כשאני חושבת על הולנד, "ארץ המים" (Waterland) היא הקרובה ביותר לדימוי שיש לי בראש - כפרים ועיירות עם בתים קטנים וציוריים, כרי עשב ירוקים שמשתרעים עד האופק, טחנות רוח, פרות וכבשים במרעה, גבינות הולנדיות והמון המון... מים.
קרבתה של "ארץ המים" לעיר הגדולה הופך את הטיול בכפרי הדייגים לאופציה מושלמת לטיול יום מחוץ לאמסטרדם. וכך, חברנו לארנון אבן צור - המנוסה מאד בהדרכת טיולים, ידען גדול ובעיקר איש נעים וחברי שכיף לטייל איתו – שלקח אותנו לבקשתנו לתור את האזור.
עם פרסום סיפור הטיול האחרון שלנו באמסטרדם, הבנתי שרוב התמונות מיום הטיול הנפלא שלנו בארץ המים נותרו על רצפת חדר העריכה. אז לכבודן (וגם לכבוד היום הכייפי שבילינו עם ארנון) התיישבתי לכתוב את הפוסט הנוכחי.
אם כן, "ארץ המים", כשמה כן היא – מלאה במים. במהלך הטיול דיברנו על ניהול המים ההולנדי, על השימוש בתחנות רוח וכיום בטכנולוגיות מתקדמות, על ייבוש השטחים וניצולם להתיישבות ולחקלאות שעיקרה גידולי בקר וצאן, ועל המלחמה הבלתי פוסקת של האדם באיתני הטבע. וההולנדים האלה אכן עקשנים גדולים.
בשחר ההיסטוריה היה כאן ים הדרום, שלאורך שנים רבות נאבקו ההולנדים בו ובשטפונות שהביאו עליהם אסונות. הם הרימו סוללות, חפרו תעלות, בנו תחנות רוח, שאבו והעבירו מים ממקום למקום, אך זה היה מעט מדי וכוחות הטבע תמיד היו על העליונה. בסופו של דבר כשלא נראה שאחד הצדדים – הים או בני האדם – מתכוון לוותר, בנו ההולנדים סכר עצום שחסם את הים והפך אותו למה שידוע כיום כימת אייזלמיר (Ijsselmeer) ובא לארץ המים גואל. לפחות בשלב זה.
האזור הכפרי הוא מוצר די תיירותי. אם מישהו מחפש אותנטיות אמיתית, יטריח את עצמו ויסטה מעט ממה שנקרא "מסלול החומוס", יכנס למקומות הפחות "נגועים" ויהלך ברגל בסמטאות וברחובות הקטנים והיפהפיים שמחוץ למרכזים הומי האדם וחנויות המזכרות, ירים את העיניים ויגלה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
ביקרנו בהמון מקומות יפים, אבל ברוק אין ווטרלנד (Broek in Waterland) היא בוודאות המקום ששבה את ליבי. אם אתם יודעים על בית למכירה שם – אני צריכה אחד לכשאצא לפנסיה... הכפר מתחיל בדרך צרה שעוברת לאורך תוואי של תעלה רחבה. על גדותיה, חצי במים וחצי ביבשה, נטועים בתי מגורים מטופחים, חלקם עם חלונות גדולים שמאפשרים לסקרנית כמוני הצצה לנעשה בתוכם.
המעוניינים לצאת מהבית עולים על "מעבורת" אישית ובעזרת חבל גוררים עצמם לגדה השניה של הנהר. לי זה קסם מאד, בטח יותר מלעלות 50 מדרגות לרחוב, כמו שיש לנו בחיפה... ראינו את זה קורה לנגד עינינו ממש. אשה נפרדת מחברתה, הן יוצאות יחד מהבית, עולות על המעבורת ומושכות את עצמן לגדה השניה. החברה נכנסת למכונית ומנופפת לשלום, ובעלת הבית חוזרת חזרה על פני הנהר הביתה. אין מילים!
מרכז הכפר יפה לא פחות ועטור תעלות וגשרונים קטנים, בתי עץ צבעוניים עם חלונות עטורי קישוטים, גינות פורחות, כנסיה דומיננטית (היתה סגורה בעת ביקורנו) ואגם גדול ויפה.
במוניקנדם (Monnickendam) עשינו סיבוב רגלי באזור המרכז. ארנון אומר שהיא העיירה הפחות תיירותית מבין השאר, ובעינינו לא פחות יפה. יש בה נמל קטן ומקסים שחובק סירות מפרש מעץ.
בסמוך לנמל ניצבת כנסיה עם מגדל שבכל שעה עגולה צלצול הפעמונים שלה מלווה במופע בובות קטנות. אירוע מקומי ונחמד שביום זה זוכה לקהל מצומצם מאד. נקווה שהבובות לא נעלבו.
בתי העיירה עתיקים ויפים. הרחובות מקושטים בדגלים צבעוניים שנותרו מאירוע-כלשהו שהיה כאן בשבוע שעבר, ובין הרחובות מסתתרים רמזים לקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה במקום. יש גם בית כנסת שהוסב למסעדה. אם הגעתם בקשו לטפס למה שהיה פעם עזרת-הנשים וחפשו את מגן הדוד הקבוע בחלון.
פסק זמן קצר מהכפרים והעיירות הציוריים ואנחנו בחוות הגבינות של הנרי ויליך (Henri Willig), מותג שהוא סוג של אימפריה החולשת על שוק גבינות הבקר ההולנדי.
במהלך הסיור בחווה מקבלים הסבר על תהליך ייצור הגבינה, מבקרים ברפת האורגנית הטכנולוגית והמתקדמת שבה חולבים את פרות הג'רזי המיוחדות, וצופים על מרחבי המרעה הירוק שבו פזורות החביירות.
