שביל רכבת העמק | מקטע 2
מרחק: 16 ק"מ
התחלה: בית העלמין המוסלמי, נשר
סיום: תחנת רכבת העמק קריית חרושת
לשביל במקטע זה היה קסם מיוחד שהצליח להשתמר לכל אורכו. יתכן שתרמה לכך העובדה שחלק גדול מהזמן הלכנו על תוואי הרכבת עצמו, עקבנו אחרי המסילה ממש והצלחנו כמעט לשמוע את שאון קטר הקיטור. גם מזג האוויר היה לצידנו וזכינו ליום מעונן חלקית עם גשם לפרקים. יצאנו לדרך מנקודת הסיום של המקטע הקודם כדי להשלים קודם כל את מה ששייך למקטע הראשון בספר. משם המשכנו ישירות למקטע השני במלואו.
במזרח השמש לא ממהרת לעלות, אורות הנאון של מספרת ליטל לוי עדיין דולקים, ורק חתול בודד יזכיר לנו את שהיה כאן השכם בבוקר כאשר יצאנו לדרך.
החלק הראשון של היום במגמת טיפוס די משמעותי על הרכס הכרמל. בתחילה עליה סבירה ביותר לאורך הכביש. יש מדרכה ומיעוט כלי הרכב בשעת הבוקר המוקדמת לא מאיימת על ההולך בדרך. על ההתחלה מתנוסס לו מול עינינו הסרט הצהוב, סמל התקווה להשבת החטופים. תזכורת כואבת, גם כאן. וכמו שאומרים - "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה" - זה בדיוק מה שקרה. אבל בל נקדים את המאוחר...
מאידך, מיד אחרי שנשר מסתיימת ופונים שמאלה בכביש לפארק הכרמל – הנוף אמנם נפתח מלא העין, אך גם נגמרת המדרכה. ההליכה בחלק זה מסוכנת למדי, שכן הולכים על שול הכביש הצר. אז אנחנו עולים בכביש ונושאים תפילה שנהגי הבוקר ישגיחו בנו, יעשו עמנו חסד וישמרו אותנו בחיים. אחרי עיקול משמעותי בכביש נגיע למקום שבו מתחילה העליה האמיתית בתוך הסבך הכרמלי, רגע אחרי שניתקל בשלטי אזהרה.
מפלסים דרך באשפה ומיד פונים דרומה וממשיכים מעלה אל ההר בשביל טיולים מסומן ירוק. העליה תלולה והשביל שאינו מתוחזק כלל וכלל מקשה על ההליכה. אבל לאט-לאט, צעד ועוד צעד, הגענו לגובה 200 מ' מעל פני הים. החורש הים תיכוני הטיפוסי כל כך לכרמל מצל עלינו רוב הזמן, והשמש העולה מבצבצת פה ושם מבעד לענפים.
כשעה מתחילת הדרך אנחנו נפגשים ברום הגובה אליו נגיע היום בפיצול שבילים. ארהל'ה בספר גורס ירוק, השטח גורס שחור, אנחנו עצמנו חלוקים בדעותינו וכל אחד "תופס צד". בינתיים אנחנו מחפשים תשובות ונהנים מהנוף הפתוח שתחתינו לכיוון נשר, מפרץ חיפה ועמק זבולון.
בדיון על בחירת הנתיב הכריעה לבסוף האפליקציה, אבל הזהות האמביוולנטית של השביל הזה ממשיכה ללוות אותנו עד יגור. לעיתים הוא מסומן שחור, לעיתים הוא מסומן ירוק, ובלא מעט מקרים הוא פשוט גם שחור וגם ירוק. אז השטח צדק, האפליקציה צדקה, הספר צדק ו- ארהל'ה צדק.
השביל בקטע הזה ועד יגור מתוחזק בצורה מעולה ומאד קל ונעים להלך בו. זהו שביל-מרפסת מקסים החובק את ההר מצידו הצפוני, ולמעשה מלווה את נתיב רכבת העמק מגבוה. מהעמק למטה מגיע אלינו לא שאון הרכבת, כי אם שאון המכוניות הנוסעות על שני הכבישים הראשיים, 75 ו- 752, שנמתחים בין חיפה ליגור. אין ספק שהאביב היא העונה המומלצת לטייל כאן. יחד עם זאת, למרות הצהוב השולט בעונה זו על ההר הירוק כל ימות השנה – יפה כאן מאד גם בסוף הקיץ בואכה סתיו.
