"איפה כל הגופיות הלבנות שלי?" שואל החייל שעסוק באריזת התיק לפני חזרתו לצבא. איפה הן באמת? כמובן, עם כל יתר הבגדים הלבנים הנאספים להם בתשומת לב בסל, ממתינים בסבלנות עד שיערמו כך שיספיקו למלא מכונה שלמה.
מאז היינו נערים ונערות צעירים לימדו אותנו בקיבוץ (ואיך זה שכשמדברים על קיבוץ תמיד עוברים לדבר ברבים?) את אמנות מיון הכביסה. המכבסה שכנה בקצה הדרומי של המשק, בצמוד ל"קומונה", שם עמלו הנשים לקפל, למיין, לגהץ, לתקן ולחלק לתאים את הכביסה הנקיה.
במשך השבוע נאספו להם הבגדים המלוכלכים אל שק גדול ולבן עשוי בד כותנה חזק עם "אזניים" נוחות לאחיזה. מי שלא היה בידו שק כזה, צרר את הבגדים המלוכלכים בסדין או בשמיכה דקה. כשאלה נמלאו - הם הועמסו על סבל האופניים והובאו אחר כבוד אל המכבסה. עליה של כמה מדרגות, בהן כרענו תחת נטל השק הכבד, הובילה אל חדרון קטן ששכן מעל דוודי הכביסה הענקיים, ובו שורת תאים. אל התאים מויינו הבגדים על פי סוג הבד וצבעו – זה לסינטטי, זה לכותנה, זה לצבעוני וזה ללבנים. היה גם תא מיוחד למדי חיילים ותאים אחרים למצעים ולמגבות - לכל תא ייעוד משלו. כל בגד הושלך למקומו המיוחד, ואוי לבגד לבן שהושלך בטעות לסל הצבעוני, או אז היה חוזר אלינו בגוונים של אפור דלוח או לחילופין - וורוד דהוי.
כשהיו דוודי הכביסה מסתובבים, היה האוויר אפוף ריח נקי ורענן שנישא והזדחל בין שבילי הקיבוץ, ונתן קונטרה יפה לריח הזבל שהזדחל מכיוון הרפת. כביסה לבנה, כך ידענו, ייראה עליה לנצח כל כתם שאינו בר הסרה - כתם מנגו שנזלל בקיץ היישר מהעץ במטע, כתם גריז מטיפול במנוע הטרקטור, כתם שמן מחפלה לילית של צ'יפס. יש בה, בכביסה הלבנה, שקיפות נעימה ורכה כאשר היא נתלית מול השמש לייבוש וקרני האור חודרות דרכה. ולמרות שלרוב תשמש כשכבה תחתונה לבגדים, יש בה חגיגיות שזוהרת למרחוק.
גם היום, שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ ואת המכבסה ואת החדרון עם התאים, אני עדיין מקפידה על אותו המיון שנטמע בי אז. כאשר הילדים היו קטנים ולא ניתן היה לחכות עד שייאספו די בגדים לבנים למלא מכונה, הייתי מנסה להתחכם מפעם לפעם, וכך למדתי על בשרי בדרך הקשה את רזי האפור הדלוח והוורוד הדהוי. לא עוד!
אינני נופלת בפח של פטנטים שונים ומשונים כדפים להפרדת צבעים שמוסיפים למכונת הכביסה. וכך אני נאבקת באיסוף הבגדים הלבנים אחד אחד ומחכה ביחד איתם בסבלנות ליום המיוחל בו יגיע תורם.
אך תמיד אני תוהה - איך זה שגם כאשר קורה הנס, ונאספה די כביסה שתמלא מכונה והיא יוצאת לדרך, מסתובבת לה שטופת סבון ומרכך – תמיד תימצא איזו גופיה לבנה או מגבת סוררת שנשכחו ברחבי הבית ויאלצו להמתין בסבלנות עד לפעם הבאה?
לאחר שפרסמתי את הפוסט הזה, גיליתי שאני לא היחידה שמתאהבת בדברים מוזרים כמו כביסה...
מזמינה לקרוא את מה שכתבו על כביסה, מנקודת מבטן:
אם גם אתם טובעים לפעמים בין הררי הכביסה, הלבנה והצבעונית, ותוהים "למה זה מגיע לנו?", אם אהבתם את הצילומים, אם הזדהיתם עם המילים – אשמח לשמוע את קולכם! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה וגם להרשם לבלוג שלי בקוביית ההרשמה. אשמח לשלוח אליכם למייל כל פוסט חדש שמתפרסם וכך נוכל לשמור על קשר.
