'נו, אז איך היה לחזור לישון במיטה שלכם?', אני שואלת אותה בטלפון למחרת, והיא עונה לי באנחת רווחה שאומרת בעצם הכל, אך מיד מתעשתת ואומרת: 'אבל גם הדירה בלונדון היתה מ-צו-יינת!'. ואני מבינה. מבינה לעומק את האושר הגדול שמסתתר מאחורי החזרה הביתה – לקוטג' הישראלי בבוקר, לשבילים המוכרים, לריח המיוחד שעוטף את הבית, לדלת שנסגרת בנקישה רמה מידי, למגבות הלא גדולות ולא קטנות. הביתה!
היומן
אני מחפשת במגירה השמאלית התחתונה בחדר השינה. המגירה היחידה שלא פירקתי לגורמים, סידרתי וניקיתי, כשחזרנו הביתה לאחר השריפה – שכן היא מלאה בניירת שהתעצלתי לעבור עליה, ובין כה וכה רק הזמן יוציא את ריח העשן מהניירות. אני יודעת מה אני מחפשת ואיפה הוא צריך להימצא, אך אין לו צורה. שום אימג' של איך שהדבר אמור להיראות לא עולה במוחי. מוציאה ניירות, פנקסים, מחברות, מפות שנאספו במשך שנים בטיולים בחו"ל, מכתבים וברכות לשנה החדשה. כמה מפתיע שכשהידיים שלי נוגעות בו, אף שלא כתוב על הכריכה כלום – אני מיד יודעת שמצאתי את מבוקשי – היומן!!
הטיול ההיסטורי ההוא ללונדון תועד על ידי ביומן מפורט בן 70 עמודי פנקס, כתובים בכתב קטנטן, צפוף ומסודר. ההתרגשות כפולה – גם מפני שהצלחתי למצוא אותו, אך גם כי זהו בעצם יומן הטיול הראשון שלי! שולפת אותו מהמגירה, נוגעת, מעלעלת, יושבת לקרוא בו ויודעת שהוא ילווה, בדרכו שלו, גם את הטיול הנוכחי.
שמונים ונהנים
להוריי ימלאו השנה 80 וזה תירוץ נפלא בשביל לחגוג. סדרת "מפגשי בנות", כפי שהיטיב להגדיר זאת אחי, הניבה מספר אירועים לאורך השנה. הצורך והרצון להיות שוב יחד, כמו פעם, באינטימיות של רק אנחנו וההורים, הולידו נסיעה משותפת ללונדון. נסיעה שממנה חזרתי יותר מפוכחת, יותר עשירה (ולא מדובר על ירושה, אם כי גם בה דוסקס), טיפונת עצובה ודואגת והרבה יותר שמחה ושלמה עם הקיים.
כילדים טיילנו המון עם ההורים. פעם בשנה נסענו ל"חופש". הם היו ניגשים אל סדרן הרכב בקיבוץ ומזמינים לנו קופסא על 4 גלגלים שבה חרשנו את הארץ. היינו בצפון, היינו בדרום, עשינו קמפינג וישנו אצל מכרים וקרובים. טיילנו ברגל, לא פעם צירפנו אלינו נספחים לטיולים, ספגנו מורשת קרב-היסטוריה-ארכיאולוגיה-תרבות-טבע במינונים משתנים ואספנו אין-ספור חוויות משותפות.
אך השערים אל מחוץ לארץ נשארו סגורים בפנינו. רק כשהייתי כבת 16 נפתחו שמי הקיבוץ ואמא שלי החכמה, שידעה שכמו שנפתחו כך יסגרו שוב, הזמינה בו ביום טיסה לכולנו ללונדון.
התחלות צולעות
"לא התעוררתי בבוקר"... כך נפתח היומן, וממשיך בתיאור: "המונית איחרה ובה נהג שלא ידע את הדרך, התבלבל שלוש פעמים והכניס לאבא ואמא עצבים". אכן, גם לאחר שנים אני יכולה להודות, בהכירי את הנפשות הפועלות, שמדובר בהתחלה לא-משהו.
