הקדמה
את שביל חיפה, הטרק העירוני הארוך בעולם, צעדנו בין השנים 2013-2017. מאז חזרתי עוד מספר פעמים לצעוד מקטעים ממנו – קצת פה קצת שם, בעיקר ללוות חברים שהחליטו ללכת בדרך...
חדי העין ואלו המכירים היטב את העיר יבחינו בוודאי בעת הקריאה בשינויים שחלו בדרך מאז התחלנו לצעוד אותה ועד היום. עצים נעלמו, בתים נבנו ואחרים נהרסו, מתחמים הוזזו, כאן הותקנה תאורה ושם נסלל שביל אופניים... זה טבעם של מקומות "חיים" כנראה – להשתנות במהלך הזמן.
על כל פנים ההיכרות הפרטית שלי עם שביל חיפה התרחשה איפשהו במהלך 2012. משהו שהתחיל עבורי כשמועה, הפך בהמשך לסוג של "ליווי מרחוק" של תהליך התהוותו של השביל, עד ההכרזה הסופית על הקמתו. הדרך המדומה שעברתי לצד השביל לוותה כל העת בידיעה – שאת השביל הזה, במוקדם או במאוחר, אני מתכוונת ללכת. אין ספק שהעובדה כי אני גרה בחיפה תרמה לרצון שלי להכיר יותר לעומק את העיר, לראות, לגלות ולחוות בה דברים חדשים ומעניינים. זו המוטיבציה שהניעה אותי לקום ולהתחיל ללכת.
שביל חיפה הוא "טרק עירוני" של מעל 70 ק"מ, אשר מחבר את חלקי העיר חיפה יחדיו למסלול הליכה מעגלי אחד. המסלול מחולק ל- 21 מקטעים העוברים דרך שכונות העיר וחושפים את המטיילים למגוון אתריה ונופיה. חלקי השביל השונים מאפשרים לחוות את הנוף העירוני, לבקר במוזיאונים, מוסדות תרבות ודת, להנות מהטבע העירוני ולפגוש את מגוון התושבים החיים בעיר.
כיאה לשביל מעגלי, את ההליכה ניתן להתחיל מכל נקודה על המפה החיפאית. אפשר ללכת בו כיחידה אחת (בשלושה או ארבעה ימים), או לחילופין לבחור לטייל רק בחלק מהמקטעים שלו.
את השביל הלכנו יחד, אני ובן זוגי, ולעיתים הצטרפו אלינו חברים או בני משפחה. עשינו זאת בזמננו החופשי, אך מכיוון שזמננו לא באמת חופשי ההליכה התמשכה והתארכה על פני כמה שנים – בכל פעם מקטע אחד. הלכנו "לפי הסדר" - מהמקטע הראשון ועד למקטע האחרון. פעמים ספורות בלבד גמענו שני מקטעים ברצף.
הכתיבה והצילומים ליוו אותי במהלך ההליכה בשביל. הם מתמקדים בחוויה האישית שלי מכל מקטע, בזכרונות שהוא עורר בי, בתחושות ובמראות.
תיאור מפורט של המסלול כולו לפי מקטעים ומפת הטרק ניתן למצוא באתר הרשמי של השביל. מפה מודפסת של המסלול ניתן לרכוש תמורת שקלים בודדים בלשכת התיירות של חיפה (שד' בן גוריון 48, טל. 04-8535610).
מקטע 1: עיר תחתית
נובמבר 2013 - המוטיב המרכזי: הגענו לתחתית, מכאן אפשר רק לעלות...
התרגשות קטנה מבצבצת בין חדרי הלב. אנחנו מתחילים. חותמים עם עצמנו הסכמים עם אפשרויות מילוט, או במילים אחרות - "נתחיל מקטע אחד ואם יהיה מוצלח - נמשיך". מצטיידים במפה ובמלל הנלווה של המקטע הראשון. את שניהם הורדנו מאתר השביל.
כמה הגיוני להתחיל את שביל חיפה מהמקום בו התחילה העיר, העיר התחתית. וכמה מוזר (ואולי גם בזה יש סוג מסויים של הגיון...) שהאתר הראשון אליו מפנה הכתוב הוא אל בית קברות. ליתר דיוק - בית הקברות היווני-קתולי. אכן, הגענו לתחתית ומכאן אפשר רק לעלות – ולא רק במובן המטאפורי.
