הדרך איננה נמדדת במרחק - טרק - סובב מון בלאן - יום 11

05/07/2016

נקודת התחלה: Refuge de La Flégère

נקודת סיום: Les Houches

מרחק: 17 ק"מ (772 מ' עליה, 1546 מ' ירידה)

 

יום אחרון!!! חלמתי על דרכים ושבילים והתעוררתי בבוקר בתחושה שכל הלילה הלכתי והלכתי...כרגיל כולם נפגשים במקלחות ומשיחות הבוקר מתברר כי כולם ישנו לא-משהו - אם מהתרגשות, אם מדאגות. כולם טרודים ובעיקר מנסים לעכל את העובדה שזהו יומנו האחרון על השביל. לפנינו יום ארוך ולא קל ואני מנסה להדחיק את העובדה שיחד עם קומץ שעות השינה שמאחורי, זה עלול להיות מתכון לכישלון או לכניעה למלכודות הפזורות לנו היום לאורך הדרך.

 נוף מבקתת לה פלז'ר

 

אנחנו ממהרים להתארגן במטרה לצאת מוקדם. פותחים כהרגלנו את חדר האוכל, בולעים את הלחם והקרואסון, נועלים נעליים ואוּדְרוּבּ - 6:55 אנחנו על השביל. השעתיים הראשונות נעות מעלה ומטה במתינות. השביל ברובו נוח, אך בחלק מהמקומות הוא עובר על דרדרות סלעים והופך מאתגר מעט להליכה.

 מעבר על דרדרת סלעים

 

בינתיים השביל כמעט ריק. לפנינו הזוג ממזרח אירופה שחלק איתנו אתמול את שולחן ארוחת הערב. מאחורינו אין איש. צועדים בקצב מהיר יחסית ולגמרי עומדים בזמנים של הספר ושל השלטים, אפילו מקדימים במעט. לימיננו הרים ודרדרות סלע, לשמאלנו עמק שאמוני, מעליו פסגות משוננות ומושלגות. ומעל הפסגות מתאספים עננים. על פי התחזית, החל מאחר הצהריים צפוי גשם ואנחנו במירוץ להשיג אותו, שלא יתפוס אותנו במעבר ההרים הגבוה שעלינו לחצות היום – Col du Brévent.

 מעל הפסגות מתאספים עננים

 

המראות דרמטיים ומעוררי פליאה ותחושת אפסות אל מול כל ההוד הזה, הגודל, העוצמה. קרחוני ענק תלויים ממול מעל העמק, האור אפלולי משהו, ואנחנו נישאים הלאה עם הרוח וגם קצת עם האופוריה של סוף הטרק.

 קרחוני ענק

 

בשונה מימים אחרים, היום יש בדרך הרבה "מלכודות" בדמות רכבלים שיורדים אל העמק וגורמים לנו לחשוב שוב ושוב על הירידה הרגלית הארוכה מאד הממתינה לנו בסיום היום. ובאמת למה? למה להשלים משימה או אתגר כשיש דרך הרבה יותר קלה, קצרה ומהירה לעשות זאת? יש לי הרגשה שאני לא המטיילת היחידה המהרהרת בסוגיה. חושבת על כך שכמספר המטיילים, כך גם מספר הסיבות בשלן יצאו לדרך. אחדים רצו חופש, אחרים לברוח, והיו כאלה שרצו אולי להוכיח משהו לעצמם או למישהו אחר. ואני? למה יצאתי למסע הזה?

הדרך המעוננת והקלה מתמשכת עד Plan Praz, מכאן יש רכבל שיורד לעבר שאמוני ורכבל נוסף שעולה לכיוון Le Brévent. אנחנו מוותרים על שניהם ומתחילים לטפס אל עבר מעבר ההרים. העליה תלולה מאד, אך עצירות קטנות להחלפת כוחות ומבטים לעבר הרחפנים הצבעוניים, השמחים, שהולכים וקטנים מתחתינו מספיקים לי.

 רחפנים צבעוניים ומשמחים

 

אני מרגישה את הסוף ואת הצטברות העייפות הפיזית והנפשית מימי ההליכה הרבים, אבל מזכירה לעצמי כי זוהי העליה הגדולה האחרונה של הטרק הזה! ואכן, תוך שעה ומשהו אנחנו למעלה.