שבועיים לפני הנסיעה הנוכחית תחושות הבטן שלי אומרות לי כי משהו אינו כשורה עם הדירה שהזמנו. אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק לא עובד לי שם, אבל אני לחוצה, מריצה בראש סרטים של חמישתנו, כולל הוריי בני ה- 80, עומדים בגשם הלונדוני ברחוב עם המזוודות ואין דירה! בימים שלפני הנסיעה אני כבר ממש חולה. הרגשה של גוש תקוע בגרון שמאותת לי ומסרב להחליק מטה.
ובאמת, מייל "תמים" שמגיע אלי ערב הטיסה מבשר לי שהזמנתנו בדירה בוטלה ושאנו מחוייבים ב- 70% מסכום ההזמנה בשל הביטול. ככה. סתם. ללא התראה או הודעה או הסבר. החמ"ל מוקפץ, בוקינג מעורבים, כרטיס האשראי מבוטל, דירה חלופית מאורגנת ו... אנחנו על הדרימליינר של אל-על בדרך אל היעד. מכאן והלאה דברים רק ילכו וישתפרו.
התנועה זורמת
חלק גדול מהיומן מוקדש לקריאות התפעלות מהתחבורה הלונדונית. לא נפקדים גם תיאורים מפורטים איך הגענו ממקום למקום, כמה תחנות נסענו, מאיפה ולאן. כך אני כותבת למשל: "היינו צריכים לחצות רחוב ראשי. אוטובוס קומותיים אדום – לונדון מלאה כאלה – עצר במיוחד בשבילנו כדי שנעבור... אז הלכנו לתחתית ונסענו בקו ה- Circle שש תחנות עד פדינגטון. כמעט שדחקו אותנו החוצה בטעות".
בקיצור – פלאי הטכנולוגיה. דברים שאז, בקיבוץ הקטן שבנגב, יכולתי רק לדמיין לעצמי או לראות באוסף הגלויות שלי פתאום קמו לתחייה לנגד עיני. התרגשות רבה!
כעת אנחנו מתנהלים בדבוקה אחת. אחי נותן תדריך קצר למשתתפים ומספק פתרונות. זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה: '4 ירדו מהתחתית ואחד נשאר עליה', או בגרסה אחרת: '4 עלו לתחתית ואחד נשאר בתחנה', ועוד כהנה וכהנה אפשרויות אפוקליפטיות. אנחנו, תלמידים טובים, משננים את חוקי המשחק החדש. ספויילר – כולנו עלינו וירדנו יחד בכל התחנות!
מהר מאד אנחנו מגלים עד כמה התחנות אינן נגישות לאנשים מבוגרים. הרבה מדרגות, מעברים צרים וארוכים בין רציפים וקווים וכמובן הצפיפות. אנחנו מסגלים לעצמנו הליכה בטור, צמוד לקיר שלא נפריע חלילה לתנועה הלונדונית מלהמשיך ולפעום. התפעלנו מכך שבקרונות הצפופים תמיד קמו אנשים ופינו להוריי מקום ישיבה, מבלי שהתבקשו. כמה נעים היה לגלות את האדיבות האבירית הזו הכל כך לא מובנת מאליה.
פרבולת מצב הרוח היומי
בקריאה ראשונה של היומן התפלאתי שאיני זוכרת רבים מהמקומות בהם ביקרנו. זכרתי בדיחות, חוויות, משפטים ומילים שנאמרו. מסתבר כי לונדון ואתריה משמשים רק רקע לחוויות המשפחתיות. הן אלה שעושות, בסופו של דבר, את הסיפור, שנטמעות בזכרון ונשארות איתי לאורך שנים.
