נקודת המפנה של שנות ה- 70
"בשנת 1973 גויס בעלי. שעת מלחמה היתה, והכנסתי לעבודה את הפסוק 'וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ' (ספר מלכים א', פרק ה', פסוק ה') - זה הנושא של היצירה! נמאס לי מהמלחמות, רציתי שלום, וזה המעט שיכולתי לתרום [...] יש בעבודה שמש, קורת גג, ואם ובן. אני מאד אוהבת את הקיר הזה כי הוא מבטא שאיפה לשלום, ממש כמו שהיינו רוצים", מספרת האמנית אהובה שרמן, ילידת תל אביב, בת 95, שחיה ויוצרת בחיפה.
מספר שנים שאני מתחקה אחר אמנות הקיר בחיפה. בכל פעם אני "כובשת" עוד חלקה, צוברת פרט לפרט, מנסחת מחדש את מאגר הידע שלי. כתבתי בעבר על תקופת השיא של אמנות הקיר, הובלתי סיורים ברחבי העיר ויצרתי מיפוי המאגד חלק גדול מיצירות הקיר בחיפה. בפוסט הנוכחי אספר על שנות ה- 70' לאורך ציר הכרמל בחיפה - תקופה בעלת מאפיינים ייחודיים בסוגה זו.
אמנות קיר היא אמנות בפורמט גדול המעטרת קירות מבנים. היא מתקיימת במרחב הציבורי, אך בשונה מאמנות הרחוב, שהיא אמנות "חולפת" ואופייה הוא חתרני ואנטי-ממסדי – אמנות הקיר היא "קבועה", ממוסדת, מוזמנת ומתוכננת, ובמקרים רבים טומנת בחובה מסרים שמטרתם לחנך לערכים.
בתחילת המאה הקודמת, וביתר שאת באמצעה, כחלק מאידיאולוגיות ותנועות פוליטיות שהתעוררו בעולם, אמנים שבדרך כלל התמחו בציור ובפיסול גיבשו ראיית עולם חברתית. הם ביקשו "לצאת מהסטודיו" ולרדת ממגדלי השן המוזיאליים ועל ידי הנכחת כישרונם באמצעות אמנות הקיר להתערות בחברה ולתרום מיכולתם הייחודית לכלל. אמנות הקיר בישראל, שלחיפה ולאמניה היה בה תפקיד מרכזי, שאבה את כוחה הן מההישגים חסרי התקדים של המדינה הצעירה, והן מתחושות הקולקטיב והממלכתיות שאיחדו את החברה הישראלית. חלק גדול מהעבודות שיקפו אז רעיונות וניסו להנחיל ערכים מההווי הסוציאליסטי באמצעות דימויים אמנותיים שעסקו באדם העובד, החסון והשמח, ותיארו חברה אוטופית, אחדות וקיבוץ גלויות.
בשנות ה- 70 הלכה ודעכה תפיסת העולם ששמה את החברה במרכז, ושלאורה הוקמה מדינת ישראל. את מקומה החלו לתפוס השקפות שמיקמו במרכז את האינדיבידואל וקידשו את הפרט. השקפה שמקורותיה בשנות ה- 60 בארצות הברית, וכמו כל דבר – הגיעה אלינו באיחור של 10 שנים. האמנים, שחלקם הגדול השתייכו לזרם הריאליזם החברתי, הושפעו אף הם. יצירות הקיר הממוסדות נדחקו לשוליים, ואופיין של העבודות החדשות השתנה, כאשר התרחש מעבר מה"אנחנו" אל ה"אני". במישור התמטי, העבודות התמקדו כעת בתכנים אישיים או ניטרליים, והתמות הדידקטיות ששירתו אג'נדות פוליטיות-חברתיות-לאומיות הלכו ונעלמו. היצירות עדיין מוקמו במרחב הציבורי ופנו לאיש ההולך ברחוב, אך צצו ביתר שאת על בנייני מגורים, בשונה ממוסדות ציבור.
