• Ora Gazit

הולכת קרוב

באוגוסט 2015 התחלתי להכין את עצמי לקראת טרק סובב מון בלאן. מכיוון שמבחינה פיזית מצבי היה פקקט אחרי שנים של הזנחה, ושעמדה לרשותי כמעט שנה לעבוד על זה, החלטתי להתחיל בקטן. כך מצאתי עצמי יוצאת להליכות בקירבת הבית. בכדי לנסות ולהתמיד בהתחייבות שלקחתי על עצמי, ניהלתי יומן פומבי בפייסבוק, בו שיתפתי את חבריי במראות הדרך המתחלפים, במחשבות ובקרעכצים.


פאסט-פורוורד - תקופת הקורונה. שוב הפכתי לקואץ' פוטטו, ושוב התחלתי ללכת - רק הפעם בלי טרק באופק... נזכרתי השבוע ביומן החביב ההוא שכתבתי אז, ובקריאה חוזרת הבנתי שהוא עדיין מצליח לשקף די במדויק את תחושותיי, גם עם חלוף הזמן. מראות הדרך המתחלפים די דומים, המחשבות הרצות בראש קצת אחרות - אבל למי אכפת? וגם הקרעכצים לא מהססים ומופיעים פה ושם.

21 באוגוסט 2015

חמש בבוקר. אני נשכבת על הגב ותוהה האם זה בדיוק הדבר הנכון לעשות. מבט מהיר מגלה שבחוץ עוד חושך. 'מי אמר שבקיץ מאיר מוקדם?' אני שואלת את עצמי, ובכוחות על נגררת מהמיטה, מתלבשת, שותה חצי כוס מים ויוצאת.

חמש ורבע. זוהי שעתם של חתולי הפחים, של מחלקי הלחם והחלב, של משוגעים כאלה ואחרים, והיום גם שלי. הרחוב חשוך, הרוח נעימה והכי חשוב – ההליכה מתחילה בירידה! לא יודעת אם זה בגלל שאני לא בכושר, בגלל שבאמת קיץ, או גם וגם, אבל בסוף הירידה הלא ארוכה אני מזיעה. מזיעה ויודעת ש -90% מהדרך שמצפה לי בהמשך תהיה בעליה...

רבע לשש. השמים סוף סוף מתבהרים. אני מחליטה לסטות רגע מהדרך אל תוך גן המשחקים שבו אפשר לשתות מים. על הספסל שני נערים בני 15 לכל היותר. שוכבים, אחד מרים ראש, מהמהם משהו לא ברור וחוזר לישון. וההורים שלהם? הם יודעים שהם כאן?

חמש חמישים ושבע בדיוק - פנסי הרחוב כבים. כנראה שבאמת כבר בוקר. לאט לאט מתרבות המכוניות, וגם אנשים שיצאו כמוני לצעדת הבוקר מתחילים להיראות בדרך. שש ורבע – חזרתי. פעם הסיבוב הזה היה לוקח לי 50 דקות. היום שעה. יש על מה לעבוד...

מה שמתחשק לי זה לישון | חומת ביה"ס הריאלי

22 באוגוסט 2015

אני מתעוררת. האיש שלצידי, זה שבכל השנים האחרונות לא קם אחרי 5 בבוקר, אומר לי בקול מנומנם: 'את יכולה לקום יותר מאוחר'. נו, זה בדיוק העידוד שלו אני זקוקה הבוקר כדי להצליח ולגשש את דרכי החוצה בחושך.

שוב חומת בית הספר הריאלי. האיש שעל הקיר עדיין ישן... שוב גן המשחקים שיש בו מים מחיי נפשות בדיוק באמצע הדרך שלי. גן המשחקים הקטן הזה יש בו פיתוי – דרכו עוברת הדרך הקצרה והבטוחה חזרה הביתה. ובכלל, את הדרך שבחרתי לעצמי חוצים לא מעט שבילים שיכולים לשמש כדרכי מילוט. אני מצליחה להתעלם מהם, לעת עתה לפחות. שש חמישים ושבע - אותו מקום, אותה שעה – פנסי הרחוב כבים. מסתבר שבניגוד לתאורת השביל המשותף לנו ולשכנינו הדתיים, פנסי הרחוב לא שומרים שבת. כל הכבוד לעיריית חיפה! חיסכון נאה.