בקומה השניה אולם תצוגה שבו ניתן לצפות בסרט על החווה (עם תרגום לעברית), לקבל הסברים על הפרות וחייהן, וכן על הסביבה הטבעית המקיפה את המקום. נסו לזהות את הציפורים על פי קול הציוץ שלהן – נראה אם תצליחו לנחש... הגבינות המיוצרות בחווה נמכרות בעשרות חנויות ברחבי הולנד וגם בעולם ואפילו בישראל. ניתן לטעום ולרכוש מהן גם בחנות הצמודה.
בסך הכל מדובר בחוויה נחמדה, טעימה ומלמדת מצד אחד, אבל גם מעוררת מחשבות על חייהם של בעלי החיים המנוצלים על ידי האדם, גם אם מדובר ב"פרות חופש" החיות בתנאי חיים של בנות מלך. מחשבות...
ומ"ריח הרפת ניחוח חציר" אל העיירה אֶדָם (Edam) הידועה בזכות הגבינה הקרויה על שמה ושוק הגבינות המסורתי המתקיים בה בעונת הקיץ. מכיוון שהגענו מחוץ לעונה, או לא ביום או בשעה הנכונים - לא נהנינו מהשוק, אבל בהחלט לא יצא שכרנו בהפסדנו.
מסתבר שלמקום היסטוריה יהודית מעניינת - לפני כמה מאות שנים חיו כאן יהודים מעטים. עם גידולה של הקהילה בסוף המאה ה- 18 הוקם בה בית כנסת, הוכשר מקום לבית קברות, נפתחו מקווה ובית ספר יהודי והקהילה הוכרה כמרכז יהודי אזורי. כמאה שנים לאחר מכן החלה לדעוך הקהילה ומרבית הפעילות עברה למוניקדם (עליה כתבתי למעלה). במלחמת העולם השניה חוסלה באופן סופי קהילת יהודי אֶדָם וכולם שולחו אל מותם. מה שנותר כיום בעיירה הוא בית עלמין יהודי צנוע ומתוחזק על ידי הרשות המקומית, שמולו הוצבה אנדרטת זיכרון עליה כתוב בעברית "רחל מבכה על בניה" ולצידה חרותים שמות היהודים שחיו כאן. בסיבוב קצר ברחובות תגלו אבני נגף על מפתני חלק מהבתים בהם התגוררו יהודים.
בפולנדם עשינו סיבוב קצר ולא ממצה מבחינתי, אבל זרמתי עם הלך הרוח המשפחתי. זוהי עיירה שהתפתחה מכפר דייגים קטן ועסוק, וכיום היא מקום תיירותי מאד. מרכז העניינים הוא אזור הנמל והטיילת שנבנתה לאורכו, שבה חנויות מזכרות ובתי אוכל רבים. הנוף הנשקף מהטיילת אל ימת אייזלמיר יפה מאד.
למי שפחות מתחבר להמולה התיירותית אני ממליצה להיכנס בין הבתים ולהסתובב בסמטאות היפות והשקטות שמזכירות כנראה במשהו את הכפר שהיה כאן פעם וממנו הכל התחיל.
את היום המהנה סיימנו בזאנסה סכנאס (Zaanse schans), שהוא המוצר הכי תיירותי שנקרה בדרכנו ביום הזה. מדובר במוזיאון פתוח המשחזר את אורח החיים הכפרי ההולנדי. הובאו לכאן מרחבי המדינה בתים ישנים ותחנות רוח מקוריות, אותם מפעילים בדיוק כמו שהיה פעם.
מפאת העייפות הסתפקנו בביקור מאד קצר במקום, אך ניתן ומומלץ לבלות זמן ממושך שיאפשר לחוות את כל הפעילויות שהמקום מציע. טיול בשבילים יתן הצצה לתחנות הרוח המפורסמות והדגמה של הפקת מוצרים שונים בעזרתן, הסבר והדגמה של תהליך ייצור קבקבי העץ המסורתיים החל מחומר הגלם ועד המוצר המוגמר, טעימות של גבינות מקומיות, מאפיה, חנות שוקולד, מוזיאון והרבה פינות יפות לצילומי "היינו כאן".
ביום הזה הרשיתי לעצמי להתרווח לאחור ולתת לארנון להוביל את הטיול, אבל נראה שהאזור טומן בחובו הרבה יותר ממה שיצא לנו לגעת בו רק לרגע. אני ממש ממליצה למי שרוצה ויכול לקחת את הזמן, לשכור אפילו לינה באזור, ולחרוש את הדרכים היפהפיות והכפרים הקטנים והמקסימים.
לשבת לאכול, לשוחח עם תושבי המקום, לגלות איך נראות כאן הזריחות והשקיעות, לקנות תוצרת מקומית, לשוט בתעלות, ללטף פרות וכבשים ולהקשיב לציפורי המים. יש לי הרגשה שלא תתאכזבו.
אז אמנם לא הצטלמנו בזאנסה סכנאס במתכונת "היינו כאן", אבל בהחלט עשינו את זה במוניקדם (אם אני זוכרת נכון) ותודה לארנון על הצילום היפה, הטיול המקסים והזכרונות שישארו לנו לתמיד מהיום הזה.
אם האהבתם את הפוסט והתמונות, מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה. תמיד משמח אותי לשמוע את קולכם!
אם חיפשתם טיול יום מחוץ לאמסטרדם - ארנון אבן צור מביזי-טורס הוא הכתובת שלכם. אם תרצו לטייל באמסטרדם עצמה, מוזמנים להיעזר בפוסטים שכתבתי עליה - אמסטרדם בסתיו טיול חורפי באמסטרדם לבד 4 ימים באמסטרדם
