ונהנים גם כך. גלשנו מהפסגה וצעדנו במרץ חזרה בשביל מלווים בנוף עוצר הנשימה של פתחו של העמק הקניוני Aurlandsdalen. בקתת Steinbergdalen הנמצאת על הדרך וניתן ללון בה, אך אנחנו בחרנו להמשיך, לא לפני שעצרנו לארוחת צהריים על שפת מפלי מים באזור שופע פרחים, פרפרים וציפורים. לאחר הבקתה הדרך נכנסה לקניון יפה והפכה קשה, מלאת אבנים ולעתים תלולה מאד. העיניים נעוצות בקרקע, מחפשות מקום נוח להניח את הרגל. לאורך הקניון תלויות על המצוק ממעל חוות עתיקות נטושות - המראה יפהפה. בסמוך לבקתת Østerbø החלטנו להמשיך עוד כמה ק"מ קדימה, בכדי לקצר את דרכנו למחר ולהרוויח שנת בוקר טובה, ונטענו את אוהלנו ליד נהר. ארוחת הערב קצת איכזבה כיוון שהגזיה שבקה חיים, ולכן גם מחר בבוקר לא יהיה קפה... יום 3: Østerbø-Vassbygdi (16.5 ק"מ) המסלול של היום האחרון עובר לאורכו של Aurlandsdalen, העמק הקניוני אשר מנקז אליו את המפלים הארוכים מראשי הצוקים. מפולות נראות פה ושם, נראה כאילו הטבע בפעולה והמראות מלבבים. חלקו של השביל נפרץ על ידי חוואים ורועי צאן, וחלקו על ידי אנשי ה- DNT הנמרצים. בשיפולי חוות Vassbygdi עצרנו לקטוף פטל אדום, ומיד לאחריה הגענו אל תחנת האוטובוס שלקח אותנו ל- Flåm. ב- Flåm פינקנו את עצמנו בגלידה ונדחסנו לרכבת הנוסעת במסלול הנפלא עד Myrdal. אין מקום לשבת. האמנם נעביר את הדרך בעמידה? די מהר התוודענו לקפיטריה ושם, עם קפה, קולה ומקום ישיבה בילינו את הדרך עד ברגן. טרק הרדנגרווידה - Hardangervidda נקודת התחלה: Finse נקודת סיום: Vøringsfoss waterfall משך/אורך: יומיים הליכה, 34 ק"מ. הגעה לנקודת ההתחלה: כמו בטרק הקודם. יום 1: Finse-Sysenvatnet (27 ק"מ) שוב אנחנו ב- Finse, הפעם העברנו כאן את הלילה. הבוקר השמים כחולים והשמש מיבשת את האוהל. אוכל, קיפול ותנועה. יוצאים דרומה. הדרך עוקפת את קרחון Hardangerjokulen מצד מזרח ויורדת דרומה על גבי רמת Hardangervida. בתחילת הדרך הרמה עדיין לא כל כך שטוחה (כפי שתהיה בהמשך), אך העליות והמורדות לא תלולים במיוחד. הסלע אפור והשמש קופחת על ראשינו, ולמרות הקרבה לקרחון ולשלג שאנו חוצים מדי פעם, חם עד כדי חמסיני. בהפסקת הצהריים אנו צופים בחינם בקרחון המרשים ואף חוזים בנפילה של גוש קרח גדול שניתק ממנו. בניגוד לטרק הקודם, אנחנו מגלים כי הכבשים כאן שחורות ופחדניות. ממשיכים לאורך הביצות של בקעת Leir, תופסים צל פה ושם מתחת לסלע ועושים הפסקות ארוכות. בסביבות השעה 17:00 אנו מגיעים לאגם Sysenvatnet, שעל גדותיו מסומנת בקתה - אבל לא בקתה ולא יער. מסתבר שעל האגם הוקם סכר שגרם לעליית מפלס המים, והבקתה והשביל המסומנים במפה פשוט אינם. מחפשים כאן ומחפשים שם, ולבסוף עוצרים לארוחת ערב וחשיבה. המים בסביבה די דלוחים ואנו מעדיפים לא להשתמש בהם. הגזיה עובדת, אנחנו מחזירים כוחות ונוזלים לגוף בעזרת תה ומרק ומחליטים להמשיך ללכת לכיוון Fossli עד שיגמר הכוח... צועדים נמרצות, נעזרים בסימנים הטופוגרפיים שבמפה. אין עקבות אדם ואין סימני דרך. והנה, לאחר כ- 5 ק"מ פתאום שני אוהלים, ואחרי כמה עשרות מטרים נוספים מתגלה לנו תוואי השביל - שינוי שלא יכולנו להבחין בו מהכיוון ממנו הגענו. גולשים מהרמה, השמש בעיניים שוקעת לאט, חנינו בסביבות 22:00. תה אחרון, שטיפה של זיעה, אבק, חומר נגד יתושים ולכלוך היום במי הנחל הקרוב וצלילה לשינה עמוקה. יום 2: Sysenvatnet-Vøringsfoss (7 ק"מ) הדרך הארוכה והבלתי מתוכננת שעברנו אתמול הותירה לנו היום רק צעידה קלה עד הקיוסק הצמוד למפלי Vøringsfoss . בקבוק קולה של ליטר וחצי, התאוששות וכמה מטרים עד התצפית על המפל המרהיב. ניתן גם לרדת למטה למרגלות המפלים, אך אנו הסתפקנו בהצצה מלמעלה, כמו רוב התיירים הגודשים את המקום. טרק 3 - ערבות פינמרק - Finnmark נקודת התחלה: Šuoššjávri נקודת סיום: Stillaveien משך/אורך: 3 ימי הליכה, 81 ק"מ. הגעה אל נקודת ההתחלה: תחילת המסלול על כביש 92, כשני ק"מ מערבית ל- Šuoššjávri. ניתן להגיע באוטובוס מ- Alta ל- Šuoššjávri ולחזור רגלית לאורך הכביש עד לנקודת תחילת המסלול (דרך עפר המתפצלת מהכביש סמוך לחציית הכביש את הנהר). יום 1: Šuoššjávri-Mollisjok Fjellstue (27 ק"מ) קיפלנו את האוהל ב-Alta וירדנו לתחנה המרכזית של חברת האוטובוסים FFR, החוגגת את 75 שנות היווסדה בגזילת כספי הנוסעים. להפתעתנו גילינו כי אין אוטובוס ליעד שלנו בימי שלישי. לא התייאשנו והחלטנו לקחת אוטובוס ל- Kautokeino ולרדת בדרך, לחסוך כסף ולהסתמך על מזלנו. האוטובוס, חלקו מושבים ורובו חבילות ודואר, זחל את 105 הקילומטרים עד לצומת הכבישים E45 ו- 92, וכאשר ירדנו גילינו שצומת מעון אינה המקום השומם ביותר בכדור הארץ. לא חלפו 10 דקות ושני דייגים פינים עצרו, דחסו את הברדק במכונית לאחור ולקחו אותנו עד לתחילת המסלול. במהלך היום היו היתושים הגורם העיקרי. הדרך נמשכה לאורכו של נהר זורם ולא משנה אם עלית או ירדת - היתושים איתך!!! ענן יתושים אפף אותנו, ולא יכולנו לעצור אפילו למנוחה. כשכלו הכוחות הקמנו בזריזות של מיומנים את האוהל, חמקנו פנימה, רוצצנו את גולגלות היתושים שנדחסו איתנו ונחנו ואכלנו בפנים. הנוף - גבעות בגובה 300-400 מ', עטור ביצות ונהרות, עצים נמוכיקומה ושיחים - ומגפינו חרשו בביצות ובזרמי המים. הגענו בערב לחווה Mollisjok Fjellstue שלצידה הקמנו את האוהל לחניית הלילה. לצידנו אוהל של זוג דני עקוץ, שנציין את תרומתם למאמץ שלנו בכך שנתנו לנו להעתיק מהמפה שלהם על נייר מאולתר חלק מתוואי השביל שחסר לנו במפה שלנו. יום 2: Mollisjok Fjellstue- Joatkajávri fjellstue (34 ק"מ) בבוקר רוח נשבה ועננים חלפו ממעל. עטפנו כמה מאות יתושים ביריעות האוהל ויצאנו לדרך הארוכה. הרוח העזה שנשבה לאורך היום מצד אחד הקשתה על ההליכה והאדימה את פנינו, ומצד שני העלימה לגמרי את היתושים המציקים. נוף הערבה גבה מאד והיה חשוף כמעט לחלוטין מעצים. מסביב אגמים, בריכות, שיחים, פרחים זעירים וציפורים. למעט שתי מכוניות לקראת סוף הדרך, לא נתקלנו באיש. אחר הצהריים הגענו ל- Joatkajávri fjellstue לחניית לילה. להבדיל מהחווה הבודדת מאתמול - המקום מאד מסודר, עם כל הפסיליטיז, והומה מטיילים. היום לא היו יתושים!!! אולי בגלל הגובה, אולי בגלל הרוח. איש אינו יודע. יום 3: Joatkajávri fjellstue- Stilla (20 ק"מ) יצאנו בבוקר - עננים ממעל ואפילו טפטוף קל ואנחנו, שפעם היינו מתרגשים מכמה טיפות, כבר לבושים במעילנו החדשים ומטפסים לכיוון צפון מערב. הנופים דומים לאתמול - הצמחיה השטוחה ואגמי המים הכחולים וגם עדר איילי הצפון וקול פעמוניו. אמנם לא הצלחנו להתקרב לטווח צילום, אבל המראה כשלעצמו יפה. הצטברות הקילומטרים של הימים האחרונים על כפות רגלינו ניכרת. כיוון ההליכה מערב, חצינו כביש שלא מוזכר במפה, והמשכנו עד Stilla - אזור של מחצבות צפחה כנראה. הגענו לכביש שומם, אבל להפתעתנו תפסנו לאחר דקותיים טרמפ לאזור Tverrelvdalen, ושם לא הספקנו לקלל את הנורבגים החולפים על פנינו, ונעצר לו אחד שלקח אותנו עד Alta. טרק בפארק דוברפייל - Doverfjell נקודת התחלה: תחנת הרכבת של Kongsvoll נקודת סיום: הכביש הגישה ל- Gjøra משך/אורך: 3 ימי הליכה, 56 ק"מ. הגעה אל נקודת ההתחלה: ניתן להגיע ברכבת מ- Oppdal אל Kongsvoll. יום 1: Kongsvoll-Reinheim (16 ק"מ) הדבר ראשון שאנחנו מבינים עם היציאה לדרך הוא כוונת המחוקק כאשר כתוב במפות: “CROWN LAND”. אמנם השלט בשפה לא מוכרת, אבל לפי קולות נפילות הפגזים מדובר בשטח צבאי סגור... נצטרך להתאים את עצמנו. הפריחה בעיצומה, ועל אף ההתנשפויות בעליה אנו נהנים ממנה ומתפעלים מהנוף. על קו הגובה 1200 מ' הדרך התיישרה והלכנו לאורכו של Stroplsjødalen, כאשר מולנו פסגתו המושלגת של Snøhetta (2286 מ'), לשם נעפיל מחר. בינתיים מזג האוויר מעונן ונעים, אין רוח ואף יתושים וזבובים נעדרים מן המסלול. משהו חשוד. הפארק הומה אדם, מטיילים רבים ואוהלים מדי פעם. התפתחות הצמחיה השטוחה מאפשרת לעקוב אחר המסת השלוגיות. ניכר שרוב המסת השלגים כבר מאחור ולכן לא נזקקנו למגפינו אלא הסתפקנו בנעליים ובדילוגים בין הבצבוצים. הלכנו בניחותא תוך הפסקות תה, ועלינו לרום 1384 מ' עד בקתת Reinheim, בסמוך אליה התמקמנו ליד פלג מים אשר מימיו הצלולים זורמים ומשמשים אותנו לבישול. כעת נותר רק לתכנן את ההמשך, לברר בבקתה על תחזית מזג האוויר למחר ולהתפלל שיאפשר לנו לעלות לפסגת Snøhetta. יום 2: Reinheim-Loennechenbua (22 ק"מ) על הבוקר התחלנו לטפס לכיוון Snøhetta. העננים לא בישרו טובות, ואכן ככל שעלינו