שבי ציון - על משק כנפי ההיסטוריה

בית העם של מושב שבי ציון הומה מפה לפה, כאילו אין קורונה בעולם. נראה שמתקיים כאן אירוע או כנס או משהו מן הסוג שמקבץ אנשים יחדיו תחת קורת גג אחת. אנחנו עומדים ומשתאים מול יצירת ענק המכסה שלושה מקירות הבניין. בא לי להגיד: 'נראה לי שזה של רודא ריילינגר', אבל אני סותמת את הפה. אישי מתקרב אל הקיר וקורא את החתום על הקיר: 'רודא, את מכירה?', ולי רק נותר להצטער על כך שלמרות שידיעותיי בנושאים מסויימים כנראה מרחיקות לכת, תמיד אהסס במקום שבו מגיע רגע האמת. כך התחיל בשבילנו הטיול בשבי ציון, אליו הגענו כמעט במקרה והתחלנו לשוטט בו, מבלי לדעת מה נמצא בו, והאם בכלל...

אין לדעת מה נמצא ואם בכלל

בשיטוט האקראי שלנו נדמה שאנחנו מרחפים על משק כנפי ההיסטוריה. כל פינה כאן מזכירה מישהו, או משהו, מעברנו הקולקטיבי רווי המלחמות והעצב. תוך כדי תנועה אנחנו למדים כי המקום הוקם כחלק מישובי חומה ומגדל ב- 1938 על ידי קבוצת עולים יוצאי רקסינגן, גרמניה. היישוב משתרע לאורך החוף ועל אף גודלו, או בעצם "קוטנו", יש בו נקודות עניין רבות. כולן טובלות כעת לבלוב ירוק ובכחול של ים.

רודא ריילינגר – יצירה מונומנטלית ונפש רגישה

אתחיל בנקודה הקרובה אל ליבי, שמבלי משים גם פתחה את טיולנו במקום – אמנות הקיר של רודא ריילינגר.

רודא (רולף) ריילינגר (1919-2003), צייר, פסל ומעצב תלבושות ותפאורות נולד בגרמניה והגיע ארצה כמעפיל בתחילת שנות ה- 40'. הוא התיישב בקיבוץ הזורע, שם הפך לדמות מרכזית בחיי התרבות והחינוך. ריילינגר פעל והנכיח את האמנות על כל רבדיה בקיבוץ, וראה ביצירתו האמנותית הזדמנות לתרום לחברה.

רודא ריילינגר - קיר אחד מבין שלושה

החל משנות ה- 60' החל ליצור עבודות קיר מונומנטליות המעטרות בנינים רבים בארץ ומחוצה לה. יצירת הענק המעטרת שלושה מקירותיו החיצוניים של בית העם בשבי ציון היא שיר הלל לעבודת כפיים, לחקלאות, לשמש הארצישראלית ולאדם.

רודא, את מכירה?

מפגישה מקרית עם ג'ודי טמים, מנהלת הארכיון של המושב הממוקם במגדל השמירה הישן והמשומר, מסתבר כי ריילינגר היה מעורב לא רק ביצירה מונומנטלית זו, כי אם במספר יצירות נוספות בתוככי המושב. היא מכוונת אותנו לאתר את יתר עבודותיו.

בחדר ההנצחה הנעול בתוך בית העם – חדר רקסינגן (ניתן להיעזר בג'ודי בכדי להיכנס אליו), קיר שעיצב ריילינגר לזכר הנספים מהעיר רקסינגן, שכל תושביה נספו בשואה. היחידים ששרדו הם אלה שעלו ארצה וייסדו את המושב. יצירה נוספת, ובה מוטיב של שמש ועוף החול, מוצבת על חזית בית יהושע, בית תרבות הקרוי על שמו של יהושע מרכס שנפל בקרב בית זכריה במלחמת השחרור. בכניסה פארק ארכיאולוגי קטן עם מספר מוצגים מעניינים.

שמש ועוף החול - בית יהושע

אנדרטה מעשה ידיו של ריילינגר ניצבת בפארק על שם אוטו הירש, השוכן בסמוך לחוף הים. בעבר נעשו ניסיונות לגייס כספים לשיפור מראה הפארק ולשיקום האנדרטה. לעניות דעתי מצבם עדיין מוזנח למדי.

