שוב נשארנו בודדים בעולם ללא מכרים ורעים... מצוידים בשני תפוחים ובשוקולד - מתנת ריטה, בקבוק מיץ , שתי לחמניות וגבינה צהובה - מתנת הסופר ברכבת, אנו יוצאים לדרך לשטוקהולם. מצב הרוח מדורדר מעט בעקבות זה שאנו לא יושבים יחד ברכבת, אבל לא לאורך זמן. חולפים לרוחבה של שוודיה. הנוף הירוק ניבט דרך החלון ויהיה שם במשך כמעט 5 שעות. שוודיה מאד שונה מדנמרק השטוחה. אמנם גם כאן הכל ירוק ומלא מים, אך הררי-סלעי ויותר מיוער. בערים הגדולות "פליטים" מכל רחבי העולם מציפים את הרחובות ודי קשה למצוא שוודים. גם השפה שונה, ולנו היא נשמעת כמו הכלאה בין הונגרית ויפנית. הנחיתה בעיר לאחר נמנום של שעות, היתה קשה. בתחנת הרכבת הענקית נאלצנו להשאיר הון על לוקרים ועל שירותים. בסוף התרשתנו על עצמנו ויצאנו לגמלה-סטאן, העיר העתיקה. קומפוזיציית המבנים הישנים, הסמטאות העתיקות והחנויות, מנגני הרחוב והילדים המשחקים בגן שמאחורי הכנסייה, הכל היה – בדיוק כמו שכתוב בספר. לאחר מכן יצאנו למדרחוב ושמש של אחר הצהרים חמימה ונעימה ליוותה אותנו לתוך חנויות הענק. עברנו בדואר מקווים, כרגיל, אך לא חיכו לנו מכתבים. משם לפיצה-האט וקפה אחרון ליום היורד על פרברי העיר ויתושיה. אנחנו ב- Ängby  - קמפינג השוכן כמה וכמה תחנות ממרכז שטוקהולם. הגענו אליו באמצעות ה- BANA-T, אחרי שנוכחנו לגלות כי כרטיס הרכבות שלנו לא תופס כאן ונאלצנו לקנות כרטיס שטוב ליממה בכל הקווים כאן. האדמה לחה ויריעת ניילון עדיין לא מצאנו, אבל 5 יתדות יש. לפי מצב הלחות הנמשכת, מחר נצטרך לחפש שוב יריעה.

[הערת העורכת: אל שטוקהולם חזרנו שוב בשנת 2018. כאן כתבתי עליה]