במעלה ההר הם סגרו עלינו, הרוח נשבה והתקוות נישאו איתה. העליה היתה קשה והטיפוס על דרדרת האבנים אילץ אותנו לדלג מבולדר לבולדר ולאחר מכן לטפס בשלג, שלפי המפה רובץ על קרחון קטן. על הפסגה מצאנו בקתה סגורה של הצבא, וכך עמדנו בשלג שהחל לרדת עלינו. מהפסגה נשקף נוף מדהים ביום טוב. אנחנו, לצערנו, לא זכינו... קפאנו למעלה 15 דקות ביחד עם קבוצה צ'כית שהגיעה בסערה. הצ'כים, הנלהבים מהעצמאות שקיבלו לפני שנתיים ומהחופש, מטפסים על כל הר בנורבגיה. קפואים ודי מאוכזבים מהראות הגרועה נפרדנו מהם ופנינו לרדת במדרון הצר והתלול, כאשר תהומות משני צידינו (שלמרבה השמחה לא ראינו אותם בשל הערפל). פסענו מסימן לסימן לפי עקבות הצועדים שהקדימו אותנו. הירידה בשלג ובגשם על האבנים החלקות גרמה לנו להתעופף פה ושם, אבל ללא נזק ממשי. למרגלות ההר מצידו השני מחכה הבקתה Åmotdalshytta, שבה לקחנו הפסקה להתאוששות. בתחילה ישבנו בחוץ, אבל כשהתחיל גשם רצנו עם התה שרתח וקופסת המקרלים ברוטב עגבניות פנימה, שם טרפנו את ארוחת הצהריים ביחד עם זוג גרמני, שכיבד אותנו בשוקולד לקינוח. לאחר כשעתיים נפרדנו מהבקתה המחוממת ויצאנו לדרך עד הבקתה האחרונה ליום זה – Loennechenbua. סיום הדרך נאה ועובר בין אגמים קפואים למחצה שנצנצו בשמש, שאמנם התחלפה במהרה לגשם, אך זה היה סיום הולם ליום הארוך. התמקמנו ללינה בבקתה שהיתה פתוחה אך לא מאוישת – בשיטת התשלום העצמי. הבערנו את האח והבקתה הקטנה התחממה מהר. בחוץ 6 מעלות ובפנים 25. המקום מצוייד בכל מה שצריך ומאורגן היטב, כמיטב המסורת של ה- DNT. עצים להסקת האח חיכו בחוץ ואנחנו כותבים ביומן ושותים תה בכוסות חרסינה סיניות. יום 3: Loennechenbua-Gjøra (18 ק"מ) אין ספק שמיטה יותר נוחה מרצפת אוהל. בחוץ קר ואנו מדליקים שוב את האח ומכינים תה. ניקינו, מילאנו מים ובקענו עצים להסקה לטובת הבאים אחרינו. יצאנו לדרך לאורך האגמים שגושי קרח צפים בהם. יום יפה אשר בו ירדנו מטה כ- 1000 מ' לאורך Skiradålen. הצמיחה והלבלוב בעיצומם, וככל שירדנו גבהה הצמחיה והצטופפה עד לחוות שבעמקים. תחילת הדרך קשה. קיפצנו מאבן לאבן, כבר בטוחים שהדרך משתפרת ושוב העיניים ברצפה, מחפשות את הסלע הבא לדרוך עליו. רעש הצעדים מקפיץ ארנבת, שבורחת לאי-שם. מראה הקניונים הרבים המתחברים ומתפצלים מרהיב. סופה של הדרך בכביש המוביל ל- Gjøra. הרגליים מעט כואבות. אוכלים "שלווה" עם חלב ומנסים לתפוס טרמפים ללא הועיל. שעתיים וחצי חולפות ואנו עולים על האוטובוס אל Oppdal. רגע לפני הקורונה היתה לי תכנית מגירה מפורטת לחזור ולטרק בנורבגיה היפה. אפילו מפות כבר הזמנתי באינטרנט. אבל תכנונים לחוד, ומציאות לחוד. אז אולי עכשיו כשעולם קצת נרגע, באמת הגיע הזמן לחזור. יש עוד כל כך הרבה לראות ולחוות במדינה היפה הזו! אין כמו טרק טוב כדי להכיר ולחוות מקום לעומק. מה שלא ניתן לעשות דרך חלון המכונית, אפשרי בהחלט להשיג דרך הרגליים. מקווה שנהניתם לצעוד איתנו, למרות היתושים, השלג, השמש, והתקלות הקטנות שאירעו לנו. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים של טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן. הטיול שעשינו אז, ב- 1991, הקיף מדינות רבות וחודשים ארוכים. כאן תמצאו את סיפור המסע כולו. אם אהבתם את המילים שכתבנו והתמונות שצילמנו, הצטרפו אלי לטיולים נוספים ברחבי הגלובוס. מוזמנים לכתוב לי תגובות, לשתף אותי במחשבות שעברו לכם בראש במהלך הקריאה, לשאול שאלות וכמובן - להרשם לבלוג דרך קוביית ההרשמה. אשמח אם תשמיעו קולכם.

  • חיפה - באוויר, ביבשה ובים

    לאחר שרכשנו בכיתות א'-ב' מיומנויות למידה בסיסיות, בכיתה ג' תחלנו ללמוד לפי נושאים. ככה למדו פעם בקיבוצים – מקיפים נושא 360° עד שממצים מכל הבחינות - גיאוגרפית, חברתית, היסטורית, מדעית וכן הלאה. למדנו בשיטה זו נושאים כמו "אזורנו", "מגלי עולם", "המזרח הקדום", "המים", "הציפורים" ועוד. הנושא הראשון שלנו היה "נושא התחבורה". אין לי תשובה לשאלה למה בחרה המורה רחל לפצוח דווקא בנושא מרתק זה, אבל האמינו לי שהדבר היה ככה, ואולי מכאן התחילה אהבתי הרבה לנוע בארץ ובעולם – באוויר, ביבשה ובים. חיפה היא העיר המגוונת ביותר בארץ מבחינה תחבורתית. היא מציעה לתושבים המתגוררים בה ולתיירים הפוקדים אותה עושר גדול של אמצעי תחבורה, חלקם אין באף עיר אחרת בארץ! וכל זאת עם בונוס - חלק מאמצעי התחבורה המיוחדים הללו באים בעסקת חבילה של מחיר נסיעה בתחבורה ציבורית רגילה. כל זאת עוד לפני שהזכרנו את העובדה שחיפה היא העיר היחידה בארץ שבה פועלת תחבורה ציבורית בשבת! אם היו עדיין לומדים כיום בשיטת הנושאים, אין ספק שילדי חיפה היו המרוויחים הגדולים מכך. אז במה (ולא פחות חשוב – לאן!) ניסע היום? באוויר הרַכֶּבֶל הרַכֶּבֶל, או "ביצי גוראל" בשמו הלא-רשמי, פתח את שעריו בשנת 1986 למטרות תיירותיות. עד אז פעלו בארץ שני רכבלים בלבד – בראש הנקרה ובמצדה. מדובר בשתי שלישיות של קרוניות עגולות שקופות הנעות בין סטלה מאריס שעל ראש ההר לבין שכונת בת גלים שעל חוף הים. כאטרקציה תיירותית - מחירו בהתאם, אך הנסיעה האורכת דקות ספורות בלבד מספקת מבט נהדר על קו החוף הצפוני בואכה ראש הנקרה, השכונות המערביות של העיר, ועל שיפוליו המערביים של הכרמל. לאתר הרכבל מילה אישית: כמה וכמה פעמים הזדמן לי לנסוע (ככה מכונה הפעולה בהקשר של רכבל?) ברכבל. למרות המחיר השערורייתי תמיד זו היתה חוויה מהנה. עוד בסביבה: בקרבת התחנה העליונה - מומלץ לטייל בשביל היורד על קפלת הלב הקדוש. השביל קליל להליכה והמראות והנופים הנשקפים מכאן נפלאים. כדאי גם להקדיש זמן לכנסיה היפה של מנזר הכרמליתים, הנמצא ממש מעבר לכביש. כתבתי במפורט על טיול באזור כאן בקרבת התחנה התחתונה - שווה להיכנס לאחת המסעדות המצויינות השוכנות בצמוד. באופן אישי ממליצה על איטליאנו-דה-לה-קוסטה, אבל שמעתי שגם שוואטינה טובה מאד (לא ניסיתי). אפשר לשלב טיול נינוח לאורך החוף על טיילת בת גלים, עליו הרחבתי כאן. הרכבלית אמצעי התחבורה החדש ביותר בחיפה המקשר בין אוניברסיטת חיפה, קמפוס הטכניון, ומרכזית המפרץ. בניגוד לרכבל הוותיק, הרכבלית מהווה חלק בלתי נפרד ממערך התחבורה הציבורית העירונית ועלות הנסיעה בה בהתאם. סביב הקמתה והתוואי הרצוי התקיים פולמוס מתמשך, הצעות עלו ונפלו, וכמובן מקומה של הפוליטיקה לא נפקד. לאחר שנים של תלאות יצאה באמצע שנת 2022 הרכבלית לדרך. למרות הגדרתה כתחבורה ציבורית לכל דבר ועניין, היא בהחלט משמשת גם כאטרקציה תיירותית. הנסיעה הארוכה, כ- 20 דקות, מאפשרת לנוסע לחקור מלמעלה את המבואות המזרחיים של העיר, על נתיבי התחבורה השוקקים ואזורי המסחר, התעשיה והמפעלים. וכמובן להנות מנופי הצפון והמפרץ הפרושים על כף היד. לאתר הרכבלית מילה אישית: מאד התרגשתי לקראת נסיעתי הראשונה ברכבלית! יחד עם זאת, חשתי אכזבה קלה בעיקר על הפספוס בבחירת התוואי שאינו משרת הלכה למעשה את תושבי העיר, אלא בעיקר את באי הקמפוסים האקדמיים. וגם עצב על הנופים הנשקפים ממנה ומציבים לנגד העיניים תמונה מאד עגומה ופצועה של אזור המפרץ. מה עוד בסביבה: בקרבת תחנת האוניברסיטה - מומלץ לעלות לתצפית מהקומה ה- 30 של מגדל אשכול, לבקר במוזיאון הכט, ולהקדיש זמן לטיול בפארק הכרמל ובחי-בר. לרעיונות נוספים לטיול באוניברסיטת חיפה בקרבת תחנת הטכניון – שיטוט בין בנייני הקמפוס המרתקים הטובלים בחורש ירוק יכול למלא יום שלם. אבל אם יש מקום אחד שאני ממליצה לא לפספס הוא ביקור בגן האקולוגי. הוא יפה במיוחד בעונת האביב. לרעיונות נוספים לטיול בטכניון סביב תחנת מרכזית המפרץ - אפשר לבקר בקניון לב המפרץ על חנויותיו ומתחם הקולנוע העצום שבו. ביבשה הכרמלית זהו לטעמי כלי התחבורה המיוחד ביותר בחיפה, שברבות השנים גם הפך לאחד מסמליה הבולטים. מדובר ברכבת תחתית (או מדוייק יותר – פוניקולר) היחידה בארץ, המחברת בין העיר התחתית למרכז הכרמל. באמצעות 6 התחנות ניתן להגיע בקלות, במהירות ובמחיר שווה לכל נפש אל מוקדי הבילוי, המסחר והעסקים החיפאיים. הכרמלית נחנכה בשנת 1959 ומאז נסגרה ונפתחה מחדש מספר פעמים ואף החליפה את שמות חלק מהתחנות. כיום היא מצויידת בקרונות עדכניים ונוחים ומשרתת תיירים ותושבים כמעט בכל שעות היממה. לאתר הכרמלית מילה אישית: גם אחרי עשרות פעמים, עדיין בכל פעם שאני נכנסת לכרמלית אני מתרגשת ומרגישה קצת חו"ל. זוהי הדרך המועדפת עלי להגיע לעיר התחתית מבלי לחפש (ולשלם) חניה, מבלי לעמוד בפקקים ועם בונוס של 8 דקות הסנפה של ערים רחוקות מעבר לים. בשלוש מתחנותיה (בני ציון, מסדה והעיר