נקודת התחלה: בקתת גרנצ'אר (Грънчар)
נקודת סיום: בקתת יסטרבץ (Ястребец)
מרחק: 14.5 ק"מ (1010 מ' עליה, 850 מ' ירידה), 9 שעות הליכה
היום מצפה לנו היום הקשה בטיול, שבכללו עליה עקשנית וממושכת לפסגה הגבוהה ביותר בבולגריה – הר מוסלה (Мусала), ולאחריה ירידה ארוכה ומתמשכת וקשה לא פחות. אני חוששת מעט מהיום הארוך הזה ולא בטוחה עד כמה אני כשירה לעמוד בו. בעיקר מטרידה אותי העליה לראש ההר. מעודדת את עצמי בעובדה כי חלשים ובלתי מנוסים ממני כבר עשו זאת לפני. מן נחמה שכזאת.
ארוחת הבוקר בגראנצ'ר צנועה ביותר וכוללת 2 פרוסות לחם מטוגן וריבה. אנחנו בולעים כל אחד פרוסה שמנונית (ביודענו כי נקבל ממנה תזכורות חוזרות ונשנות בעליה...) ופרוסה אחת נתרמת להמשך היום כתוספת לחטיפי האנרגיה שעוד נותרו מהם אחדים בתרמיל. מקדימים לצאת לדרך, לא לפני שווילי מארחת לנו לחברה שוב ואנחנו משאירים לה את מילותינו החמות בעברית בספר האורחים, ביודענו כי הישראלים הבאים לאחרינו יתרגמו לה את הכתוב.
העליה נחלקת היום למספר מקטעים, שהראשון והקליל מביניהם הוא החזרה אל הצטלבות השבילים ממנה ירדנו אתמול לבקתה. 1/2 שעה ואנחנו בצומת, פוגשים בדרך מחנה אוהלים פרוביזורי שהוקם בלילה ומברכים את אנשיו ביום טוב. מכאן אנחנו מורידים הילוך ובמשך שעה מטפסים בעליה קשה מאד בזווית איימתנית שלוקחת אותנו דוך למעלה אל המדרגה הבאה.
תצפיות נפלאות מכל עבר
בראש המדרגה השביל חוצה את הרכס ואנחנו זוכים לתצפיות מהממות מכל עבר. ניתן מכאן לראות את הדרך שבה צעדנו אתמול ואת האגם הענק שעליו צפינו מצידו השני של העמק. האגם הזה נוצר מסכר על נהר Beli Iskar והוא בולט מאד בנוף ההררי שמסביבנו.
מכאן הדרך מזגזגת במשך כשעתיים בשבילי מרפסת נפלאים החובקים את הרכס פעם ממערב ופעם ממזרח. הר המוסלה נמצא כל הזמן לפנינו ונגלה אלינו חליפות, הולך ומתקרב. אין עליות משמעותיות ואין ירידות תלולות – אך השביל צר והתהום פעורה מתחתינו כל הזמן, מה שדורש תשומת לב מרובה בהליכה, גם אם היא נוחה ולא קשה יחסית. כדי להתפעל מהנופים היפים יש לעצור ראשית ורק אז להרים מבט ולהתבונן, שמא גורלנו יהיה דומה לגורלה של המצלמה...
הר מוסלה הולך ומתקרב
בשעה 11:10 אנחנו מגיעים למרגלות ההר. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק, יודעת שידרש ממני מאמץ גדול כעת ואני צריכה את הזמן שלי לרגע. העליה קשה לי מאד, בעיקר מתוקף העובדה שהגיעה אחרי כארבע שעות די מאומצות של הליכה שכבר נמצאות מאחורינו.
יאללה מוסלה
אני עולה צעד-צעד וממלמלת לעצמי בשקט עם כל התקדמות, 'את אלופה', 'את מעולה', 'אין כמוך', 'כל הכבוד' ועוד מילים משכנעות שכאלה... אין כאן באמת שביל ברור, שכן חלק גדול ממנו נסחף כי אין מה שיעצור את האדמה, ולכן אנחנו מפלסים שביל "אישי" משלנו בינות לעשרות השבילונים שאחרים כבר פילסו כאן לפנינו ומשתדלים לזגזג בכדי להוריד עומס מהגוף. פה ושם אני עוצרת לנוח, להביט לאחור ולראות את המרחק הגדול והעצום שכבר עברתי.
