חרדת החלל הריק

בין אובדן אמנות הקיר בחיפה לבין השבר בעקבות אירועי ה- 7 באוקטובר

"... מוזר ככל שייראה הדבר, גם האימה הגדולה ביותר מאבדת את יכולתה להפחיד כאשר היא חוזרת ונשנית לעיתים קרובות מדי. ומכיוון שאתרי הלא־כלום והחידלון לא פחתו במספר, אלא רבו ותכפו, התרגלו לכך אטריו ופלקור במשך הזמן ופיתחו אדישות מסויימת לנעשה." (מיכאל אנדה, 'הסיפור שאינו נגמר', עמ' 105)

הפוסט הזה התחיל להיכתב לפני שנים. בנסיבות אחרות, בחיים אחרים שהיו לנו. הוא שכב בתיקיית הרעיונות ואני הפכתי והפכתי בו ולא הצלחתי להביאו לידי הבשלה. כשהתחלתי לפזר את נקודותיו על הדף אי-אז לא דמיינתי שיתחברו למה שהתחברו בסוף. כעת הוא יוצא לאור לאחר שקיבל תפנית שהפכה אותו לאקטואלי ורלוונטי. עבורי בטוח, אך לטעמי עבור כולנו, ועוד נחזור בהמשך ל"סיפור שאינו נגמר".

הלא־כלום | צילום מסך מתוך הסרט "הסיפור שאינו נגמר"

חרדת החלל הריק, או אימת הריק, הוא מושג המתייחס לפחד מהאין, לחרדה מהלא־כלום. בפיסיקה המושג משקף את העובדה כי בטבע אין ואקום, וכל חלל לנצח ישאף להתמלא. באמנות משתמשים במושג בהקשר של הצורך של האמן (ואולי גם של הקהל?) למלא את משטח העבודה בפרטים ו/או בצבע מבלי להשאיר מרווחים ריקים. בשנתיים האחרונות, בהקשרים אחרים, נטען המושג במשמעויות נוספות ומחרידות.

אם נמשיל את המרחב הציבורי למשטח העבודה של האמן, נגלה שבעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה גם "חלל" זה שאף להתמלא כחלק מכיבוש השממה - לא רק בבניינים, עצים, חקלאות וכבישים - כי אם גם באמנות. שטח זה לא התמלא מעצמו באמנות, אלא היתה יד מכוונת שתכננה, ביצעה ומימנה אמנות קיר שפרחה על גבי מבני ציבור ובניינים פרטיים. היתה לכך מטרה שנגזרה מהערך החברתי, התרבותי והאמנותי - שיש להנגיש אמנות לכל אדם ולאפשר לכל אחד להנות וללמוד ממנה, לחוות אותה באופן בלתי אמצעי וללא תשלום. במקרים רבים שימשה אמנות הקיר באותן שנים כ"אמנות מגוייסת", שהנגישה לקהל הרחב אידיאולוגיה, ששאבה את כוחה בעיקר מהסוציאליזם. הערכים והאידיאולוגיה יושמו הלכה למעשה על קירות ובניינים, תוך ניצול של מרחבים שממילא קמו ונבנו בהמוניהם.

אמנות קיר בחיפה

במחקר ארוך השנים שאני עושה על אמנות הקיר בחיפה אני נעצבת בכל פעם מחדש כשאני מגלה מידע על יצירה שהיתה ואיננה עוד. השיטוט בין החללים שנוצרו בעיר בעקבות יצירות שנפגעו, הוסרו, ונהרסו – לא נותנת לי מנוח. לאחר שחזיתי במו עיני ביצירה שיום אחד היתה שם ויום אחר כבר לא, אני יכולה לטעון שאמנות הקיר בחיפה אינה מוערכת דיה ואף נמצאת בסכנת הכחדה. עשרות יצירות שנעלמו לאורך השנים הותירו ריק עצום שאולי פעם יתמלא, ואולי לא. ובכל מקרה, את הנעשה אין להשיב ויצירות שאינן - כבר לא ניתן יהיה להחזיר.