בית הכנסת – העתק-הדבק

לאחר השיטוט סביב בית העם סרנו לביקור בבית הכנסת הנמצא בסמוך. לשמחתנו מצאנו את דלתו פתוחה, יום ניקיון מסתבר, ביקשנו רשות והצצנו פנימה. בית הכנסת זהה לתאומו מהעיר רקסינגן שנחרב בליל הבדולח. את השריד היחיד שנותר ממנו, ספר תורה, ניתן לראות בחדר רקסינגן שהוזכר למעלה. בית הכנסת בולט בצניעותו. על החלונות העליונים ויטראז'ים, ועזרת הנשים מובחנת מהחלל המרכזי בסבכות זכוכית עטויות איור דמוי תחרה עדינה.

קופי-פייסט מרקסינגן

בית העלמין – עצוב ושותק

יש לי משיכה בלתי מוסברת לבתי קברות. אני "דואגת" להיכנס אליהם כמעט בכל מקום חדש אליו אני מגיעה, מציצה בהיחבא אל חיי האנשים, לומדת משהו על הנחים באדמה מהמשפטים החרותים באבן. בית העלמין המקומי נמצא בשוליו הצפוניים של היישוב, בסמוך לתוואי נחל בית העמק. המקום מטופח וטומן בחובו, לצד קברים חדשים שזה עתה נכרו, סיפורים היסטוריים מרתקים.

לומדת על הנחים מהמשפטים החרותים באבן

כך למשל נמצא במקום קבר אחים בו טמונים שבעה לוחמי האצ"ל והלח"י שפרצו לכלא עכו בימי המנדט הבריטי במטרה לשחרר את חבריהם הכלואים. בתום המבצע לא נמצא מקום שהסכים לקבור בשטחו את ההרוגים, למעט מושב שבי ציון. קבר נוסף הנמצא בחלקה הצבאית הזעירה הוא של סגן רם לוינס, שמנעוריו גדל בשבי ציון ונהרג באסון השייטת, אליה עוד נגיע בהמשך.

כמעט בהיחבא, מאחורי סככת ההתכנסות, נטועים באדמה קברי הילדים. זה מסוג המקומות שבהם אין לי מילים, ולכן אשאיל אותן מאחרים: נוֹף זֶה הוּא בְּעֵינַי הַנּוֹף הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ (מתוך: הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אכזופרי).

העצב אין לו סוף

הכנסיה הביזנטית – עבר מפואר והווה קצת פחות

אחרי הביקור הטעון בבית הקברות פנינו אל הים. הטיילת על שם מיכה שמיר שינדלר נמתחת לאורך החוף. בקצה הצפוני שרידי כנסייה ביזנטית – שדירת עמודים ורצפת פסיפס שראתה ימים טובים יותר. ניכר בה שהיתה מפוארת עד מאד. האתר הוא מה שנותר מהיישוב הביזנטי "ניאה קומה" מהמאה הרביעית לספירה. במקום נעשו מספר עבודות שימור לאורך השנים, אך עדיין נראה כי יש עוד לאן לשאוף... אתר הכנסיה מגודר והסתפקנו מהתרשמות מבחוץ.

למידע מקיף על הכנסיה

יפה גם מהתרשמות קצרה מבחוץ

דרומה על הטיילת, לאורך קו החוף, חלפנו על פני מרכז ימי ומועדון צלילה. בדיוק מולו ניתן להיכנס דרך הפשפש אל הפארק ע"ש אוטו הירש, ולראות את האנדרטה אותה עיצב רודא ריילינגר. קצה הדרומי של הטיילת מתאחד עם קצה הכביש הראשי החוצה את היישוב מהשער ועד הים.

הטיילת ע"ש מיכה שמיר שינדלר

אנדרטת אסון השייטת – הרעות נשאנוך בלי מילים

הירידה משביל הטיילת מאלצת אותנו לדשדש דשדוש טובעני ותובעני בחול הים, אך אם נדרים עוד כ- 200 מ' לאורך החוף, נגיע אל יד לחללי אסון השייטת. האנדרטה (בתכנון ברני פינק), הבנויה מ- 12 עמודי סלע הנופלים-נסמכים זה על זה, הוקמה לזכר לוחמי השייטת שנהרגו באסון אנצרייה בשנת 1997. מהמרשתת אני לומדת כי אנדרטה נוספת לציון האירוע הקשה שקועה במצולות הים במרחק של כשלושה ק"מ מהחוף. כל מי שזוכר את היום ההוא לא ישכח. הדימוי באבן הוא כל כך חזק, כולל בחירת המיקום, שאין צורך להכביר עוד במילים.