החלק האחרון לפני מעבר ההרים מאד מאד מושלג. כמויות עצומות של שלג שוכבות על ה- col וכיאה למעבר הרים - הוא פרוץ לשני הכיוונים. אנחנו עוצרים לכמה דקות לנשום ולהביט על הנוף הנהדר הנפרש אל כל הכיוונים.

Col du Brévent

 

למעלה קר מאד ואנחנו מורידים תיקים על השלג ומתעטפים בבגדים חמים. איתנו על ה- col רק עוד אב ובן צרפתים, שעקפו אותנו כעת במהלך העליה. אין עוד איש בכל הנוף הכביר הזה. הם מטיילים רק יומיים מתוך ה- TMB. קפצו לכאן ותכף חוזרים הביתה... הכל שקט מסביב. משני צידינו מדרונות תלולים ואנחנו מתחילים לטפס בשלג על עבר Le Brévent שהיא אחת הנקודות הגבוהות בטרק.

 העליה אל לה-ברוונט

 

הטיפוס בשלג קשה ומפחיד. אנחנו עוברים מעל תהומות הפעורים תחתינו. אני מקפידה לשים את כף הרגל בדיוק בתוך עקבות שיצרו המטיילים שעברו כאן לפנינו. אני מתקדמת צעד-צעד, בקצב איטי מאד מאד. מנסה להסיט את המחשבות מהתהום שלימיני ולהתרכז בצעד הבא. מאחוריי האיש שלי, ומאחוריו האב והבן הצרפתים. הוא אומר לי לתת להם לעבור, אבל אני נטועה ב- 15 ס"מ רוחב "שביל" שעליו אני נמצאת, ועונה לו "אם הם רוצים, שיעקפו. אני לא זזה!" ואכן, בקלילות מרובה הם פותחים שביל חדש ועוקפים אותנו מימין בלי לאותת. אני עוד מספיקה לזרוק להם מחמאה על אומץ ליבם, וכבר הם מתרחקים...

 אם הם רוצים - שיעקפו!

 

זהו, עברנו את קטע השלג הזה. לפנינו עוד מספר קטעים מושלגים קצת פחות מפחידים וגם סולמות קצרים, אותם אנחנו כבר אוכלים בלי מלח. סבא חביב עם בארט עובר אותנו כעז הרים קלילה ומציע לצלם אותנו. יאללה, בסדר! הוא אומר שכך ידעו שהיינו כאן יחד. צודק!

 שיידעו שהיינו כאן יחד

 

סוף סוף הגענו למעלה. הזוג המזרח אירופאי מארוחת הערב אתמול גם הגיע, וגם האב והבן הצרפתים מסתובבים בשטח. הידד! כולם בריאים ושלמים. אנחנו פוגשים חלק מהבנות שצעדו במקביל אלינו כל הימים ומבינים שהן עקפו את העליה והלכו מסביב ושגם החליטו לוותר על הקטע האחרון של הדרך ומתכוונות לרדת מכאן ברכבל לשאמוני. מבחינתי אין בכלל שאלה ואני נחושה פשוט להמשיך וללכת.

היעד הבא שלנו היא בקתת Bellachat. הבקתה, הנמצאת במיקום יפהפה, מסמנת למעשה את תחילת הירידה הרצינית. הדרך עד אליה גם היא בירידה, אך מתונה יחסית ומאד נעימה ויפה. בינתיים העננים מצטברים מעל הפסגות, גשם עוד לא התחיל, אבל לה-ברוונט עוטה כולו ענן. אני מרחמת על האנשים ששילמו כל כך הרבה כסף כדי לעלות לכאן ברכבל הבוקר רק לשם תצפית וזכו למנת ערפל שכזאת עם ראות אפס.

 אני נחושה להמשיך וללכת

 

בבלשאט אנחנו לוקחים לנו כמה דקות הפסקה. יושבים על קצה המצוק ומביטים קדימה. הירידה מכאן והלאה מאד תלולה ומאד מתמשכת. מראש התצפית שלנו ליד הבקתה אנחנו יכולים להבחין בתחילתה – פס דקיק, תמים למראה, בתוך ים ירוק, ולמטה העמק הנראה בבירור - אליו פנינו מועדות כעת. זוהי ירידה ארוכה ומתישה שדורשת סבלנות מרובה וגם ברכיים בריאות וחזקות. למרבה הפלא, הברכיים שלי לא עושות עניינים ולמרות הקושי, הן עומדות במשימה יפה.

