מי שעובד עם נוער חייב להיות אופטימי, כך אנחנו מבינים מבין השורות של מוחמד עמאשה, מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית ג'יסר-א-זרקא. כשאנחנו שומעים מפיו את סיפורו המוזר והשונה של הכפר – אנחנו מבינים עד כמה הוא צודק. ובאמת, מוחמד הוא איש אופטימי, למרות שהוא חי במציאות לא פשוטה. הוא חייכן ושופע ידע, אותו הוא מוסר לכל מי שרק מוכן להאזין. בדבריו הוא מתעכב על הקשיים של הכפר ומתבל אותם בציניות, הנדרשת כנראה בשביל להמשיך ולחשוב חיובי ולהמשיך ולפעול לטובת המקום בו הוא חי.
הכפר, הפרוש לאורכו של כביש החוף, תמיד סיקרן אותי. הבתים התלויים על שרידי המחצבה העתיקה נראים מהכביש כאילו כל רוח קלה יכולה להעיף אותם. הצבעוניות המוזרה, ההזנחה הזועקת מכל סמטה, הילדים המתרוצצים בינות לבתים – כל אלה קראו לי לבוא, לצלם, ללמוד ולנסות להבין.
אני נכנסת לאינטרנט בתקווה לגלות קצה חוט שיחבר אותי אל מישהו מהכפר. חיפוש קצר של "סיורים בג'יסר-א-זרקא" מוביל אותי אל אחמד ג'ובראן (ג'וחה), בעל הגסטהאוס היחיד הנמצא בכפר. בשיחה טלפונית אני מבינה מאחמד שניתן לארגן סיור בכפר, והוא מפנה אותי אל מוחמד עמאשה. 'תגיעי מחר ב- 10:30 לכניסה לשמורת נחל תנינים. יש לנו כמה אנשים שנרשמו. תצטרפי אליהם. מוחמד יחכה לכם שם'. וכך היה.
אנחנו יוצאים לדרך. התחנה הראשונה שלנו היא במרומי המחצבה, מעל הכניסה לשמורת נחל תנינים. לאחר מספר סופי שבוע גשומים זכינו ביום יפה, והשמש מלטפת בעדינות. אנחנו נעצרים בנקודה המכונה גן השלום. מוחמד אומר ש'הגן הוקם בשנות ה- 90 כאשר השלום עוד היה שלום, וכעת הגן נראה ככה-ככה, ממש כמו השלום עצמו'. אנחנו עומדים שם וצופים מזרחה – אל רכס הכרמל המתנשא רק כמה קילומטרים מאיתנו, ושומעים את סיפור ההיסטוריה של הכפר המלא במהמורות - ממש כמו המחצבה בראשה אנחנו עומדים.
ראשיתו באנשי הביצות, ערב אל ע'וארנה, של הכאברה שהשתרעו בין הכרמל לרכס הכורכר הנושק לים. אנשי הביצות חיו בבתים ארעיים – אוהלים וסוכות - ועיסוקייהם המסורתיים שאבו את כוחם מהביצות עצמן – דייג, גידול תאו ושימוש בחומרים המצויים בשטח לקליעה ולאריגה. האגדה מספרת כי אנשי השבט מחוסנים היו מפני יתוש המלריה ששרץ באיזור.
בתחילת שנות העשרים של מאה הקודמת יזמה חברת פיק"א של הברון רוטישלד את ייבוש הביצה בכדי להיפטר מהמלריה ולהופכה לאדמה חקלאית. וכך, לא רק שפונו אנשי הביצות של כבארה מכור מחצבתם, הם גם גוייסו לסייע בייבוש הביצות שמהן הוציאו את לחמם. המהלך הציוני הוביל את אנשי הביצות שאיבדו את ביתם לעלות לרכס הכורכר ולהתיישב בו בבתים שנבנו בשבילם על ידי המוסדות היהודיים על שפתה של מחצבה רומית עתיקה. ממחצבה זו נכרה בימי קדם החומר לבניית אקוודוקט המים לקיסריה. כך הוקם למעשה הכפר ג'יסר א-זרקא. שמו ניתן לו על שם הנחל הכחול (נחל תנינים) – וואדי א-זרקא, ועל שם הגשר העובר מעליו.
בניגוד לכפרי החוף הערביים האחרים, כמו טנטורה למשל, סיבות שונות ומשונות הותירו את הכפר על כנו במלחמת השחרור. הסיבה העיקרית כנראה טמונה בכך שהכפר ניתן לאנשי הביצות על ידי המוסדות היהודים, כאמור. כך, לאחר הקמת המדינה, ג'יסר אֶ-זַּרְקָא נותר היישוב הערבי היחיד בישראל השוכן לחוף ים. כיום, הכפר כלוא בין הים ממערב, כביש 2 ממזרח, סוללת עפר שהקימו תושבי קיסריה מדרום ובריכות הדגים של מעגן מיכאל ושמורת נחל תנינים מצפון. הכליאות הצפופה הזו תלווה אותנו ואת תחושותינו מעתה ולאורך הסיור כולו.
