חמש מתנות קטנות

20/01/2018

אשה, ארוזה במיטב בגדיה לוחשת אל הטלפון הנייד שלה 'את יודעת, לפני 50 שנה...', ואני, שלא מצליחה לשמוע את סוף השיחה, נותרת עם השאלה - מה קרה אז? וחושבת לעצמי – 50 שנה זה המון!!

וככה, לכבוד גיל 50 חזרתי שנה לאחור, נברתי בהיסטוריה הקרובה מאד וחיפשתי את המתנות היפות ביותר שקיבלתי מעצמי ומאחרים בשנה האחרונה - שנת ה- 50 שלי. שנה שלאחריה אוכל להרים את הראש בגאון ולומר בפה מלא (או לפחות ללחוש לטלפון) את המשפט שיתחיל במילים "לפני 50 שנה...".

 

ומה גיליתי? גיליתי שקיבלתי המון מתנות השנה, ושמאד קשה לבחור! ולכן החלטתי לספר על חמש מתנות קטנות – אחת לכל עשור. מתנות שעושות טוב על הנשמה, שנותנות דרייב להמשך, שזוכרים אותן גם אחרי הרבה זמן (בכל זאת נשארו לי עוד לפחות 70 שנה, לא?).

מתנה ראשונה - הרכבת

הפכתי באחת נתינה של רכבת ישראל, כאשר התחלתי לעבוד בעיר אחרת. הרכבת היא כר פורה לאין סוף אפשרויות צילום וסיטואציות מצחיקות, או עצובות, שנתפסות בעדשת המצלמה. היא מקור בלתי נדלה לסיפורים הקטנים שאנשים לא חשים בושה לשתף בהם את כל הקרון כאשר הם מדברים ללא פילטרים ובקולי קולות בטלפון.

 

הנסיעה היומיומית אינה עניין קל בהכרח, אך היא מרתקת מאין כמוה, ותמיד מזמנת לי הפתעות - מתנות קטנות. הנה למשל, רכבת בוקר מפוצצת ולכבודי קם חייל. אני אומרת לו בקול אמהי: 'זה בסדר, שב' (ומתלבטת ביני לבין עצמי מה אני נראית יותר – זקנה או בהריון), אבל הוא מתעקש שאשב במקומו; ובבוקר אחר אני משלמת ממיטב כספי למקום שמור ב"קרון השקט" ומקבלת אותו בחבילה אחת עם תינוק צורח; אחר הצהריים בעודי ממתינה על הרציף בדרכי חזרה הביתה - ילד, אולי בן 10, מסתובב הלוך ושוב, מוטרד, מדבר עם אמו בטלפון. אני מצותתת לשיחה ומבינה שאינו יודע על איזו רכבת עליו לעלות ואומרת לו: 'בוא אקח אותך לרכבת הנכונה. תגיד לאמא שהכל בסדר'. וקולות הפקחים הצועקים אל המיקרופון הוראות והודעות - המלוות בפרשנות אישית שלעיתים גובלת ב... WTF? כמו הפעם ההיא שהפקח הכריז: 'הרכבת לאשדוד מבוטלת עקב דריסת אדם'.

אם אלו לא מתנות קטנות, אז מה כן?

 

מתנה שניה - הסדנה

אנחנו נוחתות בשדה התעופה המושלג של סופיה. קבוצת נשים שזה עתה התוודעו זו לזו וכבר נרקמו חוטי ידידות ראשונים. נשים שעשו כבר דרך בחיים שלהן, שראו משהו, שחוו. כולנו מתכנסות אל חוויה אחת שאם אינה חוויה משנת חיים, היא לבטח חוויה משדרגת חיים.

הדרך החורפית אל העיר וידין עוברת בשדות רחבים וצחורים משלג, ביערות ערומים, בין כפרים חצי נטושים. הכל לבן וקפוא ומנוגד כל כך לחוויה החמימה והאנושית שאליה פנינו מועדות. כבר שנה שלמה אני נושאת את הסדנה הזו אצלי בלב, עד שיגיע זמנה לצאת החוצה. ופתאום מזג האוויר החורפי זורק אותי לשם בחזרה, אל אחת המתנות המופלאות שקיבלתי השנה.

