המאז ומתמיד היתה לי משיכה לא מוסברת לישן הזה. זה שרואים עליו את השנים. זה שלמרות ששיני הזמן נגסו ופוררו אותו, עדיין ניכרים בו סימני העושר וההדר. זה שמפעיל את הדמיון ונותן לו לעוף למעלה למעלה... כאשר התגלה לי מבנה בית הכנסת הנטוש של העיר וידין בבולגריה – הוא משך אותי כבחוטי קסם אליו. וכך, עם אור ראשון של בוקר, חמקתי לי מהמלון החמים ויצאתי לסיור עצמאי וקפוא במבנה. סיור שהיה עוצמתי ומפעים, מכמיר לב ומעורר סיפורים שנשכחו כבר מזמן. עליתי במדרגות מתפוררות, בוססתי בשלג עמוק, עמדתי, התבוננתי, הקשבתי לקולות העבר וצילמתי. התמונות משם לא הרפו ממני גם כאשר חזרתי הביתה. הסתכלתי בהן ודמיינתי לעצמי את המקום הזה, ששרידי ההוד והפאר עדיין ניכרים בו היטב, מלא באנשים, תפילה נישאת מעלה מעלה, נשמעת למרחוק,, גולשת לרחובות הסמוכים בהם שוכנים זה לצד זה כנסיה ומסגד (שאת סיפורו המעניין אולי אספר בפוסט נפרד). וכך מצאתי את עצמי בפוזה לא מוכרת - יושבת ללמוד על המבנה ועל הקהילה היהודית של וידין, שהיא מהקהילות העתיקות בבולגריה, כך מסתבר מהכתובים. במהלך מאות שנים חלו תהפוכות רבות בעיר שנכבשה ועברה מיד ליד. בדומה לכך, גם הקהילה היהודית שם עברה שינויים מבניים ואתניים, נעה בין התפוררות לבין שגשוג כלכלי ותרבותי, ולא פעם סבלה מפרעות וגירושים. שיא פריחתה וגודלה בתחילת המאה ה- 20, אז פעלו בה מוסדות חברתיים, כלכליים, חינוכיים ודתיים שוקקים, כולל תנועה ציונית פעילה וענפה. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו מרבית בני הקהילה ארצה. בית הכנסת הספרדי בעיר, השני בגודלו בבולגריה ואחד המפוארים באירופה, פעל מסוף המאה ה- 19 ועד אמצע המאה ה- 20, ושירת את קהילת המקום. בשנות ה- 50 הוא הולאם ע"י המדינה שהפכה אותו למחסן, עד שלבסוף ננטש. ב- 1990 הוחזר המבנה ליהודי וידין, אך לא שוקם, אם מטעמי עניין או מטעמי יכולת כספית. מבחינה אדריכלית זהו מבנה בצורת טרפז בעל אולם תפילה גדול, היכל, מבואה ושני צריחים. הוא נבנה מחומרים איכותיים שיובאו מרחבי אירופה וכלל חלונות גדולים, חלקם מעוטרי ויטראז'. כיום נמצא המבנה במצב התפוררות והרס מתקדם. במהלך השנים נעשו מספר צעדים לקראת שיקומו, אך אף לא אחד מהם הבשיל לכדי מעשה אמיתי. נחזור לביקורי בעיר... אחרי התאוששות מהקור וארוחת בוקר מלבבת, חזרתי, הפעם בהרכב קבוצתי עם חברות סדנת הצילום שבה השתתפתי לתור שוב את המבנה. אני אוהבת לחזור למקומות בהם כבר הייתי. חזרה מאפשרת תמיד חוויה שונה ופרספקטיבה נוספת. ואכן, הקסם לא התפוגג. השמש הקרה כבר עלתה גבוה יותר בשמים והאירה חלקים אחרים. פינות שקודם נסתרו מעיני פתאום נגלו באור החדש. אני חושבת שאם היתה לי הזדמנות, הייתי חוזרת שוב למקום שכל כך נגע לליבי – בשעות שונות או בעונה אחרת. יכולה רק לדמיין איך עשב ירוק ואולי פרחים(?) צומחים להם שם פרא באביב. אם גם אצלך דמיון הוא חלק מהמציאות, אם גם לך מבנים נטושים "עושים את זה", אם גם אצלך מתעוררים געגועים למשהו שקרה מזמן, אם אהבת את הצילומים, אם הזדהית עם המילים – אשמח לשמוע את קולך! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה או ליצור קשר. מזמינה להרשם לבלוג לקבלת פוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם לפעם. ההרשמה דרך קוביית ההרשמה בראש הבלוג. כמה שנים עברו, ובסופיה מצאתי דגם מוקטן נהדר של בית הכנסת הזה, כפי שהיה בימיו היפים. כתבתי על כך כאן. עוד על הקהילה היהודית בעיר וידין - אתר בית התפוצות יהדות וידין - ויקיפדיה My Lovely Mess - הבלוג וסדנאות הצילום של אפרת לוזנוב #ביתכנסת #בולגריה #יהדותבולגריה #וידין #מבניםנטושים #סדנתצילום #ביתהכנסתבוידין

כל לילה חזר הדבר על עצמו, לפעמים אף מספר פעמים בלילה. הייתי מתעוררת למראה צללית קטנה עם רעמת שיער ארוך-ארוך ניצבת בפתח חדר השינה שלנו. רועדת מקור או מפחד... ואנחנו סובבים והולכים בבית מחדר לחדר, הלוך ושוב, הרגע ונחם, שַׁן והתעורר. גם לוכד חלומות לא עזר. "אבל יש לי חלומות רעים שאני לא רוצה שיתגשמו..." אמרה לי הקטנה, כאשר איחלתי לה ליום הולדתה - "שכל חלומותיך יתגשמו" - הברכה הכי אימהית, מחבקת ומעודדת שהצלחתי למצוא אז בתוכי. מאז אני נאלצת, שנה אחר שנה, לחשוב על ברכות חדשות וניסוחים חלופיים עוקפי חלומות (רעים). ובכל זאת, אני מתקשה לוותר על המילה היפה "חלומות", שכן היא טומנת בחובה כל כך הרבה משמעויות. חלום שחולמים בשעת השינה ומפזר לנו רמזים לא מסודרים על דברים שכנראה מעסיקים אותנו. חלום שהוא כמיהה למשהו שרוצים להגשים, למשאלה, למטרה. חלום שהוא זכרון ישן שפורט על מיתרי הנוסטלגיה. אני מתעקשת להמשיך ולחלום, להתעכב על החלומות השוכנים עמוק בנפש פנימה. על אלו שארצה להגשים גם אם לא תמיד אצליח, על אלו שרומזים לי ועל אחרים המזכירים לי ריח, מראה, רגש שארצה לשחזר שוב ושוב במהלך חיי. על אלו הנושאים אותי על גלי העצב והגעגוע למשהו שהיה ולא יהיה יותר. את כל החלומות הללו אני אוספת בצרור ומגישה לי כמתנה. מזה זמן רב יש לי חלום קטן – לפתוח בלוג משלי. מקום שבו אוכל לכתוב את מחשבותיי, זיכרונותיי, ולבטא את עצמי בדרך המשלבת שתי אהבות גדולות שלי - המילה הכתובה והצילום. "חלומות שמורים", כך בחרתי לקרוא לו, לבלוג שלי. שם הלקוח משירו של אהוד מנור, שהצליח במילותיו לבטא אותי כל כך במדוייק. שורות-שורות שכל אחת מהן היא אני: "אי שם עמוק בתוך תוכנו / טמונים קולות וזכרונות / מראות רבים שכבר שכחנו / ספרי פלאים ומנגינות"... אז הנה, אני יוצאת לדרך. דרך שאינני יודעת עוד איך בדיוק תראה. דרך שתהיה לפעמים קשה ולעיתים קלה, בחלקה מישורית ובחלקה תלולה, מתפתלת או ישרה. אשמח אם תתלוו אלי, כי בטוח יהיה הרבה יותר נעים לעשות אותה יחד. אם גם לך יש חלומות שהגשמת (או כאלה שתמיד רצית להגשים), אם אהבת את הצילומים, אם הזדהית עם המילים – אשמח לשמוע את קולך! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה או ליצור קשר. מזמינה להרשם לבלוג שלי בקוביית ההרשמה. כך נוכל לשמור על קשר כאשר יתפרסם פוסט חדש! #חלומותשמורים #בלוג #אורהגזית #הגשמתחלומות

