נקודת התחלה: Ref de la Croix du Bonhomme
נקודת סיום: Cabane du Combal
מרחק: 24 ק"מ (1000 מ' עליה, 1200 מ' ירידה)
הלינה בחדר המשותף ממנה די חששתי היתה סבירה לגמרי מבחינתי, והצפיפות בחדר לא הפריעה לי לישון טוב. ובכן, ישנתי נהדר, אך התעוררתי כבר עם אור ראשון. מנסה לחזור ולהרדם, אך נכנעת, קמה, ויוצאת על קצות האצבעות. המסדרונות ריקים ובחדר האוכל שהמה אתמול מאנשים, יושב רק אדם אחד. בפנים חשוך ומהחלונות המקיפים סביב סביב נגלה אלי מראה מרהיב.
חדר האוכל בבקתה
המראה קורא אלי החוצה ואני יוצאת אל הקור המקפיא. ההרים, שאתמול עם הגעתנו לכאן היו מכוסים ערפל, גלויים כעת והמראה פשוט עוצר נשימה. השמש עוד לא עלתה, אך קרניה כבר שוזפות את הפסגות המושלגות הגבוהות מקיפות אותנו וצובעות אותן באור ורוד-כתום. בעמקים למטה שוכבים עננים המשווים לכל העניין קסם מיוחד.
זריחה מופלאה באלפים
אט אט השמש עולה וגם הבקתה מתעוררת לחיים. חדר האוכל מתמלא אנשים ועובדי המקום מתחילים לסדר ולארגן לקראת ארוחת הבוקר המוגשת כאן החל מ- 6:30. אנחנו מושבים במקומנו הקבוע עם הצרפתים, שותים קפה די דלוח בקעריות מרק ענקיות בליווי לחם וריבה, ואנחנו מוכנים לצאת לדרך.
נופים עוצרי נשימה
שלושתנו מתחילים לרדת מן הבקתה. אי אפשר שלא להתפעל מהנוף הסובב. בשונה מהיום הראשון הגשום ומהיום השני הערפילי – היום הכל כל כך בהיר. הירידה תלולה ומסוכנת, שכן השלג התקשה בלילה והפך לקרח חלקלק. אין אחיזה לרגליים, וגרוע מכך – אין אפשרות לתקוע את מקלות ההליכה ולהתמך בהם. אנחנו יורדים בצעדים מדודים ומתקדמים בקצב איטי מאד. לפתע, עוברות אותנו בטיסה עליזה ובקריאות שמחות מלינה וקתי, תוך שהן צועקות לעברנו – תעשו מה שאנחנו עושות. ואכן, ברגע שלמדנו את הטכניקה הפינית - הליכה בזיגזג הלוך ושוב – אנחנו מרביצים קצב על השלג המהודק.
יורדים בשלג
הירידה עד Les Chapieux ארוכה, וביחד עם צירי הלידה של ההתחלה בשלג, נמשכת כשלוש שעות. כאשר אנחנו מנמיכים השלג מתמעט וקצב ההליכה משתפר. הנוף הלבן של אתמול ושל הבוקר מתחלף שוב לירוק, והשביל היפהפה מתמלא ביותר ויותר אנשים, חלקם גולשים במדרון, אחרים מטפסים בהר.
הנוף שוב מתחלף מלבן לירוק
בזמן שמגיעות אלינו ידיעות על חום נורא בישראל, אנחנו נהנים כאן מאביב אמיתי בסוף חודש יוני. המדרונות פורחים בכל צבעי הקשת, בתי חווה בודדים פזורים על כל הר וגבע ופעמוני העדרים נשמעים למרחוק. פסטורלי.
בתי חווה בודדים
בחנות המקומית של Les Chapieux אנחנו מצטיידים בקצת אוכל, אך לא עוצרים כאן. בשלב זה אנחנו נפרדים ממורן המתלבטת לאן להמשיך, ואם בכלל, ומחליטה להשאר להרהר בעתידה על השביל.
הדרך הופכת לכביש המטפס לאורך עמק שבתחתיתו זורם נהר. קראתי לא מעט דברים, לא חיוביים במיוחד, על הכביש הזה. אני דווקא מוצאת אותו ידידותי ונוח, בעיקר אחרי 3 השעות התובעניות שעברנו בירידה עד כאן.
ליד Ville des Glaciers אנחנו מוצאים צל קטן על אם הדרך ולידו נחל זורם – מקום טוב לארוחת צהריים. שולפים מהתיק את הצידה הטריה, וגם את שאריות העגבניות והשוקולד מאתמול. איך זה שבטבע, אחרי מאמץ, הכל תמיד כל כך טעים? קשה לקום ולהמשיך מכאן, אבל אנחנו לא מתעכבים יותר מ- 20 דקות מכיוון שהדרך שלנו עוד ארוכה-ארוכה היום.