שבת. השביל מתפתל בין הרחובות הדוממים והריקים שיוצרים את מה שהיה, כך אנחנו למדים מן הכתובים, המרכז המסחרי החשוב והמשגשג, מוקד התעשיה, המסחר והתחבורה החשוב ביותר של הבריטים במזרח התיכון. היום אין לכך כל זכר. הכל שקט. סגור.
כיאה ליום מנוחה, תנועת האנשים המעטים שפגשנו לאה, איטית, חופשית. סוף הסתיו. בצהרי היום עדיין חם והשמש הישראלית אינה מרחמת. אבל שמיכות עבות כבר נשלפות מהארונות העליונים, מוצאות החוצה להתאוורר לקראת הלילות הקרירים שעוד יבואו בקרוב.
בימי החול רחובות העיר התחתית סואנים והומים. עד כדי כך הומים שפאר העבר ניכר, אם בכלל, רק במבט שני ושלישי. אנחנו מוקפים בבתים יפהפיים בסגנון ערבי מקומי. קירות מחופי אבן, חלונות מקושתים, כרכובים ומרפסות.
השביל מוביל אותנו לתוך סמטה קטנטנה שזו הפעם הראשונה שאני מבקרת בה. "מתחם ח'יאט", ככה אנחנו קוראים, היה קומפלקס מבנים שבו שכנו בעבר משרדי ממשלה. כיום הם עומדים ריקים ומוזנחים, ורק הבוגנוויליה מסרבת להיכנע ועדיין פורחת במלא הדרה בעונה זו.
רחוב העצמאות הוא הרחוב הראשי של העיר התחתית, וסביבו מזגזג שביל חיפה – הלוך ושוב – כאילו תופר את שני צידי הרחוב ליחידה אחת. אנחנו חוצים בפעם השניה את רחוב העצמאות, ומגיעים עד שער הכניסה לנמל. היום עוגנת כאן אוניה ענקית. בעצם כמעט כל יום עוגנת כאן אוניה ענקית. אף פעם לא הצלחתי להבין איזו הנאה או תועלת אנשים מוצאים בכוורת ההומה המשמשת בית מלון צף.
במסגרת הניסיונות "להעיר" את העיר התחתית הקימו בשנים האחרונות באיזור רחוב הנמל קמפוסים אקדמיים. בימות החול, כך אומרים, האיזור הומה סטודנטים. אבל היום שבת והוא שייך לאוכלוסיה אחרת ובעיקר לחתולי הרחוב, שיש כנראה מי שדואג להם. הם נראים מרוצים, ומטופחים באופן יחסי, וכהרגלם של חתולים נותנים לך תחושה ש"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת לא המסיבה שלנו..."
חציה נוספת של רחוב העצמאות מובילה אותנו אל מה שמכונה בעגה המקומית "השוק התורכי". כיום אין כאן ממש שוק, אבל כן יש ניסיונות שיקום ושיפוץ. בחלק מהמקומות נראה שהם נושאים פרי, והצבעוניות והיצירה שובים את העין ואת הלב.
כאן ציור קיר צבעוני, ושם יצירה אבסטרקטית מעניינת מעץ על רקע קיר תכלכל שעושה שימוש בחלקי ריהוט ישן, מיסגרות, ועציצים (קצת מיובשים)...
חזיתות חלק מהבתים עברו מתיחת פנים. די במבט מהיר בשביל לראות ולהבין כמה הדור היה המקום הזה כשהוקם. המרפסות התלויות מעל הרחוב, הפינות העגולות של הבניינים, הפיתוחים, צבעי הקירות. יפה! כל כך יפה, עד שיש כאלה שבשבילם זהו מקום טוב להתחלה חדשה...
מ"השוק התורכי" השביל מוביל אותנו אל שוק הפשפשים. שוק הפשפשים החיפאי הוא מקום אהוב עלי מאד. בניגוד ליתר המסלול של היום, דווקא בשבתות הוא איזור הומה ועמוס במוכרים ובקונים, וכמובן במציאות מכל הבא ליד. כל רוכל מתמקם בערבוביה, פורס שמיכה על הרצפה ומציע את מרכולתו. אפשר למצוא כאן (כמעט) הכל - מחוט ועד שרוך נעל...
סיומו של מקטע זה בעליה למעלה (מי הבטיח שיהיה קל?) דרך שכונת ואדי סאליב ורחוב מעלה השחרור המוביל אותנו אל נקודת הסיום של היום – גן הזיכרון. למרות הפנים העצובות קצת של הצמד בצילום, הפנים שלנו מחייכות וגם קצת מיוזעות מהעליה האחרונה.
