נקודת התחלה: בקתת ריבני אזרה (Рибни езера)
נקודת סיום: בקתת גרנצ'אר (Грънчар)
מרחק: 16 ק"מ (715 מ' עליה, 760 מ' ירידה), 8 שעות הליכה
השינה על מזרוני U היתה דווקא בסדר והחדר הפרטי שקיבלנו עשה את שלו וישנתי היטב. בבוקר אנחנו מוצאים את הבקתה וחדרי השירותים מצוחצחים למשעי. עניין לא מובן מאליו במקום כה בסיסי ואף עלוב במידה מסויימת. הכל מסודר, מטאטאי קש בכל פינה, חדר האוכל מתוקתק ומואר ורואים שלבעלת המקום אכפת ממנו מאד.
מטאטאי קש בכל פינה
ארוחת בוקר השכם השכם ויציאה לדרך המטפסת בהר, רובה ככולה מסומנת באדום. זו העליה הרצינית שלנו להיום, ולאחריה השביל יג'עג'ע על הרכסים – עולה ויורד עולה ויורד לא באופן משמעותי. עדיין קר, ולמרות העליה התלולה אני עטופה בשכבות ומתקשה להתחמם. ככל שאנחנו עולים בהר התצפית על הבקתה המתרחקת ועל שני האגמים ביניהם היא ממוקמת הופכת יותר ויותר מרהיבה. צל ההרים עדיין רובץ בעמק, אך המראה פסטורלי ומקסים ביותר. 3/4 שעה מתחילת היום אנחנו מגיעים אל האוכף הראשון, ממנו כבר נראה המשך הדרך והנופים נפתחים.
הצל עדיין רובץ על האגמים, הבקתה והעמק
במדרגה הבאה אנחנו עולים על דרדרות סלעים גדולות. לא משהו מסובך מדי להליכה, אך יש לרכז מאמץ ולשים לב היכן מניחים את כפות הרגליים. במצב של גשם, בעיקר בכיוון ההפוך בירידה, עלול להיות לא פשוט לעבור את המקטע הזה. לנו חלק זה לוקח שעה במזג אוויר יפה ובעליה – והופס – הגענו למעלה!
כאן יש קליטה סלולרית
שני צידי האוכף מאפשרים תצפיות נהדרות על פסגות משוננות מושלגות ועל אגמים כחולים. זוהי גם הנקודה היחידה בדרך וב- 24 השעות הקרובות שבה יש קליטה סלולרית. נצלו זאת!
מכאן ממשיכה הדרך בעליות וירידות מתונות לסירוגין על מעין שלוחה ארוכה, כשמשני צידיה עמקים אלפיניים רחבים. הנוף פתוח ויפה ורוח חזקה מנשבת, עד שאני מחלצת מהתרמיל שוב את החולצה התרמית. מפעם לפעם צץ לו אגם צלול, כמו עיניים כחולות המביטות בנו צועדים בנוף המפעים הזה. הדרך אינה קשה ואני מתפעלת משינויי הנוף ומהעושר האין-סופי שלו.
פסגות משוננות ואגמים כחולים
עד עתה אנחנו כרגיל לבד על השביל. צועדים כעת על מה שנראה כמו גבעות שמנמנות וירוקות. סוג של מדשאה ענקית עם קימורים עגלגלים. מזכיר לי מעט את ארץ הטלטאביז, רק חסרים כאן הארנבים הענקיים והמוסיקה המעצבנת...
רק ארנבים חסרים
ליד אחד האגמים הקטנים אנחנו עוצרים למנוחה קלה. כאן גם סוף סוף מגיעים מולנו מספר זוגות מטיילים. בכל פעם אני מופתעת מחדש מהבדידות המזהרת על המסלול הזה, שחשבתי שהוא כה פופולרי. איפה כולם? באמת שאין לי תשובה על כך.
מהאגמון הקטן הנמצא בעמק יפה אנחנו מתחילים לעלות. זוהי העליה האחרונה שלנו להיום, שהיא בתחילתה אף תלולה למדי, אך לא משהו שלא עברנו עד כה. לקראת סוף היום השרירים כבר מאותתים לי שהגיע זמנם לנוח. עייפות הגוף בתוספת הידיעה שאנחנו קרבים לקצה המסלול של היום מחלישים את הקצב שלי מעט, אולם כאשר אנחנו מגיעים למעלה נשקף מולנו אגם ענק עם סכר גדול שמזרים בי כוחות מחודשים. אגם זה ילווה אותנו ויצוץ שוב ושוב גם לאורך היום מחר.