פס של אור מסמן יפה את קו החוף. העננים הכבדים האפורים ששוכבים על המפרץ מרמזים לי שהסתיו כבר קרוב.

כשהיום עולה

23 באוגוסט 2015

לאט לאט אני לומדת את הימים ואת הדינמיקה שלהם ומגלה שהשקט והלבד שהיו לי כאן בסוף השבוע מתחלפים ברעש מכוניות ובהמולה של יום ראשון. אם עד עתה צעדתי כמעט בבדידות, כעת חולפים על פני אנשים ומכוניות כבר ברחוב שלנו, מגמה שתלך ותתעצם כשאצא לרחוב הראשי.


יוצאת מהבית עם שקית מלאה בצנצנות ריקות. הצנצנות - שהכילו פעם נס קפה, ריבה, שמן זית - מתאספות לנו על השיש ואז, יום אחד כשנמאס לי שהן מסתכלות עלי אני לוקחת אותן למיחזור. אני צועדת ו"משקשקת" עם שקית הזכוכיות ביד. לקראת סוף הירידה הצנצנות מושלכות אחר כבוד וברעש רב למיכל המיחזור הסגול ועכשיו אני חופשיה ומאושרת.

הפניה שבסוף הירידה מתחלפת בעליה. אני מורידה הילוך ומתחילה לטפס בכביש. הנשימות הופכות קצובות. איכשהו אני מוצאת את עצמי מיום ליום מעדיפה את העליות על פני הירידות. העליות דורשות אמנם לא מעט מאמץ, אבל הירידות לא נעימות לי ברגליים. כנראה שגם לזה צריך להתרגל.

ירידה תלולה

24 באוגוסט 2015

צד אחד של הרחוב שלנו מוצל ונסתר, מחופה בצמחיה, אבל תמיד מלא בחרא של כלבים. המדרכה שמנגד אמנם נקיה יותר, אך גם חשופה מאד - ביום לשמש ובלילה לאור הצהוב של פנסי הרחוב. אני מעדיפה את הצד החשוך, גם אם צריך להלך בו בזהירות יחסית, אבל היום הוא גדוש בערמות גזם ענקיות החוסמות לי את הדרך. כנראה שיום שני הוא יומה הגדול של מחלקת הגנים בעירייה. הדבר מאלץ אותי לזגזג בין המדרכה לכביש בכדי לעקוף את ערמות הענק. מלבד חוסר הנוחות שבדבר, על הדרך אני גם מאריכה לעצמי בעוד כמה מטרים את ההליכה.


למרות ההעדפה שלי לצד האפלולי, יש את המקומות בהם המדרכה נפתחת אל הנוף ואל העיר שפרוסה מתחתיי. הם פשוט מרחיבים את הלב. כשאגיע לצד השני של השלוחה עליה אני צועדת כל הפנסים כבר יכבו והמפרץ יזהר באור יום. היום גם רוח קלילה מנשבת ואני מרגישה אותה בגוף. אפילו השיער, שאני עובדת כל כך קשה להצמיח שוב בחודשים האחרונים, מתנפנף לו. במקומות האלה בדיוק אני שמחה פתאום שקמתי בחמש בבוקר, וחושבת – הלאה הגזם והחרא של הכלבים... הצלחתי לצמצם היום זמנים בשלוש דקות שלמות.