גשר על מים סוערים
מכאן עד Refuge des Mottets השביל מתנהל בסוג של "מישור אלפיני", אפס-אנד-דאונס מתונים. מרפסת הבקתה מלאה מפה לפה באנשים שעצרו כאן להפסקת אמצע היום. אנחנו כבר עשינו V על המשימה ולכן מתחילים מיד לטפס לעבר Col de la Seigne המסמן את הגבול בין צרפת לאיטליה. העליה ארוכה וקשה לי מאד, אך הנופים סביב מפצים על הכל. ככל שעולים נפתח הנוף ואנחנו מוקפים מכל עבר בפסגות משוננות עטויות קרחונים. העין לא שבעה. מאחורינו נפרסת הדרך שעברנו – והיא הולכת מתרחקת, הולכת וקטנה.
הדרך הולכת ומתרחקת
השביל נוח, מדלג מעל ערוצי מי שלגים, פריחה בצדדיו – פשוט יפה כאן וקשה לתאר את כל הטוב הזה שנפל בחלקנו במילים. השמיים בהירים עם עננות לבנות קטנות. אנחנו צועדים לבד. כמה נפלא. עולים צעד צעד, כאשר אני, האיטית יותר, מכתיבה את הקצב. עולים כמעט ברצף, עם עצירות ספורות לשתיה ולהסדרת נשימה. סופה של העליה בשלוגיות גדולות, אך אנחנו מרגישים כבר "רגילים" ו"מנוסים" בהליכה בשלג ועוברים אותן ללא חשש ובקצב טוב.
נוף בעליה
הגענו אל מעבר ההרים! מאחורינו צרפת, לפנינו איטליה. נופים מרהיבים למלוא העין. למעלה נושבת רוח קרה מאד וקשה לעצור ליותר מכמה דקות, אז אנחנו גולשים במדרונות המושלגים למטה. קצת על הרגליים, קצת על הטוסיק. לרגלינו נפרס עמק Val Veny והוא מתקרב אלינו במהירות ככל שאנחנו מנמיכים.
Col de la Seigne
לאחר כשעה של ירידה אנחנו מגיעים, סחוטים למדי, אל בקתת אליזבטה בה אנחנו עוצרים להתרעננות קלה לפני הפינאלה של היום. כמעט כל מי שדיברנו איתו בימים האחרונים קבע כאן את מקום הלינה שלו להלילה. ובאמת, בחדר המרכזי אנחנו פוגשים את מריה האצנית ואת שני זוגות האבות-בנים הנמצאים בעיצומו של משחק קלפים מותח. קונים משהו קר לשתות במחיר מופרז ומתיישבים איתם למספר דקות. אך החום, הרעש והצפיפות של הבקתה מבריחים אותנו הלאה. יש לנו עוד כ- 5 ק"מ עד בקתת Cabane du Combal בה נלון הלילה. מכאן והלאה רק אנחנו והמרמיטות על הדרך.
מרמיטות
הדרך אל הבקתה "שלנו" מיגעת ומתמשכת. בכל המקומות כתוב 45 דקות, לנו זה לוקח 60 ולי זה נראה כנצח. הליכה מישורית על "דרך רומית", אשר בשלב זה, לאחר 10 שעות הליכה, אני מרגישה בה כל אבן קטנה.
דרך רומית מיגעת
ב- 18:00 אנחנו מגיעים ומתקבלים בסבר פנים כל כך נעימות, שמיד אני שוכחת את כל הצרות. אם באליזבטה היו לי לרגע רגשות חרטה על כך שלא נשארנו ללון שם, הם מתפוגגים מיד כשאני רואה את החדר הנקי, את המיטה הזוגית המוצעת ואת המקלחת הענקית עם הסבון הריחני והמגבות הרכות.
אני רוצה להשאר לנצח מתחת לזרם המים הרותחים אבל צריכה למהר, כי ארוחת הערב תכף מוגשת. בחדר האוכל אנחנו נפגשים שוב עם 6 שכנינו הצרפתים. מלבדנו ומלבדם יש עוד כ- 10 אנשים בבקתה הערב. הארוחה גדולה ומשביעה מאד. כמויות האוכל כל כך גדולות שאיני מצליחה להתגבר על המנה המוגשת, ומקווה לא להעליב בכך את בעלי הבית הנחמדים.
על בטן מלאה וממוטטים מעייפות אנחנו חוצים את חדר האוכל. דרך החלונות אני רואה על שפת האגם הנושק לבקתה עדר Ibex מרווים את צמאונם, אבל העייפות גוברת עלי ואיני יוצאת להתבונן מקרוב או לצלם.
Cabane du Combal
זה קורה - אריק לביא