התחתית) עדיין קיימות יצירות קיר מונומנטליות שרק בשבילן שווה להציץ פנימה. עוד בסביבה: תחנות הכרמלית ממוקמות בסמוך למגוון גדול של אטרקציות, מוזיאונים, מסעדות, רחובות מיוחדים, תצפיות ומקומות בילוי. מומלץ להיעזר באתר הכרמלית בו מפורטות שלל האפשרויות הגלומות בכל תחנה ותחנה. הרכבת רכבת היא הדרך הנוחה, ואולי גם הותיקה, ביותר להגיע לחיפה מרחבי הארץ. העיר עטופה בארבע תחנות, כולן על קו החוף. לא מעט בעיות מאפילות על הנכס הזה - החל בכך שבשנתיים האחרונות הרכבת מושבתת בלילות ובסופי שבוע, וכלה בתוואי ההיסטורי החוסם את הגישה הישירה לחוף ויש לו השלכות מרחיקות לכת על העיר. חיפה כה מזוהה עם הרכבת, שהוקם בה מוזיאון הרכבת השוכן בבנייני תחנת חיפה מזרח, ממנה יצאה רכבת העמק שקישרה את העיר עם דמשק. במוזיאון מוצגים פריטים היסטוריים ואוסף של קטרים וקרונות. מומלץ לחובבי הז'אנר. מילה אישית: כשילדיי היו צעירים אחת הפעילויות החביבות עלינו היתה נסיעה ברכבת. נדמה לי שגם עבור הילדים של היום זו עדיין עשויה להיות אופציה אטרקטיבית. כיום הרכבת משמשת אותי לטובת נסיעות עבודה פה ושם והכי חשוב – כאמצעי ההגעה היעיל והמהיר מחיפה לנתב"ג 😊 עוד בסביבה: ארבע תחנות הרכבת החיפאיות ממוקמות לא הרחק ממקומות בילוי ונופש. תחנת חוף הכרמל סמוכה לחופי העיר; מתחנת בת גלים ניתן להגיע בקלות למוזיאונים הימיים, לרכבל, ולשיטוט בשכונת בת גלים השלווה; תחנת מרכז השמונה היא אולי האטרקטיבית ביותר ונמצאת במרחק הליכה מהמושבה הגרמנית, העיר התחתית, נמל חיפה, שוק הפשפשים ואפילו מוזיאון הרכבת; תחנת לב המפרץ ממוקמת בתוככי הקניון הנושא שם זה ומקושרת לתחנה התחתונה של הרכבלית. המֶטְרוֹנִית שמה של המטרונית מתכתב עם המילים – מטרופולין, מטרו ומַטְרוֹנִית (אשה מהמעמד הגבוה). היא הושקה בשנת 2013 במטרה לספק מערכת יעילה ונוחה להסעת המונים במטרופולין חיפה, עקב עומסי תנועה הולכים וגוברים באזור. בתחילת שנות ה- 2000 החלו בהקמת התשתיות עם ייסודן של תחנות מרכזיות (הקריות, המפרץ וחוף הכרמל), ובהמשך סלילת נת"צ יעודיים ושימוש באוטובוסים תלת מפרקיים. המסלולים היחודיים והבלעדיים מאפשרים למטרונית נסיעה ללא עיכובים, והקיבולת הגדולה של האוטובוסים מאפשרת העברה בו-זמנית של מאסת נוסעים ממקום למקום. המטרונית פועלת כיום בארבעה קווים במטרופולין חיפה, ומתבצעות עבודות על קו נוסף שיוביל לאזור נשר ויגור. לאתר המטרונית מילה אישית השימוש במטרונית חסכוני ונוח. יחד עם זאת מודה שתמיד אני מצליחה להסתבך עם שיטת תיקוף הרב-קו הפועלת באמצעי תחבורה זה. בים שייט בשפך הקישון קיימות לא מעט חברות המציעות חוויית שייט ביאכטה עם סקיפר מקצועי, או בהשטה עצמית. ברוב המוחלט של המקרים השייט יצא ממעגן הדייג. מוצעות הפלגות יום, הפלגות שקיעה, הפלגות לציון אירוע או חגיגה, בהרכבים כאלה ואחרים, עם תוספות (אוכל, שתיה, קישוטים) או בלעדיהן – השמיים (או במקרה הזה - הים) הם הגבול. שייט בין חיפה לעכו "מלכת עכו" מפעילה קו תיירותי בין טרמינל הנוסעים בנמל חיפה לבין המרינה של עכו העתיקה. ההפלגה אורכת כ- 40 דקות וניתן לצאת אליה מכל אחד מהנמלים הללו. השייט מאפשר לנוסעים להנות מנקודת מבט ייחודית מכיוון הים על שתי הערים, על מפרץ חיפה ועל מישור החוף הצפוני. לאתר מלכת עכו הפלגה מחיפה אל העולם הגדול נמל חיפה הוא הנמל היחיד בישראל המשמש שער יציאה וכניסה של הפלגות נופש ותיירות. מגיעות אליו ויוצאות ממנו מדי שנה עשרות אוניות, והוא משרת את כל חברות הקרוזים הגדולות בעולם, ביניהן אוניות תיירות ענקיות של כ- 5000 נוסעים. שטתם באחת מהן? ספרו לי! מילה אישית: אין לי הרבה שעות שייט ברזומה כי זה לגמרי לא המקום הטבעי שלי. יחד עם זאת יצא לי פעם אחת לשוט בקו עכו-חיפה, ופעמיים ביאכטה בשפך הקישון. מהפעמים הספורות הללו נשארו לי חוויות נעימות. אחרי ההתלהבות הראשונית של היציאה לים, נהניתי בעיקר מהפרספקטיבה השונה שהשייט מאפשר על העולם הכל כך מוכר שמסביבנו. מה עוד בסביבה: בקרבת מעגן הדייג - מעגן הדייג עצמו מקסים ביותר לשיטוט רגוע בין הרציפים. ממש לידו נמצא פארק הקישון, שהוא פארק עירוני ירוק ויפה שהוכשר לאורך תוואי נחל הקישון. יש בו תצפיות מיוחדות על חיפה והים, פינות ישיבה טובלות בדשאים ירוקים ושבילים נעימים. בקרבת טרמינל נמל חיפה – גישה נוחה וישירה אל העיר התחתית, שהיא אחד האזורים המבטיחים בעיר, בעיקר מבחינה קולינרית. ניתן למצוא בה מגוון מסעדות ובתי קפה שווים למהלך היום, ופאבים מדליקים (עוד משתמשים במילה הזו?) שנותנים פייט בלילה. כל זאת עם בונוס של אמנות רחוב נהדרת, בעיקר סביב רחוב הנמל. נראה כי קיימת הסכמה רחבה על כך שחיפה ייחודית בהמון תחומים ביחס לערים אחרות בישראל. שלל המלצות שכתבתי עליה תמצאו כאן. גם בנושא התחבורה הציבורית העיר מתגלה כאקזמפלר, ומציגה שלל אפשרויות, חלקן קוסמות ביותר הן לתושבים והן לתיירים. רק שאלה אחת נותרה לי פתוחה - לא ברור לי מדוע במקום למנף ולמתג (גם) את היתרון היחסי הזה, חלק מאמצעי התחבורה זכו להיקרא בשמות "מקטינים" ומטופשים? אוקיי, כרמלית הבנתי ומקובל עלי השם הנוסטלגי, אבל רכבלית, מטרונית ושכונתית? למה? ונסיים בכך שנישא תפילה שגם לנו יהיה כאן יום אחד שדה תעופה ראוי לשמו שייתר את חציית הארץ הקטנה והעמוסה שלנו בדרך לנתב"ג, ויאפשר לנו להגיע לכל מחוזות חפצנו בקלות ובמהירות! גם אתם השתמשתם בכלי התחבורה המיוחדים של חיפה? מוזמנים לספר לי על החוויות שלכם בתגובות למטה. אם עדיין אינכם עוקבים אחרי הבלוג שלי, מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה. עוקבי הבלוג מקבלים ראשונים את הפוסטים שאני מפרסמת, וכן מסלולי טיול להורדה ללא תשלום שאני מכינה עבורכם ולשימושכם. ההרשמה קלה ופשוטה, דרך קוביית ההרשמה הנמצאת בתחתית העמוד. נתראה בחיפה באוויר, ביבשה ובים...

  • בין הפרטי לציבורי - אמנות קיר בחיפה

    נקודת המפנה של שנות ה- 70 "בשנת 1973 גויס בעלי. שעת מלחמה היתה, והכנסתי לעבודה את הפסוק 'וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ' (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ה') - זה הנושא של היצירה! נמאס לי מהמלחמות, רציתי שלום, וזה המעט שיכולתי לתרום [...] יש בעבודה שמש, קורת גג, ואם ובן. אני מאד אוהבת את הקיר הזה כי הוא מבטא שאיפה לשלום, ממש כמו שהיינו רוצים", מספרת האמנית אהובה שרמן, ילידת תל אביב, בת 95, שחיה ויוצרת בחיפה. מספר שנים שאני מתחקה אחר אמנות הקיר בחיפה. בכל פעם אני "כובשת" עוד חלקה, צוברת פרט לפרט, מנסחת מחדש את מאגר הידע שלי. כתבתי בעבר על תקופת השיא של אמנות הקיר, הובלתי סיורים ברחבי העיר ויצרתי מיפוי המאגד חלק גדול מיצירות הקיר בחיפה. בפוסט הנוכחי אספר על שנות ה- 70' לאורך ציר הכרמל בחיפה - תקופה בעלת מאפיינים ייחודיים בסוגה זו. אמנות קיר היא אמנות בפורמט גדול המעטרת קירות מבנים. היא מתקיימת במרחב הציבורי, אך בשונה מאמנות הרחוב, שהיא אמנות "חולפת" ואופייה הוא חתרני ואנטי-ממסדי – אמנות הקיר היא "קבועה", ממוסדת, מוזמנת ומתוכננת, ובמקרים רבים טומנת בחובה מסרים שמטרתם לחנך לערכים. בתחילת המאה הקודמת, וביתר שאת באמצעה, כחלק מאידיאולוגיות ותנועות פוליטיות שהתעוררו בעולם, אמנים שבדרך כלל התמחו בציור ובפיסול גיבשו ראיית עולם חברתית. הם ביקשו "לצאת מהסטודיו" ולרדת ממגדלי השן המוזיאליים ועל ידי הנכחת כישרונם באמצעות אמנות הקיר להתערות בחברה ולתרום מיכולתם הייחודית לכלל. אמנות הקיר בישראל, שלחיפה ולאמניה היה בה תפקיד מרכזי, שאבה את כוחה הן מההישגים חסרי התקדים של המדינה הצעירה, והן מתחושות הקולקטיב והממלכתיות שאיחדו את החברה הישראלית. חלק גדול מהעבודות שיקפו אז רעיונות וניסו להנחיל ערכים מההווי הסוציאליסטי באמצעות דימויים אמנותיים שעסקו באדם העובד, החסון והשמח, ותיארו חברה אוטופית, אחדות וקיבוץ גלויות. בשנות ה- 70 הלכה ודעכה תפיסת העולם ששמה את החברה במרכז, ושלאורה הוקמה מדינת ישראל. את מקומה החלו לתפוס השקפות שמיקמו במרכז את האינדיבידואל וקידשו את הפרט. השקפה שמקורותיה בשנות ה- 60 בארצות הברית, וכמו כל דבר – הגיעה אלינו באיחור של 10 שנים. האמנים, שחלקם הגדול השתייכו לזרם הריאליזם החברתי, הושפעו אף הם. יצירות הקיר הממוסדות נדחקו לשוליים, ואופיין של העבודות החדשות השתנה, כאשר התרחש מעבר מה"אנחנו" אל ה"אני". במישור התמטי, העבודות התמקדו כעת בתכנים אישיים או ניטרליים, והתמות הדידקטיות ששירתו אג'נדות פוליטיות-חברתיות-לאומיות הלכו ונעלמו. היצירות עדיין