איך אפשר למשל לשכוח אירוע מכונן שכזה: "רותם חיסל את הטובלרון ברשעות, אפילו שאמא אסרה עליו. לי הוא סיפר שאמא סכימה והציע לי חצי..."
'עוד אחד!', 'רק עוד פרק אחד אחרון ודי להיום', הם דוחקים בי כשאנחנו יושבים בערב בדירה ואני קוראת להם פרקים מתוך היומן. היומן מרתק, מציף זכרונות נשכחים, מעורר פרצי צחוק בלתי נשלטים אצל כולנו. פעמים אני כל כך צוחקת שאיני יכולה להמשיך בקריאה.
תיאורי האווירה המשפחתיים קמים לתחייה: "ורד מצאה נוסחה לפרבולת מצב הרוח היומי: היום מתחיל בנהמות, ממשיך במרץ והתעניינות במסלול היומי, אחרי מספר שעות מגיע לידי כמישה של אחד החברים, ואז מגיעה התפרצות של המתמוטט התורן. קונים איזה אוכל והעניינים מסתדרים פחות או יותר. מכאן מתחילות השטויות כשורד ואני מובילות בראש, עניין שנמשך עד הערב. הקולות גוועים אל תוך הלילה והטלוויזיה..."
כשאנחנו יושבים כך עכשיו בסלון הדירה הבהירה וקוראים יחד, חושבים על מה עברנו היום ואתמול - נראה כי בעצם לא הרבה השתנה מאז...
אי שם מעבר לקשת
התברברויות היו חלק בלתי נפרד מהטיול ההוא, מה שגרם לנו לפרוץ גדרות, להכנס באין כניסות, ובקיצור – לעבור שוב ושוב על חוקי הממלכה המאוחדת. כשהיינו צעירים ויפים הרשינו לעצמנו הרבה יותר ממה שעכשיו.
באוניה בלפסט "אבא ואני נכנסנו ולא ידענו איך לצאת. אחרי המון זמן של גישושי דרך, בא שומר, הראה לנו את הדרך והצלחנו להיחלץ. מיהרנו כי קבענו עם כולם בארבע וכבר היה אחרי. רותם כבר חיכה והבנו שגם ורד ואמא התרמבלו, מה שהתברר כנכון".
לעומת זאת בטאואר "ראינו שעל החומה מסתובבים אנשים ורצינו גם לעלות, אך לא ידענו איך. הובלתי את אמא ל- No Entry, פרצנו ועלינו. בהתחלה אמא התנגדה אבל לא היה קשה לשכנע אותה. פתאום ראינו שאנחנו מקיפות את המבצר ואין דרך לרדת חזרה. אמא נורא נלחצה, אבל אז ראינו מדרגות, ירדנו וברחנו משם".
השינוי הפתאומי ערב הטיסה במקום הלינה "משבש" לנו את התכנית שעשיתי ליום הראשון, ואני צריכה לאלתר, מבלי להכיר לעומק את האיזור שלנו. המפה מראה שאנחנו במרחק הליכה מהתמזה ואני מציעה שניגש ונשוטט לאורך הגדה. תחילה אנחנו כמובן מתברברים. הבתים כאן באיזור מסודרים סביב חצרות משותפות יפהפיות. לכל חצר כזו כניסה, אך לעיתים שער היציאה נעול, וכך אנחנו מוצאים עצמנו מסתובבים בתוך חצרות ללא מוצא, או עם מוצא אל חצר אחרת. עוברים מחצר לחצר, מתפעלים מהאסתטיקה, אבל לא מוצאים את הדרך הכל כך קצרה אל התמזה. בסופו של דבר אנחנו נחלצים דרך גן ציבורי קטן ויפה.
והנה הנהר ולצידו שביל מוצל וירוק. אנחנו פוסעים יחד, לאט, עוצרים, מצלמים, מצטלמים, מתלהבים. באופק נאספים ענני אחר הצהריים אפורים. כבדים. כהים. מולנו נמתחת קשת מושלמת. במרחק כנראה יורד גשם. המראה מרהיב.
