בחודש מאי 2020 זעקה הכותרת בעיתון: "בסוף שנת הלימודים: הדחפורים יעלו על דוד ילין". כותרת המשנה בישרה על כך ששלושה חודשים לפתיחת שנת הלימודים, תלמידי בית הספר עדיין לא יודעים היכן הם ילמדו.
והנה אנחנו ב- 2023. השנה באופן סופי ומוחלט הסתיים הרומן שלי עם מערכת החינוך. בפעם הראשונה לא התעוררתי ב- 1 בספטמבר, תחילת שנת הלימודים, עם פרפור של התרגשות מלווה בפרפור של דאגה בלב.
לאור השינויים מרחיקי הלכת שעוברת המדינה שלנו בחודשים האחרונים – הרגש העיקרי שמלווה את הפרידה שלי ממערכת החינוך הוא – הקלה. ובמערכת, אליה הייתי מחוייבת ב- 20 השנים האחרונות, 36 שנים במצטבר בהיותי הורה לשלושה ילדים, כאילו כלום לא השתנה ובד בבד הכל הולך המשתנה.
מאז הכותרת ההיא בעיתון מים רבים זרמו בנחל סעדיה ועדיין הכאוס שולט. מאות משרות חינוך אינן מאויישות, תקציבים קוצצו, תכנית הלימודים מתמלאת אט-אט בתכנים שנויים במחלוקת ומצנזרת תכנים ליברלים מתקדמים, שביתה עומדת ותלויה מנגד עד יום פתיחת השנה והשר... מבלה את חופשתו השנתית בחו"ל הרחק מהמהומה והרחק-הרחק מהאחריות המוטלת על כתפיו.
לביה"ס דוד ילין בחיפה יש לי פינה חמה בלב. העברנו בו 4 שנים של נחת יחסית כהורים והיתה לו תרומה לא מבוטלת לשקט הנפשי שלנו בוקר-בוקר בשנים ההן. אבל - אל השטח היקר עד מאד עליו עמד מבנה ביה"ס נלטשו עיני יזמים במשך שנים. והוא אכן פונה על יושביו ונמכר לבסוף. על תילו נבנים כיום מגדלים.
לא עקבתי מה קרה עם התלמידים דאז, והאם מצאו את מקומם בבי"ס חלופי. אני מניחה שבסופו של דבר נמצא להם מקום הולם. הקורונה באה בטח לעזרת הממונים על חינוך ילדינו, ואיפשרה להם עוד מרווח נשימה של למידה בזום עד אשר יתארגנו על פתרון קבע לילדים וגם לדוד ילין עליו השלום.
דוד ילין היה איש מרשים ורב פעלים - מורה, חוקר, מחדש חשוב של השפה העברית, ואיש ציבור מראשי היישוב. אני קוראת על תולדות חייו ושואלת את עצמי - בשפה של היום שהוא ודאי לא היה מבין - 'הוא אמיתי האיש הזה?' - כל כך הרבה הספיק וכל כך הרבה תרם ב- 77 שנותיו.
נראה שלא משנה במה אתמקד מתולדות חייו, זה יעשה עוול לכל יתר פועלו. ובכל זאת, מתוך המידע שקראתי עליו שמחתי לגלות שהוא זה שברא את המילים צלם וצילום, והתרשמתי במיוחד מהסיפור על החזרת אותות הכבוד שקיבלו הוא ואשתו איטה מהממשלה הבריטית. הם עשו זאת בעקבות "הספר הלבן" והתנהלות השלטון הבריטי כלפי היישוב היהודי ב"מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", בהן נרצח גם בנם אבינעם.
במכתבו אל הנציב העליון מציין ילין: " אות-הכבוד שניתן לי על ידי הממשלה הזאת אשר נסיבות פוליטיות מכריעות אצלה את הכף כנגד כל רגש של מוסריות... אות-כבוד זה נחשב עתה בעיני כאות לא-כבוד והנני משיבו למי שנתנהו לי לפני 21 שנה..."
כל כך אקטואלי גם היום. אני מנסה לחשוב האם אני יכולה לנקוט בשם אחד, שם אחד בלבד, של נבחר ציבור שהיה מחזיר היום, בשל סיבות ערכיות ומוסריות, אות כבוד שקיבל?
רגע לפני שעלו הדחפורים, כמאמר העיתון, על בית הספר דוד ילין - קפצנו לביקור נוסטלגי אחרון בהחלט. הסתובבנו במסדרונות הריקים, בכיתות הנטושות, ובמגרש רחב הידיים שבו התקיימו פעילויות בית ספריות רבות הזכורות לטוב. מצאנו אותות חיים שנשכחו מאחור, קירות צבועים בצבעים של שמחה, פוסטרים ושלטים עם מילים טובות, יצירות שנעשו על ידי ידיים קטנות, וגם תמונות מפוזרות וקרועות של חלק מהילדים שלמדו כאן.
צילמתי ותיעדתי את מה שנשאר מימי מפומפיי האחרונים של בית הספר. תמונות שאולי גם מהדהדות על מה שעכשיו, על מה עיקר ומה טפל, וגם על ערכים שהולכים ומתמסמסים לנו בין האצבעות.
שנה ראשונה מזה כ- 20 שנים שאין לי נגיעה לפתיחת שנת הלימודים. מעכשיו ה- 1 בספטמבר הוא עוד יום ככל הימים על לוח השנה שלי ופרפורי הדאגה גוברים פתאום על פרפורי ההתרגשות.