נופלים-נסמכים זה על זה

בית ההבראה הנטוש – קינוח עם טעם של עוד

ביקרנו בכל כך הרבה מקומות מרתקים בשבי ציון, אבל למקום הזה אף אחד לא הכין אותנו. גם לא ג'ודי. הפירצה קראה לגנב... בהתחלה היססנו – האם להיכנס? האם זה מסוכן? מה יקרה עם משהו יתמוטט עלינו חלילה? אבל הצצנו ונפגענו – צעד צעד עלינו במדרגות וככל שהעמקנו נגלה אלינו היופי האדיר והעצוב הזה.

אדגיש כי זוהי אינה המלצה להכנס פנימה, וכל הנכנס - עושה זאת על דעת עצמו ובאחריותו הבלעדית!

יופי אדיר ועצוב

פתחים פרוצים, קירות מתקלפים, חלונות תלויים על בלימה, מתנדנדים ברוח החורפית. ניתן רק לדמיין או לשער איך היה כאן פעם, כשהמקום היה מלא מפה לפה בשועי הארץ והעולם.

עבר תלוי על בלימה

בתחילת שנות ה- 40 של המאה הקודמת הוקם ונפתח מלון בית דולפין. במיקום אידיאלי על חוף הים הוא נחשב לאחד המלונות המפוארים והמבוקשים, והתארחה בו האליטה הישראלית דאז וידוענים שונים ומשונים מרחבי העולם.

פנינת התיירות לא האריכה ימים, וכעבור כ- 15 שנים נמכר המלון, שינה את פניו ואיבד מיוקרתו. דעיכתו נמשכה והוא נמכר בשנית, הפעם לקופת חולים כללית שהכשירה אותו כבית הבראה.

סמל קופ"ח כללית עדיין מתנוסס על הקיר

בסופו שימש המקום כמרכז קליטה לעולים והחל מ- 1980 הוא עומד נטוש לכל רוח ופגעי הזמן והאדם עושים בו שמות. אני מוצאת יופי במקומות נטושים והם תמיד מושכים אותי להיכנס ולהציץ. יחד עם זאת, הלב נחמץ מהמראות ומהמחשבה מה היה יכול להיות כאן אילו...

הגעתם לשבי ציון ואתם רוצים עוד?

הנה כמה דברים שלא הספקנו בזמן הקצר שעמד לרשותנו:

אתרים היסטוריים - מוזיאון "צריף הראשונים" – נמצא באתר חומה ומגדל, שבו מספר מבנים המספרים את סיפורו ההיסטורי של המקום. צריף הראשונים היה צריף המגורים הראשון של המושב. המקום שומר בשלמותו ומוצגים בו תצלומים היסטוריים של המקום ודגם של חומה ומגדל.

עוד באתר חומה ומגדל נמצא את מגדל השמירה ששימש במקורו כמפקדה של ההגנה ובחלקו התחתון נמצא כיום ארכיון המושב. המגדל עבר לאחרונה שימור ובקיר המערבי שלו הושאר חשוף חלק מהקיר המקורי.

מה אוכלים ושותים? - "פאב הפרה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" – פאב ומסעדה הנמצאים, ביחד עם עסקים מקומיים נוספים, על הכביש הראשי של המושב במבנים ששומרו ושימשו כמבני עזר בתחילת דרכו של היישוב. גם אם לא נכנסים פנימה, כדאי לעבור על פני השלטים עם הצילומים מהשנים הראשונות, בהם ניתן לגלות למה שימש כל אחד מהמבנים.

גלריות אמנות – על הסטודיו לצורפות של סטפני אגוזי ועל גלריית "כלים ושושנים" של אמנית הפורצלן דורית צדוק רק שמענו. הייתם? ספרו לי איך היה...

מגדל השמירה - כיום ארכיון המושב

כאן תם השיטוט הקצר שלנו במושב שבי ציון. מסתבר שיצאנו לחפש אתונות ומצאנו מלוכה. המקום רווי בהיסטוריה מקומית שנוגעת בכולנו. יש בו שכיות חמדה לרוב והרבה עצב שרובץ מתחת לכל. אסיים במשפט החקוק בליבו של בית הכנסת של המושב, ואני מקווה שיגיע אל אלה המקשים עכשיו את ליבם אל מול פליטי אוקראינה: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

מוזמנים להשאיר לי תגובות כאן למטה, ולהצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג. תמיד מרגש אותי לשמוע מכם, שמחה לקרוא את מה שיש לכם להגיד ולספר.