דצמבר 2014 - המוטיב המרכזי: טבע ירוק בלב עיר סואנת
אחד הפלאים של חיפה הוא הטבע המשתלב ממש בתוך העיר. נכון, פעם מזמן היה כאן יותר טבע ופחות שכונות וההר היה פחות פצוע – אבל גם כיום לא חסרים נחלים שחוצים את העיר מפה לשם ומשם לכאן, חלקם משולבים כחלק אינטגרלי במסלול של שביל חיפה. והחורף הוא תקופה מושלמת לטייל בנחלים של חיפה שנצבעים בצבע ירוק עז, ולעיתים, לאחר הגשם אף אפשר "לתפוס" זרימה של מים.
אם כן, אנו יוצאים ביום חורפי שמשי בעקבות הסימון האדום של החברה להגנת הטבע העובר בנחל רמז ובנחל זיו.
הטקסט המלווה את המקטע הזה הוא דל יחסית למקטעים שכבר מאחורינו, ועל כן אפשר להפנות את מלא הריכוז לעוצמה הנהדרת של הטבע (או במילים אחרות – אין לי מה להקריא לעצמי...). אנחנו יוצאים ממגרש החניה בשכונת רמות ספיר ויורדים מיד אל נחל רמז בין אורנים שגזעיהם כהים מגשם והם טובלים בצמחיה יפהפיה ירוקה.
כשהגעתי לראשונה לגור בחיפה, אי שם באמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת, בדיוק הירוק הזה הוא שגרם לי להתאהב בעיר. במהלך השנים הצטערתי לראות איך עוד ועוד גבעות נכבשות על ידי נדל"ן ואיך הירוק שלי הולך ומצטמצם. כאן, בירידה לנחל רמז, עדיין נשמר הנוף הבראשיתי.
למטה בוואדי שקט. אנחנו לבד, הפעם, בסתם יום של אמצע השבוע, לא פוגשים נפש חיה. מעין פלנטה אחרת שרק שרידים ושאריות הפזורים בשטח מסמנים לנו כי במרחק נגיעה גרים ומסתובבים בני אדם. פה דוד שמש חלוד שמישהו כבר לא היה זקוק לו, שם חומת בטון שמישהו בנה לא ברור למה, ובמקום אחר מזרון שידע לילות יפים יותר.
כשאנחנו עולים אחרי זמן לא רב בגדתו השניה של הנחל, הנוף נפתח לכיוון צפון מערב.
מימיננו מה שהיה פעם צניר – תופעה שהיא מעין "מנהרה" פתוחה, גל בסלע, שעל דרך היווצרותה חלוקות הדעות, אך מדובר ללא ספק בשחיקה של סלע הגיר.
משמאלנו, כמו חיה בעלת זרועות ענק הנחה ללא תנועה ממתינה לטרפה, מסתעפים כבישים שחורים היוצאים ומקיפים את הגרנד-קניון שנבנה במפתח נחל הגיבורים. אלו הכבישים שגם מובילים מ- ואל מנהרות הכרמל. ביום צלול יותר ניתן לראות במרחק, בין הבתים הגבוהים, נתח קטן מהים.
לפנינו שכונת יזרעארליה על בנייני הרכבת האפורים כל כך שלה, מהם תלויים בערבוביה – כבסים, דודי שמש ומזגנים. בעיני, הכיעור בהתגלמותו. לא מדובר בשכונת עוני! מדובר בשכונה שבה היעדר כל חן מינימלי מבדיל בין משהו שמייצר אווירה של סלאמס לבין מקום שאפשר לקרוא לו בית.
אנו מקיפים עכשיו, בקו גובה אחיד, את השלוחה שעליה "יושבת" שכונת רמת חן. אני מסתובבת ומביטה אליה מלמטה למעלה וקולטת במצלמה מרפסת. מסתבר שמישהו שם מיבש שקיות. מעבר לפליאה על שיטת המיחזור ועל תחושת השליחות של האיש או האישה הגרים בבית ההוא, אני מרותקת לתנועת השקיות, אשר נעות ומתנפנפות ברוח הקרירה, מתנפחות ומתכווצות, מסתובבות ושוב חוזרות.
תכף נרד מהגובה הזה אל מעמקי נחל זיו, אבל לפני כן אנחנו עוצרים למנוחה קלה. רחוב ברל, שגובל בנחל זיו על הגדה שנמצאת כעת מולנו, הולך ומתחרד בשנים האחרונות. בתי כנסת וישיבות מוקמים חדשות לבקרים ואנשים בלבוש שחור "כובשים" את הרחוב שהיה פעם רחוב פועלים חיפאי טיפוסי.
מול בית הכנסת "היכל רפאל הלפרין" שוכנת אחת מנקודות החילוניות האחרונות שנותרו ברחוב זה - בית הספר הפתוח על שם בארי שבו למדו שלושת ילדינו. עכשיו אנחנו שומעים את אריאלה, המנהלת, מזמינה את הילדים לחצר בית הספר. קולה נשמע מהרמקול שבחדר המורים ומהדהד בין ההרים שמקיפים אותנו סביב. אנחנו מחייכים זה אל זו, וחושבים קצת בעצב וקצת בגעגוע על בית הספר הזה שהוא כל כך מיוחד ומשפחתי ומזמין ונעים.
הירידה התלולה לנחל זיו מצריכה התיישבות על הטוסיק וגלישה במדרון החלקלק. אני מגיעה למטה בחתיכה אחת... ומתפעלת מצבעי השלכת שעדיין מעטרים את הנחל היפה בחודש דצמבר.
בנחל זיו הלכנו כבר מספר פעמים, ובכל פעם מגלים בו מציאות חדשות. קבוצות שונות, כולל ילדי ביה"ס הפתוח, שוקדים על שימורו וניקיונו של הנחל, והעבודה שלהם בהחלט ניכרת בשטח. המקום נקי ונעים, הרבה יותר ממה שזכרתי אותו מפעמים קודמות.
פה ושם, בשקעים שבתוך קרקע הוואדי המסולע נקוות בריכות קטנות של מי הגשמים שכבר הספיקו כמעט להתייבש. עליה מתונה בנחל הקצר והמוצל מחזירה אותנו היישר לתוך העיר ההומה. אנחנו מסיימים את המסלול הירוק והיפהפה בלב שכונת נווה שאנן, אליה נגיע בפעם הבאה.