נקודת התחלה: Refuge de La Flégère נקודת סיום: Les Houches מרחק: 17 ק"מ (772 מ' עליה, 1546 מ' ירידה) יום אחרון!!! חלמתי על דרכים ושבילים והתעוררתי בבוקר בתחושה שכל הלילה הלכתי והלכתי...כרגיל כולם נפגשים במקלחות ומשיחות הבוקר מתברר כי כולם ישנו לא-משהו - אם מהתרגשות, אם מדאגות. כולם טרודים ובעיקר מנסים לעכל את העובדה שזהו יומנו האחרון על השביל. לפנינו יום ארוך ולא קל ואני מנסה להדחיק את העובדה שיחד עם קומץ שעות השינה שמאחורי, זה עלול להיות מתכון לכישלון או לכניעה למלכודות הפזורות לנו היום לאורך הדרך. נוף מבקתת לה פלז'ר אנחנו ממהרים להתארגן במטרה לצאת מוקדם. פותחים כהרגלנו את חדר האוכל, בולעים את הלחם והקרואסון, נועלים נעליים ואוּדְרוּבּ - 6:55 אנחנו על השביל. השעתיים הראשונות נעות מעלה ומטה במתינות. השביל ברובו נוח, אך בחלק מהמקומות הוא עובר על דרדרות סלעים והופך מאתגר מעט להליכה. מעבר על דרדרת סלעים בינתיים השביל כמעט ריק. לפנינו הזוג ממזרח אירופה שחלק איתנו אתמול את שולחן ארוחת הערב. מאחורינו אין איש. צועדים בקצב מהיר יחסית ולגמרי עומדים בזמנים של הספר ושל השלטים, אפילו מקדימים במעט. לימיננו הרים ודרדרות סלע, לשמאלנו עמק שאמוני, מעליו פסגות משוננות ומושלגות. ומעל הפסגות מתאספים עננים. על פי התחזית, החל מאחר הצהריים צפוי גשם ואנחנו במירוץ להשיג אותו, שלא יתפוס אותנו במעבר ההרים הגבוה שעלינו לחצות היום – Col du Brévent. מעל הפסגות מתאספים עננים המראות דרמטיים ומעוררי פליאה ותחושת אפסות אל מול כל ההוד הזה, הגודל, העוצמה. קרחוני ענק תלויים ממול מעל העמק, האור אפלולי משהו, ואנחנו נישאים הלאה עם הרוח וגם קצת עם האופוריה של סוף הטרק. קרחוני ענק בשונה מימים אחרים, היום יש בדרך הרבה "מלכודות" בדמות רכבלים שיורדים אל העמק וגורמים לנו לחשוב שוב ושוב על הירידה הרגלית הארוכה מאד הממתינה לנו בסיום היום. ובאמת למה? למה להשלים משימה או אתגר כשיש דרך הרבה יותר קלה, קצרה ומהירה לעשות זאת? יש לי הרגשה שאני לא המטיילת היחידה המהרהרת בסוגיה. חושבת על כך שכמספר המטיילים, כך גם מספר הסיבות בשלן יצאו לדרך. אחדים רצו חופש, אחרים לברוח, והיו כאלה שרצו אולי להוכיח משהו לעצמם או למישהו אחר. ואני? למה יצאתי למסע הזה? הדרך המעוננת והקלה מתמשכת עד Plan Praz, מכאן יש רכבל שיורד לעבר שאמוני ורכבל נוסף שעולה לכיוון Le Brévent. אנחנו מוותרים על שניהם ומתחילים לטפס אל עבר מעבר ההרים. העליה תלולה מאד, אך עצירות קטנות להחלפת כוחות ומבטים לעבר הרחפנים הצבעוניים, השמחים, שהולכים וקטנים מתחתינו מספיקים לי. רחפנים צבעוניים ומשמחים אני מרגישה את הסוף ואת הצטברות העייפות הפיזית והנפשית מימי ההליכה הרבים, אבל מזכירה לעצמי כי זוהי העליה הגדולה האחרונה של הטרק הזה! ואכן, תוך שעה ומשהו אנחנו למעלה. החלק האחרון לפני מעבר ההרים מאד מאד מושלג. כמויות עצומות של שלג שוכבות על ה- col וכיאה למעבר הרים - הוא פרוץ לשני הכיוונים. אנחנו עוצרים לכמה דקות לנשום ולהביט על הנוף הנהדר הנפרש אל כל הכיוונים. Col du Brévent למעלה קר מאד ואנחנו מורידים תיקים על השלג ומתעטפים בבגדים חמים. איתנו על ה- col רק עוד אב ובן צרפתים, שעקפו אותנו כעת במהלך העליה. אין עוד איש בכל הנוף הכביר הזה. הם מטיילים רק יומיים מתוך ה- TMB. קפצו לכאן ותכף חוזרים הביתה... הכל שקט מסביב. משני צידינו מדרונות תלולים ואנחנו מתחילים לטפס בשלג על עבר Le Brévent שהיא אחת הנקודות הגבוהות בטרק. העליה אל לה-ברוונט הטיפוס בשלג קשה ומפחיד. אנחנו עוברים מעל תהומות הפעורים תחתינו. אני מקפידה לשים את כף הרגל בדיוק בתוך עקבות שיצרו המטיילים שעברו כאן לפנינו. אני מתקדמת צעד-צעד, בקצב איטי מאד מאד. מנסה להסיט את המחשבות מהתהום שלימיני ולהתרכז בצעד הבא. מאחוריי האיש שלי, ומאחוריו האב והבן הצרפתים. הוא אומר לי לתת להם לעבור, אבל אני נטועה ב- 15 ס"מ רוחב "שביל" שעליו אני נמצאת, ועונה לו "אם הם רוצים, שיעקפו. אני לא זזה!" ואכן, בקלילות מרובה הם פותחים שביל חדש ועוקפים אותנו מימין בלי לאותת. אני עוד מספיקה לזרוק להם מחמאה על אומץ ליבם, וכבר הם מתרחקים... אם הם רוצים - שיעקפו! זהו, עברנו את קטע השלג הזה. לפנינו עוד מספר קטעים מושלגים קצת פחות מפחידים וגם סולמות קצרים, אותם אנחנו כבר אוכלים בלי מלח. סבא חביב עם בארט עובר אותנו כעז הרים קלילה ומציע לצלם אותנו. יאללה, בסדר! הוא אומר שכך ידעו שהיינו כאן יחד. צודק! שיידעו שהיינו כאן יחד סוף סוף הגענו למעלה. הזוג המזרח אירופאי מארוחת הערב אתמול גם הגיע, וגם האב והבן הצרפתים מסתובבים בשטח. הידד! כולם בריאים ושלמים. אנחנו פוגשים חלק מהבנות שצעדו במקביל אלינו כל הימים ומבינים שהן עקפו את העליה והלכו מסביב ושגם החליטו לוותר על הקטע האחרון של הדרך ומתכוונות לרדת מכאן ברכבל לשאמוני. מבחינתי אין בכלל שאלה ואני נחושה פשוט להמשיך וללכת. היעד הבא שלנו היא בקתת Bellachat. הבקתה, הנמצאת במיקום יפהפה, מסמנת למעשה את תחילת הירידה הרצינית. הדרך עד אליה גם היא בירידה, אך מתונה יחסית ומאד נעימה ויפה. בינתיים העננים מצטברים מעל הפסגות, גשם עוד לא התחיל, אבל לה-ברוונט עוטה כולו ענן. אני מרחמת על האנשים ששילמו כל כך הרבה כסף כדי לעלות לכאן ברכבל הבוקר רק לשם תצפית וזכו למנת ערפל שכזאת עם ראות אפס. אני נחושה להמשיך וללכת בבלשאט אנחנו לוקחים לנו כמה דקות הפסקה. יושבים על קצה המצוק ומביטים קדימה. הירידה מכאן והלאה מאד תלולה ומאד מתמשכת. מראש התצפית שלנו ליד הבקתה אנחנו יכולים להבחין בתחילתה – פס דקיק, תמים למראה, בתוך ים ירוק, ולמטה העמק הנראה בבירור - אליו פנינו מועדות. זוהי ירידה ארוכה ומתישה שדורשת סבלנות מרובה וגם ברכיים בריאות וחזקות. למרבה הפלא, הברכיים שלי לא עושות עניינים ולמרות הקושי, הן עומדות במשימה יפה. פס דקיק תמים למראה הירידה לוקחת לנו כשלוש שעות, עם הפסקה קצרה לארוחת צהריים המורכבת משאריות האוכל מהימים האחרונים – כמה חתיכות