מכאן אנחנו נכנסים אל הכפר עצמו. כברת דרך קצרה ברחוב הראשי מובילה אותנו אל מרכז ג'יסר-א-זרקא. ברחוב הראשי תחושת ערבוביה ותכונה. הרחוב צר מלהכיל את כל הבאים בו. ליבי על נהג האוטובוס המנסה לנווט בין המכוניות החונות בצידי הרחוב, לאלו המגיעות ממולו ולילדים המתרוצצים באמצע הכביש ממש.
לכפר ארבעה צירי אורך ראשיים המקושרים ביניהם ברחובות צרים. הליכה קצרה מובילה אותנו בין סמטאות, ברובן הזנחה ולכלוך. כאן ספה מושלכת, שם שאריות של אריזות מזון ושברי ריהוט ולמעלה מרשתים על הכל חוטים. חוטי חשמל, תקשורת ולכל מיני דברים תלויים אחרים.
מוחמד מסביר שלמרות שמהצב השתפר לאחרונה, משהו בגישה של האנשים החיים כאן ביחס למרחב הציבורי חייב להשתנות. בניגוד למרחב האישי שבו בתוך הבית פנימה כל פינה מצוחצחת, על המרחב הציבורי אנשים לא לוקחים אחריות אישית - ברגע שמוציאים את הזבל לרחוב הוא נחשב שאינו שייך לאף אחד וממשיך להתגלגל שם עד שמישהו מלמעלה דואג להביא חברת ניקיון. וכך – לא משנה כמה הרשות המקומית תנקה, תמיד יצטבר עוד ועוד לכלוך.
ההליכה ברחובות הכפר קצרה לי מדי. אני רוצה עוד, להכנס פנימה, להרגיש את הלב הפועם של הכפר, לפגוש את האנשים החיים בו, לראות את הסמטאות המרוחקות יותר מהמרכז, להסתובב בין שרידי המחצבה על צוקיה תלויים הבתים הנשקפים אלי מהכביש. אנחנו מהלכים ברחובות ובסמטאות ומלווה אותנו קריאת האימאם למאמינים לתפילה. ביום שישי, כך אני לומדת, בניגוד ליתר ימי השבוע – לאחר הקריאה לתפילה נותן האימאם דרשה ורק לאחריה תתרחש התפילה עצמה.
במרכז, ממש מול מסגד עומאר אל חט'אב - אחד משלושה הקיימים בכפר, שוכן גסטהאוס גו'חה. אנחנו מחכים לידו מספר דקות ובנו של אחמד, בעל המקום, מגיע לפתוח בעבורנו את הדלת. בקומה התחתונה חלל משותף המארח גלריה. כעת מוצגים בה צילומי פורטרטים יפים. בקומה העליונה חדרי לינה. הגסטהאוס הוא פרי יוזמה משותפת וייחודית של אחמד ג'ובראן, תושב הכפר, ושל נטע חנין, תושבת אביאל. הוא קיים כבר 5 שנים ומקורם של רוב האורחים בו בתיירות חוץ. פה ושם מגיעים גם ישראלים המזהים את הפוטנציאל הנפלא של המקום.
אנחנו מתיישבים בגלריה ומוחמד מספר לנו על הדמויות הנשקפות מן התמונות שעל הקירות. אחר כך הוא עובר לדבר על מצבו של הכפר כיום. לדבריו, באנשי הכפר דבקה סטיגמה והם נחשבים לתחתית המדרג החברתי בעיני ערביי ישראל. לא ברור מה כאן הביצה ומה התרנגולת – האם אנשי ערב אל ע'וארנה בחרו להתיישב באזורי הביצות ה"לא נחשבים" ולפיכך נודו על ידי החברה הערבית, או שמא הגיעו לאיזורים הפחות נוחים להתיישבות בעקבות בריחה או נידוי חברתי שקדם לבואם לשם. כך או כך, הסטיגמה, הנובעת ממוצאם של אנשי הכפר, מעכבת מבעדם להינשא לנשים מכפרים ערביים אחרים. הברירה שנותרת בידם הוא להמשיך ולהתחתן בתוך הכפר עצמו – המורכב ברובו משתי חמולות – עמאשה ונג'ר, עניין שגורר אחריו בעיות הנובעות מנישואין בתוך המשפחה.
