אני יושבת על הרצפה המלוכלכת מאבק ואפר בחדר השינה שלנו, נשענת בגבי על המיטה הזוגית החשופה ועסוקה בשאלה – איך ממיינים חפצים? מוציאה מהמגירה שלפני נייר-נייר, פריט-פריט, מסתכלת, נזכרת, מחליטה האם להחזיר פנימה או להפרד לנצח.
הנה הסיכות שקיבלנו בתנועה עם סיום כל טיול. ככה זה היה פעם. הטיולים היו ליעדים קבועים לפי שכבות גיל, כך למשל בכיתה ז' ידענו כבר שבחנוכה של י"ב נצא לטיול להרי אילת... כל טיול נרשם כמטרה, כהישג, ובסופו קיבלנו את סמל הטיול – סיכה מתכתית שנענדה בגאון על החולצה השומרית, משמאל לשרוך הלבן.
והדרכונים הישנים, גזורי פינות המעידות על פג-תוקף, עם תמונות מצחיקות. מה, באמת נראינו ככה? בסוף הטיול באוסטרליה של 1991, הלך בן זוגי וקצץ את שיערו. אפילו אני התקשיתי לזהותו כאשר עמד בתור בדואר המרכזי, שם קבענו להפגש ולאסוף את החבילות והמכתבים שנשלחו אלינו. רגע לפני הטיסה חזרה, בעמדת בידוק הדרכונים, נתן הפקיד האוסטרלי חמור הסבר מבט בתמונת הדרכון שלו - ארוך שיער ופרוע – ושילח אותו לדרכו עם חותמת יציאה רשמית ועם המלצה חברית חמה – החלף תמונה!
המשקפיים של הילדים! כאלה שכבר קטנים עליהם - גם במידה אך גם במספרים שטיפסו עם חלוף השנים. זוגות זוגות הם מאופסנים להם בנרתיקי פלסטיק "מהודרים". שוכבים כאבן שאין לה הופכין. אם היו מרכיבים אותם היום, איזה מן עולם היו רואים דרכם?
והזמנות לקונצרטים של הבכור, וסיומי שנה משמעותיים, וכרטיסים להופעות של דילן ושל ג'ון קייל ומריאן פיית'פול... ואגרות ברכה לימי הולדת וגם פנקסי החיסונים של הילדים. על זה של הצעיר ביותר שלל מדבקות ילדותיות שאמורות היו להמתיק את הגלולה המרה של כאב החיסונים.
אני נדהמת מכמות החפצים שערכם היחיד הוא רגשי, שצברתי במהלך השנים. כמה קשה לוותר על חפץ אהוב שטעונים בו כל כך הרבה זכרונות. אם רק הייתי יודעת איך ממיינים חפצים, היה לי הרבה יותר קל לשלח אותם לחופשי, אני חושבת. שרוך מאבחנים עליו שילמתי קנס מפני שלא הסכמתי להיפרד ממנו בבקו"ם. עכשיו הוא מונח לו בתוך קופסת קרטון של שוקולד מוצרט שקיבלתי אי שם בשנת תרפפ"ו...
תכנו של הארון העליון מתרוקן גם הוא על המיטה. אל המדפים העליונים נדחקים תמיד הדברים בהם אין צורך ממשי. ממששת את הבדים, את הג'ינס Lee האהוב שכבר לא יעלה עלי, את המעיל הצהוב שאותו אולי דווקא אוכל להשמיש לחורף הבא, וגם סוודרים מצמר אמיתי שסרגתי בזמן הצבא לי ולאהובי, אותם תקבל האמצעית שהיא פאשניסטה אמיתית ותדע להעריך את עבודת הכפיים והייחודיות של הפרטים הללו.
ככה אני נוסעת בזמן. עוברת על הדברים שנאספו בארון ובמגירה, וגם במגירה הבאה וזאת שאחריה. בית שלם, חיים שלמים. בוררת, מארגנת, מנקה, שומרת, מחבקת אלי, נפרדת, זורקת.
אז באמת, איך ממיינים חפצים? החיים שלי רצופי מעברים. מבית לבית, מעיר לקיבוץ למושב לעיר. כל מעבר כזה גרר החלטות – מה לזבל, ומה ממשיך איתנו הלאה. כאשר קנינו את הבית הזה ידעתי שהוא כבר יהיה לנו לתמיד! חסל סדר מיונים ואריזות. דירה שממנה "יוציאו אותי רק על אלונקה". לא חשבתי אז שיגיע היום שבו אעסוק שוב, בגלל שריפה, בבחירה בין עיקר לטפל, בין שימור לפרידה. שני קטבים שלעולם לא יפגשו. שתמיד יהיו או-או.
אם גם אתם תוהים איך ממיינים חפצים ומתקשים להפרד מהם - אתם בחברה טובה! אשמח אם תשתפו אותי בזכרונות שמתעוררים אצלכם למראה חפץ אהוב. זכרונות ששמורים לרגעים קטנים בחיים שלא יחזרו יותר.
כתבתי פוסטים נוספים על השריפה שפקדה אותנו:
אני מזמינה אתכם להרשם לבלוג שלי בקוביית ההרשמה ולקבל פוסטים חדשים ישירות למייל שלכם, ואם אהבתם את הצילומים והזדהיתם עם המילים – אנא השמיעו קול! השאירו לי תגובה ממש כאן למטה או צרו קשר.