הציטוט "לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ, וּמִנֶּגֶד לוֹ – כֹּחַל-הַיָּם" משירה של רחל "גננו", מוטבע ביצירה של האמן גרשון קניספל (1972), הנמצאת על חזית בית מגורים בשדרות אבא חושי 42.
בעבודה נראית אשה שוכבת על צידה. את השיר "גננו" הקדישה רחל לחנה מייזל, מחלוצות העלייה השנייה, שהייתה מורתה הראשונה לחקלאות בכרמל לאחר עלייתה ארצה. לא ברור אם האמן התכוון לתת ביצירה זו ביטוי לדיאלוג ולקשר הנשי המתואר בשיר, או אולי דימה את קמרונותיה של האשה לקווים המעוגלים וה"נשיים" של הכרמל. כך או כך, מדובר ביצירה מאד אישית, אינטימית אפילו, שנבחרה לקשט כניסה לנכס פרטי.
המפנה לא נוצר יש מאין, והוא נטוע הן באירועים לאומיים שהתרחשו במדינה בשנים אלו, והן במגמות בינלאומיות.
במישור הלאומי, האופטימיות והאחדות שאפיינו את שנות הקמת המדינה, והאופוריה שליוותה את מלחמת ששת הימים הסתיימו בעקבות מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שגרמו לשבר ולפירוק האחדות הלאומית. מבחינה אמנותית הניע המשבר חלק מהאמנים לפעולה כתגובה לאירועים והם העזו לערער על מוסכמות שנגעו לערכים חברתיים, לביטחון המדינה ולגבולותיה. אמנים אחרים התכנסו פנימה ובחרו ליצור עבודות ניטרליות נטולות אמירה פוליטית, או כזו המייצגת ערכים לאומיים-חברתיים.
"תמיד התחלתי את היצירה שלי ממקורות הטבע, הנוף, בשילוב עם הדמיון והפנטזיה [...] עבודתי עברה שינויים עם השנים בהשפעת האירועים, הסביבה והנופים", מספר האמן דן לבני. חלק גדול מעבודתו האמנותית המוקדמת התמקדה באיור של לוחמים בשדה הקרב. בעבודה (1969) הנמצאת על בניין מגורים ברחוב חנה 7 בשכונת כרמליה, בחר, אולי "בהשפעת האירועים" ואולי כאיש חיפה, להדגיש את יפי הטבע שכל כך נוכח בעיר. בטכניקה של סגרפיטו בצבעי אדמה שזורים בעבודה מוטיבים מעולם הצומח המטפסים על הקיר. הצבעים והתנועה נראים לי לרגע כמו להבות שעוטפות את הבניין, אבל אני מניחה שזה לגמרי בראש שלי ולא לזה התכוון ה"משורר"...
באותה עת, בזירה הבינלאומית החלה מגמה של עיטור קירות חיצוניים של מבני מגורים וחדרי מדרגות באמנות קיר. בערים הגדולות במערב אירופה צצו יותר ויותר עבודות, אופנה שאמני ישראל היו ערים לה.
כבר באמצע שנות ה- 60' יזם גרשון קניספל, ששימש כיועץ האמנותי של עיריית חיפה, צעד מרחיק לכת שהסתיים בהחלטת עירייה להקצות 1% מהוצאות בניית מבני ציבור לטובת אמנות. בשנות ה-70 בתוך ההתפתחות המאסיבית של ציר רכס הכרמל, קמו יזמים, קבלנים ובעלי בתים שהיה להם עניין להעניק ייחוד לבניין שלהם, והפרויקט יצא לדרך כאשר ציר רכס הכרמל נבחר לשאת "אופי אמנותי מיוחד". בד בבד, התקיים בבראנז'ה האמנותית והאדריכלית שיח ער אודות שילוב אמנות בבניה. חלק מהאדריכלים הקצו, עוד בשלבי התכנון, קיר ייחודי לאמנות. אחרים, נשארו לפתע "עם קיר פנוי" ורק אז חשבו מה ניתן לעשות איתו... הדיון נסוב בין השאר על הצורך בשילוב האמנות לכשעצמה, כמו גם על היכולת והכישרון של האמנים לשאת על גבם עבודה בסדר גודל כזה, שתחזיק מעמד לאורך שנים.