לחם מאתמול ועוד כמה משלשום(!), גוש קטנטן של גבינה צהובה, משמש אחד שאנחנו חולקים בינינו ושתי קוביות שוקולד... לא יאמן, אבל גם שמן הזית שקיבלנו ב- Cabane du Combal עדיין איתנו. פה ושם צצים להם האב והבן הצרפתים מבין העצים – אנחנו מחליפים מילה והכוונת דרך בצמתים. באחד המקומות אנחנו פוגשים בהם זוחלים על העשב. לשאלתנו – מה הם עושים? – הם מראים לנו תותי בר קטנים שהם מלקטים ומציעים לנו להצטרף. אנחנו אוספים תותים טעימים וחמצמצים ואוכלים אותם לאחר שהם מבטיחים לנו שהם ראויים למאכל. מבט אל עמק שאמוני כשעה וחצי לפני סוף הדרך מתחילים להופיע שלטים במרווחים של 5 דקות, המבשרים על זמן ההליכה המשוער שנותר עד Les Houches. בהתחלה זהו אקט מעודד, אך לקראת הסוף זה מתחיל להעיק. עוד 5 דקות ועוד 5 דקות ועוד... הזמן לא זז והדרך גם היא אינה נגמרת. הרגליים כבר מאותתות שדי להן וגם המרץ כבר לא מה שהיה קודם. אבל אז מופיעים הבתים הראשונים של Les Houches. את הקטע האחרון בתוך העיירה אנחנו צועדים יחד עם האב והבן הצרפתים. מפטפטים איתם ומספרים. והנה מופיעים גם פסי הרכבת המובילים אל התחנה הוורודה והקטנה. הגענו!! אנחנו נפרדים מהאב והבן הצרפתים בברכות הדדיות ואיחולים לקיץ נעים וטוב. אני מתעכבת עוד רגע לפני הכניסה לתחנה, נושמת עמוק ומרגישה שאני צריכה לנצור את הרגע הזה לעצמי. מעכבת לעוד שניה את המפגש עם סוף הטרק שלי. האב והבן הצרפתים כבר מעמיסים ציוד לרכב שממתין להם בחניית תחנת הרכבת, האיש שלי עומד במרחק בטוח ממני... ואני עומדת שם לבד. השעה 16:15 וכמו שהבטיחו – הגשם של אחר הצהריים מגיע ואיתו גם הגשם הפרטי שלי. הגענו! עדיין קשה לי להסביר מה הניע אותי לצאת למסע הזה, שהיה קשה ותובעני, לעיתים אפילו מפרך. מסע שהצריך ממני כוחות פיזיים שלא חשבתי שיש בי, ויותר מכך – כוחות פנימיים שגיליתי בתוכי. אבל לא תשנה הסיבה בשלה הגעתי עד כאן, העיקר הוא מה שנשאר לי בתום הדרך – כי הדרך, כפי שכבר ציינתי, איננה נמדדת במרחק! הדרך איננה נמדדת במרחק לפרק הקודם - יום 10 האגם הלבן, לבן חזרה לאינדקס ימי הטרק תודה שליוויתם אותי/אותנו בטרק הזה. בשבילי הוא היה ציון דרך משמעותי! על טרקים נוספים שעשינו בארץ ובעולם - כתבתי כאן. אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים להרשם בקוביית ההרשמה כמנויים לבלוג. וכמו תמיד, אני שמחה לשמוע מכם! ואתם מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה. Take the Long Way Home - Supertramp #צרפת #יומןמסע #טרק #סובבמוןבלאן #טרקיםבאירופה #האלפיםהצרפתיים #TMB

נקודת התחלה: Montroc נקודת סיום:Refuge de La Flégère דרך Lac Blanc מרחק: 13 ק"מ (935 מ' עליה, 477 מ' ירידה) אני מתעוררת במחשבה על כך שזהו היום הלפני אחרון של הטרק. מנסה לשחזר לעצמי את המסלול שעברתי עד כה, אך הוא מעלה תהו-ובהו רציני בראש ואני מוותרת. מזל שהכל מתועד במחברת היומן שלקחתי איתי. ממלאים מצברים בארוחת הבוקר המצויינת ועוד מספיקים לקפוץ לסופר לקנות כמה מצרכים לדרך – יוגורטים, לחם, שוקולד – אז יוז'ואל... מצחיק איך שני יוגורטים שנותרו לנו מהקניה ביום הראשון ונאכלו למחרת בדרך הפכו למסורת. יש לנו כמה דקות לחכות עד שיגיע האוטובוס ואני משלימה בינתיים כתיבה ביומן על יום האתמול. ניצול של רגע האוטובוס מגיע בדיוק בזמן ואנחנו נוסעים בו שתי תחנות ומשם הולכים מספר דקות על שביל המקשר אותנו חזרה ל- TMB. עליית הבוקר המסורתית מתחילה מיד, ללא משחק מקדים הפעם. פנינו אל Lac Blanc – האגם הלבן הנסתר בין ההרים. אומרים שזהו אחד משיאי הטיול ואנחנו מלאי ציפייה. בדרך אנחנו פוגשים ב- Ibex יפהפיים. זכר אחד אמיץ אפילו מתקרב עד מרחק נגיעה מאיתנו. מרגש! אייבקס אמיץ גם מטפסי צוקים יש כאן, וגם הם אמיצים ובנויים לתלפיות, עולים לגבהים מפחידים ממש ומאתגרים את כוח הכבידה. גם אנחנו מאתגרים את עצמנו מעט ועולים בסולמות מעלה מעלה. בתחתית הסולם הראשון מפתיע אותנו נחש קטן המתפתל לו בין האבנים, עד שמוצא מקום מסתור תחת שלוגית גדולה. מי אמר "סולמות ונחשים" ולא קיבל? סולמות (ונחשים) שלוש שעות עליה ו... כמעט הגענו. בהגיענו לאגם הראשון מקבוצת אגמי Cheserys, כבר נראית מלמטה הבקתה השוכנת על שפת Lac Blanc. אולם העליה אליה מושלגת לגמרי ותלולה מאד. חלק מן הסולמות מציצים מתוך השלג והכל נראה לי מפחיד ובלתי עביר. בשלב זה, בפעם הראשונה בטיול אני מחליטה לוותר. תוקעת רגליים עמוק בקרקע ומודיעה שמכאן אני זזה רק לכיוון אחד – למטה! אגם אלפיני אני רואה איך כולם עוברים שם, מוצאים נתיבים בשלג התלול ורק אני תקועה. בפנים אני כועסת על עצמי, אבל לא מצליחה להתגבר על הפחד כשאני מביטה למעלה על המשימה העומדת בפני. לאחר שכנועים וטיעון אחד מכריע במיוחד – "אם כולם יכולים, אז גם את יכולה לעשות את זה" – אנחנו מתחילים לזוז קדימה. אם כולם יכולים, אז גם את יכולה ההתחלה קשה ומפחידה אותי מאד. אני הולכת ומתמרמרת לי בקול רם, יוצאת בהכרזות שונות ומשונות. אבל לאט לאט אני נרגעת ועולה. כאמור, עושה כמו כולם. כבר כמה ימים של צעידה בשלג מאחורי, ומלבד העובדה שמדובר כאן בעליה תלולה ועוד קצת סולמות, אין בעצם חדש. איפה האגם? מתחת לשלג בהגיענו למעלה מחכה לנו מראה שכבר ציפינו לו מראש הודות לעדכון של דורון וחבורתו – אין אגם!!! הוא מכוסה עדיין שלג ולכן אינו נראה כלל. מאד מאד קיוויתי כי בשבוע שהפריד בין ההגעה של דורון וחבורתו לכאן לבין הגעתנו, יפשיר השלג – אך לא. לא נורא, לפחות היינו מוכנים ונמנעה מאיתנו האכזבה. בכל מקרה, איזור האגם מאד יפה והתיישבנו לנו להתאושש ולאכול. על מרפסת הבקתה ועל הסלעים סביב ישובים אנשים, מפקנקים, והאווירה שמחה ונעימה. Lac Blanc בסביבות השעה 14:00 אנחנו מתחילים לגלוש לכיוון הבקתה שבה נבלה את הלילה האחרון שלנו בטרק. הירידה, לשמחתי, היא מהכיוון השני, הפחות מושלג, ואין צורך לעבור שוב את מסלול הפחד שעברנו קודם לכן. יש לנו שעתיים הליכה בנופים מרהיבים כאשר רכס המון בלאן והעמק שמתחתיו פרוסים לרגלינו ומקיפים אותנו. נוף למון בלאן