לפני השינה אני מנסה להפעיל את הצד הרציונלי שבי, לנתח את פשר הדכדכת שנופלת עלי כך סתם פתאום בלי הודעה מוקדמת. אחרי שעניין המחזור נפסל על הסף (בכל זאת 50+) וגם משבר הקורונה המתמשך וכל מה שקורה מסביבנו לאחרונה, אני מבינה שפשוט ככה אני מרגישה לפעמים ביום ראשון...
"שש וחצי, שבע שמונה, בוקר יום ראשון // לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון // עוד מעט עומד לרדת גשם שיטפון // לו יכולתי עכשיו רק לישון..." שר פוליקר את מילותיו של קויומדזיס בתרגומו של יעקב גלעד. כמה שאני מזדהה עם המילים האלה! אם גם אתם, אז מוזמנים לצאת איתי למסע קטן.
מי לא מכיר את המושג שביזות יום א'? אותה תחושה שמתחילה לעקצץ כבר במוצאי שבת ותופסת תאוצה ביום הראשון של השבוע. במשך חודשים רבים (למעשה כבר שנים) אני מתעדת בצילום דימויים שמשקפים את הרגשת החורבן שאני חווה בכל יום ראשון ואת גיוס הכוחות שנדרש ממני בכדי לצלוח אותו בשלום מדי שבוע. סדרת הצילומים הושטגה (מלשון האשטאג) כ- #ככה_אני_מרגישה_לפעמים_ביום_ראשון, והדימויים בה משקפים דברים "מרנינים" כמו מועקה, עייפות, עגמומיות, תסכול, חוסר מוטיבציה, דכדוך, לא יודעת אם דכאון אבל בטוח שדיכי - בקיצור, נראה לי שהבהרתי את הנקודה...
את הצילומים אני מפרסמת בדף הפייסבוק ובאינסטגרם שלי, והסדרה זכתה להצלחה בקרב העוקבים אחרי ברשתות החברתיות. אני יכולה רק לנחש שהצלחתי ליצור הזדהות, ושלהומור העוקצני הפולני שניבט מהתמונות היה חלק בזה, ואולי הוא גם הצליח להעלות חיוך קטן - אפילו בימי ראשון.
ככה צברה לה סדרת הצילומים תאוצה, אבל מאז תחילת משבר הקורונה הורדתי איתה הילוך. ציפו ממני "נו, מתי?", התאכזבו ממני "חיכינו ולא העלית כלום", הופתעו ממני "יההה אז הפינה חוזרת?"... אבל אני בעיקר מרגישה שלא בנוח לתת לפולניה שבי להרים ראש במצב העגום שאליו נקלענו כולנו. וכן, אפשר גם להודות בכך שממילא כל ימי השבוע נראו פתאום אותו הדבר, ללא הבדל בין ראשון לימים אחרים...
מאותן סיבות ממש, התלבטתי רבות אם לתעד את סדרת הצילומים כאן בבלוג, שבו אני אוהבת לספר בדרך כלל על חצי הכוס המלאה, על היפה והטוב שמצוי מסביבנו. אבל המציאות, מסתבר, אינה רק פרחים, לבבות ופרפרים. לכן החלטתי לתת מקום (קטן) גם לתחושות הפחות מלבבות הללו. בכל זאת, מגוון הרגשות הקשים האלה הם חלק מעולמו של כל אדם. אדגיש שאני לוקחת את כל העניין בהומור, בעיקר את הקאלט שהתפתח סביב סדרת התמונות הזו, ובאמת - אם אפשר, אז למה לא לגייס מעט ציניות בימי ראשון ולקחת את הבאסה ב(קצת)סבבה?
אספתי לכאן חלק מהתמונות שהתפרסמו במסגרת הסדרה. ניסיתי לבדוק את מגוון הרגשות שמשתקפים מהן וגיליתי הרבה דברים על עצמי... אלה פרשנויות לגמרי אישיות שלי, ויתכן וכל אחד ואחת מכם ימצאו בכלל בצילומים דברים אחרים לגמרי. זה בסדר גמור וכך צריך בדיוק להיות!
וכדי לא להשאיר אותנו באוויר, חשבתי שרצוי להיות גם מעט פרקטית. אז למי שסובל כמוני מימי ראשון ושישרוד עד סוף הפוסט - ממתינות כמה עצות לשיכוך, או לפחות למיסוך, התופעה.
אז... ככה אני מרגישה לפעמים ביום ראשון
לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לקרב – שבוע חדש בפתח. עוטה שריון, מצחצחת חרבות, עולה על הסוס ודוהרת קדימה... מי האויב? לקראת מי, או מה, אני מתכוננת? לא ברור לי עד הסוף.
לפעמים אני מרגישה שאני כורעת תחת העומס – עוד לפני שהוא מגיע, אני כבר יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה. מדמיינת את העומס יושב לי על הכתפיים ושואלת את עצמי האם אצליח לשאת אותו? בנקודה הזו נראה כי השבוע עומד להיות מייגע וארוך כאורך הגלות.
לפעמים אני מרגישה מותשת – המחשבה על השבוע שמתחיל מתישה אותי. אין כמו שינה טובה בשביל למגר מועקה. בא לי להתכסות עם השמיכה מעל הראש ושיעזבו אותי בשקט. אני פוצחת בעוד שבוע חדש חסרת כוחות ועייפה.
לפעמים אני מרגישה מסמורטטת – שזה בעצם האחות התאומה של "מותשת", אבל דרגת דכדוך אחת מעל.
