ספטמבר 2016 - המוטיב המרכזי: "אני הולך במישור ונהנה"
הראשון בספטמבר הגיע, הילדים פוזרו לבתי הספר ופתאום שקט... בספונטניות אנחנו מחליטים לצאת אל השביל. מכיוון שזמננו בידינו, אנחנו מחליטים לנסות וללכת שני מקטעים ברצף. טכנית לא מדובר בבעיה גדולה – המקטעים קצרים למדי ולא תובעניים במיוחד. מעשית, בכל פעם שתכננו אירוע דומה, לא הצלחנו לממש אותו לבסוף.
מתחילים בפארק הכט.
נראה שהקיץ לא שמע על כך שכבר ספטמבר ושעליו לפנות את מקומו לסתיו. יום ללא ענן בשמים, ולמרות שעת הבוקר, השמש לא מרחמת, לא עלינו ולא על כרי הדשא הרחבים המעטרים את הפארק. השביל לאורך מקטע זה מישורי וחופף את קו החוף של חיפה. פארק הכט משתרע במקביל לו ומגוון את הכחול של הים והצהוב של החוף בירוק עמוק ומרענן.
אנחנו מתקדמים לאורך הפארק ולאחר מכן יורדים אל מנהרה העוברת מתחת לפסי הרכבת. פסי הרכבת מהווים חומה כמעט בלתי עבירה בין העיר לים. מנהרות שכאלה ניתן למצוא לכל אורך החוף – עבור אנשים הן המוצא אל הים, עבור המים הן סוג של מעבר ניקוז לא טבעי.
הטיילת לאורך חופי חיפה נבנית בשלבים. כעת היא מגיעה מבת גלים שבצפון ועד חוף דדו שבדרום. הטיילת הנה רצף אחד המשנה את פניו לאורך החוף והיא משמשת הולכים, רצים, מטיילים ורוכבי אופניים. בשעת בוקר זו היא טיפונת ריקה ואנחנו כמעט לבד.
כאשר השביל נכנס אל שמורת הטבע החופית שיקמונה, הוא יורד אל קו המים והולך לאורכו. הליכה טיפונת יותר מאתגרת מאשר בטיילת המרוצפת שמעלינו, אך לבטח הרבה יותר מעניינת.
החוף כאן פראי ומסולע ואינו מיועד לרחצה. הוא משובץ מליוני צדפים וקונכיות, חבצלות החוף מציצות פה ושם ומרמזות שאולי בכל זאת הסתיו כבר בפתח. אנחנו עוקבים אחרי שלדג גמדי שצבעיו מזדהרים בשמש, עומד על הסלעים המבצבצים מן המים ואורב לארוחת הבוקר שלו.
על חלקה הצפוני של השמורה חולש תל שיקמונה. במקום שרידים ארכיאולוגיים מעניינים – מבנים ורצפות פסיפס צבעוניות. כמה מצער לגלות שהם במצב שימור (אם בכלל...) רעוע ביותר.
העליה אל התל אינה קשה, ובעונה זו משבצים את המדרונות שיחים יבשים. אנחנו רושמים לפנינו לחזור באביב כשהכל ירוק ופורח. מאחורי התל מציץ המבנה המשונה של המכון לחקר ימים ואגמים, לפני שנעקוף אותו, אנחנו מטפסים אל ראש התל ומשקיפים מלמעלה על הסביבה.
בנקודה זו מסתיימות שמורת הטבע והטיילת, והשביל ממשיך על כביש מאובק ברחוב יוברט המפרי. מצדו המערבי הים, מצדו המזרחי פסי הרכבת.
הבתים הישנים ממש נושקים אל המים, עטופים בלא מעט ג'אנק. ערמות של "מכל וכל", לעיתים עם קריצה שובבה. נראה שמישהו השקיע כאן סוג של מחשבה...
בקצה הרחוב – מראה ציורי-פסטורלי של מפרץ הקטן עם סירות הדייג הצבעוניות ושני הכלבים המשתכשכים במים. מעליו צומת תחבורתי די גדול עם מחלף אלנבי המאסיבי, מסוף אוטובוסים צנוע והתחנה התחתונה של הרכבל העולה לסטלה מאריס. מכאן אנחנו ממשיכים, הפעם מבלי לעצור, למקטע הבא...