בקתת La Flégère שוכנת בצמוד לרכבל העולה מהעיירות שבעמק. הנוף שסביבה סובל מפציעות, פרי עמלו של האדם – שמצד אחד מאפשר להמון אנשים לראות ולחוות את הנופים שמסביב, אך מצד שני זורע לא מעט הרס סביבתי "לטובת" העניין. נקודה למחשבה. אנחנו בכל מקרה לא מתכוונים להשתמש בשירותיו של הרכבל, ולכן רק עוברים מתחתיו וממשיכים לבקתה. עוברים מתחת לרכבל לאחר מקלחת טובה בבקתה אנחנו מזמינים שוקו חם ויושבים עם החבר'ה במרפסת לכתוב, לקרוא, לגלוש... היום אנחנו מוותרים על הכביסה. מחר, לאחר חזרתנו לציוויליזציה נדאג להשלים כבר את המשימה. הבקתה ריקה יחסית לבקתות אחרות בהן לנו לאורך הדרך. כפועל יוצא מכך את החדר שלנו, המותאם להרבה אנשים, אנחנו חולקים רק עם עוד מטיילת אחת וארוחת הערב הרבה פחות רועשת. השולחנות הריקים בחדר האוכל נותנים פרופורציה על כמות האנשים שהמקום הזה יכול להכיל כשהוא מלא. דווקא נחמד השקט הזה, אפילו אינטימי. לארוחת הערב אנחנו מקבלים קדרה של תפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות ושלושה קינוחים לבחירה. הולכים על פאי תפוחים ושמנת עם פירות יער ומוותרים בצער על מוס שוקולד. יש בשביל מה לחזור... מחר ממתין לנו יום אחרון וארוך וכולם הולכים לישון מוקדם. כל אחד עם המחשבות שלו. Refuge de La Flégère לפרק הבא - יום 11 הדרך איננה נמדדת במרחק לפרק הקודם - יום 9 והעין אינה שבעה חזרה לאינדקס ימי הטרק שירי סוף הדרך - שם טוב לוי #צרפת #יומןמסע #סובבמוןבלאן #טרק #האלפיםהצרפתיים #טרקיםבאירופה #TMB

נקודת התחלה: Col de la Forclaz נקודת סיום: Argentiere מרחק: 16 ק"מ (1069 מ' עליה, 1200 מ' ירידה) החדר המשותף מתחיל לרחוש כבר בשש בבוקר. היום ארוחת הבוקר משודרגת וכוללת גם קרואסון גדול, ביצה קשה שבמבט ראשון נראית כמו עגבניית שרי גדולה בשל צבע הקליפה האדום, ושוקו חם. צ'ופרים אמיתיים! יוצאים לדרך על בטן מלאה. Trient העיירה הקטנה טריינט קורצת אלינו מלמטה, הערפל מאתמול נמוג ואת פנינו מקבל יום בהיר וקריר. איכשהו אנחנו מצליחים להתברבר קצת במשולש השבילים שבין Col de la Forclaz, Trient ו- Le Peuty – אבל בסופו של דבר, לאחר 40 דקות ארוכות ודי מעצבנות על הדרך, אנחנו עולים על השביל הנכון. סובב מון בלאן - סימון שביל הכפרים Trient ו- Le Peuty הם מקומות יישוב קטנים ונחמדים, שאם לא היינו מתברברים בדרך אולי היה לנו יותר אורך רוח להתרשם מהם ממש. גם כאן, בדומה לכפרים שעברנו ביום ה- 7 יש בתי עץ חמודים ולצידם גינות ירק קטנות. בתי עץ וגינות ירק איזור חקלאי, ירוק ופורח בתקופה זו של השנה. חיות משק וגם חתול משועמם שיושב על אדן החלון ומביט בנו, לא מבין למה צריך את כל זה. חיות משק העליה היומית מתחילה מיד לאחר שני הכפרים בטיפוס תובעני. מתחילים, כרגיל, בתוך יער מחטני ולאט לאט עולים מעלה. כשאנחנו עוברים את גובה העצים – נגלה אלינו Col de Balme, מעבר ההרים אליו פנינו מועדות, ובליבו הבקתה (שיש אומרים כי גרה שם מכשפה רעה – לא נכנסנו לבדוק). ממשיכים לטפס במרץ בתוך צמחיה נמוכה ושלוגיות. ככל שעולים, הבקתה מתקרבת והנוף המציץ אלינו מעברה השני נראה מבטיח... האגדה מספרת כי בבקתה גרה מכשפה מרשעת אם חשבנו שכבר ראינו הכל בטיול הזה, אז כל פעם מחדש אנחנו מגלים שיש עוד ועוד. הנוף הנגלה לנו מראש מעבר ההרים מרהיב ביופיו. אחרי 9 ימי הליכה גם לי כבר קשה למצוא עוד מילים נרדפות אז אשתמש שוב ב- עוצר נשימה! גם מלינה, קתי, מריה וצמד הקנדיות מגיעות בערך איתנו. כולנו פשוט יושבים ובוהים בכל היופי הזה. נוף עוצר נשימה יום ראשון היום והשבילים הומים גברים, נשים, טף וכלבים. בפרט איזור ה- col, אליו ניתן להגיע בקלות מרובה גם ברכבל מהעיירה Le Tour הנמצאת בעמק. למעלה נושבת רוח חזקה וקרה וכולם נצמדים לקיר של הבקתה, מנסים למצוא מחסה. אבל כל כך יפה כאן ואנחנו חייבים לשבת עוד קצת ולהביט, ולכן אנחנו מתעטפים בפליזים ואני מוסיפה גם כובע. מחסלים את הנשנושים שנשארו, מעיינים בספר ובאפשרויות הדרך העומדות בפנינו, וצופים בחבורת רוכבי אופניים מלהטטים על השלג. להטוטי אופניים בשלג מכאן אנחנו בוחרים להמשיך בשביל הראשי של ה- TMB, הדרך הנחשבת יפה ומרגשת יותר, ומתחילים ללכת. וזהו – אנחנו שוב בצרפת! הפסגות נישאות סביבנו בכל הכיוונים. לפנינו המון בלאן בכבודו ובעצמו, מתחתינו פרושים ישובי עמק שאמוני הקטנים, מעלינו שמים בהירים ללא ענן ורוח מקפיאה דוחפת אותנו קדימה. אנחנו שוב בצרפת השביל עולה ויורד במתינות עד Col des Posettes. שם, במעבר ההרים המוגן מהרוח, אנחנו תופסים לנו פינה בעשב ומתנמנמים לנו בשמש הנעימה. כמה טוב... לאחר כשעה, בצער רב ובאיטיות מרובה אנחנו מתקפלים וממשיכים הלאה. מכאן השביל מעט עולה ומיד לאחר מכן מתחיל לרדת אל העמק. בתחילה במתינות יחסית, ולאחר מכן – כפי שהובטח לנו בספר – בזיגזג תלול בתוך היער. לפי הספר היום הזה מסתיים ב- Tre-le-Champ, אך מכיוון שלא מצאנו שם לינה הולמת, הזמנו לנו חדר במלון קטן ונחמד בעיירה הסמוכה, Argentiere. הסטיה מהשביל אינה גדולה - כחצי שעת הליכה ביער נעים. על השביל, בדרך לארז'נטייר ארז'נטייר היא עיירה קטנה ויפה. בתי הקפה במרכז הומים מטיילים והמלון שלנו, La Dahu ממוקם ממש בצנטרום של הפיילה. מלון קטן, חמוד ונקי. מתארגנים ויוצאים לשוטט במרכז. בפנינו עומדות מספר משימות שעלינו לבצע לפני שהכל נסגר כאן. בתחנת המידע אנחנו מבררים מהי הדרך הטובה ביותר לחבור מחר שוב אל השביל, ובהמלצת הפקידה מחליטים לקחת שתי תחנות באוטובוס מס' 2 עד לכפר הסמוך Montroc, ומשם להמשיך ברגל. אחר כך מתיישבים במסעדה איטלקית לארוחת ערב. הכל טרי וטעים. מקנחים בשתי עוגות שחיתות שקנינו בפטיסרי הסמוך. גם להוציא קצת מזומנים בכספומט אנחנו צריכים, כי המעות שבכיסינו הולכות ואוזלות... ולסיום, מפגש נחמד בבית קפה עם דפנה וחבורתה. גם הם לנים כאן היום, ומחר יסיימו את הטיול ויסעו לשאמוני. היה היום יום בהיר ויפה, ללא מכאובים וללא תלונות. אנחנו כבר קרובים להשלמת הסיבוב, וככל שזה נראה עד כה – הנופים של האלפים הצרפתים לוקחים בגדול את יתר המדינות, לפחות בנתיב בו עובר ה- TMB. Argentiere לפרק הבא - יום 10 האגם הלבן, לבן לפרק הקודם - יום 8 שמחת הערפל והגשם חזרה לאינדקס ימי הטרק Telegraph Road - Dire Straits #שוויץ #צרפת #יומןמסע #טרק #סובבמוןבלאן #טרקיםבאירופה #TMB