 

זוהי הפעם השניה שלי אצל אפרת בבולגריה. הסדנאות של אפרת לוזנוב - צלמת, מנחת סדנאות צילום ובעלת הבלוג My Lovely Mess - הן אי בודד בלב ים. אי שמאפשר לחוות בצורה עמוקה את עצמך ואת הסביבה, ותוך כדי כך ללמוד לתעד את החוויות האלה בצורה המקצועית ביותר, בליווי אישי ובהדרכה צמודה. הקונספט של הסדנאות משתנה מסדנה לסדנה, אבל תמיד מוקפד עד הפרט האחרון וכולל בחירת לוקיישנים מדוייקים המשדרגים את חוויית הצילום ומביאים אותה לשיא. כל הטוב הזה עטוף באוכל מדהים ומפנק ובאווירה נהדרת ומאפשרת.

את כל התמונות בפוסט הזה צילמתי בסדנה של אפרת.
אם אהבתם, מוזמנים לקרוא גם על זקני הכפר סטקבצי, עליהם
כתבתי כאן אחרי סדנת הצילום הראשונה בבולגריה; ועל בית הכנסת החרב של העיר וידין, עליו כתבתי כאן אחרי סדנת הצילום השניה בבולגריה. 

 

מתנה שלישית – הבלוג

לקבל מתנה זה כיף, אבל לתת מתנה זה כיף כיפליים. ולתת מתנה לעצמי? הו... זו כבר הנאה מסוג שונה לגמרי. כשאני חושבת על המתנות שנתתי לעצמי השנה, אולי האהובה עלי, והיפה שבהן, היא הבלוג שפתחתי. כן, כן, הבלוג הזה! החדר האינטימי שלי, שבו אני כותבת אל עצמי ואל אחרים. חדר שבו חוויות מקבלות משמעות נוספת, שבו צילומים ומילים הופכים לחוויה בפני עצמה, למרחב שבו הם משלימים אלו את אלו והופכים ליצירה עמוקה ועשירה יותר, לשלם הגדול מסך חלקיו.

 

הבלוג שלי צעיר, כל חייו עוד לפניו. למרות זאת הוא לעיתים מפנה מבט נוסטלגי אחורה, הוא מגלה עולם דרך המשקפיים שלי, וצועד לו בשבילים שלא תמיד ידוע לי לאן יובילו או מה אמצא בסופם. אני כותבת בו את עצמי, מתעדת בו טיולים שעשיתי ברחבי העולם, ממליצה על דברים שאהבתי, מספרת סיפורים והוגגת הגיגים.

הפוסטים בבלוג הם כמו שתילים רכים. אני חוזרת אליהם גם אחרי שהתפרסמו, מציצה בהם, בודקת מה שלומם ואם הם צומחים יפה.

לפעמים מחכה לי שם תגובה חדשה או שאלה. תמיד מרגש אותי שחוויה אישית שחלקתי בפומבי מצליחה לגעת גם באחרים. לעיתים היא מצליחה לחצות ימים ומדינות וחיים שלמים ומגיעה ליעד שאינני מכירה ומתנחלת אצלו בלב. כמה משמח.

 

מלבד התיעוד, הכתיבה, הצילום והיצירה, הבלוג מאפשר לי אתנחתא קטנה מהיום-יום. מזכיר לי שאני כאן בגלל המון דברים. כך למשל, כשאני צריכה להזכר בכוחות שיש בי, אני קוראת קצת ב"הולכת ברגל"; כשאני זקוקה לקצת אסקפיזם, אני בוחרת לי פוסט של "טיול מעבר לים"; כשגל נוסטלגיה מציף אותי, אני חוזרת ומציצה בחפצים שגילית במגירות; כשאני מתקשה להזכר מאין אני באה ולאן אני הולכת, אני בדרך כלל פותחת וקוראת מתוך "החיים עצמם".

 

מתנה רביעית – השביל

"התרגשות קטנה מבצבצת בין חדרי הלב. אנחנו מתחילים. חותמים עם עצמנו הסכמים עם אפשרויות מילוט, או במילים אחרות – נתחיל מקטע אחד ואם יהיה מוצלח – נמשיך".

מילים צנועות אלה כתבתי בנובמבר 2013 עת יצאנו לדרך ב"
שביל חיפה". אז היה מוצלח – והמשכנו... שלוש וחצי שנים לקח לנו להשלים את הטרק העירוני המגוון בעולם, והשנה סוף סוף הבאנו את המשימה לידי סיום. את כל המסע הארוך הזה תיעדתי בצילומים ובמילים – הכל כאן בפנים.

