דצמבר 2015 - המוטיב המרכזי: מי ישרוד ומי יכנע לתמ"א 38?
הזמן עובר מהר כשנהנים... שניונת לפני שמסתיימת לה שנת 2015, הצלחנו "לגנוב" שבת יפה להשלמת מקטע נוסף בשביל חיפה. ערוכים, מוכנים ונמרצים (יחסית) יצאנו לדרך.
כיכר ספר, אחת מהכיכרות המרכזיות בעיר וגם אחת המסוכנות שבה, היא נקודת ההתחלה שלנו. המזרקה, סמלה הבלתי מעורער של הכיכר, משפריצה את מימיה בעליצות, המכוניות מסתובבות סביב סביב, והנהגים מנסים לנחש את כוונותיו של הנהג במכונית שלצידם ולאן פניו מועדות. במילים אחרות - כאשר נכנסים ברכב אל כיכר ספר יש להצטייד באינסטינקטים בריאים, בהרבה מזל ואם אפשר - אז גם במעט שכל.
שכונת שמבור היפה מאופיינת, כמו יתר "תתי-השכונות" של שכונת האם אחוזה, בבניה נמוכה יחסית – בניינים בני 2-3 קומות, שנבנו בתחילת ובאמצע המאה הקודמת. בתים בסגנון צנוע, לעיתים עם קווי מתאר מעוגלים ומרפסות תלויות, עטורים בעצים ובגינות גדולות ומטופחות.
כבר סיפרתי כאן כי הגופים הממונים לא מצליחים לשמר את הנוף הייחודי הזה והוא הולך ונעלם במהירות, ממש לנגד עינינו. כך, מיד בהכנסנו אל רחוב ליטניס היוצא מכיכר ספר, אנחנו פוגשים באחד מאותם כלים כבדים, שרוע על אדמה פצועה שפעם היתה משהו אחר, כבר לא ניתן לזהות מה... מאד מדאיג וגם עצוב.
ובכל זאת – עדיין יש לא מעט פינות חמד ברחובות השכונה. וגם בתים שמצליחים לשרוד את הגזירות ולהטעין את השכונה ביופי ובאסתטיקה רווים בעושר היסטורי.
אנחנו מגיחים לרגע מן השכונה השלווה אל הרחוב הראשי, ציר מוריה, ומגיעים אל הבניין הנטוש של "סינמה קפה מוריה". למרות המצויין בטקסט, כיתר חבריו שהלכו לעולמם בטרם עת, גם בית הקולנוע הזה כבר אינו פעיל, ההזנחה בכל והקופות נטושות. לזכרון נותרו מודבקות על דלת החזית רק פרסומות לסרטים שכבר לא יוצגו כאן יותר.
הדרך שלנו היום מתונה, ללא עליות או ירידות משמעותיות, מתפתלת בין הרחובות הירוקים. פעם אנחנו צועדים לאורך רחוב, פעם בשביל בין בתים וכמובן (איך לא) עולים פה ושם בגרמי מדרגות.
אני מציצה אל תוך חצרות. אוהבת את הטאצ' האישי שניבט מפינה כזאת או אחרת. אנשים חיים כאן, משקיעים בגן העדן הפרטי שלהם וקוטפים את הפירות.
מדי פעם מציץ אלינו מבין הבתים נופו הירוק של ואדי אזוב, וכשמפנים מבט מערבה מתגלות פיסות כחולות של ים. הנוף בחיפה אינו מצרך נדיר, ואני חושבת על כך שלמעט דירה אחת, תמיד בחרנו לגור בדירה עם נוף, כי עד שמרימים לך בניין ענק מול העיניים, תמיד תוכל לפתוח את התריס בבוקר ופשוט להתפעל.
מזג האוויר האביבי הוציא החוצה נשים, גברים וטף וכולם, כך נראה, התאספו ובאו אל גן שמואל הכהן. אנחנו רק חולפים בתוך הגן, שפעם היתה בו נדנדה בודדת עליה, לפני כמעט שני עשורים, הייתי מנדנדת עד כלות הכוחות ועד שקיעת השמש את בני הבכור.
סביב גן שמואל מספר אתרים מעניינים – מלון וילה כרמל, מגדל המים הישן, תחנת מכבי האש ומלון לב הכרמל (ז"ל) שנבנה בתחילת המאה הקודמת ולאחר מכן הפך לבית אבות באותו שם. הבניין, שאופיין בארכיטקטורה ייחודית, ננטש לפני כעשור, העזובה שלטה בו מאז והוא הפך לאבן מחלוקת בין יזמי נדל"ן לבין תושבי השכונה ונאמני שימור כאלה ואחרים. כיום מקיפה את המקום גדר גבוהה ומתבצעות בו עבודות (הריסה? שיקום? גם וגם?). השלטים מבשרים על הקמת "פרוייקט דיור מוגן יוקרתי".
הצצה מבעד לחריץ בגדר מגלה לנו חלונות פרוצים, מרפסות שבורות, חומרי בניה פזורים ובור ענקי שנפער למרגלות הבניין.
רק מי שראה את המלון/בית-האבות עומד על תילו בימיו היפים לא יוכל לשכוח. מולנו מתנוססת הכתובת המרוססת בדיו שחור: "ארהל'ה צדק", וכל מילה נוספת מיותרת.