הפסגה מתקרבת עוד ועוד והנה אנחנו למעלה!! סך הכל כ- 3/4 שעה של עליה, קצב שהפתיע אותי. פסגת ההר הומה אדם, שכן היא יחסית קרובה לרכבל העולה מהעיר בורובץ והיום יום ראשון שמנוצל על ידי כולם לטיול במזג האוויר האביבי. כולם מצטלמים ליד סימון הפסגה וגם אנחנו תופסים קורבן שינציח אותנו שם. לאחר סימון ה- V ההכרחי אנחנו מתיישבים בצד לחסל את שאריות הלחם המטוגן עם הריבה מהבוקר, וצופים במחזה המשעשע של המצטלמים האחרים. חלקם בהחלט לוקחים את זה למקומות אחרים...
מחזות משעשעים על פסגת המוסלה
מהפסגה 360 מעלות של נוף משגע ויש כאן גם בקתה קטנה לא מאויישת שניתן לקנות בה חטיפים, בירה ולמלא מים.
מכאן נתחיל בירידה מצידו השני של ההר. בשביל המתפתל לפנינו צועדים ועולים המוני אנשים, ממש נהר אדם. הצפיפות על השביל לא תורמת לקלות הדרך מפני שהשביל הצר צריך להכיל גם את העולים וגם את היורדים. בשלב זה אנחנו במיעוט ונאלצים לעצור שוב ושוב ולפנות את הדרך לבאים מולנו. אחרי שצעדנו ימים שלמים עם עצמנו על השבילים, המחזה הזה מוזר ביותר ומעט מדכדך מבחינתי.
באמצע הדרך יש בקתת מחסה נוספת שהגג הכחול המשולש שלה נראה כבר מפסגת ההר. ניתן להצטייד בה בחטיפים ושתיה. אין בה שירותים. תאמינו לי, ביררנו :) אבל יש מסביבה הרבה אנשים ולידה גם אגם קטן ויפה.
האגם ולצידו בקתת המחסה עם הגג הכחול
הדרך ממשיכה ולוקחת אותנו למטה עוד ועוד עד בקתת מוסלה (Мусала), הנמצאת במרחק של כשעתיים הליכה מתחילת הירידה מהפסגה. הירידה קשה לי ואני מדדה לאיטי, כבר לא רואה כלום סביב מלבד האבן הבאה עליה יש להניח את הרגל. חשה מאחוריי את הצטברות חמשת ימי ההליכה. בשלב זה אני צועדת פול גז בניוטרל ומרגישה ששתי פרוסות הלחם המטוגן שאכלתי מהבוקר כבר לא מספקות לי את האנרגיה הדרושה להמשיך. מצידי שנשאר עוד לילה על ההר, אני מסרבת להמשיך מעבר לבקתה.
מנסים לקנות משהו לאכול, אבל בבקתת מוסלה יש רק נקניקיות ושוקולד, ולכן אנחנו מסתפקים בקולה ושולפים פירות יבשים מהתרמיל. עוצרים לנוח, לשתות ובעיקר לחשוב. מתלבטים אם להמשיך עוד כשעה עד הרכבל שיקח אותנו לבורובץ, או להישאר כאן בבקתה ולקום מחר רעננים ורק אז לרדת מהרי הרילה.
שמונה שעות הליכה קשות כבר מאחורינו והעייפות גדולה, אבל הקולה עושה את שלה והאנרגיות שבות אט אט אל הגוף. השביל בין בקתת מוסלה לבין הרכבל הסמוך לבקתת יאסטרבץ הוא למעשה דרך רחבה וטובה שהולכת על קו גובה אחיד. אנחנו לא נותנים לעייפות להכריע אותנו, שועטים קדימה ומגיעים בדיוק ב- 16:00 אל הרכבל, לא לפני שהצלנו בדרך ילד חמוד שנפל ונפצע ותרמנו להוריו המודאגים ממלאי הפלסטרים שלנו. שכן פלסטר הרי ידוע כמרגיע הלאומי וכתרופה האולטימטיבית לכל כאב.