עוד לא הדליקו את הבוקר

25 באוגוסט 2015

בחיי שאני כבר מתחילה לזהות את הפרצופים הקבועים ברחוב. האיש המבוגר שמחכה בתחנת האוטובוס עם תיק שחור המונח על גופו כשרצועה בהצלב, הצעיר בג'ינס וטי-שירט ותיק גב (גם הוא שחור) הממתין לאוטובוס בצומת דניה, נהג ההסעות של חברת פ.א. הסעות וטיולים בע"מ הממתין לנוסעים במקום הקבוע, הנהג של מאפיית אגמי שפורק ארגזי לחם ליד ביה"ס הריאלי, האשה המבוגרת הצועדת במרץ ומביטה רק לרצפה - מודדת צעדים, וגם אוטובוס מס' 24 שחוצה את דרכי כל יום באותו מקום באותה שעה.

לאנשי הבוקר הרגלים קבועים. גם אני נצמדת לשעה הקבועה שלי, כי אני יודעת שכל ויתור קטן מצידי יוביל אותי למדרון חלקלק שאין ממנו חזרה. יחד עם זאת, בכל בוקר מחדש כשהשעון מצלצל אני נוטה להטיף לעולם על היתרונות שבשינוי הרגלים.


26 באוגוסט 2015

בימים האחרונים אני מרגישה כל חלק בגוף שלי. גם בזמן ההליכה, גם בשעות שבאות לאחר מכן. יש חלקים בגוף שאפילו לא זכרתי שהם קיימים. מתהלכת לי קצת כמו ברווז, נאנחת במעברים משכיבה לישיבה ומישיבה לעמידה, משמיעה כל מיני קולות של אדם מעונה, ובקיצור – מרחמת על עצמי כשרק יש לי הזדמנות...

נזכרתי שבשבוע שעבר קראתי איפשהו ברחבי הרשת על איש ישראלי שחלה בסרטן קטלני ויצא לריצה של 90 ומשהו קילומטרים כדי להלחם במחלה. נו, אם ככה - מי אני, שעם כל המכאובים שלי אוותר על שעה הליכה בבוקר...

בלדה למנקה הרחוב

29 באוגוסט 2015

אתמול, כשעלה הרעיון להתחיל את ההליכה מאוחר יותר וללכת על הטיילת לאורך החוף, הסתייגתי. לא אוהבת את הצפיפות שם, ומרגע שעולה השמש והחושך מסתלק אני מתחילה לסבול. גם אין שם כל עליה הגונה ואני אוהבת, מסתבר, "להרגיש" את המאמץ שדורשת ממני הליכת הבוקר. אבל הפיתוי ללכת עם שני הגברים שלי ניצח. הגענו לחוף ב- 6:00 ויחד עם המוני אנשים אחרים דהרנו לאורך 8 ק"מ תמימים, כשבכל עיקול או פינה מלך החוף שלנו מבורך על ידי מתעמלים אחרים ב'שלום' וב'בוקר טוב'. האמת? הרגשתי מוחמאת להיות לידו וגם ליד החייל הצעיר שכל כך התגעגעתי אליו בשבועיים האלה שסגר בצבא.

פנינו אל השמש העולה

31 באוגוסט 2015

יצאתי קצת יותר מאוחר, מוותרת לעצמי אחרי שאתמול חזרתי בלילה מתל אביב ממפגש בלוגרים שכותבים באתר "למטייל". היה בהחלט חשוב ומעניין, אבל מעבר לכל היה משמח לפגוש אנשים אהובים. רבקה'לה חברתי, רנצ'י איש הנגב, רחל המטיילת הבלתי נלאית, זיוה החביבה, אמה המצחיקה, איריס שעובדת על הליכה דרך המחשב, שירליץ שנראית בדיוק כמו בתמונה ודני שבלעדיו הייתי ממשיכה עד היום לעשות רונדלים ברחובות תל אביב. והזמן אף פעם לא מספיק כדי לפגוש באמת את כולם. חזרתי מלאת אנרגיות ומחשבות והתקשיתי להרדם. אז הבוקר, בזכות הקימה המאוחרת זכיתי לתפוס את השמש על חם. מסתבר שקצת אור על הבוקר לא הורג.