בשנת 1973, עת התעתדו האמנית אהובה שרמן ומשפחתה לעבור לביתם החדש שזה עתה נבנה, פנה נציג העירייה לקבלן והציע לו לנצל את הקיר שבחזית הבניין לעבודה אמנותית. הקבלן, בהכירו את האמנית שרכשה את הדירה, פטר את נציג העירייה ואמר לו - "יש לי כבר מי שידאג לקיר הזה". העבודה (1974), הממוקמת עד היום על חזית בניין המגורים בשדרות אבא חושי 34, עשויה אריחי חימר טרה-קוטה והיא עבודה חד-פעמית ויוצאת דופן במכלול יצירתה של שרמן. משלא היתה קרמיקאית ולא החזיקה בחומרים ובכלים הנדרשים, קיבלה האמנית מקום בסטודיו הקדרים בכפר סמיר. היא מספרת כי כאשר האריחים היו מוכנים החליטה ליצור רביעיית אריחים נוספת, שמא יקרה משהו. ואכן, לרוע המזל ארבעה אריחים התנפצו בתנור בעת השריפה. יד הגורל התערבה כאשר הסתבר שהיתה זו בדיוק הרביעיה שהכינה כחלופה... הגוונים השונים של הריבועים, הטקסטורות המשתנות והבדלי העומקים בהם תלויים האריחים – מפיחים רוח חיים ביצירה עד היום.
במסגרת פסטיבל הליכות ג'יין חיפה 2022 קיימנו מפגש עם האמנית אהובה שרמן ששיתפה אותנו בסיפור חייה ובתולדות יצירתה.
אם בשנות החמישים והשישים הדברים היו די ברורים מבחינת החזון, הערכים שאמורה העבודה לייצג, המיקום בו תוצב, והאחריות לשלומה ולשלמותה - השינוי התפיסתי זימן שאלות אחרות. כעת, כאשר העבודות נמצאו על נכסים פרטיים, התעוררו סוגיות כמו - מי הזמין את העבודה? מי מימן אותה? מי הרוויח מכך? והשאלה המהותית והרלוונטית גם לאחר 50 שנות קיומן של העבודות – מי אחראי לגורלן של היצירות? שכן כל עוד העבודה נמצאת בשטח פרטי, גורלה לכאורה תלוי בבעלי הנכס, שאינם חשופים לביקורת ציבורית.
דוגמה טובה לכך היא יוזמה משותפת של שלישיית מבני מגורים זהים ברחוב ווטסון 6-10 ברמת בגין שהחליטו להוסיף אלמנט קישוטי מעל הכניסות לבניינים. שלוש עבודות (1972) של גרשון קניספל מהוות סדרה של זוגות בעלי חיים –שתי ציפורים, שני חתולים ושני דגים – שיחד יוצרים מצד אחד חזית אחידה ומשותפת, ומצד שני מעניקים ייחוד לכל בניין ובניין. את התבליטים יצר האמן בשיטה המיוחדת שפיתוח לפיסול בחומר, הרותמת את קרני אור השמש לטובת הפחת חיים ביצירה. הפיסול העמוק והמונוכרומטי יוצר מאפשר מנעד רחב של גוני אור וצל המשתנים על פני היממה, בהתאם למנח השמש ביחס לעבודה.
מצב השימור של שלוש העבודות תלוי... ובכן – בבעלי הנכסים. משכך, אחת העבודות במצב שימור מצוין, בתוך השניה מקננות דרך קבע ציפורים, והשלישית במצב רעוע ממש.
אז מה הלאה?