מוקמו במרחב הציבורי ופנו לאיש ההולך ברחוב, אך צצו ביתר שאת על בנייני מגורים, בשונה ממוסדות ציבור. הציטוט "לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ, וּמִנֶּגֶד לוֹ – כֹּחַל-הַיָּם" משירה של רחל "גננו", מוטבע ביצירה של האמן גרשון קניספל (1972), הנמצאת על חזית בית מגורים בשדרות אבא חושי 42. בעבודה נראית אשה שוכבת על צידה. את השיר "גננו" הקדישה רחל לחנה מייזל, מחלוצות העלייה השנייה, שהייתה מורתה הראשונה לחקלאות בכרמל לאחר עלייתה ארצה. לא ברור אם האמן התכוון לתת ביצירה זו ביטוי לדיאלוג ולקשר הנשי המתואר בשיר, או אולי דימה את קמרונותיה של האשה לקווים המעוגלים וה"נשיים" של הכרמל. כך או כך, מדובר ביצירה מאד אישית, אינטימית אפילו, שנבחרה לקשט כניסה לנכס פרטי. עוד על השיר ועל האירועים שהובילו לכתיבתו. המפנה לא נוצר יש מאין, והוא נטוע הן באירועים לאומיים שהתרחשו במדינה בשנים אלו, והן במגמות בינלאומיות. במישור הלאומי, האופטימיות והאחדות שאפיינו את שנות הקמת המדינה, והאופוריה שליוותה את מלחמת ששת הימים הסתיימו בעקבות מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שגרמו לשבר ולפירוק האחדות הלאומית. מבחינה אמנותית הניע המשבר חלק מהאמנים לפעולה כתגובה לאירועים והם העזו לערער על מוסכמות שנגעו לערכים חברתיים, לביטחון המדינה ולגבולותיה. אמנים אחרים התכנסו פנימה ובחרו ליצור עבודות ניטרליות נטולות אמירה פוליטית, או כזו המייצגת ערכים לאומיים-חברתיים. "תמיד התחלתי את היצירה שלי ממקורות הטבע, הנוף, בשילוב עם הדמיון והפנטזיה [...] עבודתי עברה שינויים עם השנים בהשפעת האירועים, הסביבה והנופים", מספר האמן דן לבני. חלק גדול מעבודתו האמנותית המוקדמת התמקדה באיור של לוחמים בשדה הקרב. בעבודה (1969) הנמצאת על בניין מגורים ברחוב חנה 7 בשכונת כרמליה, בחר, אולי "בהשפעת האירועים" ואולי כאיש חיפה, להדגיש את יפי הטבע שכל כך נוכח בעיר. בטכניקה של סגרפיטו בצבעי אדמה שזורים בעבודה מוטיבים מעולם הצומח המטפסים על הקיר. הצבעים והתנועה נראים לי לרגע כמו להבות שעוטפות את הבניין, אבל אני מניחה שזה לגמרי בראש שלי ולא לזה התכוון ה"משורר"... באותה עת, בזירה הבינלאומית החלה מגמה של עיטור קירות חיצוניים של מבני מגורים וחדרי מדרגות באמנות קיר. בערים הגדולות במערב אירופה צצו יותר ויותר עבודות, אופנה שאמני ישראל היו ערים לה. כבר באמצע שנות ה- 60' יזם גרשון קניספל, ששימש כיועץ האמנותי של עיריית חיפה, צעד מרחיק לכת שהסתיים בהחלטת עירייה להקצות 1% מהוצאות בניית מבני ציבור לטובת אמנות. בשנות ה-70 בתוך ההתפתחות המאסיבית של ציר רכס הכרמל, קמו יזמים, קבלנים ובעלי בתים שהיה להם עניין להעניק ייחוד לבניין שלהם, והפרויקט יצא לדרך כאשר ציר רכס הכרמל נבחר לשאת "אופי אמנותי מיוחד". בד בבד, התקיים בבראנז'ה האמנותית והאדריכלית שיח ער אודות שילוב אמנות בבניה. חלק מהאדריכלים הקצו, עוד בשלבי התכנון, קיר ייחודי לאמנות. אחרים, נשארו לפתע "עם קיר פנוי" ורק אז חשבו מה ניתן לעשות איתו... הדיון נסוב בין השאר על הצורך בשילוב האמנות לכשעצמה, כמו גם על היכולת והכישרון של האמנים לשאת על גבם עבודה בסדר גודל כזה, שתחזיק מעמד לאורך שנים. בשנת 1973, עת התעתדו האמנית אהובה שרמן ומשפחתה לעבור לביתם החדש שזה עתה נבנה, פנה נציג העירייה לקבלן והציע לו לנצל את הקיר שבחזית הבניין לעבודה אמנותית. הקבלן, בהכירו את האמנית שרכשה את הדירה, פטר את נציג העירייה ואמר לו - "יש לי כבר מי שידאג לקיר הזה". העבודה (1974), הממוקמת עד היום על חזית בניין המגורים בשדרות אבא חושי 34, עשויה אריחי חימר טרה-קוטה והיא עבודה חד-פעמית ויוצאת דופן במכלול יצירתה של שרמן. משלא היתה קרמיקאית ולא החזיקה בחומרים ובכלים הנדרשים, קיבלה האמנית מקום בסטודיו הקדרים בכפר סמיר. היא מספרת כי כאשר האריחים היו מוכנים החליטה ליצור רביעיית אריחים נוספת, שמא יקרה משהו. ואכן, לרוע המזל ארבעה אריחים התנפצו בתנור בעת השריפה. יד הגורל התערבה כאשר הסתבר שהיתה זו בדיוק הרביעיה שהכינה כחלופה... הגוונים השונים של הריבועים, הטקסטורות המשתנות והבדלי העומקים בהם תלויים האריחים – מפיחים רוח חיים ביצירה עד היום. במסגרת פסטיבל הליכות ג'יין חיפה 2022 קיימנו מפגש עם האמנית אהובה שרמן ששיתפה אותנו בסיפור חייה ובתולדות יצירתה. אם בשנות החמישים והשישים הדברים היו די ברורים מבחינת החזון, הערכים שאמורה העבודה לייצג, המיקום בו תוצב, והאחריות לשלומה ולשלמותה - השינוי התפיסתי זימן שאלות אחרות. כעת, כאשר העבודות נמצאו על נכסים פרטיים, התעוררו סוגיות כמו - מי הזמין את העבודה? מי מימן אותה? מי הרוויח מכך? והשאלה המהותית והרלוונטית גם לאחר 50 שנות קיומן של העבודות – מי אחראי לגורלן של היצירות? שכן כל עוד העבודה נמצאת בשטח פרטי, גורלה לכאורה תלוי בבעלי הנכס, שאינם חשופים לביקורת ציבורית. דוגמה טובה לכך היא יוזמה משותפת של שלישיית מבני מגורים זהים ברחוב ווטסון 6-10 ברמת בגין שהחליטו להוסיף אלמנט קישוטי מעל הכניסות לבניינים. שלוש עבודות (1972) של גרשון קניספל מהוות סדרה של זוגות בעלי חיים –שתי ציפורים, שני חתולים ושני דגים – שיחד יוצרים מצד אחד חזית אחידה ומשותפת, ומצד שני מעניקים ייחוד לכל בניין ובניין. את התבליטים יצר האמן בשיטה המיוחדת שפיתוח לפיסול בחומר, הרותמת את קרני אור השמש לטובת הפחת חיים ביצירה. הפיסול העמוק והמונוכרומטי יוצר מאפשר מנעד רחב של גוני אור וצל המשתנים על פני היממה, בהתאם למנח השמש ביחס לעבודה. מצב השימור של שלוש העבודות תלוי... ובכן – בבעלי הנכסים. משכך, אחת העבודות במצב שימור מצוין, בתוך השניה מקננות דרך קבע ציפורים, והשלישית במצב רעוע ממש. אז מה הלאה? בפוסט הנוכחי התמקדתי ביצירות הקיר שבאו אחרי הגל הגדול שאפיין את ראשית שנות המדינה. הדוגמאות לעבודות עליהן כתבתי מייצגות מחד את המרחב והיוזמה הפרטיים, ומאידך עדיין יש להן תפקיד חשוב במרחב הציבורי. ברמה הבסיסית, העבודות ממוקמות על חזית הבניין ומופנות החוצה – אל ההולך ברחוב. ברמה המורכבת יותר תפקידן השתנה – הסתיים הניסיון להקנות ערכים לאומיים מאחדים, אך הערך של הקניית חינוך אסתטי הפתוח לכולם – עדיין איתנו. אסייג ואומר כי על המילה "כולם" ניתן כמובן להתווכח, שכן אמנות קיר על נכסים פרטיים ניתן למצוא בחיפה בעיקר בשכונות המבוססות כגון אחוזה, רמת בגין, כרמליה – בהן לאנשים וליזמים הון מספיק בכדי לממן אותה. כך או כך, למעט העובדה שהן ממוקמות על בנייני מגורים, היצירות הללו הן נכס עירוני לכל דבר ועניין. הן מנכיחות אמנות ומנגישות אותה לציבור הרחב, ויש להן ערך היסטורי, אמנותי, תרבותי וחברתי. לכן כאשר מדברים על אמנות קיר בכלל, ועל זו הממוקמת במרחב הפרטי בפרט, יש לחשוב ולהתייחס לנושא השימור (ובמקרים מסוימים – השיקום/השחזור) של היצירות. אמנות הקיר חשופה במיוחד למפגעים טבעיים ובחלק מהמקרים גם לפגעי אדם. כשמתבוננים בשכונות הסובבות את ציר רכס הכרמל מבינים מיד כי מדובר באזור מוכה תמ"אות, המשנה את פניו ואת אופיו במהירות בשנים האחרונות. מה יהא על היצירות כאשר השינוי, או בשמו המכובס "ההתחדשות העירונית", יגיע גם לבניינים הללו והבולדוזרים יעלו עליהם? לא ברור. בחיפה ניתן לספור על יותר מיד אחת עבודות שכבר נהרסו ו/או נעלמו. סביר להניח כי אם לא תינתן על כך הדעת, העבודות היפות והחשובות ששרדו יזכו לגורל דומה. בכתיבת הפוסט הנוכחי נעזרתי במקורות הבאים: "החלל הציבורי של אמנות שנות ה- 70", המחסן של גדעון עפרת "אמנות בבניה", גרשון קניספל (ציור ופיסול, 1973, חוברת 3, עמ' 42-45) "על שילוב אמנות בבניה", שלמה אלירז (ציור ופיסול, 1978, חוברת 17, עמ' 54) "תבליט קיר אמנותי מקרמיקה", אהובה שרמן (ציור ופיסול, 1975, חוברת 9, עמ' 73) "מעצבת האליטות: סוד קסמה של רחל המשוררת", אורי מלשטיין (עמ' 27-30). "תבליטי קיר אמנותיים על בנייני ציבור" (למרחב, גיליון 3573, 27.12.1965) "דן לבני אומן חיפאי", נירית קופל וונדרמן (חי פה, 30.10.2020) עוד על אמנות קיר בחיפה מתוך הבלוג שלי - חלומות שמורים ככל שאני מגלה יותר כך אני נשאבת יותר לעולם אמנות הקיר. מקווה שגם אתם נהנים לגלות אותה ביחד איתי. אבל חיפה היא בהחלט לא רק אמנות קיר. יש בה המון ומכל-וכל. מוזמנים להיעזר בשלל ההמלצות שלי לביקור בעיר. אשמח אם תשאירו לי כאן תגובות למטה. אוהבת לקרוא את מה שיש לכם להגיד!! אם תרצו לעקוב אחרי הבלוג שלי ולקבל ישירות למייל כל פוסט שמתפרסם - הרשמו בקוביית ההרשמה שבתחתית העמוד.