עלה ירוק
בחושיהם המחודדים ידעו הוריי כי שילוב של פארקים ירוקים בטיול העירוני יהווה הפוגה נפלאה מהתכנית העמוסה, ויהיה תחליף מושלם למדשאות הקיבוץ. ספגנו מהצבע היפה הזה, הצבע הכי יפה בעולם, שבלונדון הוא אפילו עוד יותר עמוק וזוהר. פארק סנט ג'יימס, גני קנסינגטון, קיו גארדנס, סיון פארק, הייד פארק, רינג'נטס פארק...
מהמילים שבחרתי לכתוב ביומן משתקף עד כמה נגעו בי הטיולים הירוקים הללו: "התחלנו את הטיול באכילת תותים טעימים מעץ נחמד שגדל לצד הדרך ונשארו לנו כתמים על הידיים. מהעץ קפץ סנאי 'עם זנב' שהיה מתוק ופחד מאד. המשכנו את הטיול בגן הענק והיפה שיש בו עצים מכל העולם, כולל ארזי הלבנון!" כנראה שכבר אז נזרע הזרע ושטחים ירוקים נכללים בתכנית של כל טיול עירוני שעשיתי מאז.
בשעתיים שנותרו לנו מיום הטיול האחרון טעמנו גם הפעם מפארק סנט ג'יימס, על ברווזיו, ברבוריו, שקנאיו, סנאיו וכמובן על האגם הנהדר שבמרכזו - אבל למען ה-חוויה הירוקה שהיתה לנו הפעם הרחקנו לסוע. 9 תחנות בתחתית + מונית ואנחנו בפתח אחד מבתי הקברות היפים והמעניינים בהם ביקרתי: Highgate Cemetry.
מדובר במקום שגם אם אינו עונה להגדרה של "פארק לאתנחתא באמצע טיול אורבני", הוא מומלץ מאד לביקור. הסבך החשוך החצי-מטופל, המצבות הנוטות להישען זו על זו מחמת עומס הזמן, השמש השולחת קרניים ארוכות מבין העצים ומאירה – כמו מדגישה - חלקים אקראיים, הסיפורים של השוכנים מטה וכמובן הירוק העמוק - עולם קסום ומסתורי.
לבית הקברות הזה שני חלקים – החלק המזרחי, אליו הכניסה בתשלום סמלי והסיור בו עצמאי; והחלק המערבי העתיק והמיוחד אליו ניתן להכנס בסיור מודרך בלבד. לשניהם מומלץ להקדיש זמן ביקור. על בית הקברות הזה כתבה יפה רבקה קופלר כאן, והפוסט שלה הוליד את הרעיון והיווה השראה לביקור שלנו במקום.
בין שתי גדות
על גשר המילניום אנחנו מחפשים "קורבן" שיהיה מוכן לצלם את כולנו יחד. בכלל, בטיול הזה אנחנו מצלמים אחד את השני ומצטלמים בשמחה, יחסית לתמיד. כשאני עוברת על התמונות בבית אנחנו נראים לי מאד מחייכים. גברת צעירה נלכדת ברשת. היא צוחקת כאשר היא מתבקשת לבצע את המשימה, ואומרת שמאז שעלתה על הגשר זו הפעם השביעית שפונים אליה בעניין זה, והיא רק באמצע הגשר... אבל נעתרת בשמחה ומנציחה אותנו.
בשנת 1984 שבה טיילנו בלונדון הגשר לא היה כאן. אולי אפילו עוד לא נחלם. עכשיו הוא מתוח בגאון על פני התמזה, אוורירי ומעוצב בסגנון מודרני, קורץ לאחיו בעלי המראה הכבד והמיושן. אני דווקא אוהבת אותם את הגשרים הללו הבאים בימים.
