נקודת התחלה: Cabane du Combal
נקודת סיום: Courmayeur
מרחק: 15 ק"מ (460 מ' עליה, 1400 מ' ירידה)
10 שעות שינה מאוששת אותי. אנחנו משאירים את התרמילים בבקתה ויוצאים לטיול צדדי קצר לאגם קרחוני קטן הנמצא מעליה – 10 דק' הליכה לכל כיוון. כנראה שפעם, כשהקרחון היה גדול, גם האגם היה מרשים יותר. היום נשארה שם עין טורקיז קטנה, מוקפת באדמה סחופה שהשאיר אחריו הקרחון לאחר שנסוג.
עין טורקיז קטנה
חוזרים לבקתה, אוספים את הציוד ואת שני מארזי ה"פיקניק" שהזמנו, ויוצאים רק לקראת 9:00 לדרך – מנצלים את ה"פור" שהשגנו אתמול עם ההליכה הנוספת עד כאן. כמו ארוחת הערב אתמול, כך גם מארזי הפיקניק שקיבלנו היום הם כל כך נדיבים, שיספיקו לנו לארוחות הצהריים לשלושת הימים הקרובים.
היום צפוי לנו חצי יום עליה וחצי יום ירידה. בתחילת העליה, הנמצאת ממש מול הבקתה שלנו, פגישה מרגשת עם מלינה וקתי. הנושא החם על הפרק – "איפה מורן?" הפיניות מביאות איתן שמועות שלאחר שנפרדנו ממנה בלה שמפיו המשיכה עד בקתת מוטטס. בהמשך היום ננסה לבדוק מה קורה איתה.
איצטרובלים באור של בוקר
בינתיים, אנחנו מתחילים בטיפוס. גם היום, כתמול שלשום - העליה תלולה ומתמשכת והכל יפה מסביב... הבקתה שלנו הולכת ומתרחקת ועין הטורקיז שמעליה הולכת וקטנה ככל שאנו עולים.
אנחנו עולים והבקתה קטנה ומתרחקת
בנקודת הגובה הגבוהה ביותר יש כר עשב ענקי עליו אנחנו מתיישבים לנוח ולנשנש קצת שוקולד, כמו שעושים כולם. יש כאן תצפית נפלאה לעבר ההרים המושלגים וכיף פשוט לשבת ולבהות בנוף. למרות כמות האנשים הלא קטנה שמתקבצת במקום, הוא מצליח להשרות רוגע ושלווה. כאן גם יש קליטה פתאום ואני מצליחה ליצור קשר עם מורן. מתברר שהיא קפצה היישר לקורמאיור, שם לקחה לה יום מנוחה. צפירת הרגעה... אנחנו קובעים להפגש כשנגיע לשם.
למרות העליה הקשה שמאחורינו והירידה הקשה שלפנינו – אמור להיות היום יום לא ארוך ולכן אנחנו לוקחים ת'זמן, עניין שעוד יחזור אלינו כמו בומרנג בהמשך...
כר דשא רחב ונופים נהדרים
מכאן אנחנו מתחילים להדרדר כלפי מטה, תרתי משמע (תכף נגיע לזה)... עלינו לחצות כמה מעברי שלג, רובם קלים ולא מהווים כל בעיה. בשלב זה אני מרגישה כאב ברגל שמאל. לא משהו מיוחד, אבל כן משהו שתופס את תשומת ליבי.
