כן, כן, דנמרק שוב. נראה כאילו רק נחתנו מישראל, אך הכל הרבה יותר מוכר, יודעים איך לשאול ואיפה, איזה אוטובוס לקחת וכמה עולה. מתארגנים הרבה יותר מהר, מיומנות של מטיילים די ותיקים - שלושה חודשים.

חום מקבל את פנינו בקופנהגן. חיש עוברים לחולצות קצרות. הדניות מתפשרות על הרבה פחות. הטיסה היתה קשה והדיילות רצו עם שקיות ההקאה, אך בסופו של דבר נחתנו ב- 12:20, לאחר שקמנו ב- 6:00 בביתה של דגה. זכינו לאירוח לבבי, כולל ארוחת ערב, משחק קלפים ושיחה על כוסות קפה רבות. לבסוף היא אף פינתה את מיטתה בשבילנו. אין ספק שהלבביות היתה בשיאה באיסלנד. בטיסה ראינו את Vatnajökull  מלמעלה – מראה מהמם וגם משלים את התמונה.

בקופנהגן חברנו סוף סוף לכל הדואר, על אף קשיי ההבנה אצל הפקידות, וקיבלנו מכתבים מכל קצווי תבל (פיג'י, בנגקוק) וחבילות עמוסות כל טוב לכבוד החג (זה התירוץ). נסענו ברכבת תחנה יותר מדי, אך חזרנו והתמקמנו בקמפינג, רק 9 ק"מ מהמרכז. שמש ודשא - נקווה שימשיך כך.

הפעם לא קנינו בדנמרק לחם טוסט אלא משהו עבה ומסיבי, כיכר לחם דגן חום. איך התפריט השתנה ללא הכר. אמנם אנו 68 ו- 61 ק"ג נכון לאתמול, אך עברנו תקופות רזות יותר בטיול ובקצב הזה נחזור לצמיגים. על כוסות תה ונס קפה מתכננים את צעדינו בקופנהגן עד הטיסה ביום שישי. גם טלפון הביתה, אחרי זמן די רב וההתרגשות רבה. אין ספק שהגעגועים הם לא עניין שניתן להתרגל אליו. אולי בעצם זה החלק הכי קשה בטיול.