על זקני הכפר סטקבצי שבבולגריה רואים את השנים. הפנים שלהם חרושות קמטים, הידיים מחוספסות מעבודה קשה, הגב כפוף, מנסה להזדקף. גם השיניים כבר לא מה שהיו פעם, אך העיניים חמות וחכמות.
הצעירים עזבו לעיר הגדולה או אל מעבר לים, ובמקום נותרו רק הזקנים, שגם הם, כדרכו של עולם, הולכים ומתמעטים. בכפר סטקבצי אין "זקני הכפר", משום שאין בו צעירים. זקני הכפר הם-הם הכפר.
הם קמים אל שגרת יומם. עובדים בגינות המטופחות שלהם. בעונה זו פרחי הפקעות בשיאם ולוהטים בצבעים מרהיבים. אחר כך הם מתיישבים לאורך הרחוב הראשי על ספסלים ומחממים את עצמותיהם הישישות בשמש האביבית.
גם הכפר כבר לא מה שהיה פעם. הוא תקוע אי שם בימי הקומוניזם במאה הקודמת, עולם הולך ונעלם. חלק גדול מבתיו אינם מיושבים והם מטים לנפול. קירותיהם מתקלפים, חלונותיהם פרוצים, והגגות פעורי רעפים. יש משהו רומנטי בעזובה הזו, בסימני העבר הניכרים מכל פינה, בנחל הזורם לו בין הבתים. גן עדן לצילום. אבל קשה שלא לחשוב על מה שהיה כאן פעם ומה שנותר מזה כעת.
אם מתהלכים ברחוב הראשי ובשבילים שבין הבתים, אי אפשר שלא לדמיין את הילדים שהיו מתרוצצים כאן פעם, צוהלים, חוזרים מבית הספר ונפרדים זה מזה בכניסות לבתים. את אורות הבתים הנדלקים בערב ומאירים את הרחובות. את מבנה בית הספר הנטוש - הומה, את פעמון הכנסיה מזמין לתפילה ואת כל תושבי הכפר נוהרים אל הכנסיה העומדת כעת סגורה על גבעה קטנה.
רוחות העבר עדיין מסתובבות בכפר. מודעות האבל המודבקות בכל פינה – על עצים, עמודי חשמל, קירות בתים, שערים – נשארות כאן לתמיד. הן "מקשטות" את הרחובות, מזכירות את אלו שהלכו לעולמם וממתינות לפגעי הזמן – הגשם, השלג והרוח – שיעשו בהן את שלהם. החיים, אלו שנותרו כאן, מתבוננים במודעות וחושבים אולי על יומם שעוד מעט יגיע גם הוא.
אנשים שמזלם לא שפר עליהם במיוחד עשויים להיות אולי חשדנים או מרירים, אך מתברר שזקני הכפר סטקבצי הם חביבים ונעימים בצורה בלתי רגילה. הם מברכים לשלום ברחוב, מזמינים אל חצרותיהם, חולקים איתך את ענייני היום בטבעיות ומחפשים את הקשר והמגע.
הם מדברים בולגרית וקצת רוסית, אבל עונים גם אל מי שפונה אליהם בעברית. וכך הם מספרים את עצמם בשפתם, אתה עונה בשפתך, ובאופן מוזר זה מצליח.
כל אחד מאנשי המקום מתהדר בעז. הוא מביא אותה בבוקר אל רועה הכפר, המקבל את פני הבאות ודואג להן במהלך היום. אחר הצהריים מתרחש טקס הפוך – אנשי הכפר ממתינים לאורך הרחוב הראשי לעדר החוזר מהמרעה. כשהוא עובר על פניהם, אוסף כל אחד את העז הפרטית ולוקח אותה הביתה. כך הולך וקטן העדר, עד הבית האחרון בכפר.
כבר שנה חלפה מאז ביקרתי בכפר סטקבצי. אני חושבת שחלק מהאנשים שהיו אז, כבר לא איתנו יותר. זו היתה אחת החוויות הלא-מתוכננות הכי משמעותיות שהיו לי ולכן היא נשארה איתי. והנה אני שוב לפני נסיעה לבולגריה. הפעם למקום אחר עם נופים שונים. אני תוהה אילו חוויות חדשות ומופלאות ממתינות לי הפעם. אז אני הולכת לארוז ויוצאת לדרך! אין ספק שיש למה לחכות...
אם גם אתם מבקשים לעצמכם חוויה דומה, תוכלו להרשם לאחת מסדנאות הצילום הנהדרות שעורכת My Lovely Mess בבולגריה. בלוקיישנים שנבחרים בקפידה, עם מטעמים משובחים ולצלילי פלייליסט נפלא תלמדו את רזי הצילום ומובטחת לכם חוויה בלתי נשכחת.
בבולגריה ביקרתי כמה וכמה פעמים. מוזמנים לקרוא מה שכתבתי עליה:
יומן מסע - טרק שבעת האגמים בהרי הרילה
יום טיול זוגי בעיר הבירה סופיה
וכתמיד - מוזמנים להשמיע קולכם ולהשאיר לי תגובה ממש כאן למטה. אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס דרך קוביית ההרשמה לבלוג. כך תשארו מעודכנים ואוכל לשלוח אליכם פוסטים חדשים ומסלולי טיול להורדה והדפסה שאני מפרסמת.