עם כניסתנו לקיבוץ יגור אנחנו נתקלים במקרה בעגלת "קפה אסיף" שבאה לנו בדיוק בזמן. המקום הוקם לזכרו של אסיף לוגר, בן הקיבוץ שנפל בקרבות בעזה. חור בלב שלא ניתן לאחות, אבדן שלא ניתן לקבל. הפינה המקסימה שהוקמה למרגלות הכרמל, בין עצי החורש ובסמוך לשביל ישראל מאפשרת עצירה, נשימה, געגוע והרהור. שתינו קפה, אכלנו עוגיית ענק טעימה, והמשכנו בדרך.
השיטוט הקצר בקיבוץ יגור חושף בפנינו הרבה אפשרויות מעניינות, ונראה שבהחלט שווה לקחת את הזמן ולתור את הקיבוץ. אך אנחנו לא מאפשרים ל- FOMO לנהל אותנו ומתרכזים בנושא העיקרי שלשמו נתכנסנו – שביל רכבת העמק. תחנת הרכבת ביגור שינתה לאורך השנים את שמה וגם את מיקומה. כיום ניתן לראות כאן את מבנה המסילאים שמשומר היטב, ולידו קרון שלצערנו היה נעול. בתוכו תערוכה היסטורית קטנה שהסתפקנו בהצצה עליה דרך החלונות.
ביציאה, לפני שנתחבר לחלק הבא של השביל, אנחנו חולפים על פני אזור שבו ממוקמים מפעלי הקיבוץ. האסתטיקה התעשייתית עומדת בניגוד גמור לטבע הירוק והפתוח שבו צעדנו עד כה, וגם לנופים שילוו אותנו בהמשך הדרך. אבל גם בה יש משהו מלבב.
משלב זה נעקוב אחר נחל הקישון, שלאורכו נמתחו פסי רכבת העמק באזור זה. בספר הקורא נדרש לנווט באמצעות ספירת עמודי מתח גבוה. במציאות, מאז יציאתו לאור, נסללה טיילת אחת ארוכה ומקסימה שמוליכה את הצועד בשביל לאורך הנחל. היא רצופה בהצצות ליובלי מים, מחופה בצמחיית נחלים עשירה ומגוונת, ונוחה מאד לצעידה. לאורכה של הטיילת פזורים רמזים רבים לרכבת העמק, אחריהם נעקוב בהמשך.
אנחנו צועדים כמעט לבד לגמרי, הכל שקט ופסטורלי, וכתוספת מושלמת גשם מתחיל לרדת ומעמיק את גווני הירוק הרבים שעוטפים אותנו. סוף סוף יש לי שימוש לכובע שלקחתי איתי. בעלי משקפיים ידעו להעריך כובע בגשם.
לאחר שהטיילת חוצה את הנחל על גשרון קטן אנחנו יוצאים לשמש. היום היא מסתתרת פה ושם מאחורי העננים ומאפשרת לנו לצלוח את הקטעים החשופים הבאים עד לסוף המקטע השני בהנאה רבה.
עד פארק העמקים הדרך מלווה, כאמור, בצמחיה האופיינית לגדות מקורות מים. חלקה טבעית וחלקה נטועה באופן יזום. על הדרך נפגוש מספר עצים ענקיים, בני עשרות – אם לא מאות - שנים, מרשימים ביותר.
אנחנו מופתעים מהניקיון והתחזוקה, שכאילו לא מתאימים למקום שהוא כה נגיש. רואים שיש יד שמטפלת ודואגת. גיזום ענפים סוררים ש"פרצו" לשביל, איסוף אשפה שכל כך התרגלנו לראות במקומות אחרים דומים – ובעיקר סביב מקומות לישיבה וחניה, ואין סימני מדורות. אני לא יודעת מי מתחזק את השביל הזה, אבל מגיע לו צל"ש על ההתמודדות מול המטייל הישראלי הממוצע.