בפוסט הנוכחי התמקדתי ביצירות הקיר שבאו אחרי הגל הגדול שאפיין את ראשית שנות המדינה. הדוגמאות לעבודות עליהן כתבתי מייצגות מחד את המרחב והיוזמה הפרטיים, ומאידך עדיין יש להן תפקיד חשוב במרחב הציבורי. ברמה הבסיסית, העבודות ממוקמות על חזית הבניין ומופנות החוצה – אל ההולך ברחוב. ברמה המורכבת יותר תפקידן השתנה – הסתיים הניסיון להקנות ערכים לאומיים מאחדים, אך הערך של הקניית חינוך אסתטי הפתוח לכולם – עדיין איתנו. אסייג ואומר כי על המילה "כולם" ניתן כמובן להתווכח, שכן אמנות קיר על נכסים פרטיים ניתן למצוא בחיפה בעיקר בשכונות המבוססות כגון אחוזה, רמת בגין, כרמליה – בהן לאנשים וליזמים הון מספיק בכדי לממן אותה.
כך או כך, למעט העובדה שהן ממוקמות על בנייני מגורים, היצירות הללו הן נכס עירוני לכל דבר ועניין. הן מנכיחות אמנות ומנגישות אותה לציבור הרחב, ויש להן ערך היסטורי, אמנותי, תרבותי וחברתי. לכן כאשר מדברים על אמנות קיר בכלל, ועל זו הממוקמת במרחב הפרטי בפרט, יש לחשוב ולהתייחס לנושא השימור (ובמקרים מסוימים – השיקום/השחזור) של היצירות.
אמנות הקיר חשופה במיוחד למפגעים טבעיים ובחלק מהמקרים גם לפגעי אדם. כשמתבוננים בשכונות הסובבות את ציר רכס הכרמל מבינים מיד כי מדובר באזור מוכה תמ"אות, המשנה את פניו ואת אופיו במהירות בשנים האחרונות. מה יהא על היצירות כאשר השינוי, או בשמו המכובס "ההתחדשות העירונית", יגיע גם לבניינים הללו והבולדוזרים יעלו עליהם? לא ברור. בחיפה ניתן לספור על יותר מיד אחת עבודות שכבר נהרסו ו/או נעלמו. סביר להניח כי אם לא תינתן על כך הדעת, העבודות היפות והחשובות ששרדו יזכו לגורל דומה.
בכתיבת הפוסט הנוכחי נעזרתי במקורות הבאים:
"החלל הציבורי של אמנות שנות ה- 70", המחסן של גדעון עפרת
"אמנות בבניה", גרשון קניספל (ציור ופיסול, 1973, חוברת 3, עמ' 42-45)
"על שילוב אמנות בבניה", שלמה אלירז (ציור ופיסול, 1978, חוברת 17, עמ' 54)
"תבליט קיר אמנותי מקרמיקה", אהובה שרמן (ציור ופיסול, 1975, חוברת 9, עמ' 73)
"מעצבת האליטות: סוד קסמה של רחל המשוררת", אורי מלשטיין (עמ' 27-30).
"תבליטי קיר אמנותיים על בנייני ציבור" (למרחב, גיליון 3573, 27.12.1965)
"דן לבני אומן חיפאי", נירית קופל וונדרמן (חי פה, 30.10.2020)
עוד על אמנות קיר בחיפה מתוך הבלוג שלי - חלומות שמורים
ככל שאני מגלה יותר כך אני נשאבת יותר לעולם אמנות הקיר. מקווה שגם אתם נהנים לגלות אותה ביחד איתי. אבל חיפה היא בהחלט לא רק אמנות קיר. יש בה המון ומכל-וכל. מוזמנים להיעזר בשלל ההמלצות שלי לביקור בעיר. אשמח אם תשאירו לי כאן תגובות למטה. אוהבת לקרוא את מה שיש לכם להגיד!! אם תרצו לעקוב אחרי הבלוג שלי ולקבל ישירות למייל כל פוסט שמתפרסם - הרשמו בקוביית ההרשמה שבתחתית העמוד.