  • ללכת כי כולם הולכים - הליכות ג'יין חיפה

    בחור צעיר, עטוף בשמיכה המגוננת עליו מפני צינת הבוקר שטרם עלה עומד לבדו על דרך עפר בחושך. 'הגעתי מרחוק' הוא אומר לנו, 'הוויז שלח אותי דרך הכניסה הדרומית של דרך נוף הכרמל. אני מוצא עצמי נוסע 4 קמ"ש, בחושך מוחלט, על דרך עפר משובשת', הוא מוסיף, 'לרגע לא הייתי בטוח אם באמת אצליח להגיע'. 4:30 בבוקר. קבוצה של 20 איש ואשה מתאספים להם לאט ובשקט בחושך מוחלט. התארגנות מהירה ואנחנו מתחילים ללכת, פנינו אל השמש העולה... באופן סמלי, בהליכה מיוחדת ומרגשת זו, עם הפנים לשמש העולה – יצא לדרך פסטיבל הליכות ג'יין חיפה 2022. זו השנה הרביעית בה אני לוקחת חלק במיזם מעורר ההשראה הזה, וזו פעם השניה שבה נשאתי על כתפיי את הניהול, הארגון וההפקה. אני אוהבת לשוטט בעיר. בעיר שלי חיפה, אבל גם בעיר כמושג הרבה יותר רחב. בימי חיי הקצרים יצאתי לטיולים בעשרות ערים בעולם, כל אחת מהן סיפקה חוויה שונה, אווירה אחרת וזכרונות מובחנים. ביקורים חוזרים באותה העיר מאפשרים טווח גדול יותר של גילויים, קטנים וגדולים, והעמקה של ההיכרות וההתלהבות הראשונית. מרתק בעיני לגלות מקום דרך הרגליים, דרך העיניים וגם דרך מומחים מטעם עצמם, ומטעם אחרים, למקום בו הם חיים. אולי זה מה שמשך אותי לפסטיבל הזה וגרם לי להגיד לפני שלוש שנים את ה"כן" הראשון, שממנו כבר לא היתה דרך חזרה. "עיר היא מערכת מורכבת של ניגודים משתלבים, ויתרונה בעושר ההזדמנויות ובפוטנציאל האינסופי והמפתיע שטמונים בה", אמרה ג'יין ג'ייקובס, במילים כאלה או אחרות, ולי נותר רק להסכים איתה. "הליכות ג'יין" נוסדו בכדי לציין את המורשת המיוחדת שהותירה אחריה ג'יין ג'ייקובס. ג'ייקובס, שהיתה עיתונאית, עורכת דעתנית ואקטיביסטית אמריקאית, הציעה התבוננות חדשה על העיר, ושינתה את האופן שבו אנו חושבים כיום על תכנון ערים. המושג המרכזי בו השתמשה היה מגוון (diversity), המתייחס למגוון העירוני באשר הוא - התושבים, אמצעי התחבורה, הבניינים, מקורות מסחר ועוד. לדעתה שכונה מגוונת מייתרת את הרכב הפרטי ומאפשרת למתגוררים בה חוויה אורבנית שלמה, בטוחה ודינמית לאורך כל שעות היממה. לדעתה, המומחים האמיתיים לעיר הם האנשים המתגוררים בה. בספרה הביקורתי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הגישה למעשה ג'ייקובס מניפסט ביקורתי על תכנון הערים המודרניסטי. היא הציגה שם מספר עקרונות שלדעתה מאפשרים סביבה אורבנית אופטימלית, בהם עירוב שימושים (מגורים, מסחר, שירותים ציבוריים) הנמצאים במרחק הליכה זה מזה, צפיפות גבוהה המאפשרת מפגש אנושי, מגוון של בניינים מסוגים שונים ובעלי ותק שונה, ותכנון המאפשר גיוון בדרכי ההליכה בין הנקודות במרחב. מאז מותה בשנת 2006, נחגג לזכרה ולהעלאת המודעות לרעיונותיה בכל חודש מאי פסטיבל "הליכות ג'יין". באירוע, המצויין במאות ערים בעולם, מתקיימים סיורים עירוניים בהובלת אנשים מהקהילה המקומית המספרים על העיר דרך נקודת המבט המקצועית והאישית שלהם. הפסטיבל קורא לפעולה אזרחית ביקורתית, והוא מנוהל, מופק ומובל בהתנדבות מלאה, ללא תמיכה של אף גורם או גוף חיצוני. כיאה למורשתה של ג'יין ג'ייקובס, במלאכת האוצרות של ההליכות בחיפה שמתי דגש על מגוון, כאשר המניעים המרכזיים לבחירה היו איכות ותוכן. כמו כן, חשוב היה לי לאפשר ייצוג מגוון ככל האפשר לאוכלוסיות, קהילות, שכונות ותחומי עניין המעסיקים את התושבים בעיר. מודה שבזה עלי עוד להשתפר לקראת השנה הבאה ולהגיע לייצוג יותר הולם בכל אחד מהתחומים הללו. לאט לאט עוצבה והתגבשה תכנית גדושה, עשירה, מרתקת ומגוונת. קיימנו הליכות בטבע וברחובות העיר, עלינו וירדנו במדרגות, היו הליכות עם מבט היסטורי ואחרות שהדגישו את ההתחדשות העירונית, היו הליכות עם אופי אקטיביסטי – בעיקר בתחום איכות הסביבה והליכות שעסקו באמנות, או הביאו את סיפוריהם האישיים של מובילי ההליכה. אחת המטרות המוצהרות והחשובות של הליכות ג'יין היא להפגיש אנשים מתוך הקהילה זה עם זה. זה קורה כמובן באופן ספונטני בקבוצה המתקבצת להליכה עצמה. אך השנה הצלחנו בחלק גדול מההליכות גם ליזום את הדבר הזה באופן מובנה. היה לנו חשוב להיפגש, לשוחח ולהכיר את האנשים שחולקים איתנו את אותה העיר ממש. כך למשל, במסגרת ההליכה "אמנות קיר חיפאית – בין הפרטי לציבורי" שהובלתי בעצמי ועליה עוד אכתוב בהרחבה - זכינו להיפגש עם אהובה שרמן, אמנית מוערכת, יקירת העיר חיפה. היא חלקה עם משתתפי ההליכה את סיפור חייה ואת סיפורן של חלק מיצירותיה; ההליכה "חיפאיות – 90 שנה של אמנות נשית חיפאית" בהובלת זיוי ברמן זימנה לנו מפגש עם אחת האמניות המציגות בתערוכה, סנא פרח בשארה. פרח בשארה סיפרה לנו על דמויות הקרמיקה המשתלבות שהיא יוצרת ועל מקורות השראתה; בשלוש מההליכות שהתקיימו באזור שוק תלפיות (בהובלת אדר' מיכל בר עוז, אדר' יוסי קורי וגילה זמיר) נפגשנו עם יזמים ובעלי עסקים מקומיים באזור השוק המתחדש, שהוא אחד האזורים ה"חמים" והמתעוררים בעיר כרגע; פנינה מדן הובילה את ההליכה "על החיים ועל הקומפוסט – ממטרד למשאב" שבה נערכו מפגשים עם אנשים המייצרים קומפוסט לשימוש ביתי בכוחות עצמם. הם אירחו אותנו בחצרות בתיהם וסיפרו על התהליך והתרומה שלו לשמירה על הסביבה; וכך הלאה והלאה. אנשים פתחו בפנינו את ביתם ואת ליבם בחפץ לב, ושיתפו אותנו בסיפוריהם האישיים המיוחדים. למדנו להכיר אותם מעט, ואני חושבת שדרכם למדנו להכיר גם קצת יותר את עצמנו. בכל שנה אני לומדת דברים חדשים שלא ידעתי שנמצאים ממש כאן מתחת לאף, לומדת להעריך מחדש את חיפה שלא מפסיקה להפתיע. מאות אנשים השתתפו ב- 33 ההליכות שהתקיימו השנה בסוף שבוע אחד. כמוני, גם הם למדו להכיר את העיר טוב יותר, להתבונן בה מפרספקטיבות שונות וגם לבחון אותה ואת התנהלותה באופן ביקורתי. למרות עומס העבודה וכובד האחריות, אני מרגישה שהובלת המיזם הנפלא הזה באחת הערים הגדולות בישראל היא מתנה שקיבלתי. הפקה בסדר גודל זה היא אירוע מורכב ורב-זרועות, והוא לא היה קורה ללא האנשים האיכותיים והמקצועיים, מלאי הרצון שיהיה כאן טוב ויפה יותר שזכיתי לעבוד איתם. אז אנצל (גם) את הבמה הזו בכדי להודות מקרב לב לכולם. לפני הכל תודה לכל אלה שהיו כאן לפני, ייסדו את הפסטיבל בחיפה ודאגו שימשיך לצוץ בכל חודש מאי לאורך השנים. תודה למובילי ההליכות האלופים שהובילו סיורים משמעותיים ויצירתיים שנגעו בכולנו. תודה לזיוה קולודני שהכניסה אותי לכל ה"בלאגן" הזה ומאז ממשיכה ללוות אותי יד-ביד לאורך הדרך. תודה לרבקה קופלר מהבלוג "אוספת אוצרות" שעיצבה לנו השנה תכניה לעילא ולעילא! תודה לחדוה יערי, מנהלת הליכות ג'יין תל אביב, שהיא בשבילי מגדלור ודמות לחיקוי. תודה למלווי ההליכות שהתרוצצו ברחובות ונתנו מענה בשטח לכל עניין וסוגיה. ואחרונים חביבים, אך לא פחות חשובים – תודה למאות המשתתפים שגדשו את רחובות העיר, נתנו בנו ובפסטיבל אמון ובחרו גם השנה לצעוד איתנו בסקרנות ברחובות חיפה ולהראות לה אהבה. מוזמנים לקרוא את שלל ההמלצות שכתבתי בבלוג לטיול בעיר חיפה. נתראה בפסטיבל הליכות ג'יין חיפה בשנה הבאה!!

  • פעם שלישית וינה

    'קוראים לי אורה ואכלתי מקדונלד'ס בוינה. ויותר מפעם אחת...'. זהו! שמתי את זה על השולחן (תרתי משמע) כבר בהתחלה, ועכשיו אפשר לצלול פנימה ולהתחיל לספר. וינה בפעם השלישית היתה מאד שונה מוינה אותה פגשתי בביקורי הראשון, וגם מהפעם השניה והחורפית. הפעם הזדמנה לי נסיעה עם הנער, שהוא לא רק מתבגר הוא גם אקסטרה בררן באוכל. וכן, אני מודה שמראש החלטתי לשחרר. גם מבחינת הבחירות ה"טיוליות" וגם מבחינת הבחירות הקולינריות. כנראה שההחלטה הראשונית הזו עשתה לי את הטיול איתו לכל כך מהנה, ובסיכומו אני יכולה לומר שבפעם השלישית בוינה הכי נהניתי מההזדמנות להיות איתו יחד 4 ימים, בלי שיש לו (או לי) לאן לברוח. לראות את העולם מבעד לעיניו, להתלהב איתו, ללמוד ממנו. ברכתי על כל דקה שהוא עוד מוכן לבלות עם אמא שלו, ועל האמון שהוא נותן בי. זה היה טיול נינוח ומרווח, אטרקציות תיירותיות במינון נמוך, הנאה מהדברים הקטנים, הרבה מנוחה ולא מעט זמן-מסך במלון שלנו. פגשנו עיר עם לבלוב ראשוני של עצים, ופרחים שפורצים בלהבה צבעונית ומקשטים את הגנים. נפלנו על שבוע קר מאד, עם טמפרטורות בעלות ספרה אחת, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו. הדבר שבלט לי לעין בבוקר הראשון שלנו היה שהעיר מלאה בסממני תמיכה באוקראינה. הצבע הצהוב-תכלת שולט. הסימנים בכל מקום, החל מסטיקרים קטנים על עמודי פנסים וספסלים, דרך מרצ'נדייז שנמכרים עם הבטחה להפריש מַעֲשֵׂר לטובת הפליטים האוקראינים, וכלה בהצהרות