נקודת התחלה: סמוך לגסטהאוס זלני פרסלאפ (Зелени Преслап)
נקודת סיום: בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов)
מרחק: 13 ק"מ (1055 מ' עליה, 406 מ' ירידה), 8 שעות הליכה
בארץ דוברי הבולגרית שבה יש משמעות לתנועות הידיים, למימיקות ולרצון הטוב של שני הצדדים, אנחנו מבינים מקונסטנטין, בעל המלון שלנו, כי תמורת 10 לבה לאחד יתן לנו טרמפ עד לנקודת ההתחלה של הטרק. מצטרפים אלינו בהסעה גם סבתא ונכד אותם ניקח עד פיונרסקה משם עולה רכבל ישירות אל שבעת האגמים. לאחר שנפרדנו מהם, נרד אנחנו בסמוך לגסט האוס זלני פרסלאפ (Зелени Преслап). כאן אנו נפרדים בלחיצת יד מרגשת מקונסטנטין, נמרחים בקרם הגנה, סלפי ראשון ויוצאים לדרך בשעה 9:00.
השביל, המסומן במפה בירוק ובשטח באדום, מתחיל על דרך כבושה וממשיך בתוך יער מוצל ונעים, ברובו מחטני. העליה לא פשוטה לי, אבל אני יודעת שזו רק ההתחלה. 2.5 ק"מ ו- 3/4 שעה הליכה והגענו אל בקתת סקקביצה (Скакавишка), לא לפני שעצרנו בדרך ליד מפל גדול ומרשים. לא מדובר במפלי סקקביצה המפורסמים (עליהם וויתרנו הפעם), אלא במפל "צד" יפהפה שהוא בונוס למי שצועד ביער הזה.
צילום: בעז זלמנוביץ
כבר בשלב הזה אנחנו מבינים שלאיבוד לא נלך בבולגריה. הדרך מסומנת בצפיפות, אפילו באובססיביות משהו, והדבר משרה עלי בטחון רב. בינתיים אנחנו לא פוגשים נפש חיה על השביל, כנראה כולם עלו ברכבל ביחד עם הסבתא והנכד... גם בקתת סקקביצה שוממת, מלבד גברת וגור כלבים צעיר וחמוד. החצר מזמינה לשבת, היא רחבה וירוקה עם כסאות מגולפים עץ. אז אנחנו מתיישבים למנוחה קלה.
חצר ירוקה ומזמינה - בקתת סקקביצה
ירידה קטנה למטה מהבקתה תוביל אותנו אל גשרון עץ רחב ומשם שוב אל תוך היער. אנחנו עוקבים בגדול אחרי המסלול הצהוב בשביל ברור מאד. אך הסימנים יכולים להטעות, שכן השלטים מורים צהוב, סימני הדרך מורים צבע אחר בכל פעם ובמפה מופיע צבע ירוק. כאן אנחנו מבינים אחת ולתמיד כי אין קשר בין צבעי הסימונים במפה ובשטח ומחליטים לזרום עם זה... כל עוד הדרך ברורה – אין צורך להילחץ. השביל עדיין במגמת עליה וכשאנחנו מגיעים אל הפיצול עם השביל הכחול ופונים אליו – הוא יוצא מתוך היער ועובר בסבך של שיחים נמוכים.
מזג האוויר מאיר לנו פנים, כבר פחות חם מאתמול ומעל גובה העצים נגלה אלינו בפעם הראשונה הנוף היפה של הרי הרילה. מפעם לפעם עוצרים להתבונן, לשתות מים ולהחליף כוחות. מרחוק כבר נראית התחנה העליונה של הרכבל, אליה אנחנו מכוונים את עצמנו, דוחפים קדימה והנה הגענו! במקום זה נמצאת גם בקתת רילסקי אזרה (Рилски езера) שבה ניתן ללון, ולממשיכים הלאה - למלא מים, להשתמש בשירותים (בתשלום של 1/2 לבה) ולהצטייד במזון קל להמשך הדרך.
שועטת קדימה... | צילום: בעז זלמנוביץ
סביבת הרכבל, הבקתה והאגמים מלאה באנשים, מראה קונטרסטי לאחר שכל הבוקר התנהלנו לבדנו בשבילים. והנה גם הסבתא והנכד ששמחים לקראתנו, כאילו פגשו מכרים ותיקים.
שלוש שעות הליכה כבר מאחורינו, החלק האטרקטיבי של היום – שבעת האגמים – עוד לפנינו, ואני כבר עכשיו די מותשת. שיחה עם זוג ישראלי שפגשנו שם מבהירה לי שהתכנית שעשינו די גרנדיוזית ושהדרך עוד קשה מאד וארוכה. השיחה הזו די מדכדכת ומלחיצה אותי. אני מקיימת עם עצמי דיבור פנימי שאומר ש'זה שלהם היה קשה לא אומר שכך גם לי' וכולי... אך באמת לא בטוחה שאצליח לעבור את יתרת המרחק שתכננו לעצמנו. מה שאני כן יודעת הוא שיש בינינו לבין בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов), אליה ברצוננו להגיע, בקתה נוספת שמחלקת את הדרך לשני לגים קטנים יותר, ומבחינתי הידיעה שהיא שם היא כרגע סוג של קרש הצלה.