הרחק הרחק לפנינו אפשר לראות מכאן כבר את פסגת המוסלה, אליה ננסה להעפיל מחר. מכאן היא נראית לי גבוהה, תלולה ומאיימת ואני מעדיפה להתרכז ביני לביני במשימות שעוד נותרו לי להיום. ככה אני חווה את הטרק הזה – פרוסה פרוסה – כל אחת מהן נלעסת לאט ומתעכלת בזמנה שלה.
פסגת המוסלה הרחק למעלה
בעמק למטה נראית בבירור הבקתה שלנו להלילה - בקתת גרנצ'אר (Грънчар) - השוכנת, איך לא, בעמק אלפיני מקסים לחופו של אגם יפה וכחול. החלק האחרון של השביל להיום מסומן בכחול והוא יורד מטה מטה, כשביל גישה לבקתה. מחר נצטרך לחזור על עקבותינו ולעלות את החלק הזה בחזרה עד להצטלבות השבילים עם הסימון האדום. אנחנו גולשים בירידה והבקתה מתקרבת במהירות.
עמק אלפיני עם בקתה לחופו של אגם
בהגיענו ניתנת לנו אפשרות הבחירה בין לינה בחדר דורמיטורי גדול בתוך הבקתה לבין חדר זוגי בבונגלו. אנחנו הולכים על האופציה השניה בלי לחשוב פעמיים.
לאחר קבלת החדר אני סוף סוף מממשת את הפנטזיה הפרועה שלי מתחילת הטיול ומזנקת לתוך האגם הקפוא. אם תרצו, סוג של מקלחת. סביבי שטות להן אצות, ודגים סקרנים מתקרבים לראות מה עושה תנין בהרי הרילה? לי זה לא אכפת. מבחינתי זהו סיום מושלם ליום מושלם לא פחות. בינתיים אני מכתירה את היום הזה כיום היפה ביותר והמתגמל ביותר בטרק, בעיקר בשקלול שבין נופים עוצרי נשימה לבין הליכה לא רצחנית ובסופו כמובן הרחצה באגם.
מה עושה תנין באגם אלפיני? | צילום: בעז זלמנוביץ
מכיוון שיצאנו מוקדם מאד הבוקר גם הגענו מוקדם ושעות האור ארוכות. לאחר השחיה אנחנו יושבים שעות על שפת האגם, קוראים ספרים, בוהים בנוף, משוחחים נהנים מהשמש החמימה המלטפת אותנו ומייבשת את הבגדים. שוב הניתוק מהתיווך שהסלולרי עושה בינינו לבין העולם עושה לי כל כך טוב. הפעם הטלפונים לא רק מנותקים מקליטה אלא כבויים ממש, מכיוון שאין לנו אפשרות לטעון אותם ביממה הקרובה וחשוב לנו לשמור קצת סוללה למקרה ש...
כשהשמש נעלמת מעבר להרים, ברגע אחד יורד הקור. אני מתעטפת בכמה שכבות ואנחנו ניגשים לבקתה המרכזית להזמין לנו משהו לאכול. חדר האוכל אפלולי וקר והאח אינה בוערת, ולפיכך אנחנו נודדים החוצה לספסל שכמה קרני שמש אחרונות עוד מונחות עליו.
בעלת הבית, ווילי, מגישה לנו ממטעמי הבקתה ומתיישבת לצידנו, מבקשת שנקריא לה מספר האורחים ונתרגם לה את קטעי העברית האחרונים שכתבו לה מטיילים ישראלים שהיו כאן לפנינו. השיחה קולחת ונודדת לנושאים שונים ומשונים. היא מספרת לנו כיצד וונדליסטים חתכו את חוטי החשמל המובילים לבקתה וכיצד השאירו אותם ללא תשתיות, גם על הבונגלוס שקורסים בחורף תחת מעטה השלג אנחנו שומעים, על קרובי משפחתה בחיפה ועל עירה - סופיה ועוד ועוד. מונולוג ארוך שכאילו שמרה לעצמה ימים רבים וכעת הוא מתפרץ ממנה, ואנחנו כלים להכיל את המילים הזורמות ממנה אלינו.
בקתת גראנצ'ר – מבין הבקתות בהן ישנו רמת התחזוקה בגרנצ'אר היא הנמוכה ביותר, והיא כמעט נטולת תשתיות. אין מקלחת, אין קליטה סלולרית, אין חשמל (רק סולארי) ולא ניתן לטעון טלפונים. שירותי בול-פגיעה מוזנחים מאד ממוקמים מחוץ למבנה המרכזי. מאידך, בעלי הבית אנג'ל וביתו ווילי הם מארחים לבביים ומקסימים. ווילי היא אשת שיחה נעימה, דוברת אנגלית מצויינת שרק ממתינה להזדמנות לדבר. האירוח החם שלהם בהחלט מחפה על תחלואי המקום.