הנה כמה דוגמאות שמעידות על הכלל:

אחד המקרים החיפאיים שזכו לפרסום נוגע לפסיקה משפטית שחייבה את עיריית חיפה לפצות את האמן גרשון קניספל בסכום של מאות אלפי שקלים, בשל הפרת זכויות יוצרים. את התבליט "עבודת האדמה" יצרו קניספל ושמואל הילסברג בשנות ה- 60 על חזית תיכון עירוני ה. בשנת 2012 הסירה עיריית חיפה את התבליט וזרקה אותו לפח בטענה כי היצירה מסוכנת ואינה בטיחותית, זאת מבלי ליידע את האמן, להתייעץ עמו ולקבל את רשותו קודם לכן. האמן תבע, העירייה שילמה, וכולנו הפסדנו יצירת אמנות נפלאה שהיתה ואיננה. בימים אלה מתנוסס במקום בו עמדה היצירה שלט גנרי על זכיית ביה"ס בפרס חינוך ארצי כלשהו. זה מה שנקרא החלפת אסתטיקה (ואידיאולוגיה) אחת באחרת.

החלפת אסתטיקה - גרשון קניספל ושמואל הילסברג תיכון עירוני ה

בדרכם לעבודה, לסידורים, לבילוי ולקניות עוברים במהלך היום עשרות אלפי אנשים בתחנות התחבורה הציבורית. עולים ויורדים את רכס הכרמל, במעבה האדמה ומעליה. בשנות החמישים ראתה עיריית חיפה זכות, ואף חובה, לעטר את תחנות הכרמלית ואגד באמנות שתשמח לבב אנוש בדרכו אל, ומ... הושקעו זמן, מחשבה וכסף בכל יצירה שכזו וטובי האמנים התייצבו לביצוע – חיים נהור, יצחק נציגר, קוסו אלול, גרשון קניספל ועוד. מתוך 6 תחנות כרמלית שעוטרו בעבודות אמנות רבות נותרו כיום שלוש יצירות בלבד. התחנה המרכזית של אגד ננטשה וצמד התבליטים המונומנטליים של קניספל שהתנוסס מעל המעברים, נעלמו.  

אמנות שנכחדה - גרשון קניספל בתחנת אגד חיפה | צילום: איתמר רוטלוי

במרכז שוק תלפיות שוכנים שירותים ציבוריים. בשנות ה- 80' יצרה גלילה גולדברג על הקיר החיצוני עבודת אריחי קרמיקה עם ציור חינני של חיות בסצינות אנושיות מהווי השוק. למרות המיקום המשונה שנבחר עבור היצירה - משתנה ציבורית, היא העלתה חיוך בכל מי שחלף שם והשתלבה היטב באסטתיקה הצבעונית וההומה של השוק. בשנת 2021 שופץ המבנה והקיר נהרס על אריחיו המצויירים.  לאור העובדה שכיום יש כל כך הרבה דרכים לשימור, להסרה והתקנה מחדש של עבודות אמנות נשאלת השאלה - למה צריך היה להרוס את היצירה? רק לאלוהי המשתנות ולעיריית חיפה פתרונים.

מדוע נהרסה היצירה? גלילה גולדברג בשוק תלפיות

מעט מאד נשים יצרו אמנות קיר מונומנטלית, ובסיורים זו ההזדמנות שלי להאיר אמנית צנועה וחרוצה – חיה פישהנדלר - שהצליחה לעשות דברים מחוץ לקונספציה המקובלת בשנות ה- 50'. העבודה הקטנה והנחבאת, מוזאיקה של זוג איילים שמעטים מבחינים בה, היתה רק הפרומו לסוד גדול. בתוך המבנה, שהיה פעם קפה ידוע ושנים עמד נטוש, הסתתרה עבודת "המשך" - קיר מוזאיקה ענק עם עדר איילים שלם. את היצירה ניתן היה רק לדמיין כי הבניין כאמור היה נטוש ונעול במשך שנים. באחד הסיורים האחרונים כשהגענו למקום הבניין היה פעור ורעמי שיפוץ נשמעו מבפנים. חשבתי לתומי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת להראות לקבוצה את היצירה השלמה, אך לגודל הזוועה הסתבר לנו שיום לפני כן היא חוסלה ונזרקה לזבל עם שאריות השיפוץ.