בובמסטיות ממש כגון סטריפ עצום המשתלשל ממרום הקתדרלה ואירועי תמיכה פומביים. איפה לשים ראש השיחוק הגדול של הטיול היה בחירת המלון. Hotel Royal ממוקם בצמוד לקתדרלת סטפנוס הקדוש, במרכזה של העיר העתיקה. המיקום המנצח הזה איפשר לנו לחזור בקלות למנוחה קצרה באמצע היום, לצאת בערב מבלי לעשות חישובי נסיעות, וכמובן לחזור להניח את שקיות השופינג מבלי להיסחב איתן ממקום למקום. מדובר במלון ותיק בסגנון "של פעם". לא משהו טרנדי או שיקי. החדר היה מרווח מאד והתאים לנו לנסיעה מסוג זה. בכל זאת הנער צריך קצת ספייס מאמא שלו מדי פעם... נקי ומאובזר בכל מה שצריך, כולל מכונת קפה. ארוחת הבוקר מצויינת ומגוונת והשירות של צוות המלון אדיב ומסייע. אציין שהתקשורת עם המלון טרום הנסיעה היתה מעולה ויעילה מאד. בקיצור – ענה על כל צרכינו ואני ממליצה! בין מנוחה אחת לשניה הספקנו לעשות גם כמה דברים. אז איפה היינו ומה עשינו? עליה לתצפית על קתדרלת סנט סטפן כתבתי בהרחבה לאחר ביקורי הראשון בעיר, וגם בפעם הזו המקום הרשים אותי מחדש. נכנסנו פעמיים, ובכל פעם עלינו אל מגדל אחר. פתחנו את ביקורנו בעיר בטיפוס בן 343 (אבל מי סופר?) מדרגות למגדל הדרומי, וסגרנו את ביקורנו בעיר בתצפית מהמגדל הצפוני, אליו מגיעים במעלית המכילה עד 4 אנשים. תצפיות מאפשרות מבט שונה על המקום, כאילו ממסגרות את התמונה המלאה על כל פרטיה. לכן אני תמיד מקפידה, היכן שניתן, לטפס ולצפות. והנוף מלמעלה גם הפעם לא איכזב. ביקור בארמון ביקור בוינה המלכותית אינו נחשב אם לא היית לפחות בארמון אחד. ארמון הופבורג נמצא ממש מעבר לפינה ומאפשר בחירה בין אטרקציות שונות, ולעיתים משונות. הכרטיס המשולב כולל את אוסף כלי הכסף, מוזיאון סיסי והמעונות האימפריאליים. הצטיידנו במדריך אודיו ויצאנו לדרך. על הארמון והאפשרויות הטמונות בו כתבתי בהרחבה כאן לאחר ביקורי הראשון במקום. אין ספק שמבחינתי גולת הכותרת של הביקור הפעם היתה רסטורנטית שעשתה עבודות רסטורציה במעונות האימפריאליים. הייתי יכולה להשאר ולהתבונן בה שעות. לגבי כל השאר, גם הפעם היה לי קשה להכיל ולעכל את העושר העצום. מי צריך כל כך הרבה חדרים? ומה עושים עם כל כך הרבה כלים? איך אפשר לבלות ימים ולילות מוקפים בכל הדבר הזה, לחיות ככה חיים שלמים ואמיתיים? קשה להתחבר לדבר הזה. מעדיפה את הדירה והגינה המשותפת שיש לי בחיפה. מסע בזמן מתחם Time Travel הגדול והמושקע לוקח את המבקרים למסע בזמן בוינה. הסיור, אורכו כשעה, מתקדם בשני מישורים - מבחינה היסטורית על פני התקופות והשינויים שעברה העיר מתחילתה ועד ימינו; ובמקביל שם דגש על הדברים המייחדים את וינה, כמו מוסיקה, אמנות, מלוכה. המבקרים מתהלכים בין חדרים שכל אחד מהם מאפשר חוויה שונה – קולנוע D5, מופעים של דמויות שעווה, מולטימדיה, אפקטים של סאונד ועוד. הכל קורה בשפה הגרמנית, ודוברי שפות אחרות מקבלים אזניות ומדריך אודיו המתוזמן עם המתרחש בפועל. דהרנו על גבי הסוסים אל תוך המסע ונשאבנו פנימה מיד. בסך הכל אטרקציה נחמדה וחווייתית ומתאימה מאד עם ילדים ומתבגרים. אציין שלמרות הבונקר שהוכנסנו אליו כאשר בחוץ נשמעו הפגזות הגרמנים, החלק של אוסטריה במלחמת העולם השניה מאד מושטח, ולא בכדי כנראה. קונצרט בכנסיה ההזדמנות לשמוע מוסיקה בלתי "מעונבת" – או כמו שאמר לי מוכר הכרטיסים, 'בואו בלבוש קז'ואל' – היא מקסימה בעיני. גם אם הבחירות המוסיקליות הן די obvious, עדיין... ומכיוון שנפלה בידי הזכות למתבגר חובב מוסיקה, קפצנו על ההזדמנות וקנינו כרטיס לקונצרט ערב בכנסיית סנט פיטר. הכנסיה מרכזית מאד ויפה מאד ואין כמעט מבקר בעיר שלא הציץ אליה, עם או בלי קונצרט. הצלילים היפים התעופפו בחלל הכנסיה הנהדר, עטפו אותנו ונסכו בנו רוגע. כמעט כל כנסיה בעיר מציעה תכנית קונצרטים לקהל הרחב, ועלוני מידע מחולקים בכל מקום. חוויה מומלצת לכל חובבי המוסיקה. שייט בתעלות הדנובה כמו בתצפית ממגדל, גם שייט מאפשר פרספקטיבה אחרת על העיר ועל אתריה המוכרים, והפחות מוכרים. השייט הנינוח, המלווה מפעם לפעם בהסברים, החל בפאתי העיר העתיקה, כאשר עם התקדמות הסירה נכנסנו לאזורי השוליים של העיר והבניינים שינוי פניהם למבנים מודרניים, ולאחר מכן למבני תעשייה. השינוי הארכיטקטוני על פני החתך הזה היה מאד מעניין. עבודות הגרפיטי המכסות את הקירות התוחמים את גדות התעלה משתנות ממקום למקום. חלקן סתמיות וארעיות, אחרות יצירות אמנות של ממש. השילוב הצבעוני-צעקני עם הנהר האפרורי ובנייני העיר היה משגע, והוביל אותנו לאחר השייט לטיול רגלי נינוח לאורך הגדה. שטנו עם חברת DDSG Blue Danube, המציעה מספר מסלולים. מכיוון שלא היתה לנו העדפה משמעותית למסלול מסויים, בחירתנו נפלה על זה שהכי התאים לנו מבחינת לוחות הזמנים. לטעמי השייט היה אחת ההברקות של הטיול. מה לאכול? מה לשתות? כאמור, נסעתי עם נער בררן עד מאד, אך לשמחתי אוכל איטלקי הוא בראש סולם העדיפויות שלו, וכך מצאנו עצמנו בכל ערב בודקים מסעדה איטלקית אחרת – כולן בצנטרום של הפיילה ובמרחק הליכה של דקות ספורות מהקתדרלה. הוא על הפיצות, אני על הפסטות... בנוסף לא וויתרנו גם על בתי הקפה. אלה ההמלצות שלנו: דה קאפו - Da Capo – אם יש לכם זמן רק למסעדה אחת - זאת המסעדה! אוכל נפלא הכולל את המיטב של המיטב מהמטבח האיטלקי – פיצות על לבנים, פסטה עבודת יד, יינות משובחים ועוד. פנים המבנה שבו ממוקמת המסעדה נותן תפאורה מושלמת לאוכל שמוגש בה. הפיצה והפסטה קיבלו אצלנו ציון מקסימאלי. מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר. כתובת: Schulerstraße 18 טרטוריה סנטו סטפאנו - Trattoria Santo Stefano – מסעדת מלון Graben הממוקמת מתחתיו, ושאליה חזרתי בכל ביקוריי בעיר. מדובר במסעדה איטלקית קלאסית במלא מובן המילה, עם עיצוב תואם. הפיצה זכתה מהנער לדירוג טוב, הפסטה איכזבה אותי הפעם. נסתפק בהמלצה פושרת+. כתובת: Dorotheergasse 5 פיצה ביזי - Pizza Bizi – סוג של מסעדת מזון מהיר בשירות עצמי. מקום סבבה למי שרוצה לאכול פיצה חביבה במחיר סביר, בלי כל הטרראם של מסעדה. מתאים מאד גם להכנס אליה "על הדרך" באמצע היום. אין ציפיות – אין אכזבות. כתובת: Rotenturmstraße 4 קפה לנדמן - Cafe Landtmann - מבחינתי הוא הבחירה האולטימטיבית לקפה בוינה. אמנם אחרי שלושה ביקורים עדיין לא דגמתי את קפה סטנרל וקפה דמל, אבל זה רק בגלל שאני לא סובלת לעמוד בתור לאוכל. על לנדמן כתבתי בהרחבה ובאהבה כאן. הושבנו אחר כבוד במרפסת היפה והפרחונית הצופה אל הרחוב וירדנו על קייזרשמארן בטעם אלוהי ושני ספלי שוקו סמיך, שבדיעבד הבנו שלגמרי הגזמנו עם כמויות הסוכר שהזמנו. אין ספק שבית הקפה הוינאי הקלאסי והאלגנטי הזה הוא אחד הטובים בעיר – ואם יש לכם התלבטות, ותרו עליה ולכו על זה בלי לחשוב פעמיים. כתובת: Universitätsring 4 קפה אאידה Aida – רשת בתי קפה להם שמור אצלי מקום חם בלב. בתוך תפאורה וורודה מתקתקה תוכלו לבחור מתוך עשרות סוגי קפה ועוגות ומעדנים. לא מדובר בבית קפה עילית, אבל כל מה שדגמתי שם בביקוריי בעיר היה טעים. כתבתי על המקום בהרחבה כאן. כתובת: רשימת סניפים בפאתי מעברי החציה, תחת הרמזור, מצאנו כיתוב המזכיר להֵלֶךְ – KOPF HOCH - "הרם ראש"/"שים לב" – בבחינת הרם את העיניים מהטלפון הנייד לפני שאתה חוצה את הכביש... ההצעה שלי היא להרחיב את זה לכל טיול באשר הוא. הרימו ראש, שימו לב – אין לי ספק שתגלו עולם ומלואו שם מחוץ לטלפון. אין ספק שטיול עם מתבגרים הוא עולם אחר. אני שמחה שמהיכרותי עם האֶקְזֶמְפְּלָר הפרטי שלי יכולתי להכין את עצמי מראש לחוויה שונה ממה שהכרתי מטיוליי הקודמים. זה מיתן תיסכולים והגביר את הפוקוס והתאורה על הדבר האמיתי – חוויה משותפת של אם ובן שממנה ישארו הרבה זכרונות טובים ומיוחדים. מכאן רק נותר לי להתעופף לחוויה הבאה... תודה שהגעתם עד כאן! אהבתם את המילים והתמונות? אשמח אם תשאירו לי תגובה כאן למטה. ואם אתם בדרך לוינה, מוזמנים לקרוא את ההמלצות שכתבתי עליה בביקוריי הקודמים. 5 ימים בוינה - טיול אם ובת וינה בזוג - טיול חורפי מסלול טיול בעיר להורדה והדפסה

  • שבי ציון - על משק כנפי ההיסטוריה