נקודת התחלה: Champex נקודת סיום: Col de la Forclaz מרחק: 16 ק"מ (740 מ' עליה, 680 מ' ירידה) כמה נחמד להתעורר לקול דנדון פעמוני הפרות שרועות מתחת לחלון שלנו. גם כאן, כמו בכמה מהאכסניות הקודמות, בניגוד לארוחת הערב - ארוחת הבוקר מצויינת והיא כוללת לחם מלא טרי, יוגורטים עם תוספות וקפה טוב. לא ברור לי הפער הזה. לאחר 4 ימים בהם הלכנו בחברתה של מורן ואנחנו ערים ושותפים ללבטיה, היא מחליטה לפרוש ולרדת מן השביל. עצוב ומוזר להפרד, אבל ברור כי זהו הצעד הנכון עבורה ואנחנו מאחלים ומקווים שמכאן הדברים אצלה ילכו וישתפרו. ממשיכים בזוג על כל פנים, אנחנו יוצאים לדרך קצת לפני השעה 8:00 וכעשר דקות לאחר מכן מתחיל לרדת גשם, שכמעט ולא יפסיק עד הגעתנו אל היעד שלנו להיום. הדרך ערפילית וזה שינוי מרענן אחרי הימים הבהירים והחמים שעברו עלינו. דרך ערפילית העננים נחים להם בין העצים, על האחו ובעמקים. בחלקים גדולים מהיום אנחנו לא רואים כלום מעבר למטרים ספורים מסביבנו. יש בהליכה הזו בגשם ובערפל משהו קסום ונפלא ואנחנו נהנים מאד. בשלוש השעות הראשונות אנחנו מטפסים. עליה ארוכה ולא קלה, אך היום אני מרגישה חזקה ומעודדת יותר וזה עוזר לי להתגבר על הקושי הכרוך במאמץ הפיזי. ערפל ביער אני עטופה בחולצה תרמית המונחת מעל החולצה הקצרה, מעליה מעיל גשם קל, על הגב התרמיל עטוף ביריעת הגנה ומעל הכל השכמיה המכסה הולך+תרמיל. המראה של שנינו בגלימות הירוקות האלה באמצע הערפל משעשע. למרות כל ההגנות אני מרגישה רטובה, ואני לא יודעת אם מהגשם הבלתי פוסק, או אולי מהזיעה שאין לה דרך מילוט החוצה מבין כל השכבות. מתחת לרגליים יש תחושה שכל השביל זורם... אנחנו חוצים פלגים, אל חלקם אין ברירה אלא לרדת וללכת בתוך הזרם החזק. קצת מפחיד, אבל גם את זה עברנו. הכל זורם לקראת 11:00 אנחנו מגיעים אל Alp Bovine. זוהי בקתה קטנה ומקסימה שבה מוגשים מיני מטעמים ומאכלים הנאפים ומבושלים במקום. הכל יפה שם – תנורי האפיה הישנים, סירי הוינטג' העומדים על הכירים ומעלים אדים וריחות נפלאים, מגבות הכותנה התלויות לייבוש, שולחנות העץ הכבדים. והכל טעים שם. טעים מאד מאד! אנחנו משאירים מקלות ותרמילים בחוץ, בגשם, כמו כולם, מחליפים לבגדים יבשים, מתיישבים בפנים ומזמינים לנו שוקו חם ופאי דובדבנים מהמם. איזה אושר עילאי! בחוץ קר וגשום, בפנים חמים ושמח. מתענגים על המראות והטעמים, לוקחים את הזמן ונחים מהעליה הקשה. Alp Bovine קצת קשה לעזוב את המקום הנהדר הזה, אבל אין ברירה – עוד ירידה לא קלה לפנינו. מעמיסים את הציוד הרטוב על הגב ויוצאים שוב לדרך. יש לנו צעידה של עוד שעה וחצי עד Col de la Forclaz שהוא היעד הסופי שלנו להיום. הגשם מתחזק, הצעידה רטובה מאד וערפל סמיך עוטף אותנו מכל עבר. הכל רחוץ וזוהר, ואחרי היום המעצבן של אתמול - אני מרגישה ממש סוג של התרוממות רוח. שמחת הערפל והגשם במלון הדרכים Hotel du Col de la Forclaz, הקרוי על שם מעבר ההרים בו הוא נמצא, אנחנו מתקבלים בנעימות ובחיוך, ושואלים אם במקרה התפנה חדר זוגי במקום הדורמיטורי אליו אנחנו רשומים. העובדים עושים כל מאמץ למלא אחר בקשתנו, אך כרגע אין חדרים זוגיים פנויים והם מציעים שאחד מהם יקפיץ אותנו אל Trient הסמוכה, שם מצאו לנו חדר זוגי. אנחנו מתלבטים מאד, אבל פה כל כך נעים לנו, ולכן אנחנו מחליטים להשאר כאן בחדר המשותף. כמובן שגם כל חברותינו משובצות לאותו החדר, אבל העיקר - החלון בשליטתנו! החדרים הללו, מעבר לכך שאין בהם טיפונת פרטיות נוטים להיות מחניקים משהו... נוהל מקלחת וכביסה ואחר כך אנחנו מתיישבים לאכול צהריים מאוסף השאריות שהצטבר מהימים האחרונים – משמשים, נקטרינות, לחם, גבינה ושוקולד לבן עם אגוזים שקנינו אתמול ב- 50% הנחה בסופר של שמפה. השוקולד כל כך טעים שאנחנו מצטערים מיד שלא קנינו שניים. לינה משותפת השעה שעת צהריים מוקדמת וכל היום עוד לפנינו. מסתובבים קצת במלון שמקושט ב... פוחלצים שונים ומשונים. מכל פינה קופצת עלינו חיית בר אחרת, חושפת שיניים. איזו דקורציה משונה. מחוץ לסובניר-שופ המקומי הממוקם מעבר לכביש, אנחנו פוגשים את דפנה וחבורתה הממשיכים מכאן למקום הלינה שלהם בעיירה הסמוכה. עוצרים לפטפט קצת וכשהם ממשיכים אנחנו נכנסים לחנות ומצטיידים מעט לקראת מחר. מוצעות שם למכירה חולצות ירוקות עם הלוגו של ה- TMB, שזהו גם "הלבוש הרשמי" של עובדי המלון. אני מאד מאד מאד רוצה אחת, אבל מרגישה שעלי לסיים קודם את המסלול בשביל לזכות ב"פרס". ברור שבהמשך כבר לא נמצא כאלה – אז מי שקורא את הפוסט הזה ומגיע ל- Col de la Forclaz, יעשה עמי חסד וירכוש עבורי אחת. תודה! (*עדכון – קוראת אחת נחמדה במיוחד שאינני מכירה וקראה את המשאלה שלי - הרימה את הכפפה ורכשה עבורי את החולצה, סחבה אותה על הגב את כל 3 ימי הטרק הנותרים ובהגיעה לארץ שלחה אותה אלי בדואר. מה זה אם לא אחוות מטיילים?) נוף הרים בין העצים מנסים להעביר את הזמן עד ארוחת הערב. אין יותר מדי מה לעשות כאן, בעיקר כשבחוץ גשום וערפילי. מתקשרים הביתה, גולשים קצת באינטרנט ואפילו חוטפים שנ"צ קלה... ארוחת הערב מושקעת וגדולה ומכל מנה מציעים עוד ועוד. מרק דלעת עם לחם טעים, אומלט חסר תקדים בגודלו, צ'יפס וירקות מבושלים ולקינוח גלידה טעימה. עם חלוף הימים אני מבינה כי אין ספק שאוכל טוב ומשביע הוא ערובה לטיול מוצלח. כמה טוב שהחלטנו להשאר כאן. בחוץ גשום וערפילי לפרק הבא - יום 9 והעין אינה שבעה לפרק הקודם - יום 7 כפרים, אגם ושפעת גם חזרה לאינדקס ימי הטרק הידעת את הדרך - אפריך שמיר #יומןמסע #שוויץ #טרקיםבאירופה #טרק #סובבמוןבלאן #TMB