כמוך נולדו להנעים פטפוטים

1 בספטמבר 2015

אחד בספטמבר – תאריך מלא משמעות... שמחייב אותי החל מהיום להתחיל את הבוקר רבע שעה מוקדם יותר. אין ברירה, תעשיית הסנדביצ'ים נכנסת להילוך גבוה וצריך להספיק הכל עד שהילדים מתעוררים משנת היופי שלהם. אני מצליחה לקום ולצאת בחמש לדרך, להגיע בזמן, לטגן חביתות, לחתוך ירקות, לשטוף פירות, לארוז הכל יפה, להניח את המתנות על השולחן וגם לנשום.


מאחלת לילדי שלי ולילדים בכלל שילמדו להיות אנשים, להיות חברים טובים, להרגיש טוב עם עצמם ולעשות טוב לאחרים. כל השאר (היסטוריה, חשבון, אנגלית, תנך ושאר מרעין בישין) כבר יגיע מעצמו.... שנת לימודים טובה שתהיה!

כשאור דולק בחלונך

2 בספטמבר 2015

מוקדם בבוקר אפשר כבר להרגיש את הסתיו נושם. רוח קלילה ונעימה עוטפת אותי והגוף כבר נענה יותר בשמחה לאתגר. ב"מצפור זייד" אני שואלת את עצמי, 'מי זה השאול-זייד הזה שהרוויח כזה מצפור אל מול הנוף?'. מעיון חטוף בגוגל אני לומדת כי קודם כל המצפור הוא חלק ממסלול תיירותי בשם "דרך נוף חיפה" המחבר בין 21 מצפורים בעיר. אני גם מגלה כי שאול זייד, שעל שמו מצפור מס' 7, נולד וגדל בחיפה והיה, בין השאר, מראשוני המודדים בארץ ישראל. אני תוהה אם היתה היכרות בינו ובין סבא שלי, שעסק גם הוא בתחום המדידה. לא בטוחה אם עדיין יש כיום עם מי לברר את השאלה.

רואים רחוק רואים שקוף | מצפור זיד

12 בספטמבר 2015

מלא זמן לא כתבתי. כי כמה כבר אפשר ללהג על שעה הליכה בבוקר? בהליכה המחשבות המגיעות מעצמן, לא זקוקות להזמנה מיוחדת. אני אוהבת את הניתוק בין הרגליים ההולכות המתאמצות לבין הראש המרחף לו במחוזות אחרים.

הדרך עוברת על יד מה שהיה פעם – הגבעה – עליה עמד עץ אורן בודד. בקיץ היינו הולכים ומחפשים שם ירוקת החמור ובעזרת מקל ארוך משחררים את הזרעים שנורו לכל עבר. יום אחד עלו הדחפורים על הגבעה, הורידו את העץ, רמסו את ירוקת החמור, והפכו את המקום לבור ענקי מתוכו התחיל לבצבץ אט אט גוש גדול ואפור. מסתבר שמקימים כאן מרכז מסחרי.

היה היתה גבעת עפר עם שמש וקוצים ויום אחד עלו עליה חבר חלוצים

20 בספטמבר 2015

טוב, זה באמת אחד הרגעים המצחיקים שהיו לי בהליכה. האמת שבהליכה יש מחשבות, יש מאמץ, לפעמים איזה פחד קטן מתגנב - אבל רגעים מצחיקים אין! אני בדרך כלל הולכת דרוכה - לרעשים, לתזוזות. נו, בכל זאת (פולניה) לבד בחושך... אז היום, לקראת סוף הדרך הרגשתי שמישהו מסתכל עלי ומיד נכנסתי לכוננות. מפה לשם התברר שמדובר בפרה על גג. מסכנה, ישנה כל הלילה בחוץ...

עלתה על הגג הטילה ביצה

19 באוקטובר 2015

לרגל עונת הסכינים הפוקדת אותנו, ולמרות שמכל עבר אומרים לנו "לשמור על השגרה", קיבלתי החלטה לשנות מהרגליי המגונים ללכת בשעות החושך העוטפות והנעימות. כזו אני, פחדנית, תבוסתנית ומבוהלת. פתאום, תחת השמש הקופחת של שבע בבוקר, מסתבר שיש לי צל! צל שעד עכשיו חשכת הבוקר הצליחה להסוות במקצוענות.

