אף פעם לא רציתי לנסוע ליער השחור. גם כשגדודי משפחות הסתערו בהמוניהן, נמנעתי. איזה מן שם זה ליעד תיירותי משפחתי – "היער השחור"? חשבתי לעצמי. נשמע כל כך אפל ומרתיע. ומה בכלל צבעו של היער השחור, שחור או ירוק? וככה, מבלי להתכוון, קיבלנו נסיעה חד כיוונית - דיל מטורף ליער השחור.
וביום ההוא, שהתחיל בקולו הנסער של בני בטלפון, נגמרו חיי הקודמים והתחילו אחרים.
חיי האחרים די דומים לאלו הקודמים, אבל הם אחרים. בין לבין ניצב בלילה עמוד של אש ובבוקר עמוד ענן, או במקרה שלנו – עמוד עשן. אני אומרת "יהיה בסדר" ואני באמת חושבת כך, אבל לפעמים מתגנב לו יאוש קטן, מרים ראש ולא מרפה.
היה זה יום שדמה לכל הימים בשבועות האחרונים. רוחות שרביות חזקות נשבו בעוז ואני התגעגעתי לחורף. הייתי בעבודה ודאגתי העיקרית באותו הבוקר היתה מספר הסטודנטים המצומצם שהגיעו ללמוד, עניין שאיים על קיום הקורס. אותן שעות עסקתי בטלפונים ובסידורים, בספירה חוזרת ונשנית של אנשים ובתקווה גדולה שלא תגיע ביקורת. כי דבר ידוע הוא שבדיוק בימים שאינם כסדרם מגיעה הביקורת.
בשעת בוקר מאוחרת צלצל הטלפון והשם "עדי" ריצד. אתמול כשחזר מהצבא לא נפגשנו, ומחשבה של הרף עברה בי - איזה כיף שהוא מתקשר לומר לי 'בוקר טוב' (נאיביות אמהות שכזו...). עניתי, ומהצד השני בקע קול הלום שהיכה בי, "אמא הבית נשרף, הכל אש!!".
מכאן מתחילה מסכת בה אני מנסה להנחות אותו כיצד לברוח, תוך ניסיון להבין את המצב לאשורו. המחשבות מתרוצצות בטירוף, הראש מתפוצץ, הגוף ברעד בלתי נשלט. אני מנסה להרגיע אותו ואת עצמי, לשלוט בקול המנחה, להניס מחשבות על הרע מכל. אבל הכל משודר אלי ישירות בטלפון בשידור חי ואני נחנקת מהעשן ביחד איתו, מתנשמת, פותחת דלתות ותריסים במטרה למצוא דרך מילוט. מנסה מכאן מנסה משם, עד שמוצאת שביל בריחה בין הלהבות, מתנשפת במעלה המדרגות ומגיעה לכביש. אנחנו תופסים טרמפ "יחד", נגד כיוון התנועה, ורק כשאני מרגישה שהוא במקום בטוח, אם עדיין קיים דבר כזה אחרי שהמקום הבטוח ביותר שלך, הבית, כבר אינו בטוח יותר, אני מרפה קצת ופונה לדאוג לשני ילדי האחרים.
השעות עוברות, אנחנו מאתרים את כל הילדים ומלקטים אותם אחד אחד, מוצאים מקלט לכמה ימים אצל חברים טובים שפתחו בפנינו את ביתם. למחרת חוזרים אל מקום האסון. הרחוב – רחוב רפאים.
רק אנשי כוחות הבטחון והכיבוי וכמה תושבים המומים שחזרו לבדוק מה אירע ומה נותר מביתם. אנחנו מבקשים רשות לרדת אל הבית. הכבאי שואל 'איפה שלכם, כאן או בבניין למטה?', 'למטה', אנחנו עונים והוא חופן את פניו בידיו ומניח לנו להבין שהמצב קשה. אך פתאום הוא נזכר 'רגע, רגע, איזו דירה, משמאל או מימין?' 'ימין', אנחנו אומרים לו, והוא נאנח בהקלה ומפטיר 'היה לכם מזל גדול!'
הכל שחור, ריח שרוף כבד רובץ באוויר, הגג עדיין בוער ועשן מיתמר ממנו. הכבאים מאיצים בנו לקחת כמה דברים הכרחיים מהבית ולפנות את השטח מיד.
בימים הראשונים עסקנו בלנסות ולהבין מי-נגד-מי. נראה שגם הרשויות עסוקות בדיוק באותו הדבר, ועל כן לא הצלחנו לקבל תשובות ברורות משום גורם. אף אחד לא יכל לענות על השאלה הפשוטה – אז מה עכשיו? בשלב זה שמועות היו השחור החדש. אבל, לאט לאט התפזר העשן ואיתו גם סימני השאלה.
ככה התחילו חיי האחרים שנמשכים גם עתה. הם דומים עד מאד לחיי הקודמים, אך מתנהלים מתוך דירה אחרת הנמצאת בשכונה אחרת. בחיי אלה עזבתי את העבודה והפכתי ל"א.גזית שיפוצים בע"מ". וכך אני מפסידה או מנצחת במלחמות מול רשויות וחברות, מפלסת דרך בתוך בירוקרטיה מטרידה, מנהלת ביד רמה גדוד של שיפוצניקים ואנשי מקצוע מתחומים שונים ומגוונים ומרגישה ליידי בעולם שכולו גברים.
העניינים מתקדמים. בעצלתיים אמנם, אך מתקדמים. ורק הידיעה שהיער שלנו - זה שבתוכו חיינו, שאותו כל כך אהבנו ושבזכותו בחרנו בבית הזה – איננו עוד, שוקעת לאיטה. עמה מגיעה ההבנה שגם אם רוב הדברים יחזרו אי פעם לקדמותם ושאפשר להתאושש מהדיל המטורף שנחת עלינו, זה יקח, במקרה הטוב, עוד שנים.
יש חלומות שנכתבים מעצמם, אחרים מתחברים ונפרמים חליפות, מתהפכים בבטן ולא נרגעים עד שיוצאים לאוויר העולם. כזה הוא הפוסט הנוכחי שמסתובב אצלי כבר תקופה, ארבעה חודשים מאז עזבנו את הבית וטרם חזרנו אליו. האם גם לכם קרה שנורא רציתם לכתוב, להביע, והמילים והתמונות התקשו להתחבר למקשה אחת? אשמח אם תספרו ותשתפו אותי, שלא ארגיש לבד...
אולי תרצו גם לקרוא:
שנתיים אחרי השריפה כבר הכל מתחדש וכתבתי על כך כאן
אם אהבתם את הצילומים, אם הזדהיתם עם המילים – אנא השמיעו את קולכם! מזמינה להשאיר לי תגובה ממש כאן למטה או ליצור קשר. מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה ולקבל ממני פוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם לפעם. כך נוכל לשמור על קשר!