מתחילים להדרדר בירידה
הבקתות הפזורות לאורך המסלול, גם אם לא לנים בהן, מסמנות תמיד איזושהי נקודת ציון להפסקה. וכך, לקראת צהריים אנו חולפים על פני בקתת Maison Vieille, מנופפים לשלום לידידותינו מתפוצות העולם, וממשיכים קצת הלאה מחפשים מקום לעצור בו. לא רחוק, מתחת לרכבל, אנחנו מוצאים מקום מושלם תחת עץ מחטני ענק הצופה על העמק ועל Courmayeur ומתיישבים לאכול את ארוחת הצהריים המפנקת שקיבלנו בבקתה בבוקר. כשאנחנו פותחים את הפיקניק שהזמנו אנחנו מגלים סעודת מלכים ממש, ומלבד הירקות, הפירות, השוקלדים, הגבינות, הביצים והלחם, יש גם מלח ושקית שמן זית - אלמנטרי! בקיצור, אם אתם שניים, ישנתם בבקתה הזו והזמנתם פיקניק – הסתפקו במארז אחד...
מקום מושלם לפיקניק
התקשינו לעזוב את העץ שלנו ולהתחיל בירידה לקורמאיור. אבל כשאין ברירה – אין ברירה. וכך, אנחנו מתחילים ללכת. עם הירידה, שהולכת ונעשית תלולה יותר ויותר, מתחזקים הכאבים ברגל. בניסיון לפצות על ה"מום" אני מעמיסה מאמץ גדול על החלק הקדמי של הרגל ועכשיו גם הברך השמאלית שלי מאותת לי לעצור.
לאחר תחנת הרכבל התחתונה הירידה נכנסת ליער ונעשית תלולה אף יותר ומזגזגת ללא רחמים. אני לא מצליחה ללכת. כואב לי מאחור, כואב לי מלפנים והירידה הופכת ממש לסיוט עבורי. עכשיו גם כבר אין טעם לחזור. אני יורדת לאט לאט לאט, כל צעד - סבל וכאב, כאשר גדודי מטיילים חולפים על פנינו בדילוגים עליזים. הירידה לא נגמרת, נדמה שאין לה סוף. אני כבר לא רואה כלום ורק רוצה להגיע למלון, להתקלח ולהכנס למיטה עד מחר. מתגנב לליבי גם חשש שלא אוכל עם כאבים כאלה להמשיך בכלל את הטרק ולעבור את הימים הבאים. ממש יאוש. הירידה לוקחת לנו שעות. זה כבר לא יהיה יום קצר כמו שציפינו...
ירידה קטלנית ביער
כוחו של הטרק הזה טמון בעיקר בנופים ובטבע, אך יחד עם זאת אחד המקומות שהכי שבו את ליבי בתמונות ושהכי חיכיתי להגיע אליהם היתה העיירה Dolonne הצמודה לקורמאיור. והנה הירידה הסתיימה, ואנחנו נכנסים אל Dolonne. אני מדדה בקושי, ולא מסוגלת לעשות צעד אחד נוסף מעבר למה שאני חייבת. אנחנו חולפים בין בתי האבן היפהפיים והעתיקים ובי לא נותר שום כח להתלהב מיפי המקום.
Dolonne
כבר קרוב ל- 18:00 ואנחנו חוצים את הגשר לקורמאיור כשאני מבטיחה לעצמי שלכאן עוד אחזור ודולון תחכה לי לפעם הבאה. ליד תחנת המידע אנחנו שמחים להפגש שוב עם נאור ורועי המשתכנים במלון סמוך. הילד הזה פשוט גדול מהחיים איך שהוא צועד ותמיד חיובי ומחייך. המלון שלנו, Bouton d'Or, הוא פיצוי הולם ליום האכזרי הזה. קיבלנו חדר נפלא ומפנק עם שתי מרפסות מתוקות לנוף הרים. אנחנו מתקלחים, מכבסים, וכבר אנחנו שוב בחוץ, נפגשים עם מורן וחוגגים את המפגש המחודש על פיצות ענקיות וקינוחי גלידה מהממים. השריר ברגל השתחרר כבמטה קסם, רק הברכיים עוד דואבות. למרות העייפות הגדולה אני מתקשה להרדם ומאד מוטרדת האם הכאבים יאפשרו לי להמשיך מחר הלאה...
Hotel Bouton d'Or
עוד תראי את הדרך - מתי כספי