הדרך שלי בימים האחרונים מוצפת באור יום, אני נושמת אוויר מזוהם של טורי מכוניות התקועות בפקקים אין סופיים, עושה סלאלום בין ילדים הממהרים על המדרכות "שלי" לבית הספר, עומדת באור באדום ומקללת עד שמתחלף, ומתגעגעת לאפלולית, ללבד ולשקט של לפנות בוקר.

הצל שלי ואני יצאנו לדרך

26 באוקטובר 2015

בערב שקעתי בהתלבטויות הרות גורל: האם לרגל החורף שהגיע לו פתאום אלבש להליכה חולצה ארוכה? או שמא הגופיה החבוטה שלי תספיק? האם להשאיר את המשקפיים בבית (שכן כל מרכיב משקפיים מתחיל יודע שהשילוב בין גשם לבינם הוא קטלני)? חישבתי מהלכים כיצד להגן על הטלפון הנייד שלי מפני הרטיבות ובקיצור נכנסתי לכוננות חורף.

לפנות בוקר התעוררתי לשמע מבול רציני, טפחתי לעצמי על השכם וידעתי שלקחתי החלטות נכונות!! השמחה היתה קצרה והופרה על ידי ההבנה שקולות המים שאני שומעת עולים מהמקלחת... קמתי אל יום שמשי ובהיר ואין כמעט זכר לגשם של אתמול.

למען הסקרנים – הלכתי עם הגופיה החבוטה ועם המשקפיים. שלולית פה, שלולית שם, שאריות עלים ומחטי אורנים פזורים, אוויר נקי מאבק. זהו, אפשר לחזור לשעון קיץ.

עקבות הסערה היו בכל מקום

וזהו, כאן באבחת קולמוס מסתיים לו היומן שאך זה התחיל, ואנא אני באה עכשיו? סתם, סתם... בקיצור, היה לי ממש נחמד לחזור ליומן הזה, ובעיקר להיזכר ולתת לו כאן מקום. הוא פיזר לי המון רמזים לדברים שקרו ממש ברדיוס הקטנטן שלי לפני 5 שנים. חשבתי על הדברים שהשתנו מאז - היה לי שיער קצר וילד בצבא, הכנתי סנדביצ'ים לבית הספר, היה בית ספר!!! העדפתי לצעוד בצד החשוך של הרחוב, וכן –היתה גם תקופה של פיגועי סכינים ברחובות.


הקריאה החוזרת גרמה לי גם להכיר בכל הדברים היציבים בחיים שלי - חילופי העונות, האנשים האהובים שסובבים אותי, ההליכה שגם היום עדיין מתחילה בירידה, האיש שעל קיר הריאלי שטרם התעורר. הסיבוב ממשיך לקחת לי כשעה ועדיין, כל בוקר מחדש, אני צריכה שכנוע פנימי עמוק בשביל לשלוף את עצמי מהמיטה ולצאת לדרך...


אהבתם? איזה כיף!!

כאן תוכלו לקרוא על עוד סיפורים קטנים מהחיים שלי. אולי אפילו תמצאו דמיון לאלה שלכם...


השאירו לי תגובה למטה - זה ישמח אותי :) מוזמנים גם לרשם לרשימת התפוצה של הבלוג בקוביית ההרשמה שבתחתית הדף. כך תוכלו לקבל ראשונים כל פוסט חדש שאני מפרסמת.

היו שלום בינתיים עד הסגר הבא...


מוזמנים להרשם לבלוג ולקבל למייל כל חלום חדש שמתפרסם
  • קבוצת טיולים בראש טוב
  • Facebook
  • אינסטגרם

זכויות יוצרים חלומות שמורים © כל הזכויות שמורות לאורה גזית