אוגוסט 2014 - המוטיב המרכזי: מדרגות
הגענו לרחוב מסדה, שהוא תופעה קצת חריגה בחיפה. רחוב שבו נושבת רוח צעירה, חתרנית משהו, קירות מלאי גרפיטי המשתנה חדשות לבקרים, בתי קפה קטנים, חנויות קטנות ומתוקות - בקיצור – משהו צבעוני, אחר, ויחסית לחיפה אפילו נועז... .
מהתבוננות קצרה במפה של המקטע השלישי ומהיכרותנו עם תוואי השטח אנחנו מבינים מיד – פשוט זה לא הולך להיות... אנו הולכים לחצות לא מעט קווי גובה – כרמליים למהדרין – באמצעות מדרגות, ועוד מדרגות ועוד מדרגות.
סוף חודש אוגוסט, אני לא בכושר ואנחנו רק בתחילת המסלול שלנו להיום. מפעם לפעם אני עוצרת לצלם. מזל שיש לי תירוץ טוב לנוח קצת. חצר יפה ומוצלת. מישהו השקיע שם במספר הבית – 13. משתדלת לפקוח עיניים ולהסתכל סביב, אבל רוב הזמן העיניים שלי נעוצות במדרגה הבאה. אני מרגישה טיפת זיעה שמתחילה לנוע מתחת לעורף במפגש שבין הגב לתרמיל וזורמת לי במורד הגב... אוף. כשיונה וולך כתבה: אני הולך במישור ונהנה..." היא בטוח חשבה עלי. אני מחפשת איזון מנחם.
הדר בכלל, ורחובותיה העליונים בפרט, מאופיינת בסגנון בניה בינלאומי, כך קראנו בטקסט המלווה את הטיול. כשאני מסתכלת בבניינים האלו, בקירות המעוגלים, במרפסות התלויות, אני יכולה לדמיין לרגע, אפילו בסוף אוגוסט, שאני נמצאת בעיר אירופאית אפרורית, יפה ומטופחת. אולי גם האנשים הללו, שהגיעו משם, חשבו או דמיינו שכך יהיה כאשר בנו את הבתים היפהפיים כאן.
מרחוב לרחוב אנחנו ממשיכים לצבור גובה. מסתבר שאנחנו לא לבד! נפש חיה נתגלתה ברחובות הדר עליון בשבת. כל אחד מאיתנו נושא כנראה תפילה קטנה בלב. הוא בתפילתו, אני בתפילתי.
המדרגות הרחבות שאיפיינו את תחילת המסלול היום הופכות לגרמי מדרגות צרים ותלולים יותר. עוד גרם מדרגות, ועוד אחד, עוברים בין בתי מגורים. על תיבות הדואר, בין מדבקות מתקלפות של שכנים שכבר עזבו מזמן, בליל ישראלי של שמות המשקף כל כך את המציאות כאן – שי ובשמת כהן, ניקולא ניזאר, באבי ווצ'יסלב ובאבי לודמילה – וגם תיבה אחת בלי שם.
פוש אחרון, בין חצרות יפות ומטופחות. הצבעים שובים עין ולב. חתול שחור לאה משתומם על האורחים הלא קרואים המציצים אליו דרך גדר ירקרקה. בשבילנו חתול שחור הוא סתם חתול (שחור).
זהו! עשינו זאת! אנחנו למעלה! הנוף מציץ אלינו בין הבתים בסוף גרם המדרגות האחרון – המפרץ והנמל, העיר התחתית ושכונת הדר, המנוקדת בירוק של עצים שניטעו כאן לפני עשרות שנים. אנחנו יכולים לראות עכשיו בעיניים את כל הדרך שעלינו ברגליים.
רחוב חנה סנש "מיישר" אותנו על קו הגובה כאן רכשנו את דירתנו הראשונה מספר שנים לאחר שהגענו לחיפה. כאן נולדו שני ילדינו הגדולים. את הדירה הקטנה, הממוקמת בבתי רכבת אפרוריים, בחרנו בגלל חלונותיה הגדולים. בבוקר הייתי מגייסת את מלא כוח הידיים ומרימה את התריסים הכבדים שכיסו על הנוף, שהיה מתגלה למלא רוחב העין והלב – בקיץ אביך ומטושטש, בחורף צלול עם מראות רחוקים של החרמון המושלג. בלילה אורות העיר והמפרץ היו מונחים לפני כמו מתנה זוהרת.
ומעל הבית, מעבר לרחוב - גבעה. גבעת בר עם אורנים עצומים וגן משחקים קטן במרכזה. על הגבעה הזו ביליתי מדי יום עם בכורי, אוספים בלוטים, מסדרים אבנים, צועדים בינות לסירה קוצנית ולוטם וחוזרים הביתה מלוכלכים ומחייכים מאוזן לאוזן. המשחקים כבר אינם, אבל גבעת הבר והאורנים עדיין שם. ממש כמו פעם.
נעים לי לשבת כאן לרגע, להסדיר נשימה, להיזכר…
רמת הדר מאופיינת בבניה המאסיבית, שאנו לומדים כי שיקפה את התפיסה האדריכלית של "מכונת המגורים" – קומפלקס דירות ענק ובו מגוון שירותים לדיירים. חזון יפה, אבל בניינים בהחלט כעורים. נחים כמו דינוזאורים ענקיים על המדרונות, חציים מעל הכביש וחציים מתחתיו, עם גשר גישה החוצה את נקודת המאמץ שבין טיפוס במעלה המדרגות לקומה העליונה לבין ירידה בהן לקומה התחתונה.
אנחנו מסיימים את המקטע השלישי ליד אנדרטה לזכר ימאי צי הסוחר אשר נספו בים ומקום קבורתם לא נודע. אנדרטה קצת נסתרת מהעין, היושבת בשיפוליו של צומת דרכים גדול. הקיץ מיטיב עמה והיא טבולה בירק ופריחה.
בדרך כלל אנחנו מעדיפים "לחתוך" רגלית חזרה לתחילת המקטע שם ממתין לנו הרכב, אבל היום הרגליים עייפות מהמדרגות הרבות. אנחנו מרשים לעצמנו להשתמש באחד מפלאיה של חיפה – תחבורה ציבורית בשבת!! וחוזרים אל נקודת ההתחלה באוטובוס...