לפעמים אני מרגישה חסומה – לא קולטת, שום דבר לא נכנס, נאדה! גורנישט! כשהרגש הזה עולה אני ממליצה לעצמי פשוט לעצור ולא לתכנן כלום לאותו היום. מסוג הימים שבהם צריך פשוט לדפדף הלאה ולשוב "לחיים" למחרת.
לפעמים אני מרגישה מנותקת – מדובר בבן דוד רחוק של "חסומה", אבל קצת פחות נורא, ועם קצת יותר תקווה. בניגוד ל"חסומה", שביב התקווה הזה מאפשר לי לצלוח את ימי ראשון האלה בשלום יחסי.
לפעמים אני מרגישה מאויימת – שזו לדעתי התחושה הכי מפחידה מכל מה שאני כותבת כאן. אולי בגלל שבניגוד ליתר הסעיפים, מקור התחושה הזו הוא חיצוני ולא פנימי. בכל מקרה, אולי זה חלק מהתשובה לשאלות מהסעיף הראשון של "יוצאת לקרב".
לפעמים אני מרגישה שבורה – איכשהו הנושא הזה מרגיש לי הכי כואב, אפילו יותר מ"מתה" שתכף נגיע אליו. זה בעצם אומר שקרה משהו דרמטי מאד שדורש תיקון, אבל איך נתקן ביום ראשון? כשמגיע יום שני כל החלקים באורח פלא מתאחים מחדש.
לפעמים אני מרגישה הלומה – תחשבו על מישהו שצריך לתת לו סטירה כדי לאפס אותו? אז זה!
לפעמים אני מרגישה תלויה – שזו פוזיציה פאסיבית למדי. מטלטלת לי שם בין שמים לארץ, בין תקווה ליאוש, כמעט נופלת אבל מצליחה להיאחז במה שיש. סך הכל יכול להיות מעניין לפעמים לראות הכל מלמעלה ממעוף הציפור.
לפעמים אני מרגישה שתהום פעורה תחתיי – הלוווווו? מישהו שומע אותי???
לפעמים אני מרגישה מתה – מקרה עצוב וקיצוני שבו הגשת עזרה היא כבר מה שנקרא "מעט מדי, מאוחר מדי". לא קורה לי הרבה, אבל היו מקרים ש... באופן מחשיד מסתבר שגם מזה יצאתי בשלום כשהגיע יום שני.
אחרי רשימה כזאת, הייתי חייבת לקחת לי כוס קפה ולנוח קצת. ובינתיים חפרתי במרשתת על תופעת שביזות יום א' והתפלאתי לגלות שנכתב עליה לא מעט. מצאתי כל מיני כתבות וגם מחקרים שהתחקו אחר הסיבות, וכתבות אחרות שהתמקדו בעצות מסוגים שונים (ולעיתים משונים).
למדתי שמבין הסיבות שיכולות להוביל לתחושות הקשות שמתחילות כבר במוצאי שבת וזולגות לתוך יום א' (הארור), נמנים שיבוש מחזור השינה בסוף השבוע שגורם לעייפות ביום ראשון (זה בטוח לא נכתב עלי), או מחשבות שליליות לנוכח כמות העבודה המצפה לנו (זה כבר יותר מזכיר לי אנשים שאני מכירה...). אבל הכי ריגשה אותי הסיבה הזו – אם את אשה, כנראה שנדמה לך שביום ראשון בבוקר את לא נראית טוב!! מה אני אגיד? נותרתי ללא מילים...
קראתי גם שלל עצות מועילות(?) שעשויות למנוע את התופעה, או לפחות למזער אותה. חלקן מעט ניו-אייג'יות, אבל ניחא. העצות נחלקו לשתי קבוצות עיקריות, והנה אני חולקת אותן מטוב ליבי איתכם –
איך להתכונן לקראת...
לא להשאיר משימות פתוחות מיום חמישי ולהקפיד על סביבת עבודה שנעים לחזור אליה (משתדלת).
להקדיש זמן במוצאי שבת למדיטציה ו/או פעילות גופנית ולשכב לישון מוקדם (מאתגר אבל אפשרי).
לארגן מראש את כל הדברים לקראת יום ראשון, ולצאת מהבית מוקדם בבוקר (כתב את זה מישהו שלא צריך להכין סנדביצ'ים בבוקר).
לקבוע כמה שפחות דברים לימי ראשון, באם זה תלוי בכם (אני בעד).
להכיר תודה (WTF?).
להקפיד על תזונה נכונה (מאכלים עשירים ב- B6, בשבילכם).
קבוצת העצות השניה מתייחסת למה לעשות ביום ראשון עצמו -
לקבוע משהו להמשך השבוע שכיף לצפות לו (חשוב, אם כי בזמן אמת לא מצליח לעודד אותי).
לשתות מים (מי אמר "נחמן שי" ולא קיבל?).
להאזין למוסיקה או לקרוא ספר (תמיד טוב, לא רק ביום ראשון).
לקיים שיחות נעימות עם עמיתים (בחיי, זה מה שהיה כתוב).
ובאופן כללי לקחת את הדברים בקלות ובפרופורציות (נשמע הגיוני!).
אבל אין ספק שה-עצה, שאני אישית הכי התחברתי אליה, היא העצה המנחמת "תמיד תזכרו שנשארו רק חמישה ימים עד יום חמישי". איך לא חשבתי על זה קודם...?
עד כאן להפעם. שיהיה יום ראשון אופטימי לכולנו!
ואם הזדהיתם עם המילים והתמונות כי גם עליכם יום ראשון מטיל מדי שבוע צל גדול במיוחד, מוזמנים לספר לי בתגובות איך אתם מרגישים לפעמים ביום ראשון - כדי שלא ארגיש לבד.
כבר אמרו חכמינו - צרת רבים - חצי נחמה :)