שביל רכבת העמק | מקטע 1
20 ספטמבר 2026
מרחק: 10 ק"מ
נקודת התחלה: מוזיאון רכבת ישראל, חיפה
נקודת סיום: בית העלמין המוסלמי, נשר
פתאום קם אדם בשם ארהל'ה ברינדט והתחיל ללכת. הוא גם חקר ולמד ואף פרסם ספר (2012) שבאמצעותו הכריז על מיסוד "שביל רכבת העמק". אני אוהבת חוקרים מטעם עצמם, אנשים שיש להם תשוקה לרעיון, לנושא, לתופעה - והם משקיעים ומטפחים ומעצימים אותה, ומרגישים עשירים ומאושרים עם כל "פיצוח". על השביל הזה לא שמעתי עד עכשיו ובהיעדר חופשה ראויה בחו"ל בשלוש השנים האחרונות, ומשבן זוגי החליט להתחיל לצעוד בו, לא היססתי והזמנתי את עצמי מיד להצטרף.
"שביל רכבת העמק" הנו טרק בן כ- 150 ק"מ, אשר מנסה לעקוב אחר תוואי רכבת העמק המיתולוגית שפעלה בתחילת המאה ה- 20 בין חיפה לדרעא ומשם לדמשק. הוא כמובן, לצערנו, לא יקח אותנו עד לתחנה האחרונה – זה יקרה, כמאמר השיר - רק "כשיבוא שלום אז ברכבת ניסע לדמשק". לעת עתה נסתפק להלך לאורך התחנות ההיסטוריות בתחומי ישראל, מחיפה ועד חמת גדר. השביל, כמוזכר למעלה, הוא פרוייקט אישי די וותיק (בן 14 שנים) שלא הוכרז ולא סומן כשביל רשמי. לפיכך נצטרך להתאים את עצמנו לתהפוכות הזמן והשינויים מאז הוצאת הספר (בינוי, סלילת כבישים, הנחת מסילות רכבת, כיבוש שטחי בור ועוד) ולשמור על גמישות וסקרנות.
אז יצאנו לדרך, ומעבר להנאה שבמעקב אחרי רכבת העמק ומהגילויים שמזמן השביל, יש טעם נוסף ליציאה בתקופה כה סוערת, רגישה ורוויית אלימות ושנאה. היסטוריית השביל מלמדת אותנו, אולי יותר מכל, על האפשרויות הגלומות בקשרים טובים והדוקים עם שכנינו הקרובים והרחוקים. הכתיבה והצילומים כרגיל יתמקדו בחוויה האישית שלי, בתחושות ובמראות. תיאור מפורט של המסלול כולו ניתן למצוא בספר "שביל רכבת העמק: מדריך טיול בעקבות רכבת העמק" (ארהל'ה ברינדט, הוצאת דורון ספרים, 2012).
אמנם סוף ספטמבר בואכה אוקטובר, אך מזג האוויר עדיין מזכיר יותר את חום יולי-אוגוסט, לפיכך השכמנו עם שחר. סמוך לשעה 6:00 אנחנו חונים בקרבת רחוב הקטר, ויוצאים לדרך מנקודת ההתחלה בפתח מוזיאון רכבת ישראל. המוזיאון שוכן במבנה תחנת חיפה מזרח ההיסטורית, ששימשה נקודת מוצא לרכבת העמק. מוזיאון קטן וחמוד שבעבר מאד נהנינו לבקר בו עם הילדים. משם - "פנינו אל השמש העולה דרכנו שוב פונה מזרחה".
מתפתלים מעט ברחובות השקטים והמנומנמים ומהר מאד מגיעים לתחומי אָרְד אַל-יָהוּד - השכונה היהודית שפרצה ראשונה את חומות העיר חיפה. הבתים הישנים יפהפיים, חלקם הגדול נראה נטוש - פעורי חלונות או אטומי חלונות; בבתים אחרים נראה שיש פעילות אנושית – כביסה מתנפנפת, עציץ ירוק, מכונית חונה.