את חוויותיי מגיל 16 מהנהר אני מסכמת כך: "כשכולם הגיעו לסיפון עברנו במעבורת לצד השני של התמזה. משם הפלגנו בסירה אחרת לטיול. איש אחד הסביר באנגלית לא מובנת ואני ישנתי הרבה מהדרך..."
אנחנו נהנים מהיום השמשי שמעורב בעננות נהדרת כשאנחנו ממשיכים ופוסעים על הגדה הדרומית. היא מתהדרת במייצבים מעניינים לכבוד פסטיבל ה- Totally Thames המתרחש בדיוק בימים בהם אנחנו בעיר. האירוע חוגג את התמזה באירועים אמנותיים, סיורים ומשטים המתרחשים בחודש ספטמבר ברחבי העיר כולה. למרות שאבא שלי טוען כי המים בתמזה זורמים בכיוון ההפוך, היא מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר מאשר בטיול הקודם.
האריה
בגלל הפאנקיסטים רציתי לסוע אז ללונדון. בגיל 16 זה בערך הדבר היחיד שעניין אותי. "הסתובבנו בכיכר. במרכזה פסל של נלסון בוגובה של 50 מ' והוא מרשים מאד. ראינו פאנקיסטים מדהימים שלבשו ממש סמרטוטים והשערות שלהם היו גזורות וצבועות בצורות ובצבעים משונים. צילמתי אותם".
כולנו גם זוכרים שרותם טיפס על האריה. ביומן, משום מה, זה לא מופיע. אבל עם זכרון של חמישה אנשים מבוגרים לא מתווכחים.
היום מתקרב אל סופו. גם הטיול. ערב אחרון. השמש כבר נוטה ללון, קרניה הרכות חודרות ומגיעות אלינו מבין הבניינים. חמישתנו עומדים באמצע כיכר טרפלגר.
מפינת רחוב שמעבר לכיכר מגיעים צלילי האפאצ'י של ה"צלליות". לא יודעת למה, אבל אני מתרגשת ממש. מאחורינו, במרומי המדרגות קהל מתאסף סביב מישהו אחר שמנגן את No Suprises של רדיוהד. מה אומר? באמת אין הפתעות. כשמטיילים עם אנשים שמכירים כל כך טוב, שהם חלק כל כך משמעותי מהחיים שלך, מרכיב ההפתעה מצטמצם למינימום. הציפיות תואמות את המציאות, וזה משכין שלווה מסויימת ובטחון. נלסון עדיין חולש על הכיכר מלמעלה, מתחתיו האריות. מישהו מציע לרותם לטפס על האריה, הוא מסרב בנימוס.
להסתכל במראה
אני קוראת ביומן הלוך וקרוא ונפעמת מכמות ההספקים שהיו לנו בעשרת ימי הטיול ההם. אפשר לומר שבכל "אתרי החובה" של לונדון ביקרתי! חושבת ומעריכה כל כך את הוריי שערכו תכנית גדושה ומלאת כל טוב ושלא פחדו לשלב בה, למרות גילנו הצעיר, תרבות, היסטוריה, תיאולוגיה, טבע, מדע וכן - כל יום לפחות גלידה אחת!
אני קוראת ביומן שכתוב בסך הכל בשפה מאד ילדותית, ובין השורות מצליחה לראות ולזכור את עצמי אז. קוראת בו ומתקשה לעכל את עוצמת ההתפעלות שלי מהדברים, את התיאורים המפורטים של מוזיאונים "כבדים" כמו המוזיאון הבריטי, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מוזיאון ההיסטוריה של המדע ועוד ועוד. את האבחנות הדקות לגבי כל אחד מחברי המשפחה. אני מאמצת את היומן ואת הנערה בת ה- 16 אלי וחיה אותם/אותנו מחדש לרגע קט.