נקודת התחלה: La Fouly נקודת סיום: Champex מרחק: 15 ק"מ (420 מ' עליה, 565 מ' ירידה) בשונה מארוחת הערב המאכזבת, ארוחת הבוקר באדלווייס מצויינת, עשירה ומשביעה. אנחנו קמים בנחת ומתנהלים לאט. יוצאים שוב בחברת מורן רק לקראת 9:00, לאחר שנפרדנו מנאור ורועי שחוזרים היום לשאמוני. כל הכבוד לבן המצווה על הדרך שעשה!! כל פעם מחדש מרגש ומפתיע לגלות איך גורלות נקשרים ונפרמים באחת. הרי רק לפני מספר ימים נפגשנו לראשונה והתחברנו תוך זמן קצר סביב משהו משותף שהוא גדול מאיתנו. מוזר, אבל הפרידות הללו מעציבות אותי. וכך, בהרגשה כללית לא משהו שמתערבבת לי עם השפעת שאני סוחבת – אנחנו מתחילים להתנהל מלה-פולי לכיוון Champex. בתים קטנים וחלקות חקלאיות הדרך עולה ויורדת במתינות לאורך Val Ferret השוויצרי. למטה הנהר, למעלה ההרים ובתווך בתים קטנים וחלקות חקלאיות. הנוף כאן הרבה פחות דרמטי מהנוף בו הורגלנו בימים הקודמים של הטרק. הירוק עוטף אותנו, אור וצל משחקים ביער, ומפלים זורמים מראשי ההרים אל העמק. כפרים קטנים ומקסימים לקראת צהריים אנחנו חלפים בתוך כמה כפרים קטנים ומקסימים. אדניות גרניום מקשטות חלונות עץ יפים, גינות ירק קטנות ומטופחות, בתי עץ ישנים לצד בתים חדשים יותר – והמקום כולו משרה אווירה נעימה וכפרית. הצבעים שובים את העין ואת הלב. אוסף חלונות כפריים נפש חיה כמעט ולא נראית ברחובות, אך ילדי הכפר נרגשים מהמטיילים החוצים את הרחוב והם מסמנים לנו בגיר חיצים על הכביש המורים את כיוון הדרך. הם יושבים ממתינים על הספסל וכל מטייל שעובר - פוצחים בצהלות ובקריאות כיוון. הכל כל כך מתוק כאן אנחנו מתעכבים בכפרים הקטנים האלה, מצלמים, מתרשמים ומאד נהנים. הכל כל כך מתוק כאן. האיזור החקלאי מקסים ומלא אווירה. מראה חלקות העשב הקצור ולידן החלקות הפורחות פשוט ופסטורלי. הדרך עוברת בין חלקות חקלאיות יחד עם זאת, פעם ראשונה בטרק שאני מרגישה את כובד המשא על הגב. אני חלשה ולא מצליחה להתגבר על הקושי הפיזי ועל הקושי המנטאלי שמתלווה אליו. יתכן וזה קשור לכך שהשפעת עוד לא עזבה אותי לגמרי, אולי זה בכלל בגלל הציפיות ליום פשוט וקליל שלמעשה הוא לא ממש כזה, ואולי זו עייפות מצטברת של מעל 6 ימי הליכה רצופים ולא קלים כלל... בכל מקרה, השורה התחתונה היא שהיום הזה קשה לי מאד. קושי שמתעצם כאשר אנחנו נפרדים מהכפר האחרון ומתחילים לטפס בעליה תלולה אל אגם Champex. עצירה למנוחה בעליה, שקשות בהרבה ממנה כבר עברתי בימים האחרונים, אני ממש שובקת. הגוף מסרב לטפס והראש מקלל את הרגע שבו החלטתי לצאת לטרק הזה. קשה לי, חם לי, השפתיים שלי יבשות וסדוקות, אני חלשה מהשפעת ומתנשפת מאד. למזלי העליה באמת אינה ארוכה מאד, ולאחר מאמץ לא קטן, סוף סוף נראים בתי העיירה, ולאחריהם נגלה האגם. Lac de Champex אנחנו מוצאים את האכסניה שלנו להיום, Pension en Plein Air, בה קיבלנו חדר מתוק וקטן בקומה השלישית. מקלחת בתוספת אקמול מאוששים אותי, ואנחנו יוצאים החוצה לשיטוט קצר לנשום קצת אוויר. Lac de Champex יושבים על ספסל על שפת האגם, קוראים, כותבים ביומן, מצלמים, נחים ונהנים מהשקט. אחר כך יוצאים לטיול קטן המקיף את האגם סביב. הכל כל כך יפה ורגוע. ברווזים שטים להם במים, ילדים משחקים, זוג חותר בסירה, רצים מקיפים את הטיילת. הכל נעים. מריה הקנדית הבלתי נלאית עוברת אותנו בריצה. למה לרוץ אם אפשר ללכת? סירה על האגם חוזרים לפנסיון לקראת ארוחת הערב. גם כאן חדר האוכל מאד רועש. דווקא היום אני כל כך צריכה את השקט שלי אחרי יום טיול מפרך ולא מצליחה לקבל אותו. בנוסף, אנחנו נזכרים מאוחר מדי כי לא הזמנו ארוחה צמחונית וזה אומר שלא יהיה לנו יותר מדי מה לאכול הערב. בהחלט - זה לא היום שלי... פריחה על שפת אגם שמפה מנסים לדבר עם צוות הפנסיון, אך אף אחד לא דובר אנגלית. מריה מפעילה את צמד חברותיה הקנדיות ובתיווכן אנחנו מקבלים מנת אורז חסר טעם. הקינוח להיום הוא אננס מקופסא... מאד מאכזב ולא משביע ובטח שלא שווה את הכסף ששילמנו במקום הלינה היקר ביותר שהיה לנו בטרק. אנחנו יוצאים ותרים אחר מקום שבו נוכל לאכול משהו. מתנחמים בקפה חזק וטוב עם טארט תותים בבית הקפה המקומי ליד האגם. גם החדר שקיבלנו מפצה מעט על היום הקשה. מחר בטח ארגיש טוב יותר והכל יראה אחרת. החדר מפצה על האכזבות של היום לפרק הבא - יום 8 שמחת הערפל והגשם לפרק הקודם - יום 6 להשיג את הגשם חזרה לאינדקס ימי הטרק Road To Nowhere - Talking Heads #שוויץ #יומןמסע #טרק #סובבמוןבלאן #טרקיםבאירופה #TMB

נקודת התחלה: Rifugio Bonatti נקודת סיום: La Fouly מרחק: 20 ק"מ (895 מ' עליה, 1410 מ' ירידה) "הילד" בא להפרד. נכנס ביישן לחדר האוכל, התיק הענק על גבו, מוכן לצאת לדרך, והוא מחפש אותנו בעיניו. חמוד. דרך צלחה ילד! לא נפגוש אותו יותר בטרק הזה. החבר'ה בבבונאטי די התקמצנו על ה"פיקניק" שקיבלנו להיום, ועדיין נגבה עליו מחיר שערורייתי וזהה לפיקניק הענק מקאבן דו קומבאל – 12 יורו. אחרי שני לילות מנוחה ויום האתמול שדרש מהן מאמץ מינורי בלבד, היום זהו יום המבחן לברכיים שלי שידרשו לאתגר גדול יותר. יום מפרך לפנינו והוא טומן בחובו הבטחה (או אולי איום) לגשם החל מהצהריים. מטרתנו לעבור את Grand col Ferret לפני שהגשם ישיג אותנו, ולכן אנחנו יוצאים ממש ממש מוקדם. יוצאים לדרך מוקדם אך אבוי... אחד המשתתפים אינו בטוח שהנעליים שלקח מחדר הנעליים המשותף, אכן שלו. תפר אחד שובב המקשט את צידי הנעל אינו זכור לו והוא תוהה אם היה שם קודם לכן. הבנות ממתינות בדשא הרטוב מהגשם שירד בלילה, הגבר חוזר בריצה לבקתה לבדוק את הנושא. כעבור מספר דקות הוא שב עם אותו זוג נעליים. לא מצא משהו אחר שהוא מזהה כשלו. פתאום אני נזכרת שראיתי אותו מצלם את נעליו במהלך הטיול. אימות מול התמונה בטלפון מאשר שאכן הזוג הנכון על רגליו. הידד! עכשיו אפשר באמת לצאת לדרך... הדרך עוברת בתחילה על צלע ההר, המשך כמעט ישיר לשביל בו הלכנו אתמול מעל Val Ferret. משם היא מתחילה לגלוש מטה אל העמק. ירידה ארוכה, אך לא קשה. בנקודת המפגש של הדרך עם העמק שוכן Hotel Chalet Val Ferret שבו מאד רציתי ללון, אך לא היה מקום. מאוחר יותר יתברר לנו מדפנה וחבורתה כי האוכל שם היה כל כך גרוע שמזלנו שלא הצלחנו להזמין שם חדר. רישמו לפניכם! חווה