    בית העם של מושב שבי ציון הומה מפה לפה, כאילו אין קורונה בעולם. נראה שמתקיים כאן אירוע או כנס או משהו מן הסוג שמקבץ אנשים יחדיו תחת קורת גג אחת. אנחנו עומדים ומשתאים מול יצירת ענק המכסה שלושה מקירות הבניין. בא לי להגיד: 'נראה לי שזה של רודא ריילינגר', אבל אני סותמת את הפה. אישי מתקרב אל הקיר וקורא את החתום על הקיר: 'רודא, את מכירה?', ולי רק נותר להצטער על כך שלמרות שידיעותיי בנושאים מסויימים כנראה מרחיקות לכת, תמיד אהסס במקום שבו מגיע רגע האמת. כך התחיל בשבילנו הטיול בשבי ציון, אליו הגענו כמעט במקרה והתחלנו לשוטט בו, מבלי לדעת מה נמצא בו, והאם בכלל... בשיטוט האקראי שלנו נדמה שאנחנו מרחפים על משק כנפי ההיסטוריה. כל פינה כאן מזכירה מישהו, או משהו, מעברנו הקולקטיבי רווי המלחמות והעצב. תוך כדי תנועה אנחנו למדים כי המקום הוקם כחלק מישובי חומה ומגדל ב- 1938 על ידי קבוצת עולים יוצאי רקסינגן, גרמניה. היישוב משתרע לאורך החוף ועל אף גודלו, או בעצם "קוטנו", יש בו נקודות עניין רבות. כולן טובלות כעת לבלוב ירוק ובכחול של ים. רודא ריילינגר – יצירה מונומנטלית ונפש רגישה אתחיל בנקודה הקרובה אל ליבי, שמבלי משים גם פתחה את טיולנו במקום – אמנות הקיר של רודא ריילינגר. רודא (רולף) ריילינגר (1919-2003), צייר, פסל ומעצב תלבושות ותפאורות נולד בגרמניה והגיע ארצה כמעפיל בתחילת שנות ה- 40'. הוא התיישב בקיבוץ הזורע, שם הפך לדמות מרכזית בחיי התרבות והחינוך. ריילינגר פעל והנכיח את האמנות על כל רבדיה בקיבוץ, וראה ביצירתו האמנותית הזדמנות לתרום לחברה. החל משנות ה- 60' החל ליצור עבודות קיר מונומנטליות המעטרות בנינים רבים בארץ ומחוצה לה. יצירת הענק המעטרת שלושה מקירותיו החיצוניים של בית העם בשבי ציון היא שיר הלל לעבודת כפיים, לחקלאות, לשמש הארצישראלית ולאדם. מפגישה מקרית עם ג'ודי טמים, מנהלת הארכיון של המושב הממוקם במגדל השמירה הישן והמשומר, מסתבר כי ריילינגר היה מעורב לא רק ביצירה מונומנטלית זו, כי אם במספר יצירות נוספות בתוככי המושב. היא מכוונת אותנו לאתר את יתר עבודותיו. בחדר ההנצחה הנעול בתוך בית העם – חדר רקסינגן (ניתן להיעזר בג'ודי בכדי להיכנס אליו), קיר שעיצב ריילינגר לזכר הנספים מהעיר רקסינגן, שכל תושביה נספו בשואה. היחידים ששרדו הם אלה שעלו ארצה וייסדו את המושב. יצירה נוספת, ובה מוטיב של שמש ועוף החול, מוצבת על חזית בית יהושע, בית תרבות הקרוי על שמו של יהושע מרכס שנפל בקרב בית זכריה במלחמת השחרור. בכניסה פארק ארכיאולוגי קטן עם מספר מוצגים מעניינים. אנדרטה מעשה ידיו של ריילינגר ניצבת בפארק על שם אוטו הירש, השוכן בסמוך לחוף הים. בעבר נעשו ניסיונות לגייס כספים לשיפור מראה הפארק ולשיקום האנדרטה. לעניות דעתי מצבם עדיין מוזנח למדי. בית הכנסת – העתק-הדבק לאחר השיטוט סביב בית העם סרנו לביקור בבית הכנסת הנמצא בסמוך. לשמחתנו מצאנו את דלתו פתוחה, יום ניקיון מסתבר, ביקשנו רשות והצצנו פנימה. בית הכנסת זהה לתאומו מהעיר רקסינגן שנחרב בליל הבדולח. את השריד היחיד שנותר ממנו, ספר תורה, ניתן לראות בחדר רקסינגן שהוזכר למעלה. בית הכנסת בולט בצניעותו. על החלונות העליונים ויטראז'ים, ועזרת הנשים מובחנת מהחלל המרכזי בסבכות זכוכית עטויות איור דמוי תחרה עדינה. בית העלמין – עצוב ושותק יש לי משיכה בלתי מוסברת לבתי קברות. אני "דואגת" להיכנס אליהם כמעט בכל מקום חדש אליו אני מגיעה, מציצה בהיחבא אל חיי האנשים, לומדת משהו על הנחים באדמה מהמשפטים החרותים באבן. בית העלמין המקומי נמצא בשוליו הצפוניים של היישוב, בסמוך לתוואי נחל בית העמק. המקום מטופח וטומן בחובו, לצד קברים חדשים שזה עתה נכרו, סיפורים היסטוריים מרתקים. כך למשל נמצא במקום קבר אחים בו טמונים שבעה לוחמי האצ"ל והלח"י שפרצו לכלא עכו בימי המנדט הבריטי במטרה לשחרר את חבריהם הכלואים. בתום המבצע לא נמצא מקום שהסכים לקבור בשטחו את ההרוגים, למעט מושב שבי ציון. קבר נוסף הנמצא בחלקה הצבאית הזעירה הוא של סגן רם לוינס, שמנעוריו גדל בשבי ציון ונהרג באסון השייטת, אליה עוד נגיע בהמשך. כמעט בהיחבא, מאחורי סככת ההתכנסות, נטועים באדמה קברי הילדים. זה מסוג המקומות שבהם אין לי מילים, ולכן אשאיל אותן מאחרים: נוֹף זֶה הוּא בְּעֵינַי הַנּוֹף הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ (מתוך: הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אכזופרי). הכנסיה הביזנטית – עבר מפואר והווה קצת פחות אחרי הביקור הטעון בבית הקברות פנינו אל הים. הטיילת על שם מיכה שמיר שינדלר נמתחת לאורך החוף. בקצה הצפוני שרידי כנסייה ביזנטית – שדירת עמודים ורצפת פסיפס שראתה ימים טובים יותר. ניכר בה שהיתה מפוארת עד מאד. האתר הוא מה שנותר מהיישוב הביזנטי "ניאה קומה" מהמאה הרביעית לספירה. במקום נעשו מספר עבודות שימור לאורך השנים, אך עדיין נראה כי יש עוד לאן לשאוף... אתר הכנסיה מגודר והסתפקנו מהתרשמות מבחוץ. למידע מקיף על הכנסיה דרומה על הטיילת, לאורך קו החוף, חלפנו על פני מרכז ימי ומועדון צלילה. בדיוק מולו ניתן להיכנס דרך הפשפש אל הפארק ע"ש אוטו הירש, ולראות את האנדרטה אותה עיצב רודא ריילינגר. קצה הדרומי של הטיילת מתאחד עם קצה הכביש הראשי החוצה את היישוב מהשער ועד הים. אנדרטת אסון השייטת – הרעות נשאנוך בלי מילים הירידה משביל הטיילת מאלצת אותנו לדשדש דשדוש טובעני ותובעני בחול הים, אך אם נדרים עוד כ- 200 מ' לאורך החוף, נגיע אל יד לחללי אסון השייטת. האנדרטה (בתכנון ברני פינק), הבנויה מ- 12 עמודי סלע הנופלים-נסמכים זה על זה, הוקמה לזכר לוחמי השייטת שנהרגו באסון אנצרייה בשנת 1997. מהמרשתת אני לומדת כי אנדרטה נוספת לציון האירוע הקשה שקועה במצולות הים במרחק של כשלושה ק"מ מהחוף. כל מי שזוכר את היום ההוא לא ישכח. הדימוי באבן הוא כל כך חזק, כולל בחירת המיקום, שאין צורך להכביר עוד במילים. בית ההבראה הנטוש – קינוח עם טעם של עוד ביקרנו בכל כך הרבה מקומות מרתקים בשבי ציון, אבל למקום הזה אף אחד לא הכין אותנו. גם לא ג'ודי. הפירצה קראה לגנב... בהתחלה היססנו – האם להיכנס? האם זה מסוכן? מה יקרה עם משהו יתמוטט עלינו חלילה? אבל הצצנו ונפגענו – צעד צעד עלינו במדרגות וככל שהעמקנו נגלה אלינו היופי האדיר והעצוב הזה. אדגיש כי זוהי אינה המלצה להכנס פנימה, וכל הנכנס - עושה זאת על דעת עצמו ובאחריותו הבלעדית! פתחים פרוצים, קירות מתקלפים, חלונות תלויים על בלימה, מתנדנדים ברוח החורפית. ניתן רק לדמיין או לשער איך היה כאן פעם, כשהמקום היה מלא מפה לפה בשועי הארץ והעולם. בתחילת שנות ה- 40 של המאה הקודמת הוקם ונפתח מלון בית דולפין. במיקום אידיאלי על חוף הים הוא נחשב לאחד המלונות המפוארים והמבוקשים, והתארחה בו האליטה הישראלית דאז וידוענים שונים ומשונים מרחבי העולם. פנינת התיירות לא האריכה ימים, וכעבור כ- 15 שנים נמכר המלון, שינה את פניו ואיבד מיוקרתו. דעיכתו נמשכה והוא נמכר בשנית, הפעם לקופת חולים כללית שהכשירה אותו כבית הבראה. בסופו שימש המקום כמרכז קליטה לעולים והחל מ- 1980 הוא עומד נטוש לכל רוח ופגעי הזמן והאדם עושים בו שמות. אני מוצאת יופי במקומות נטושים והם תמיד מושכים אותי להיכנס ולהציץ. יחד עם זאת, הלב נחמץ מהמראות ומהמחשבה מה היה יכול להיות כאן אילו... הגעתם לשבי ציון ואתם רוצים עוד? הנה כמה דברים שלא הספקנו בזמן הקצר שעמד לרשותנו: אתרים היסטוריים - מוזיאון "צריף הראשונים" – נמצא באתר חומה ומגדל, שבו מספר מבנים המספרים את סיפורו ההיסטורי של המקום. צריף הראשונים היה צריף המגורים הראשון של המושב. המקום שומר בשלמותו ומוצגים בו תצלומים היסטוריים של המקום ודגם של חומה ומגדל. עוד באתר חומה ומגדל נמצא את מגדל השמירה ששימש במקורו כמפקדה של ההגנה ובחלקו התחתון נמצא כיום ארכיון המושב. המגדל עבר לאחרונה שימור ובקיר המערבי שלו הושאר חשוף חלק מהקיר המקורי. מה אוכלים ושותים? - "פאב הפרה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" – פאב ומסעדה הנמצאים, ביחד עם עסקים מקומיים נוספים, על הכביש הראשי של המושב במבנים ששומרו ושימשו כמבני עזר בתחילת דרכו של היישוב. גם אם לא נכנסים פנימה, כדאי לעבור על פני השלטים עם הצילומים מהשנים הראשונות, בהם ניתן לגלות למה שימש כל אחד מהמבנים. גלריות אמנות – על הסטודיו לצורפות של סטפני אגוזי ועל גלריית "כלים ושושנים" של אמנית הפורצלן דורית צדוק רק שמענו. הייתם? ספרו לי איך היה... כאן תם השיטוט הקצר שלנו במושב שבי ציון. מסתבר שיצאנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה. המקום רווי בהיסטוריה מקומית שנוגעת בכולנו. יש בו שכיות חמדה לרוב והרבה עצב שרובץ מתחת לכל. אסיים במשפט החקוק בליבו של בית הכנסת של המושב, ואני מקווה שיגיע אל אלה המקשים עכשיו את ליבם אל מול פליטי אוקראינה: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". מוזמנים להשאיר לי תגובות כאן למטה, ולהצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג. תמיד מרגש אותי לשמוע מכם, שמחה לקרוא את מה שיש לכם להגיד ולספר.

  • לטוס לבולוניה - איך? איפה? למה? וכמה?