כשנתיים לאחר תחילת ההליכה - מפגש מקרי באוטובוס מס' 28 העולה לכרמל עם גיא שחר, יוזם ומקים השביל, הוביל לתחילתה של ידידות מופלאה. שמחתי להכיר אדם מעניין, מעמיק, מגוון, יצירתי ומאד מאד לבבי ונחמד. לא בכדי נקרא הבלוג שלו "מבט רב-תחומי על העולם". גיא הצטרף אלינו להליכה במספר מקטעים של השביל, שהטיול בהם הפך בזכותו להרבה יותר מעניין ומרחיב דעת.

 

קטעים גדולים מהשביל השתנו מאז שהתחלנו ללכת בו. בתים חדשים נבנו, אחרים נהרסו, חלקים נכבדים נפגעו בשריפה הגדולה שפרצה בנובמבר 2016 בחיפה. אזורים שינו פניהם ואחרים נותרו כשהיו, אך חיפה תמיד נשארת חיפה! עיר עם תחתית וגם עם עתיד (כך אני מקווה לפחות...).
ההליכה בשביל התפרשה על פני 21 מקטעים, 4 עונות שנה, הרכבי הליכה כאלה ואחרים ומצבי רוח משתנים. דרך ההליכה והטקסטים הכתובים המלווים אותה למדתי המון על המקום בו בחרתי לחיות ולהקים את ביתי. המסע בשביל איפשר לי היכרות מרתקת עם מקום, אבל גם מסע פנימי שבו חזרתי אל מקומות משמעותיים שנשארו איתי לאורך השנים. יותר מכל אולי, הבנתי דרך השביל עד כמה אני רצה למרחקים ארוכים. תובנה שהולכת איתי הלאה, לחלומות הבאים שאני רוצה להגשים.

 

מתנה חמישית - חלומות שמורים

50 שנה זה המון. לפעמים אני מביטה בילדיי הגדולים, ושואלת את עצמי – אני? אמא? הרי אני עוד ילדה בכלל. זו שקופצת לה מצל אל צל אי שם בנגב כדי שלא תשרפנה כפות הרגלים היחפות מהכביש הלוהט. איזה חלומות ניטעים בנו בילדותנו? כמה מהם משתנים לאורך השנים? כמה מהם אנחנו באמת מצליחים להגשים? שאלות שאין להן באמת תשובה אחת, תשובה נכונה.

אם היו שואלים אותי מה הכי חשוב לי בחיים, הייתי בטח עונה בלי לחשוב הרבה – יציבות! אוהבת לדעת מראש, לתכנן, אוהבת שיגרה בלי יותר מדי תזוזות ושינויים. אז איך זה שדווקא עלי נחתו מן חיים כאלה של תנועה מתמדת ממקום למקום? של דרכים המובילות לכל כך הרבה כיוונים בו זמנית, לעיתים משתלבות, לעיתים מנוגדות? של שינויים תדירים, של גיוון, של מיצוי וחתירה לעבר יעד חדש, חלום חדש...

 

50 שנה זה המון זמן. זה המון חלומות שהצלחתי להגשים, ועוד יותר חלומות שמורים שמחכים במגרות בשקט עד שיגיע תורם לצאת. במגרות העליונות תמיד אפשר יהיה למצוא איזה טרק טוב למשל, או לימודים בנושא כזה או אחר. במגרות אחרות ממתינים חלומות שקשורים לצילום, לנפש, ליצירה, לאנשים הקרובים אלי. ממרומי גילי אני בטוחה שאת חלקם לפחות אשלוף מתישהו מהמגירה ואגשים. בכל זאת יש לי עוד לפחות 70 שנה...

כיף לחגוג יומולדת עגול כאן בבלוג. אם גם אתם נהניתם מהחגיגה הקטנה שארגנתי לעצמי, מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי (עוד לפחות 70 שנה...) כאן וברחבי הגלובוס, ולהרשם לבלוג שלי כנוסעים מתמידים. כל אחד כדאי שישמור לו חלום קטן. אחד שבשבילו כדאי יהיה לפקוח בבוקר את עיניים. לי יש כמה כאלה. ולכם?

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • קבוצת טיולים בראש טוב
  • Facebook
  • אינסטגרם

מתנות ממני אליכם

מסלולי טיול להורדה והדפסה

יום 4.jpg

היום לפני - מסע חובק עולם

יומן טיול "אחרי-צבא" בן 8 חודשים במדינות סקנדינביה, איסלנד, סינגפור ואוסטרליה

מסע חובק עולם

:חלומות טריים

Please reload

כל החלומות לפי נושאים:

רשימת הקריאה שלי

בלוגים שאני חוזרת וקוראת בהם