ינואר 2015 - המוטיב המרכזי: שכונה שטוחה בעיר הררית
מבחינתי אין דרך כייפית יותר לחגוג את יום הולדתי מהליכה יחד בעוד מקטע של שביל חיפה. אנחנו מתחילים בטיפוס קליל אל מה שמכונה בעגה המקצועית "חורשת המייסדים" לזכר מייסדי שכונת נווה שאנן, ובעגה המקומית "גבעת השבשבת" על שום עמוד הברזל התקוע בראש הגבעה שמעליו, כך מספרת האגדה, התנוססה פעם שבשבת.
אמנם אמצע החורף, אבל הבוקר קייצי וכחול. מפאת השעה המוקדמת ערפילי בוקר מכסים עדיין את שכונות העיר הגולשות במורד ההר. אנחנו עומדים בראש הגבעה וצופים סביב. זהו המקום הגבוה ביותר בשכונת נווה שאנן שבה נטייל היום, שהיא אחת השכונות הותיקות והגדולות בחיפה. קצת מוזר להגיד את זה בראש הגבעה בה אנו עומדים, אבל אחד ממאפייניה הבולטים של השכונה הוא היותה שטוחה למדי – שינוי מרענן ממאות המדרגות שעלינו בהן במקטעים הקודמים.
מוזר, כל כך הרבה שנים שאני גרה בעיר, חלק גדול מהן בנווה שאנן, ואף פעם לא הגעתי אל ראש גבעת השבשבת. אני שוב עוצרת להתפעל מההזדמנויות שהשביל הזה מזמן לי, אפילו מאלץ אותי, לחבק אלי בשתי ידיים.
בדרכנו במורד הגבעה הירוקה, שבה שזורות זו בזו צמחיה טבעית פראית עם גננות עירונית מתוכננת, חולפים על פנינו אנשים – מי ממהר לעמל יומו, מי בטיול בוקר עם הכלב. שני גנני עירייה יושבים על אחד הספסלים עם סיגריה וקפה, אברכים היוצאים ונכנסים את בתי המדרש הרבים הפזורים באיזור מתעדכנים בחדשות הבוקר הטריות.
בשולי הגבעה רחובות צרים ושבילים, תחומים בבתים נמוכים בני קומה או שתיים ואדומי גגות. את האיזור כולו אופף ניחוח כפרי נוסטלגי של פעם. אך כמי שגרה בשכונה שנים לא מעטות אני לא נותנת למראה הנוסטלגי הנעים כל כך לעין להטעות אותי. אני יודעת שזהו אי. אי של שפיות, של אנשי עמל ותיקים שהולכים ומסתלקים מן העולם, ובמקומם הולך ונתפס המרחב על ידי אחרים.
אנחנו עכשיו ברחוב חניתה, לב ליבה של נווה שאנן הוותיקה. לפני שעברנו לביתנו הנוכחי גרנו מספר שנים ברחוב חניתה. זהו רחוב הומה למדי ביחס לשכונה השלווה. כאן מרוכזים חלק גדול מהעסקים המקומיים – מירקן, דרך חנויות בגדים, חנות חזיות הכרחית, פיצה, פלאפל, בית מרקחת, סופר קטן ועוד ועוד. כל אלה "יושבים" על שטח לא גדול במיוחד, ותמיד צחקנו שאפשר לחיות ברחוב הזה מבלי לצאת ממנו ולו פעם אחת, ועדיין להרגיש שלא החסרנו דבר.
אני מרוצה להסתובב כתיירת בחניתה וברחובות המקבילים והחוצים אותו שהיו לנו בית. הפינות המוכרות כל כך הופכות למשהו שונה כאשר מתבוננים בהן בעיניים אחרות. עיניים של מטיילת. תחושה זו מלווה אותי לאורך כל מקטעי השביל, אך כאן, בנווה שאנן, היא חזקה ומשמעותית במיוחד.