זוג האיילים ששרד - חיה פישהנדלר

בשנות ה- 70 התפתח ציר רכס הכרמל באופן מאסיבי ובתוך כך זכה, באמצעות החלטת העירייה, "לשאת אופי אמנותי מיוחד". בחלק מהבתים שנבנו הוקצה כבר בשלבי התכנון קיר שיוחד לאמנות. באחרים נוצל "קיר פנוי" בכדי למלא אותו ביצירה אמנותית כלשהי. ייחודן של העבודות שמוקמו על בתים פרטיים היה שלמרות שהיו חלק מיוזמה עירונית, בטווח הארוך הן נותרו נתונות לחסדיהם של דיירי הבניין - לטוב והרבה פעמים גם לרע. כך לדוגמה, עבודה בשם "איקרוס" עיטרה חזית בניין מגורים בשד' אבא חושי. לאחר מאבק עיקש של דיירי הבית ביונים ובמה שהן משאירות אחריהן – היונים ניצחו והיצירה הוסרה ונעלמה. האגדה מספרת כי בגלל צואת היונים כינו את היצירה ילדי השכנים "אי-קקה-רוס". לפחות נותר לנו קוריוז... חשוב להגיד כי גם אם מדובר בבניין פרטי, הסרת היצירה והעלמותה היא עניין ציבורי והפסד של כולנו. על הסוגיה שעוסקת באמנות קיר פרטית ו/או ציבורית ניתן לקרוא בהרחבה בפוסט שהקדשתי לכך.

היונים עפו. נשארו רק קיר וקוריוז

מבנה קן השומר הצעיר עמד בשנות ה- 50 על צוק נישא מעל רחוב בר גיורא. נערים ונערות נהרו אליו מכל שכונות העיר וחלקו שם הווי חיים משותף – פעולות, ריקודים, עבודה, משחקים, אהבות, שיחות ובקיצור - חיים. האמן יוחנן סימון, יצר על קיר הקן ציור ששיקף את הווי החיים השומרי. כחלק מהשתייכותו של האמן בתחילת דרכו לזרם האמנות הריאליזם-החברתי שפע הציור דימויים אוטופיים מלאי אופטימיות שתיארו את האדם העובד, החסון והשמח. כמו נערים ונערות אחרים, הקן ובתוכו ציור הקיר הענק עיצבו גם את זהותו, ערכיו ואופיו של זלמן (אריה זלמנוביץ). זלמן, חמי וסב ילדיי, התגייס לגרעין נח"ל עם חבריו מהקן החיפאי ובשנת 1957 ירדו לנגב יחד להקים את קיבוץ ניר עוז. לאורך השנים חלק איתנו זלמן סיפורים על ילדותו ונעוריו, ואף נעזרנו בו בניסיון להתחקות אחר מה שנשאר מהקן ומציור הקיר. לצערנו גילינו שהמבנה נמכר לתלמוד תורה חסידי "מסורת ישראל", והציור כוסה בשכבות צבע ונעלם.

קן השומר הצעיר חיפה | צילומים מאלבום פרטי באדיבות עדנה כץ

זלמן ביסס את חייו בניר עוז, הקים משפחה עם רות, התמקצע בתחום החקלאות והתמחה בגידול חיטה בתנאי הנגב. ב- 7 באוקטובר נחטף באכזריות מביתו לעזה, שם נרצח בייסורי גוף ונפש לאחר 40 יום. בן 85 היה במותו. הוא הושב ארצה בעסקת החטופים האחרונה והובא לקבורה בניר עוז.