השמש עולה לאט והאור הרך מציף את העיר, אך היא עדיין נמוכה מספיק בכדי שנהנה מעוד זמן בחסות הצל הנעים שעושים הבתים. בהמשך היום הצל יעלם לחלוטין ושמש תקפח על ראשנו בעוז.
הליכה קצרה והגענו לתחנת הדלק פז, שבשירותים שלה אנחנו תולים תקוות גדולות. לאכזבתנו מסתבר שהם סתומים. נאמר לנו שהשרברב אמור להגיע מאוחר יותר. לנו אין זמן לחכות, אבל האמת? נראה על פי המצב שהשירותים שם סתומים לא מהיום וגם לא מלפני שבוע (לכאורה). נצטרך למצוא למוצאותינו מקום חלופי בהמשך הדרך. בינתיים אנחנו עושים סוציאליזציה עם עוברי אורח.
מכאן השביל אינו שביל כלל וכלל. אנו צועדים באחד הרחובות הסואנים ביותר בחיפה – דרך בר יהודה. למזלנו השילוב של שעת בוקר מוקדמת עם ערב יום כיפור מותיר גם את הכביש הראשי הזה כמעט נטול מכוניות. אנחנו עוברים על פני בית דובק היפהפה והמתפורר, מפעל הטבק של משפחת קרמאן. דלת פתוחה קוראת לנו פנימה. אנחנו מציצים וממשיכים בתקווה לסיים את משימתנו בתחנת הדלק הבאה שכבר נראית מרחוק.
לכל שביל יש את המלאכים שלו, אך מסתבר שלא תמיד יש להם כנפיים והילה מעל הראש. בתחנת הדלק יש חנות נוחות ולשמחתנו בתוכה יש גם נוחיות. בעל המקום אמנם נענה לבקשתנו, אך נותר חשדן ולא נעים. ביציאתנו נאחל למלאך השביל הזועף "חתימה טובה", תכלס עשה מצווה...
היעד הבא הוא גשר פז (או "גשר של" כמו שזלמן נהג לכנות אותו). באופן מפתיע זו הפעם הראשונה שיש לי הזדמנות לראות מקרוב, ממש לגעת ולא תוך כדי נסיעה חולפת, את עבודת הקיר המונומנטלית של גרשון קניספל "התפתחות התנועה האנושית". היצירה הוצבה על צידו הדרומי של הגשר בשנת 1977, נגנבה, ובתחילת שנות ה- 2000 שוחזרה והותאמה לגשר המחודש שנפגע במלחמת לבנון השניה.
על הצד השני של הגשר מתנוססת הברכה – בואכם לשלום - לבאים בשערי העיר. כמה יפה. ברכה מהימים שבהם המילה "שלום" והשאיפה לשלום עדיין לא נחשבה למוקצה, שלא לומר לבגידה.
מזרחית משם, בגשר גדוד 21, אנחנו עולים ואז יורדים ועוברים את הכביש לצידו הצפוני. לא לפני שאנחנו עורכים תצפית מראש הגשר – כפי שהומלץ בספר - לעבר גשר פז ואל המבואות המזרחיים של העיר חיפה, שזה עתה השארנו מאחורינו.
מבנהו ההיסטורי, הגמלוני והבולט, של מפעל "הזרע" חולש על הטיילת המובילה לנחל סעדיה. המבנה נטוש ולידו מתבצעות עבודות בינוי כלשהן. מנגד, הטיילת היא מן עוף מוזר ומאולף ביחס לנוף הפראי של הנחל. כאילו מדובר בשני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. הטיילת הקצרה והבנויה עטורה פרחים ורצופה בדשא(!!!???), אחד הגידולים הפחות מותאמים לקיץ הישראלי בכלל, ולמיקום המשונה שנבחר כאן בפרט.
בנחל סעדיה נעצור להפסקת שתיה. יושבים על אבן ומתבאסים מהטינופת שמשאיר סביב הישראלי המכוער, ומחוסר האכיפה העירונית במקום. כמה חבל לראות פנינת טבע נפלאה שכזו טובלת בכל כך הרבה לכלוך. בפעם הבאה נגיע מצויידים בשקיות ונאסוף את שאחרים השאירו.