 פס דקיק תמים למראה

 

הירידה לוקחת לנו כשלוש שעות, עם הפסקה קצרה לארוחת צהריים המורכבת משאריות האוכל מהימים האחרונים – כמה חתיכות לחם מאתמול ועוד כמה משלשום(!), גוש קטנטן של גבינה צהובה, משמש אחד שאנחנו חולקים בינינו ושתי קוביות שוקולד... לא יאמן, אבל גם שמן הזית שקיבלנו ב- Cabane du Combal עדיין איתנו.

פה ושם צצים להם האב והבן הצרפתים מבין העצים – אנחנו מחליפים מילה והכוונת דרך בצמתים. באחד המקומות אנחנו פוגשים בהם זוחלים על העשב. לשאלתנו – מה הם עושים? – הם מראים לנו תותי בר קטנים שהם מלקטים ומציעים לנו להצטרף. אנחנו אוספים תותים טעימים וחמצמצים ואוכלים אותם לאחר שהם מבטיחים לנו שהם ראויים למאכל.

 מבט אל עמק שאמוני

 

כשעה וחצי לפני סוף הדרך מתחילים להופיע שלטים במרווחים של 5 דקות, המבשרים על זמן ההליכה המשוער שנותר עד Les Houches. בהתחלה זהו אקט מעודד, אך לקראת הסוף זה מתחיל להעיק. עוד 5 דקות ועוד 5 דקות ועוד... הזמן לא זז והדרך גם היא אינה נגמרת. הרגליים כבר מאותתות שדי להן וגם המרץ כבר לא מה שהיה קודם.

אבל אז מופיעים הבתים הראשונים של Les Houches. את הקטע האחרון בתוך העיירה אנחנו צועדים יחד עם האב והבן הצרפתים. מפטפטים איתם ומספרים. והנה מופיעים גם פסי הרכבת המובילים אל התחנה הוורודה והקטנה. הגענו!!

אנחנו נפרדים מהאב והבן הצרפתים בברכות הדדיות ואיחולים לקיץ נעים וטוב. אני מתעכבת עוד רגע לפני הכניסה לתחנה, נושמת עמוק ומרגישה שאני צריכה לנצור את הרגע הזה לעצמי. מעכבת לעוד שניה את המפגש עם סוף הטרק שלי. האב והבן הצרפתים כבר מעמיסים ציוד לרכב שממתין להם בחניית תחנת הרכבת, האיש שלי עומד במרחק בטוח ממני... ואני עומדת שם לבד. השעה 16:15 וכמו שהבטיחו – הגשם של אחר הצהריים מגיע ואיתו גם הגשם הפרטי שלי.

 הגענו!

 

עדיין קשה לי להסביר מה הניע אותי לצאת למסע הזה, שהיה קשה ותובעני, לעיתים אפילו מפרך. מסע שהצריך ממני כוחות פיזיים שלא חשבתי שיש בי, ויותר מכך – כוחות פנימיים שגיליתי בתוכי. אבל לא תשנה הסיבה בשלה הגעתי עד כאן, העיקר הוא מה שנשאר לי בתום הדרך – כי הדרך, כפי שכבר ציינתי, איננה נמדדת במרחק!

 הדרך איננה נמדדת במרחק

 

 אשמח לשמוע מכם! מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה, להרשם לבלוג כנוסעים מתמידים

ולהמשיך לטייל איתי ברחבי הגלובוס :)

 

Take the Long Way Home - Supertramp

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • קבוצת טיולים בראש טוב
  • Facebook
  • אינסטגרם

מתנות ממני אליכם

מסלולי טיול להורדה והדפסה

יום 4.jpg

היום לפני - מסע חובק עולם

יומן טיול "אחרי-צבא" בן 8 חודשים במדינות סקנדינביה, איסלנד, סינגפור ואוסטרליה

מסע חובק עולם

:חלומות טריים

Please reload

כל החלומות לפי נושאים:

רשימת הקריאה שלי

בלוגים שאני חוזרת וקוראת בהם