ואי אפשר לסיים בלי כמה המלצות לרציניים בלבד:
נסיעה במוניות:
להפתעתנו מסתבר שהמוניות בלונדון, למרות מראה "קופסת הגפרורים שלהן", מותאמות רובן, אם לא כולן, לחמישה נוסעים, ואפילו לשישה! השתמשנו בשירות זה לא מעט, בעיקר בכדי לחזור בערב לדירה כשכבר אזלו הכוחות. הנסיעה במוניות, בהשוואה לתחתית, משתלמת בשלושה תנאים – כשמרחק הנסיעה אינו גדול מאד, בשעות שאינן שעות העומס, כשמדובר בארבעה נוסעים או יותר.
מסעדות שאהבנו:
בורו ביסטרו - Boro Bistro – ביסטרו מדליק ברמות על הנמצא על יד תחנת התחתית London Bridge בואך בורו. בתפריט שלל מנות קטנות ומגוון אפשרויות שילוב ביניהן. האוכל נפלא, האווירה מקסימה והשירות נעים ומחייך. אם לא גשום, מומלץ מאד לשבת בגינה הנהדרת.
כתובת: 6-10 Borough High Street
קורינלה - Qurinale – מסעדה איטלקית קצת מפונפנת השוכנת ברחוב צדדי בסמוך לווסטמינסטר אבי. תפריט מצומצם, מנות לא גדולות והרבה טקסיות בהגשה ובשירות. האוכל היה מצויין, ולמרות מפונפניותה של המסעדה קיבלו אותנו שם בזרועות פתוחות עם הג'ינסים, השרוואלים ותיקי הגב של אאוטדור.
כתובת: 1 Great Peter Street
פיצה אקספרס - Pizza Express – רשת מסעדות איטלקית שפזורה בכל רחבי העיר. אמנם קצת חדר-אוכל כזה ודי רועש, אבל האוכל טוב, השירות אדיב, והמנות ענקיות.
כתובת הסניף בוא ישבנו: Strand 450, Charing Cross
הדירה שלנו:
[עדכון שנה לאחר ביקורנו בלונדון]
את הדירה שלנו הזמנו דרך Airbnb. לצערי הרב מסתבר שכבר אינה זמינה באתר. יחד עם זאת, בשל מיקומה המצויין - אמליץ לפחות על האיזור שבו היתה - כיעד לחיפוש לינה. הדירה היתה ממוקמת במרחק דקה אחת של הליכה מתחנת התחתית Pimlico. מצד אחד, בתחנה זו עובר רק קו אחד – Victoria – מה שמבטיח כמעט בכל נסיעה לפחות החלפה אחת. מאידך, מרחק הנסיעה קצר ממרבית המקומות התיירותיים בעיר. השכונה נעימה מאד - יש מכולות קטנות, פאב ובית קפה שכונתיים ואפילו כנסיה יפה – הכל ממש מתחת לאף, וכמובן התמזה במרחק של דקות הליכה! כמה חבל לגלות שהדירה כבר אינה זמינה. אבל בטוחה שיש באזור לא מעט אופציות טובות אחרות...
עד כאן להפעם לונדון שלי.
תודה לרבקה קופלר - אוספת אוצרות על הסיוע הרב והסבלני בבניית תכנית הטיול. הטיול בהרכב המיוחד פתח לי את התיאבון והשאיר לי טעם של עוד. בטוח עוד אשוב.
עוד סיפורי טיול משפחתיים שלנו בהרכבים כאלה ואחרים - קיראו כאן
מקווה שנהניתם לטייל איתי בעיר המרתקת הזו ובנבכי הזכרונות, להכיר מעט את חברי המשפחה שלי ולספוג מעט אווירה לונדונית. מוזמנים להגיב כאן למטה, לכתוב לי, ולהרשם לבלוג כנוסעים מתמידים. מבטיחה להמשיך ולשתף אתכם בחוויות נוספות שקרו לי על פני הגלובוס.