יוצא מכלל זה הוא חלק המסילה המקורי הנמצא במפגש הבא שלנו עם רכבת העמק – שני גשרי הרכבת המקושתים בצומת שער העמקים. הגשר הגדול מביניהם, היפהפה בעל 6 הקשתות, טובע בקוצים ובצמחיה סבוכה, ורק יודעי ח"ן יבחינו במסילה המבצבצת מעליו פה ושם.
הגישה אל חלקו העליון של הגשר חסומה ונאלצנו לפלס דרכנו באופן יצירתי – לאמיצי לב בלבד. מזל שבאנו עם בגדים ארוכים. נעצבנו מאד לגלות את ההזנחה של המקום ההיסטורי החשוב והיפה הזה. בעבר טיילנו על הגשר אשר אז היה שמור ונקי והמסילה חשופה, נגישה ומטופחת. כמה חבל.
מכאן הספר מפנה למעיין אלרואי ולאחריו מחזיר את המטייל לגדות הקישון. מאחר ומאז כתיבתו הוקם פארק קטן ואיכותי המלווה את נתיב רכבת העמק ממעיין אלרואי ועד קרית חרושת, אנחנו בוחרים להיות נאמנים לרכבת העמק, לעזוב את הקישון ולצעוד לאורך הפארק. מעיין אלרואי הוא מקום נעים ומוצל עם נביעה היוצרת בריכת מים קטנה וצלולה – מה שמזמן כמובן בני אנוש. אלמנט האדם, שכמעט ולא פגשנו בו עד כה לאורך היום, איפיין את הקטע האחרון מכאן ועד סיום המסלול בקרית חרושת.
הקטע המתחיל במעין אלרואי, דרך תחנת הרכבת אלרואי, ומסתיים בתחנת הרכבת בקרית חרושת (פארק הקטר) הוא אתר תיירותי למדי, נקי ומסודר. זהו פארק של כקילומטר אחד עם שביל להולכי רגל ושביל אופניים, הנמתחים לאורך מסילת הברזל הישנה.
נמצא כאן את שתי תחנות הרכבת ההיסטוריות, מספר קרונות וקטרים שהובאו לכאן ונצבעו בצבעים עליזים, פינות ישיבה ומשחק, שלטי הסבר, ותערוכת חוץ של צילומים היסטוריים שהוצבו לאורך התוואי אך רובם מתקלפים ודהויים כבר ודורשים שחזור ותחזוקה.
וכמו בכל כך הרבה נדבכים אחרים בחיינו הנוכחיים, גם כאן זלמן כאילו מתפרץ לתמונה שלכאורה לא קשורה אליו כלל, ואומר לנו לזכור. להילחם על הזיכרון של מה שקרה ולא לשכוח לעולם. זלמן, אריה זלמנוביץ, נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ב- 7/10/2023, נרצח בשבי החמאס ב- 17/11/2023, והושב לקבורה ב- 21/10/2025. אנחנו זוכרים אותו ואת סופו המר והמיותר. והמקום הזה מזכיר לנו את הביקור שעשינו ביחד איתו כאן לפני 26 שנים. בבית נמצא את התמונות באלבום שמראות כמה שעות של בילוי משפחתי. אבא, אמא, שני ילדים קטנים וסבא צעיר לשני נכדים. הקטר שבתמונות כבר איננו, גם זלמן איננו, הילדים כבר גדולים ואנחנו בגיל שבו זלמן היה אז (פלוס-מינוס).
בקרית חרושת מסתיים המקטע השני שצעדנו בשביל רכבת העמק. מכאן יקח אותנו האוטובוס השכונתי עד מרכז קרית טבעון, ומשם ניסע באוטובוס נוסף עד נשר, שם השארנו את האוטו שלנו בבוקר. אנחנו מבינים שהלוגיסטיקה היחסית קטנה שהיתה לנו עד כה, תלך ותסתבך ככל שנרחיק מהבית בחיפה. שעת צהריים. הגענו לאוטו. אורות הנאון של מספרת ליטל לוי כבו מזמן. זמן להתחיל לדמיין ולתכנן את המקטע השלישי של השביל.
לקריאת הפוסט על ההליכה שלנו במקטע הראשון של שביל רכבת העמק.
מוזמנים לקרוא על טרקים נוספים שעשינו בארץ ובעולם, ולהמשיך ללוות את קורותינו בשביל רכבת העמק.
תגובות