חטיפתו, הפקרתו, הקרבתו ומותו הטראומתי של זלמן פער חלל בחיינו האישיים, והחלל שנפער בחיינו צריך להתמלא. ככה פועל הטבע, ככה עובדת נפש האדם, זוהי מהות העולם. אישי ממלא את חיינו במחקרים, בספרים ובעציצים. אני ממלאה את החלל במילים ובצילומים.

מנסים למלא את החלל

העיסוק באמנות ובמה שנותר אחרי שנעלמה נראה כ"מותרות" לעומת החללים שנפערו בחיינו מאז ה- 7 באוקטובר 2023. אלפי הנרצחים וההרוגים ומאות החטופים השאירו אחריהם ריק תהומי בלבבות שמתאווים להתמלא מחדש, אך יודעים שהמוות מותיר אחריו אין סופי ומוחלט. גם החללים הפיזיים שנותרו בבתים השרופים וביישובים הנטושים שואפים להתחדש ולהתמלא באנשים ובחיים. ומעל הכל מרחפת מעלינו כעננה שחורה חרדת החלל הריק הנובעת מהתרוקנות המדינה וסמליה מהערכים הבסיסיים עליהם גדלנו וחונכנו - ובראשם ערך החיים וערך האדם באשר הוא אדם. וכמו שכתבתי בראשית דברי – אין ריק, והוואקום שנוצר מתמלא בשנאה, ברוע, באלימות ובעוד מוות.

והנה אני חוזרת אחרי יותר משנתיים לשים על שולחן העבודה שלי את אמנות הקיר של חיפה, שהולכת ונכחדת ומותירה חללים במרחב העירוני שלנו. ולמרות השנים שחלפו במאבק הזה, אני עדיין מספיק תמימה ואופטימית בשביל להאמין שאצליח להציל יצירות ולאפשר להן להמשיך למלא ולשמח את יומנו.

הקיר של מרדכי גומפל מועבר בשלמותו | צילום מתוך סרטון של עיריית חיפה

אז נסיים במקרה אופטימי - הכניסה למלון שולמית, ששכן ברחוב קריית ספר, עוטרה בקיר דקורטיבי בטכניקת סגרפיטו שכל כך מזוהה עם האמן מרדכי גומפל. בעת הריסת המלון בשנת 2010 עמדה יצירת האמנות הייחודית להיחרב ביחד עם מבנה כולו. הקיר ניצל בזכות אזרח ערני שעבר במקום והזעיק את אוצרת האמנות גליה בר אור. בר אור דאגה שהקיר יועבר בשלמותו במבצע הנדסי מורכב למשכן לאמנות עין חרוד, שם הוא ניצב עד היום.

הקיר במשכנו החדש - מרדכי גומפל

ביצירת המופת "הסיפור שאינו נגמר" יוצא אטריו הנער הצעיר, באמצעות בן דמותו באסטיאן בן האנוש, להציל את ממלכת פנטזיה מה"לא־כלום" (The nothing) שהשתלט ומאיים להשמיד אותה. בסרט מסביר משרת הלא־כלום לאטריו למה People who have no hopes are easy to control. תחזרו לספר הזה, או לסרט (עדיף), תשאבו כוחות, תילחמו על מילוי החללים העצומים שנוצרים כאן מדי יום בכל תחום בחיינו. תהיו אטריו, או באסטיאן, או "סתם" אזרחים ערניים - מה שתבחרו - רק אל תתרגלו, אל תפתחו אדישות ואל תתנו ל- nothing למלא את חללינו.

אם תרצו להעמיק בנושא אמנות הקיר בחיפה, מוזמנים לקרוא עוד פוסטים שכתבתי עליה:

מי מכיר את האיש שבקיר

בין הפרטי לציבורי

או הצטרפו אלי לסיורים שאני מובילה בנושא. המועדים לסיור מתפרסמים מעת לעת כאן.

 תהיו אטריו - צילום מסך מתוך הסרט הסיפור שאינו נגמר