לאט לאט נתפסים הרחובות הותיקים על ידי נדל"ניסטים. כמה מהבתים הקטנים, הצנועים, הישנים עדיין נשתמרו, אך לא ירחק היום והם יימחקו מדפי ההיסטוריה. במקומם צומחים בתים גבוהים, מלוקקים, מחופים אבן עם מרפסות תחומות במעקה זכוכית. כמה חבל.
ברחוב הגליל אנחנו חולפים על פני בית הקולנוע "סינמה קפה עממי", שגם הוא שריד כמעט יחידי לבתי הקולנוע הרבים שהיו פזורים פעם ברחבי העיר כולה. כהרגלנו, מציצים לחצרות בתים ומגלים דברים מעניינים כמו חדר המדרגות הפתוח הזה. מי בונה ככה היום?
בדפים שלנו כתוב: "המשיכו במגמה דרום-מזרחה ברחוב הגליל. אחרי בית מספר 119 נפתח הנוף מזרחה וצפונה". בנקודה זו אותי פחות מעניין הנוף ואני נמשכת דווקא אל אותו הבית - מספר 119.
באמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת דחיתי את הצבא בשנה ובאתי לשנת שירות בחיפה. בבית זה ממש שכנה הקומונה שלנו, ארבעה י"גימלים צעירים שהגיעו מהקיבוץ על העיר הגדולה. אני מתעקשת לצעוד על הגשר המחבר בין הרחוב לבניין, ולרדת את 8 המדרגות עד לדלת שממנה יצאנו לפעולות בקן ואליה חזרנו בסוף כל יום באותה שנה, לא מצליחה לגייס את האומץ לנקוש עליה ולבקש להכנס. חתכ'ת היסטוריה פרטית...
על יד פח האשפה הניצב בסמוך אני תוהה אם השלט המורה: "הולכים על נקי" אינו ברור דיו, שמישהו החליט להניח ממש מתחתיו רמז עבה לכוונת המשורר...
מכאן, כמו לפי הזמנה, אנחנו מתפתלים דרך רחובות קטנים ושקטים בהם הלכתי הלוך ושוב כל כך הרבה פעמים באותה שנה מיוחדת, עד לנקודת הסיום שלנו בפתח הטכניון. בנקודה זו ממש גם שוכן עד עצם היום הזה קן השומר הצעיר של נווה שאנן. למרות שהמקום לא מצויין בטקסט הכתוב, הוא חרוט בטקסט הפנימי שלי ואני מתקרבת לשער, מקווה להציץ פנימה. לא ביקרתי כאן כמעט 30 שנה והמקום נראה לי יותר מסודר ופחות פרוע ממה שזכרתי. הוקמה גדר גבוהה מסביב למגרש הכדורסל ונסללה חנייה למכוניות, יש שער ויש מנעול.
במבט שני אני מגלה כי השער פתוח לכדי חריץ, ואני מסיתה את הכנף ונכנסת לקן "שלי". התרגשות! בפנים הרוב נשאר אותו הדבר, רק נראה לי פתאום הרבה יותר קטן. הקירות המעוגלים שתוכננו בצורת פלטת צבעים של צייר, כאשר החדרים שלאורכם מדמים את הצבעים השונים, העמודים התומכים העגולים, התקרה הגבוהה. אנחנו מוצאים שני בנים מנומנמים שרועים על ספות ובת שוטפת כלים – אכן שוויון מגדרי. מתפתחת שיחה עם החבר'ה ההמומים מעט מהפלישה הלא מתוכננת, שבה אנחנו לומדים על הדברים שהשתנו ואני מספרת להם איך היה כאן פעם. חושבת לעצמי שהם בטח שואלים את עצמם מה הזקנה הזו מבלבלת להם בראש עכשיו כשהם רק רוצים להמשיך את שנת היופי שלהם. אני מציינת לעצמי שוב בשקט – אכן, חתכ'ת היסטוריה - ומרוב התרגשות שוכחת לצלם.