לא ברור מה עבר לבולגרים בראש, אבל לא ניתן לשלם על נסיעה ברכבל בתחנה העליונה, ולפיכך מכניסים אותנו ללא תשלום, כאשר אנו מתחייבים לפרוע את החוב כאשר נגיע למטה. הירידה ברכבל נמשכת כחצי שעה ואנחנו מרחמים על הזוג שתקוע איתנו בקרון הצפוף ובטח סובל מהריחות שאנו מדיפים אחרי כל כך הרבה ימים ללא מקלחת טובה.
בורובץ מתקרבת במהירות ובהגיענו אנחנו משלמים על הנסיעה בקופה, יוצאים מהתחנה ותופסים בתחנת המוניות שמעבר לכביש מונית שתיקח אותנו אל סופיה. הנהג שואל לאיזו כתובת ואני אומרת לו, 'סע, יש לי עוד 20% סוללה בטלפון. נזמין מלון מהדרך ונעדכן אותך כשנדע...'. שעה וחצי ופחות 100 לבה ואנחנו במקלחת הכי כייפית שעשינו מזה זמן רב [על היום שלנו בסופיה כתבתי כאן].
מי ידע שחלון סדוק יקנה לצילום ארומה וינטג'ית שכזו...
לטרק הזה חיכיתי זמן רב. למעשה, מאז חזרנו לפני שלוש שנים מטרק סובב מון בלאן. למרות זאת הוא היה לא מאד מתוכנן ומהודק, שום דבר לא הוזמן מראש וגם המסלול לא היה סגור עד הסוף. יצאנו אליו די פתוחים לשינויים ולאלטרנטיבות, אם יצוצו בדרך, ובכל יום חישבנו מסלול מחדש. היתרונות שאני רואה בטרק הזה רבים. ראשית, בולגריה קרובה, זולה מאד ומכניסת אורחים בצורה בלתי רגילה. זו הפעם הרביעית שאני מבקרת בה (על הפעמים הקודמות אפשר לקרוא כאן, וכאן וגם כאן) ואני בכל פעם מוקסמת ממנה ומהאפשרויות הגלומות בה מחדש.
שנית, הניתוק הכפוי מהרשת נתן לי לחוות מזה זמן רב את עצמי ואותנו בצורה מלאה ושלמה, ובאופן מפתיע גם ללא דאגות מיותרות על מה שאני מפספסת (אם בכלל) ועל מה שהשארתי מאחור. פשוט נתתי לזה לקרות ולפגוש אותי בצורה הכי טבעית שגרמה לי להתגעגע לימים אחרים בהם לא היינו מחוברים 24/7 ונדרשנו להגיב במיידי לכל מסר שהגיע. אני לגמרי חושבת על מיסוד יום ללא אינטרנט פעם בשבוע.
יתרון נוסף הוא האתגר שמספק הטרק. מדובר בטרק לא קל, לפחות הנתיב בו אנחנו בחרנו לצעוד, אם כי יש אופציות לא מעטות של שילוב בין שבילים בהרי הרילה. הרגשתי שאני נותנת פייט לשביל, שהוא מרים אותי לדרגה גבוהה יותר מהיכולת שחשבתי שיש בי, ושאני מתוגמלת על כך ביופי הרב שנשקף סביבי כאשר הגעתי למקומות שלא ניתן להגיע אליהם בדרך אחרת, מאשר ברגל.
ולבסוף, הנופים שהטרק הזה מאפשר הם נהדרים באמת. שבעת האגמים כבודם במקומם מונח, אך כל יום ויום סיפק לנו עוד שבעה ועוד שבעה ועוד ועוד אגמים. השבילים עוברים במגוון נופי אדיר, צנוע יותר מהנופים האלפיניים של מערב אירופה, אבל גם הרבה יותר ראשוני ואותנטי ופחות פלקאטי ומלוקק. אין תחושה שמהלכים בתוך גלויה, אלא בתוך ארץ בראשית. בשבילי זה בהחלט "תירוץ" מספיק בכדי לחזור שוב אל בולגריה.
תודה רבה שקראתם עד כאן ושליוויתם אותנו בטרק הכייפי הזה. אשמח להיות כאן לעזר לאלה הרוצים ללכת בעקבותינו. מוזמנים להשאיר לי תגובות כאן למטה, וגם להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה. הרשומים מקבלים ממני למייל פוסטים חדשים שאני מפרסמת ומסלולי טיול להורדה והדפסה.
