מרץ 2016 - המוטיב המרכזי: יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים
עברנו כבר 2/3 משביל חיפה!!! היום הדרך רובה ככולה בעליה לא מתונה כלל. אנחנו מתחילים ליד מסגד מחמוד, הנמצא בקצה המרוחק של שכונת כבאביר. השכונה, שהיתה פעם כפר שהסתפח אל העיר חיפה עם התרחבותה, היא מקום מושבה של הקהילה המוסלמית האחמדית. מהטקסט אנחנו לומדים כי זוהי הקהילה האחמדית היחידה בישראל, והמסגד, על שני צריחיו הבולטים, משמש כמרכז התנועה במזרח התיכון.
סימני הכפר הערבי הקדום עדיין ניכרים בשכונה, אשר מאופיינת בבתים נמוכי קומה עם חצרות גדולות עטויות עצי פרי. בחלק מן המקומות המרחב העירוני טרם נגע, ובעונה זו יש פריחה משגעת של פרחי בר בשלל גוונים.
נראה כי השכונה כאילו מתנהלת לעצמה, לעיתים ללא קשר לעיר העוטפת אותה. פינות רבות שרויות בבלאגן לא מאורגן של שאריות חומרי בניה, שקים וברזלים, זאת בשונה מאד מהרחובות העליונים יותר, בהם נבקר בהמשך היום.
בין שני בתי מגורים שוכן לו בית קברות קטן. ממש על הרחוב (מי ביקש "שכנים שקטים" ולא קיבל?). לי הוא מזכיר קצת בתי קברות הצמודים לכנסיות בעיירות ובכפרים. האם בקהילות הקטנות הללו נמנעים מלהוציא את המתים אל מחוץ לתחום היישוב והם, במותם, ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהקילה? מבית הקברות נשקף נוף מרהיב מערבה אל מרחבים וים.
תצפית יפה נוספת ממתינה לנו בהמשך, בגן משחקים שהוקם לזכרו של יפתח שרייר ז"ל שנפל במלחמת לבנון השניה. בשכונה המכילה בתוכה בית קברות מוסלמי וגן לזכר קצין צה"ל שנפל בקרב אני מרגישה קצת מקומית וקצת זרה. עירוב מוזר ונעים של תיירות-משקיפה בתוך עירך שלך.
כאמור, אנחנו במגמת עליה. הכיוון – מזרח. ככל שעולים השכונה הופכת יותר "מסודרת" ומתחילים לצוץ שמות יהודיים על הבתים. קו התפר אינו דומיננטי, אך משלב מסויים השינוי ניכר בהחלט. האם מדובר בשינוי שמהותו תרבותי, או שאולי מישהו שם למעלה מכוון כך את העגלה? אין לדעת.
פה ושם אנחנו נכנסים להציץ לחדרי מדרגות וגינות, מבריחים חתולי רחוב מנומנמים וכרגיל מגלים תגליות מעניינות. ליד אחד הפחים מונחת ערימה גדולה של ספרים, מרביתה כרכים של אנציקלופדיה עברית. עולם הולך ונעלם, שלא שרד את המלחמה האבודה מראש נגד גוגל. אנחנו נעצרים, מדפדפים, נזכרים, וממשיכים בדרך...
הגענו לקצה העליה. במקום שבו אנחנו עומדים כעת הקימו בסוף המאה ה- 19 הטמפלרים את שכונת "כרמלהיים", שהיוותה פרוור של המושבה הגרמנית בחיפה. גם כאן, כמו בישובים נוספים בהם התיישבו הטמפלרים, ניתן למצוא את הבנייה האופיינית – בתי אבן עם מוטיבים גרמניים המשלבים קשתות מזרחיות, גמלונים ומרפסות ותריסי עץ.
הרחובות היפהפיים היורדים ממרכז הכרמל לכיוון הים - שדרות הצבי ושדרות הברושים - מחופים באורנים עתיקים היוצרים מעין מנהרה בעלת גוון ירוק עמוק ומסתורי. לדעתי אלו שניים מהרחובות היפים ביותר בעיר, וכעת אנו צועדים כאן, במגמה למטה.
כבר אחר הצהריים המאוחרים וקרני השמש הרכות מסתננות אלינו מבין ענפי האורנים הענקיים, מאירות נקודות חן – כאן בית, שם חצר, ומרפסת אחת שמעוררת תמיהה על זהותם של המתגוררים בבית הזה. האם מדובר באנשים שניקיון הוא שמם השני, או שמא מדובר בהתכנסות השנתית של מכשפות העיר? ככל הנראה לעולם לא נדע...
כל אחד ממקטעי השביל מספק לנו לפחות הפתעה אחת. הפעם התואר מגיע ל"שיכון עובדי בתי הזיקוק". אנו מופנים אל קומפלקס מבנים בסגנון קיבוצי, מוקף חומה עם שער מרשים בכניסה. המבנים עטופים בגינות ובמדשאות. ממש מיני-קיבוץ. בפנים אנחנו מגלים חדרי מדרגות שמקסימים אותנו במיוחד.
משם הדרך אל נקודת הסיום שלנו – מרכז הכרמל – לא ארוכה. שבת אחר הצהריים אביבית הוציאה החוצה, כך נראה, את כל החיפאים, ואנחנו מצטרפים אל כולם ויושבים לאכול גלידה טעימה בלג'נדה.
מכאן מונית ספיישל בכמה גרושים לוקחת אותנו עד לקצה הרחוק של שכונת כבאביר, שם ממתינים לנו האוטו שלנו ושקיעה ורודה ונפלאה.
רגע לפני שאנחנו נכנסים לאוטו, אנחנו מביטים למעלה ועם המראה שנגלה לנו מיד מתנגן לנו בראש השיר המתחיל במילים: "מעל המסגדים עולה ירח, מעל חדרך דולקים אורות ניאון...." והוא מתערבב עם קולות האימאם הבוקעים מהמסגד.