נטושה בדרך הנהר הקרחוני זורם עכשיו ממש לצידנו ואנחנו עוברים מעליו בגשר גדול. מיד לאחר הגשר מוצב שלט המורה לנו שמאלה לכיוון בקתת Elena, אך לא ברור אם עלינו להמשיך בדרך הג'יפים עליה אנחנו הולכים, או שמא לעלות בשביל המטפס מכאן אל הרכס. אנחנו פותחים את הספר של מר ריינולדס, את המפה, ואפילו מתחברים לסיפור הטיול של ענבר – אבל עדיין מתקשים להחליט. במצב כזה הכי טוב לראות מה עושים אחרים, רק שה"אחרים" חלקם עולים בשביל וחלקם ממשיכים בדרך. אנחנו מקבלים החלטה להמשיך בדרך הג'יפים. הדרך מטפסת ועולה אך לא קשה. רק הדאגה שמא אנחנו שוגים מעיבה על ההליכה. אנחנו זוכים במופע של שני סמורים קטנטנים המקפצים להם בין הסלעים, והם מצליחים להעלות חיוך קטן ומפיגים מעט את המתח. בכל זאת אנחנו מודאגים שסטינו מהדרך וחרדים במקצת על העיכוב שיגרם לנו, בנוסף לאירוע הנעליים מהבוקר ושלא נצליח להשיג את הגשם שצפוי לנו. לפתע, ממש מעלינו מתגלה הבקתה. כעת רק נותן לנו למצוא את האופן שבו נתגבר על הפער שבין הדרך עליה אנחנו נמצאים לבין מיקום הבקתה אי שם למעלה. לעזרתנו מגיע שביל לא מסומן איתו אנחנו עולים דּוּךְ למעלה, שם אנחנו עוצרים, נשענים על סלע ומחליפים כוחות. פריחה אלפינית אך לא מתעכבים זמן רב. התחזית לגשם החל משעות הצהריים דוחקת בנו להמשיך הלאה. כעת ניצב בפנינו הטיפוס הרציני של היום – העליה למעבר ההרים Grand col Ferret שגם מסמן את המעבר מאיטליה לשוויץ. העליה ארוכה ודי קשה, אבל אנחנו מצליחים, באופן שמפתיע גם אותנו, לעמוד בזמני הספר ותוך שעה וחצי מגיעים למעלה. כמעט הצלחנו אפילו להשיג רני ואיתי, וכמה משמח היה המפגש איתם על הדרך. הנוף מרשים ומחודד, קצת פחות מושלג מהצד הצרפתי, ומאד מאד ירוק. הגשם מתמהמה לשמחתנו, מפלס הלחץ יורד ואנחנו מתיישבים למעלה לתדלק בשוקולד. Grand col Ferret כבר אתמול הרגשתי שפעת קלה מתגנבת לה, אבל היום התסמינים מחריפים, ועל השוקולד אני מוסיפה גם מנת אקמול, חוששת מ"הפתעות" נוספות שהדרך הזאת תזמן לי. עד עתה לפחות הברכיים בסדר... טפו טפו טפו חמסה חמסה... רני מנציח אותנו במצלמה ישובים ולועסים, מחליפים הגיגים וחוויות, והם כבר בדרך למטה. אנחנו, כרגיל, קצת אחריהם. נחים ומנשנשים הירידה ממעבר ההרים די מושלגת, אבל השלג רך ונעים לדריכה. ירידה ארוכה מאד אך לא תלולה במיוחד. שחולפת במהירות עד Le Pule. אנחנו פותחים שולחן עם כל הגברדיה הישראלית - האבות והבנים, דפנה וחבורתה ואנחנו. מעבירים חוויות, צוחקים, מספרים ואוכלים. איפה הגשם? לא הגיע! רני ואיתי מתכננים לדלג על יום המחר וממהרים למטה לתפוס את האוטובוס היוצא אל Champex. אנחנו נפרדים בצער. כנראה שכבר לא נפגש לאורך השביל, כי מעתה יקדימו אותנו לא רק בשעות, כרגיל, אלא ביום שלם. הם הראשונים שפגשנו כאן באותו בוקר סגרירי בלזוש עם יציאתנו לדרך. בוקר שנראה מכאן פיסת היסטוריה רחוקה. הגענו לשוויץ הדרך מ- Le Pule עד La Fouly יפהפיה. תחילתה בירידה והמשכה בעמק Val Ferret השוויצרי. חוטי כסף של מפלים שזורים במורדות ההרים הירוקים ומתנקזים אל הנהר שלאורכו אנחנו הולכים. ממש פסטורליה שוויצרית. פסטורליה שוויצרית בהגיענו אל פאתי הכפר מגיע סוף סוף הגשם, לו ציפינו כל היום הזה. זורקים על עצמנו את השכמיות המוכנות בשלוף ותוהים - אם חיכה הגשם בסבלנות כל היום, לא יכול היה להתאפק עוד 10 דקות עד שנגיע ליעד? נכנסים לסופר המקומי ומצטיידים בציידה לקראת מחר - זה הזמן לשלוף את הפרנקים מהארנק. משם לאכסניה שלנו להלילה – Hôtel Edelweiss. אנחנו מובלים בקבוצה לחדר המשותף עם כל הבנות – מורן, מלינה, קתי, מריה ועוד כמה - ותופסים את שני המקומות האחרונים, ליד הקיר. התארגנות זריזה, מקלחת ויורדים למטה ללובי לקרוא, לכתוב, להתחבר אל העולם החיצון... צבעי אביב הגשם ממשיך לרדת בחוץ, אבל לנו נעים וחמים. ארוחת הערב משביעה, אבל לא מי יודע מה טעימה. יכלו להיות קצת יותר יצירתיים בסכום ששילמנו כאן. לפני השינה אנחנו מספיקים עוד לצאת לסיבוב קטן בכפר הנחמד ואחר כך לשבת בלובי עם דפנה וחבורתה, נאור ואיתי. אי אפשר להתבלבל לאן הגענו לפרק הבא - יום 7 כפרים, אגם ושפעת גם לפרק הקודם - יום 5 היום שאחרי חזרה לאינדקס ימי הטרק שיר דרך - שלום חנוך #יומןמסע #איטליה #שוויץ #טרק #סובבמוןבלאן #טרקיםבאירופה #TMB

נקודת התחלה: Courmayeur נקודת סיום: Rifugio Bonatti מרחק: 12 ק"מ (860 מ' עליה) למרות החדר המפנק אני ישנה גרוע ומתעוררת מחלומות על ברכיים שלא מצליחות לשאת אותי הלאה. אבל הבוקר מביא איתו מרפא, גם לגוף וגם לדאגות, ולאחר ארוחת בוקר עשירה ומלאה כל טוב – הטובה ביותר שהיתה לנו בכל הטרק – אנחנו יוצאים עם מורן לדרך. לפנינו יום שאמור להיות קל יחסית וקצר. יום שהגיע מבחינתי בדיוק בזמן הנכון. פרחי האלפים קל וקצר, אבל בכל זאת מתחיל בעליה תלולה היוצאת בסמוך לכנסיה המקומית - מקום מתאים לשאת בו את תפילת הברכיים! בפיאצה מתאספים ילדי בית הספר עם בוקר לאט לאט. נראה כי הם מצויידים לקראת טיול קצר. אנחנו צועדים מעט בתוך העיירה היפה ולאחר חציית הנהר נכנסים אל יער מחטני אפלולי ונעים. עושים הרבה הפסקות, נהנים מהנוף הנגלה פה ושם מבין העצים, ובמבט לאחור - מזהים את הדרך הארוכה בה צעדנו ביומיים האחרונים מ- Col de la Seigne הגבוה והמושלג, דרך הירידה הקטלנית אתמול אל קומאיור, ועד הכנסיה שממנה יצאנו הבוקר. אנחנו מתנשמים ומתנשפים, והנה מגיחים מורה הספורט המקומי ואחריו כל הכיתה שפגשנו קודם לכן, ובקלילות חולפים על פנינו. יצאו לטיול בוקר – 736 מ' עליה ואותו מספר בירידה – ככה, בקטנה... יער אפלולי ונעים במרפסת של Bertone אנחנו נעצרים להפסקה קלה על קולה + שוקולד מה"פיקניק" של אתמול. בזמן שאנחנו משיבים רוחנו עם שוקולד, בעשב שמעל הבקתה המורה נושא הרצאה מלומדת ומעודד את הילדים בקריאות "ברוויסימו!", כאשר הם עונים תשובה נכונה. המורה מרביץ בילדים תורה כאן גם נכיר לראשונה שלישיה חביבה וספורטיבית שתכונה מעתה בכינוי הלא מקורי "דפנה וחבורתה" וכוללת את דפנה ובן זוגה וגם חברה של דפנה. אם