ינואר 2014 - המוטיב המרכזי: ניגודים
מרוב התלהבות מהמקטע הראשון, החלטנו שהפעם, למקטע השני, אנחנו לוקחים איתנו את הילדים. את הדרך התחלנו בנקודה אליה הגענו בפעם שעברה - גן הזכרון לבני חיפה שנפלו במלחמת העצמאות.
מהר מאד אנחנו מגלים כי הצעיר שבחבורה איבד עניין בטיול העובר ב"סתם רחובות משעממים" ומתקשה להדביק את הקצב. גם סחיבת "שק-קמח" לא עוזרת לעידוד מצב הרוח הקודר ואנחנו מתפצלים – בן הזוג והגדולים ממשיכים הלאה בדרך. אני והצעיר חוזרים לגן הזכרון.
הוא מטפס על עצים...
אני צופה בהתרחשויות מסביב.
"גונבת" תמונות של רגעים קטנים של שבת. ילדים במשחק כדורגל, אשה בטיול בוקר חורפי עם הכלבים, אנשים תופסים קרן שמש חורפית...
הגדולים מקצרים את הסיבוב ושבים לאחר כשעה. יקח לנו לא פחות מ- 7 חודשים לחזור שוב ולהתחיל מחדש את המקטע השני. הפעם אנחנו רק שנינו.
אוגוסט 2014
בינתיים התחלפו העונות, כבר קיץ ושוב אנחנו בגן הזכרון.
השביל מוביל אותנו בתוך שכונת הדר, בין בניינים שבמשך כ- 40 שנים באמצע המאה הקודמת שימשו כמרכז התרבותי והמסחרי של חיפה. אנחנו מתהלכים בתוך עירבוביה של ישן וחדש, נקי ומלוכלך, משופץ ומוזנח.
מציצים לכניסות בתים, שניכר שהיתה להם פעם עדנה.
ומגלים שלטי רחוב המובילים אל תוך עסקים וחנויות ששימשו בעלי מקצוע שאולי, כמו הפונטים בהם כתובים השלטים, חלפו להם מן העולם.
ברחוב החלוץ, אחד הרחובות הראשיים החוצים את השכונה, מוכרים שמלות ערב בהנחות גדולות. אני מסלקת ממוחי שאלה חולפת - האם כדאי לשקול סוף סוף חתונה כדת וכדין?
אנשים מכל גווני הקשת חולקים שכונה אחת. וכולם, כך נראה, מיוזעים, עייפים, מחפשים להם טיפת צל שתקל על החום הכבד הרובץ כאן באמצע חודש אוגוסט.
השביל מוביל אותנו במגמת עליה דרך בלפור, אחד הרחובות התלולים בחיפה. באמצעו אנחנו פונים אל מה שלי היה נראה פעם, בפאתי שנות ה- 20 שלי, כפלא חיפאי - מדרחוב נורדאו! פעם שכנו כאן "חנויות הפאר" של הדר. אלה שהרשו לעצמן לקחת את המחירים המופקעים ביותר על הסחורה הנחשקת ביותר. אני זוכרת את עצמי עולה לרחוב הזה בשביל לשטוף את העיניים. היו מי שיכלו להרשות לעצמן. אצלי המרשרשים נשארו כמובן במעמקי התיק. כיום - הרחוב עדיין מוצל כשהיה, אבל חנויות יוקרה כבר אין כאן וחנויות אחרות נראות די נטושות ומוזנחות.
אנחנו צועדים לאורך המדרחוב שירד מגדולתו ופונים שמאלה, הפעם בירידה, דרך מעבר מקושת לכיוון שוק תלפיות. שבת היום וכיכר השוק ריקה. כל כך הרבה פעמים פקדתי את השוק הצבעוני והטעים הזה שתמיד מלא בירקות ובפירות טריים ומזמינים, וזו לי הפעם הראשונה להיות כאן כשהכל(!!) סגור. מראה משונה. מעורר מחשבות. אנחנו מהלכים כמעט על קצות האצבעות כדי לא להעיר מישהו... ילד שחולף בדהרה עם סוסו מוסיף למראה הסוריאליסטי ורק קול גרירת הסוס מפריע את הדממה.
שוב אנחנו בעליה, ככה זה כאן בחיפה – עולים ויורדים ושוב עולים וחוזר חלילה... עוברים ברחובות קטנים, מעיפים מבט בכניסות, שגם אם הן ישנות ומתקלפות, ניכר שיש כאן יד שמטפחת, שמסדרת, ששומרת. מרשים לעצמנו להציץ לרגע, בזהירות, לתוך חיים של אחרים.
חם!! בשעת צהריים זורמים אל גן בנימין עטור הזיתים אנשים וחיות אחרות. כל הספסלים תפוסים. מבט שני על הסביבה מעלה את השאלה האם יש כאן ספסלים קבועים??? אחרי שפעם, לפני שנים, אחד מוותיקי קיבוץ עין השופט שילח אותנו אחר כבוד כי העזנו לשבת בשולחן "שלו" בחדר האוכל, אנחנו כבר לא לוקחים סיכון.
רק עוצרים, נהנים מהצל, מרווים צימאון וממשיכים עד הנקודה הסופית שלנו למקטע זה – רחוב מסדה.