התאוששנו והמשכנו דרך צומת הצ'ק פוסט לרחוב השיש. הספר מבטיח למצוא שם את השריד הראשון האמיתי מרכבת העמק – מסילת ברזל שממנה נצעד בתוואי המקורי של הרכבת. אך לא מסילה ולא נעליים. רק דרך עפר חסומה בגדרות גבוהות ובלתי עבירות. את התוואי ניתן רק לדמיין, ומהמסילה נותר רק שם הרחוב הסמוך – רחוב המסילה.
אם עד עכשיו השביל תאם 1:1 לתיאורי הספר, בנקודה זו הדברים התחילו להשתבש. ידענו שנידרש לאילתורים עקב שינויי בינוי, אך לא חשבנו שניתקל בכך כל כך מוקדם. אז מכאן אנחנו מתנהלים תחת תנאים חדשים בניסיון להמשיך באופן כללי בכיוון המתוכנן. אחריך איגוף אנחנו מאתרים את בית עובדי המסילה של תחנת הרכבת חווסה. הוא נראה במצב שימור טוב מזה המוצג בספר – הונח עליו גג, החלונות נסגרו ומסביבו הוקמה גדר.
שעת הבוקר לא מרחמת והשמש כבר קופחת. מכיוון שהנתיב המקורי אבד אנחנו מפלסים דרכנו בין קוצים וערמות אשפה, לעיתים טועים ואז חוזרים ומנסים שוב מכיוון אחר.
בסופו של דבר נכנעים לחום, לקוצים ולאבדן הדרך ומחליטים לחתוך דרך המבנים ה"ציוריים" של אזור התעשייה תל חנן. מתיישבים על מדרגות מצופות דשא סינטטי ולוקחים הפסקת סנדביץ' ושתיה ביחד עם מסי ורונאלדו.
אזור התעשיה מפגין יצירתיות ומפגיש אותנו עם פרה שעלתה על הגג (לא ראינו אם הטילה ביצה), עם יצירות מקומיות קצת מוזרות, ועם שלושה חתולים סקרנים שבאים להתלטף. אחד מנצל את ההזדמנות עד הסוף והשניים האחרים נותרים במרחק בטוח.
הספר ממשיך בשלו בתוואי מדומה שכבר אינו קיים במציאות, ואנחנו במקביל ממשיכים ליצור נתיב חדש שיביא אותנו ליעד הבא – בית הקברות המוסלמי של בלד א-שייח' שנמצא בפאתי נשר.
לאחר כ- 3 שעות מנקודת ההתחלה הגענו לבית הקברות. חסכנו השתטחות על קברו של עז א דין אל קסאם, אבל אנחנו מתיישבים לידו בצל, שותים ומחשבים את המשך דרכנו. פה אחד מחליטים לסיים בנקודה זו את המקטע הראשון שלנו בשביל רכבת העמק. על פי הספר המקטע מסתיים ביגור, אבל לאור נסיבות החום והעייפות הספיקו לנו הריגושים להיום.
נפרדים מבית הקברות המוזנח ומצל עצי הזית הכורעים תחת עול הפרי הרב. אתמול בדיוק מסקנו את הזיתים מהעץ שלנו ובעוד חודש וקצת נהנה מטעמם. שני קווי מטרונית (עם מזגן!!) יביאו אותנו חזרה לאוטו והביתה.
נקווה שנמצא בתוכנו את הכוחות ואת הזמן המתאים להמשיך ליתר מקטעי השביל הזה. מדובר בשביל קשוח למדי, גם מבחינת האילתורים הנדרשים וגם מבחינת נקודות העניין שאינן שגרתיות. למרות זאת, יש לי תחושה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה...
מוזמנים לקרוא על טרקים נוספים שעשינו בארץ ובעולם, להמשיך ללוות את קורותינו בשביל רכבת העמק, ולהחזיק איתנו בתקווה שפעם נוכל לחיות כאן בצורה נורמלית בשלום ואחווה עם שכנינו.
יוזמה נהדרת ומאד מדכאת. לטייל בחצר האחורית....יופי של סיפור בכל מקרה