כבר חלפו להן שנתיים מאז השריפה הגדולה בחיפה. מאז קיבלו החיים שלנו תפנית בלתי צפויה. רגע אחד היינו בעבודה ובתוך כמה שעות מצאנו את עצמנו באוטו, נוסעים בעיר אפופה עשן ללא כיוון ברור. בלי לדעת לאן פשוט שחינו עם הזרם – מערבה. שם, בים, אמרתי לעצמי, כנראה יהיה בטוח. כשנחלץ סוף סוף מהפקקים האין סופיים ונגיע – כבר נחשוב מה לעשות, מה הלאה... יש לנו אחד את השני וכרטיסי אשראי, אמרתי לעצמי, ובשבילי זה מספיק. באותם רגעים ויתרתי על הבית, על היער הנהדר שסביבו, על הזיכרונות שאגרנו בו וכמובן על המטבח הירוק שעלה לנו יותר מהבית עצמו אבל הוא הכי יפה בעולם. בחיי שברגעים הנוראיים ההם חשבתי על המטבח. ויתרתי על כל פיסות החיים שהשארתי מאחור ונסעתי מערבה עם כולם... קשה לי להאמין שכבר שנתיים עברו. איך הזמן רץ כשנהנים, הא?
בשנתיים האחרונות בסוף נובמבר אני נדרכת. מצרפת יום ליום, שעה לשעה, עד שמגיע ה- 24 לנובמבר. אז היו רוחות חמות, עכשיו גשם.
אספתי תמונות מאז, מהימים הראשונים שאחרי ההלם השחור. הנבירה שוב בכל הפיח הזה החזירה אותי אחורה. אז קראתי שוב במה שכתבתי. והבנתי שעברתי דרך שהתחילה בדיל מטורף ליער השחור, המשיכה בשיפוצים וניקיונות ובמיון כואב של חפצים, והסתיימה בחזרתנו הביתה לפני כשנה וחצי. אז זהו, שלא באמת הסתיימה מסתבר...
ולכן יצאתי הבוקר לצלם. לצלם תמונות עדכניות של אותן פינות. לבדוק מה היה ומה עכשיו.
אותן פינות בדיוק, בתחפושת הירוקה, לעיתים פרחונית, החדשה שלהן.
החיים כבר מזמן מזמן חזרו למסלולם. כן, באמת הזמן רץ מהר כשנהנים והירוק הזה שמקבל את פני כל יום כשאני חוזרת הביתה כל כך מרענן. ובכל זאת, בכל שנה בסוף נובמבר אני נזכרת.
אולי תרצו לקרא גם:
מה שכתבתי על השריפה שפקדה אותנו.
תודה שקראתם! אשמח אם תשאירו לי תגובות כאן למטה, ואתם מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה, כדי שאוכל לספר לכם ראשונים(!!) כשאני מפרסמת פוסט חדש.