בכפר, הכלוא בין גבולות טבעיים ואחרים, חיים כיום כ- 14,000 איש והצפיפות בו רבה. מקורות הפרנסה דלים והתושבים סובלים משעורי אבטלה גבוהים. אפילו הדייג, שהיה אחד ממקורות הפרנסה העיקריים בכפר, כבר לא תופס נתח נכבד בחיי היום יום, שכן הדגים נעלמו. למרות שיש במקום 9 בתי ספר – החל מיסודיים, דרך חטיבות ביניים, תיכונים ובית ספר לחינוך מיוחד – שיעורי הנשירה במעבר לתיכון גבוהים. מי שמצליח ומסיים לימודיו בוחר לרוב לעזוב את המקום בתקווה לחיים אחרים שיאפשרו מוביליות חברתית.
למרות הסיפור הדי-מייאש, מוחמד מתעקש לראות את חצי הכוס המלאה. הוא מספר על יוזמות שונות – מקומיות בעיקר – שמטרתן לשנות את החיים בכפר ולהיטיב עם התושבים. הוא עצמו רואה שליחות בתפקידו כמנהל מחלקת הנוער במקום, הוא מעורב בוועדת היגוי להקמת בית ספר ברוח חדשה וכמובן מוציא אל הפועל את הסיורים שבאחד מהם אני שותפה. ישנם גם מייזמים נוספים כמו סיורי רמדאן, אירוח בבתים, יוזמות הקשורות באומנות, תיירות וכמובן הליכים מול המדינה להרחבת היישוב ולביסוסו הכלכלי.
מהגסטהאוס אנחנו ממשיכים אל חוף הים. הים נמצא מספר דקות הליכה ממרכז הכפר, או דקת נסיעה ברכב. במקום בו נשפך נחל תנינים אל הים אנחנו עוצרים ושומעים את סיפורם של התנינים שפעם שרצו כאן ואת סיפורו של התנין האחרון שניצוד ב- 1902. מדובר בנחל איתן, שלמרות השאיבות המתבצעות במקורותיו הוא עדיין רחב דיו, ירוק ומרשים.
במקום בו נשפך הנחל לים עומדים שרידי גשר קשתות שנבנה לכבוד ביקורו של קיסר גרמניה וילהלם השני בארץ בסוף המאה ה- 19. שלושה נערים מן הכפר שבאים לגלוש כאן משלימים מבחינתי את התמונה לכדי סיפור שלם.
מעל שפך הנחל מתנשא תל-תנינים שהיה מיושב בתקופות ההלניסטית והביזנטית. כיום מצויים בו שרידי מבנים ורצפות פסיפס שרובן מכוסות. אנחנו עולים למעלה וזוכים לתצפית מרהיבה על האי הנמצא בים מול מעגן מיכאל, על הכפר ג'יסר-א-זרקה שכיפת המסגד שלו זוהרת בשמש הצהריים ועל כפר הדייגים הנפרש למרגלותינו.
מכאן הדרך אל כפר הדייגים קלה וקצרה. אנחנו יורדים מהתל ומדשדשים על הזיפזיף – אולי המקום היחיד בארץ שעוד ניתן לחזות בתערובת המוזרה הזו שנהגו לכרות בלהט עד מחצית המאה הקודמת. מעגן הדייג וכפר הדייגים הקטן הם התחנה האחרונה בסיור שלנו.
החוף מפורץ וסלעי והכניסה אל מעגן הדייג מעוטרת בשני מגדלורים המנחים את סירות הדייג הקטנות בבטחה אל החוף. החוף כאילו נלקח מזמן אחר וממקום אחר. הוא מאופיין בגיבוב של סירות ובקתות, פחונים וחושות. הפסטורליות הזו מצטלמת נהדר, אך למי ששמע את סיפורו של הכפר היא לא נותנת מנוח.
הסיור בג'יסר-א-זרקא היה מרתק והותיר בי טעם של עוד. המקום, שנראה כאילו נשכח, או שייך לסיפור אחר, נמצא ממש כאן מתחת לאף. יש לי תחושה שעוד אשוב אליו.
איך מזמינים סיור? אפשר דרך אחמד ג'ובראן (ג'וחה): 052-8622088, אפשר דרך מוחמד עמאשה: 052-3750705
איפה ישנים? גסטהאוס ג'וחה
מה עוד באיזור? שמורת נחל התנינים, גן לאומי קיסריה, שמורת טבע נחל מערות, זכרון יעקב (רחוב המייסדים, בית אהרונסון, היקב...), מוזיאון אומנות ראלי קיסריה, רמת הנדיב, כפר האמנים עין הוד.
מסתבר שלפעמים לא צריך להרחיק הרבה בשביל לגלות דברים חדשים ומעניינים. אם גם לכם יצא לגלות דברים מעניינים שנמצאים מתחת לאף - מוזמנים לשתף אותי. אשמח אם תשאירו לי תגובה כאן למטה. מוזמנים גם להרשם לרשימת התפוצה של הבלוג בקוביית ההרשמה ולהמשיך לעקוב אחרי במסעותיי כאן ומעבר לים.