אחד מתוך שבעה
לאחר מנוחה של כחצי שעה אנחנו קמים להמשיך. אני, כאמור, מתנהלת עם מועקה מסויימת שמשפיעה גם על תחושתי הפיזית. הגוף מאותת לי שדי לו להיום. ובכל זאת, אנחנו מחליטים להמשיך בתכנית המקורית ולדלג על בקתת האמצע.
הדרך מהממת ביופיה, עוברת בין אגמים אלפיניים צלולים ונפלאים השתולים בין פסגות נישאות. על חלקן טרם נמס השלג למרות החום הכבד שהיה כאן. ככל שעולים מגלים עוד ועוד אגמים. השביל מאפשר נקודות מבט מזוויות שונות והשתקפויות מהממות.
עוד אחד מתוך שבעה
ככל שאנו מעפילים מצטברים מעלינו עוד ועוד עננים, ורעמים נשמעים למרחוק. עכשיו ברור לנו שעדיף לא לעצור יותר מדי ולנסות להקדים את הגשם, שנראה כבר קרוב מאד. העליות בשלב זה תלולות ביותר וארוכות מאד ואני מתקדמת צעד-צעד בקצב אחיד ואיטי אך מבלי לעצור. רגע לפני שנפתחות ארובות השמים אנחנו מגיעים לתצפית נהדרת ממנה נשקפים כל האגמים שעברנו היום. אנחנו מתיישבים בתצפית, מצלמים ומתפעלים מהנוף הנפלא הנשקף לכל עבר.
המאמץ השתלם, ועכשיו מה שנותר הוא לשים כיסויי תרמיל ושכמיות ולצעוד את שארית הדרך על רטוב. לפנינו עוד עליה לא ממושכת לאוכף גבוה, ממנו נתחיל לרדת לעבר הבקתה בשביל המסומן בצבע ירוק.
הירידה ארוכה ומתמשכת, אך מתונה ולא קשה – שינוי מרענן בהשוואה לכל העליות שאיפיינו את היום הזה עד כה. בקתת איוון ואזוב כבר נראית למרחוק, אך הגשם לא מפסיק לרדת ועתה מצטרף אליו כבונוס גם ברד שמכה בנו ללא רחם ומקפץ על העשב הירוק שעליו אנחנו צועדים. מראה מוזר ומשעשע הברד המקפץ הזה.
כעת ברור לי כבר שאת היום הזה אני מסיימת בדיוק כמו שתכננתי! ומרוב שמחה הגשם והברד לא באמת מציקים לי, לבד מהעובדה שלא ניתן לצלם כי המצלמה קבורה היטב בתוך התרמיל שמא תירטב והוא עטוף בכיסוי ונמצא כולו מתחת לשכמיה שלי הסוככת עלי ועליו. מדי פעם אני מוציאה מהכיס את הטלפון הנייד ומצלמת תמונה רטובה, מקווה שהגשם לא יחדור למכשיר ויהרוס אותו.
שכמיה ירוקה על רקע ירוק
אנחנו הולכים והולכים והולכים ולא נראה שהבקתה מתקרבת. אתגר מנטלי לא פשוט, שמעיק עלי הרבה יותר מהגשם ומהברד. עדר סוסים רועה באופק, ההרים נישאים מעל הבקתה והנה – הגענו!
מובילים אותנו אל חדר משותף, שתיים מהמיטות כבר תפוסות. בוחרים זוג מיטות – לשמחתנו הרבה מיטות עץ חדישות עם מזרונים טובים - מתארגנים במהירות, תולים בגדים לייבוש ויורדים לחדר האוכל ומזמינים פסטה ומרק. הגשם דופק על חלונות הבקתה אבל בפנים חמים ונעים ואני מלאה בתחושת אושר וסיפוק שעשיתי זאת.
בקתת איוון ואזוב היא בקתה גדולה, שמחה ודי מבולגנת והומה. יש בה שמיכות ומצעים נקיים, אין מקלחות ויש שירותים בול-פגיעה. אין חשמל/אור בחדרים, אלא רק בחלל המרכזי. זה הזמן לשלוף את פנס הראש! לא ניתן לטעון מכשירים ניידים ואין קליטה סלולרית. האוכל פשוט ומשביע. מנהל המקום וונצי (המכונה על ידי הישראלים "בנצי, לא בן ציון, בנצי") הוא אדם נעים וחייכן, דובר אנגלית רהוטה (וקצת עברית) ואיש שיחה מרתק.