    'כל הרכבות לכיוון דרום מבוטלות עקב הפגנת נכים על המסילה', מודיע הכרוז בתחנת חוף הכרמל בחיפה, כאשר אני כבר עם רגל אחת ברציף בדרכי לנתב"ג. נו, אז מה עושים עכשיו? איך אני מגיעה? והאם אצליח לתפוס בזמן את הטיסה שלי? מבחינתי זה היה הרגע או להרים ידיים, לעשות אחורה-פנה ולחזור הביתה, להכנס למיטה, להתכסות עם השמיכה מעל הראש ולא לצאת משם - או לחשוב מחוץ לקופסא ביצירתיות ובאומץ. הסוף ידוע – אמנם ברגע האחרון אחרון, אבל הספקתי לעלות על הטיסה, נחתתי בבולוניה והשאר מבחינתי היסטוריה. איך הגעתי לבולוניה? איזה מן מלון בחרתי ולמה? מה צריך לעשות בכדי לצלוח את ענייני הקורונה בדרך לחו"ל? ואיך זה מרגיש לטייל לבד? בפוסט הנוכחי אשתף קצת בתכלס הקשור בתכנון הטיול – בכל הפרטים שישלימו את התמונה שציירתי בפוסט ההמלצות הקודם שפרסמתי על בולוניה, בו פירטתי מה לעשות בבולוניה. מקווה שיסייע למי שמתכנן/ת להגיע לעיר היפה או לאיטליה בכלל. איך להגיע לבולוניה? טיסת Ryanair ישירה של כ- 3.5 שעות הביאה אותי לנמל התעופה בולוניה גוליילמו מרקוני. לא היו עיכובים, לא היו ביטולים, לטייס קראו לוקה והוא הצליח להנחית אותנו בשלום. ריינאייר מציעה טיסות זולות מאד לבולוניה וליעדים נוספים (לפחות בתקופה זו של השנה) מה שהופך את כל העסק לכדאי מאד. איך להגיע מנמל התעופה למרכז העיר? אופציית המונית (עלות כ- 20-25 יורו) קיימת כמובן כמו בכל מקום, אבל קל ומהיר מאד להגיע למרכז העיר באמצעות תחבורה ציבורית. מומלץ לקחת את הרכבת המהירה - Marconi Express, שהיא רכבת ייעודית המחברת בין השדה לעיר. משך הנסיעה 7 דקות והיא יוצאת בכל 15 דקות מהרציף הנמצא בתוך השדה, ואליו יש שילוט בהיר וברור. חפשו את השלט הכחול ירוק... מחיר הכרטיס 8.70 יורו לכיוון אחד, או 16 יורו הלוך ושוב (נכון לנובמבר 2021). את הכרטיס ניתן לרכוש במספר דרכים: · רכישה מראש באתר האינטרנט של הרכבת מכאן. · העברת כרטיס אשראי בעמדות שבכניסה לתחנה. אם עולה מבקר יש להראות לו את כרטיס האשראי שבו השתמשתם. אפשרות זו טובה רק לכרטיס אשראי עם ווי-פיי!! · רכישת כרטיס "נייר" - במכונות הנמצאות בעמדת איסוף הכבודה, או בדוכן הטוריסט אינפורמיישן בנמל התעופה. המרחק מתחנת הרכבת המרכזית של בולוניה למרכז העיר - כרבע שעה הליכה, או מספר תחנות באוטובוס. איפה ללון בבולוניה? מלון Cavour שוכן בסמטה קטנה ושקטה Via Goito הנושקת לאחד הרחובות הראשיים בעיר, Via dell'Indipendenza. המלון מרכזי מאד, נמצא באזור נעים ובטוח וכל האטרקציות העיקריות במרחק הליכה ממנו. מלון קטן ונעים, נקי מאד, ולמרות שהוא שוכן בבניין עתיק הוא עדכני וחדשני מכל הבחינות. החדר שקיבלתי נעים ומרווח והחלון שלי פנה אל פאטיו פנימי מקסים שבכל בוקר שמחתי לפתוח את הוילון ולהציץ בו. צוות המלון דובר אנגלית מצויינת וקשוב לכל בקשה ושאלה. בכדי לאזן את התמונה האידיאלית אגיד שמי שמחפש ארוחת בוקר עשירה בסגנון "ישראלי" ימצא כאן ארוחת בוקר בסיסית מאד במונחים ישראליים. בעיני היא היתה טעימה ומספקת. כדאי לציין גם שבחדר שלי היה מקום אחסון קטן מאד, כך שאם מגיעים בהרכב גדול וליותר ימים שווה לבדוק אילו סוגי חדרים נוספים יש למלון להציע. לסיכום, מבחינתי המלון הזה הוגדר כהצלחה מסחררת ונתן מענה לכל מה שהייתי צריכה. איך לתכנן טיסה לחו"ל בזמן הקורונה? איזה תיק נפל עלינו, הא? שנתיים נמנעתי מלהוציא את האף מהארץ. גם מפחד הקורונה עצמה, אבל גם מחשש מפני כל הפרוצדורות הכרוכות בטיסה לחו"ל בעידן המטורף שנקלענו אליו. תוך כדי תנועה הבנתי שההליכים מעצבנים, אבל בעצם לא כל כך מסובכים. חשוב לציין כי מה שלמדתי נכון לטיסה לאיטליה ולנקודת הזמן שבה נסעתי. השינויים מתרחשים חדשות לבקרים ולכן אין להסתמך על מה שאכתוב להלן "בעיניים עצומות" וחובה לעקוב באתרים היעודיים אחרי הדרישות העדכניות. מדינת ישראל - המידע הרשמי בענייני קורונה – הכנסו בסרגל העליון למידע על "חו"ל" איטליה – המידע הרשמי בענייני קורונה מה צריך לעשות לפני היציאה מהארץ – התנאים ליציאה מהארץ ולכניסה למדינות אחרות משתנים מאד בשנים האחרונות, מאז פרוץ מגפת הקורונה. ההמלצה שלי היא בכל מקרה להתעדכן גם באתרי מדינות היעד וכמובן באתר הרשמי של ישראל מה צריך לעשות לפני היציאה מן הארץ. אם התחסנתם נגד הנגיף, כדאי לקחת איתכם, על כל צרה שלא תבוא :) תעודת התחסנות או החלמה. שימו לב! מדובר במה שמכונה "תעודת קורונה" ולא ב"תו ירוק". תעודת ההתחסנות (ולא התו הירוק) עם הברקוד הישראלי קבילה באיטליה. מומלץ לשמור בטלפון צילום מסך של המסמכים הנ"ל וכן לקחת עותק מודפס. מה צריך לעשות לפני החזרה לארץ - כיום יש למלא הצהרת כניסה לישראל ב- 24 שעות שלפני הטיסה. בכל מקרה, יש להתעדכן באתר הרשמי של משרד הבריאות לגבי הצעדים הנדרשים לפני החזרה לארץ. לגבי השהות באיטליה - אפשר להתעדכן כאן על כללי ההתנהלות בזמן קורונה כל הכתוב לעיל עודכן נכון לחודש ספטמבר 2022. חובה לעקוב באתרים היעודיים אחר השינויים בדרישות בנושא הקורונה. איך לנווט בבולוניה ובכלל? פעם הייתי קונה מראש מפה וספר על היעד. אחר כך הסתפקתי במפות החינמיות שהיו מחלקים בדלפקי המלונות. כיום הכי קל לי לנווט ממקום למקום בטיול עירוני באמצעות הגוגל מפס. בבית אני שוקדת על מפה שבה אני נועצת אתרים שעשויים לעניין אותי – מוזיאונים, אטרקציות, מסעדות ובתי קפה וכל מה שעל פניו גורם ללב שלי להחסיר פעימה ולאותת לי ש"שם אני ממש ממש רוצה להיות". לרוב הרבה מהמקומות שסימנתי מוצאים את עצמם ממתינים לי לביקור הבא... נועצת כמובן גם את כתובת המלון ומסמנת אותה בצורה ברורה. זה נותן פרופורציה על מרחקים ליעדים (במרחק הליכה? מצריך נסיעה?) ותמיד יכול לעזור לנווט ולמצוא את הדרך הקצרה והנוחה ביותר חזרה. מפת גוגל מאפשרת לי לראות את התמונה הרחבה ה(כמעט)מלאה, ולתכנן למשל נסיעה בתחב"צ ממקום למקום, או לאתר מקומות שלא נעצתי במפה מראש, אבל הם בסביבה ונראים לי שווים ומעניינים. מה מזג האוויר בבולניה בחודש נובמבר? מזג האוויר יכול להיות הפכפך. בכל זאת סתיו... לי הוא האיר פנים. לא ירדה ולו טיפת גשם אחת והיה בהיר ונעים, סביב 16 מעלות במהלך היום. הספיקו לי ז'קט וצעיף קל. שמעתי שלאחר חזרתי ארצה היה גשום, כך שמומלץ בכל מקרה להכניס מטריה לתיק. אם לא תועיל, לא תזיק. איך זה לטייל לבד בחו"ל? אצלי זה בהחלט אישיו. מודה שלנסיעה הזו הגעתי מאד שלווה ובטוחה ביכולת שלי להסתדר ואף להנות מהלבד. כבר ב"סטאז'" שעשיתי לעצמי באמסטרדם, למדתי מספר דברים שסייעו לי להרגיש בנסיעה לבולוניה הרבה יותר בטוחה. חולקת כאן כמה מהם: · בחירת הטיסות – לבחור טיסה שנוחתת בשעה "נומאלית". שכל אחד יגדיר נורמאלי לעצמו. מבחינתי זה היה לא אחרי 20:00 בערב, מה שאיפשר לי להגיע למלון בשעות סבירות והרגיש לי נעים ובטוח להסתובב ברחוב. · בחירת המלון – לבחור מלון שנמצא בסביבה לא מפוקפקת, עדיף במרכז העיר, מקום שיש סביבו התרחשות אנושית ברוב שעות היממה. ולא פחות חשוב, מלון שיש בו דלפק שפתוח 24/7 ושתמיד יש אל מי לפנות. · בחירת היעד – חשוב לי לבחור ביעד שדובר שפה שאני מבינה ויכולים להבין אותי, יעד שיש בו שירותי רפואה טובים, ושיהיה מוכר. ב"מוכר" הכוונה שהוא לא חייב להיות מקום שכבר הייתי בו אבל מוכר מבחינת התרבות והניואנסים. אולי זה מוציא אותי קולומבוס קטנה מאד, אבל גם ביעדים שנראים מוכרים יש המון מה לגלות ולראות. אפילו בחיפה עירי אני לא מפסיקה לגלות עוד ועוד... · תכנון מוקדם – נקודת תורפה. אני לא אוהבת לתכנן עד הפרט האחרון את הטיולים שלי, כי תכנון שכזה מותיר מעט מקום להפתעות שאני כה אוהבת. אבל בהחלט חשוב לי, בעיקר כשאני נוסעת לבד, לעשות היכרות מוקדמת עם העיר, להבין את המפה שלה, את אפשרויות ההתניידות בה, ואת מה שיש לה להציע לי מבחינת אתרים וחוויות. · להירגע ולמצוא פתרונות יצירתיים – זה מסר שלי לעצמי שאני מודה שיש לי עוד עבודה עליו. בטיול, בכל טיול, יכולות לקרות המון תקלות. החל מהזמנת הטיסה ועד שכף רגלי דורכת חזרה בבית. זה קרה לי בדרך לבולוניה כפי שתיארתי בתחילת הפוסט כאן למעלה; זה קרה לי באמסטרדם כשהמונית שהזמנתי ל- 4:00 בבוקר פשוט לא הגיעה לקחת אותי לשדה ולא היה עם מי לדבר; ויש עוד כל כך הרבה סוגי אירועים שיכולים לשבש טיול ולהעלות את מפלס החרדה לגבהים. בדיעבד, ברור לי שבכל הפעמים שקרו לי דברים כאלה, לא רק בטיולים לבד, גמישות מחשבתית ומציאת פתרונות יצירתיים תמיד פתרו את הבעיה. אבל קודם צריך שניה לעצור, להירגע ולזכור להשתמש בשכל הישר! איזה יעדים נוספים ניתן לחבר בקלות עם טיול בבולוניה? לבולוניה עצמה יספיקו כשלושה ימים. אם יש לכם יותר מכך, כדאי לשקול ביקור ביעדים נוספים. ברוב המקומות שאזכיר להלן טרם ביקרתי (למעט פירנצה), ולכן אלה לא באמת המלצות, אך מנבירה במרשתת נראה לי שמדובר ביעדים לגמרי שווים שהייתי שמחה בעצמי לבקר בהם – פירנצה / ורונה – שתי ערים שחובקות את בולוניה, האחת מדרום והשניה מצפון, ונמצאות במרחק של פחות משעה נסיעה ברכבת ממנה. כל אחת מהן היא עולם ומלואו! בוורונה טרם יצא לי לבקר, אבל פירנצה הותירה אותי שבורת לב, שכן היא כל כך נהדרת, והיו לי בה רק כמה שעות. זה יעד שאני יודעת שעוד אחזור אליו. הערים הקטנות והמתוקות של אמיליה-רומאניה – מודנה, פארמה פרארה ועוד... - בכל אחת מהן ניתן לבלות כמה שעות נחמדות ונעימות, להסתובב בסמטאות היפות, לשוח בגנים, להכנס למצודה, ארמון או כנסיה, לאכול טוב – ובקיצור, להרגיש לגמרי איטליה. כולן נגישות בנסיעה של פחות משעה ברכבת מבולוניה. טרק Via degli Dei – "דרך האלים" המחברת בין בולוניה לפירנצה היא טרק שלגמרי נמצא ברשימת המשאלות שלי. מדובר במסלול צלייני היסטורי באורך 135 ק"מ (כ- 6 ימי הליכה) העובר ברכס הרי האפנינים דרך יערות, על פני הרים ובין כפרים עתיקים. לי נשמע שטרק כזה הוא מתכון מושלם להנאה ואני מאד מצפה לצעוד בו יום אחד. הביקור החטוף בבולוניה השאיר אצלי טעם של עוד. למרות הפרוצדורות הכרוכות בענייני הקורונה אני לגמרי מוכנה ליעד הבא שלי. מונחים במגירתי כבר זמן רב כרטיסי טיסה שמאד מאד בקרוב אעשה בהם שימוש (בעזרת השם והקורונה...). מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי. מבטיחה שיהיה מעניין! מקווה שהפוסט הזה היה שימושי עבור תכנון הטיול שלכם בבולניה. משמח ומרגש אותי כשאתם קוראים מה שיש לי לומר, אבל בעיקר כשאתם משתמשים בידע שכתבתי בטיולים שלכם. מוזמנים להשאיר לי תגובות כאן למטה. תובנות, שאלות, הגיגים או סתם פרגונים תמיד מתקבלים תמיד בשמחה. כאן תוכלו לקרוא מה שעשיתי יומיים בעיר והמלצות חמות שהבאתי משם. באיטליה הייתי מספר פעמים - הנה כמה פוסטים נוספים שכתבתי עליה: ברגמו - עיר ובליבה חומה - טיול חברות לכבוד יום הולדת 50 אל רומא בעקבות סטרווגנזה - טיול בר מצווה עם הבן הצעיר פירנצה - יום אחד, נער אחד, ספר אחד - עוד קצת מטיול בר המצווה דרך הרגליים - טיולי יום בדולומיטים ממליצה להצטרף לקבוצת הפייסבוק בולוניה למטיילים - Bologna For Travelers. יש בה מידע חשוב ומועיל.

bottom of page