בארץ יש לפעמים תחושה של אדם-לאדם-זאב, דווקא על השביל החיבור לישראלים הוא מיידי וכל כך טבעי, ולי יש תחושה שמדובר בהרבה מעבר לשפה המדוברת המשותפת. עוד טיפוס קצר והדרך מתייצבת על קו גובה אחיד יחסית והולכת עליו פחות-או-יותר מעתה ועד סוף היום. דרך מתונה, אפ-היל ודאון-היל לסירוגין. פינוק אמיתי! ובשבילי גם חצי נס שתורם להתאוששות הכללית של הרגליים. פרות בדרך הדרך היפהפיה והפורחת עוברת מעל ובמקביל לעמק Val Ferret האיטלקי. העמק זוהר בשמש הנעימה, בתחתיתו נהר זורם וגועש, על הגדה שממול פסגות ענק עטויות קרחונים. Val Ferret השביל אביבי, קל ומקסים והוא מתפתל בין חורשות קטנות ומרחבי אחו מכוסים מרבדי פרחים. אנחנו מוצאים לנו צל להפסקת צהריים ארוכה, גם היא פרי שאריות ה"פיקניק" מאתמול, ונהנים מהשקט. שביל פורח קליל ויפהפה אחרי מנוחה אנו ממשיכים בדרך, הולכים והולכים, אך הבקתה לא נראית באופק. למרות סימון השבילים המצויין, בשלב מסויים מתגנב לליבנו חשש קל שפספסנו את סימון הפניה לבקתה, ואנחנו פותחים מפה ומאתרים את מקומנו המדוייק. ניצלנו – מסתבר שאנחנו בדרך הנכונה. ובאמת כ- 10 דקות מאוחר יותר מתנוססת מעלינו הבקתה ולפנינו שלט האומר – "Rifugio Bonatti חמש דקות". ביום החמישי לצעידה כבר הבנו כי בקצב שלנו מדובר בלפחות 7 דקות, אבל במרחקים כאלה – מי סופר? Rifugio Bonatti בקתת בונאטי Rifugio Bonatti נטועה בנוף מהמם, אבל כרגע זה לא ממש עוזר לנו כי הבחורה בקבלה לא מוצאת את שמנו ברשימת ההזמנות. שוב דאגה קטנה מרימה ראש, אבל תוך דקות התעלומה נפתרת, ומסתבר שנרשמתי על שם המשפחה שלי ולא על שם המשפחה המשותף שלנו. מעתה, בכל מקום אליו נגיע אני מקפידה למסור את שני השמות. לשמחתנו ולהפתעתנו – לא רק שאנחנו נמצאים במפה ואנחנו נשארים במפה, אנחנו גם משודרגים לחדר פרטי רק שלנו במקום החדר המשותף בן 14 המיטות בו היינו אמורים לישון. יש!! שודרגנו לחדר פרטי מקלחת זריזה על אסימון שמספיק לדקות ספורות, כביסה במים קפואים ממש ופינוק של קפה ועוגה בוורנדה המקומית. על רקע הנוף היפה התרחשות - קבוצה אסייתית "מתלבשת" על אחד המטיילים, מוסרת לו את כל המצלמות שלהם והוא מצלם ומצלם ומצלם... לאחר שסימנו V על המשימה הם מתיישבים ומנעימים את זמננו בשירה בציבור מלווה בניגון מפוחית מתוך שירונים שהוכנו מבעוד מועד. מחזה משעשע על הוורנדה בעודנו יושבים שם ממתינים בקוצר רוח לשעת ארוחת הערב, מגיע "הילד" - תרמילאי שמסתובב כבר לא מעט זמן בעולם. זהו יומו הראשון על השביל, יש לו תיק ענק וכל הציוד על הגב כולל אוהל ואוכל בכמויות מסחריות. אנחנו מזהים את עצמנו לפני 30 שנה בילד הזה וחשים אליו סימפטיה וקירבה למרות שאיננו מכירים. הוא חביב, שואל שאלות, ואנחנו, "המנוסים", עונים באריכות ובסבלנות. איך אחרי 5 ימים הפכנו כבר למומחי שביל? הוא יוצא לחפש מקום להקים את האוהל שלו לצד הבקתה ואנחנו נכנסים עם כולם לחדר האוכל. המרק סמיך ונהדר וגם יתר הארוחה חביבה. יחד עם זאת, חדר האוכל כל כך רועש שמיד לאחר הקינוח אנחנו מתפנים משם. יוצאים למרפסת לתפוס את הדמדומים ולשוחח עם החבר'ה בבית. מתגעגעים. פורשים לישון - המיטות נוחות, המסדרון שקט והעייפות מכריעה אותי. תופסים דמדומים לפרק הבא - יום 6 להשיג את הגשם לפרק הקודם - יום 4 מאיגרא רמא לבירא עמיקתא חזרה לאינדקס ימי הטרק We Came Along This Road - Nick Cave And The Bad Seeds #איטליה #יומןמסע #טרק #טרקיםבאירופה #סובבמוןבלאן #TMB

נקודת התחלה: Cabane du Combal נקודת סיום: Courmayeur מרחק: 15 ק"מ (460 מ' עליה, 1400 מ' ירידה) 10 שעות שינה מאוששת אותי. אנחנו משאירים את התרמילים בבקתה ויוצאים לטיול צדדי קצר לאגם קרחוני קטן הנמצא מעליה – 10 דק' הליכה לכל כיוון. כנראה שפעם, כשהקרחון היה גדול, גם האגם היה מרשים יותר. היום נשארה שם עין טורקיז קטנה, מוקפת באדמה סחופה שהשאיר אחריו הקרחון לאחר שנסוג. עין טורקיז קטנה חוזרים לבקתה, אוספים את הציוד ואת שני מארזי ה"פיקניק" שהזמנו, ויוצאים רק לקראת 9:00 לדרך – מנצלים את ה"פור" שהשגנו אתמול עם ההליכה הנוספת עד כאן. כמו ארוחת הערב אתמול, כך גם מארזי הפיקניק שקיבלנו היום הם כל כך נדיבים, שיספיקו לנו לארוחות הצהריים לשלושת הימים הקרובים. היום צפוי לנו חצי יום עליה וחצי יום ירידה. בתחילת העליה, הנמצאת ממש מול הבקתה שלנו, פגישה מרגשת עם מלינה וקתי. הנושא החם על הפרק – "איפה מורן?" הפיניות מביאות איתן שמועות שלאחר שנפרדנו ממנה בלה שמפיו המשיכה עד בקתת מוטטס. בהמשך היום ננסה לבדוק מה קורה איתה. איצטרובלים באור של בוקר בינתיים, אנחנו מתחילים בטיפוס. גם היום, כתמול שלשום - העליה תלולה ומתמשכת והכל יפה מסביב... הבקתה שלנו הולכת ומתרחקת ועין הטורקיז שמעליה הולכת וקטנה ככל שאנו עולים. אנחנו עולים והבקתה קטנה ומתרחקת בנקודת הגובה הגבוהה ביותר יש כר עשב ענקי עליו אנחנו מתיישבים לנוח ולנשנש קצת שוקולד, כמו שעושים כולם. יש כאן תצפית נפלאה לעבר ההרים המושלגים וכיף פשוט לשבת ולבהות בנוף. למרות כמות האנשים הלא קטנה שמתקבצת במקום, הוא מצליח להשרות רוגע ושלווה. כאן גם יש קליטה פתאום ואני מצליחה ליצור קשר עם מורן. מתברר שהיא קפצה היישר לקורמאיור, שם לקחה לה יום מנוחה. צפירת הרגעה... אנחנו קובעים להפגש כשנגיע לשם. למרות העליה הקשה שמאחורינו והירידה הקשה שלפנינו – אמור להיות היום יום לא ארוך ולכן אנחנו לוקחים ת'זמן, עניין שעוד יחזור אלינו כמו בומרנג בהמשך... כר דשא רחב ונופים נהדרים מכאן אנחנו מתחילים להדרדר כלפי מטה, תרתי משמע (תכף נגיע לזה)... עלינו לחצות כמה מעברי שלג, רובם קלים ולא מהווים כל בעיה. בשלב זה אני מרגישה כאב ברגל שמאל. לא משהו מיוחד, אבל כן משהו שתופס את תשומת ליבי. מתחילים להדרדר בירידה הבקתות הפזורות לאורך המסלול, גם אם לא לנים בהן, מסמנות תמיד איזושהי נקודת ציון להפסקה. וכך, לקראת צהריים אנו חולפים על פני בקתת Maison Vieille, מנופפים לשלום לידידותינו מתפוצות העולם, וממשיכים קצת הלאה מחפשים מקום לעצור בו. לא רחוק, מתחת לרכבל, אנחנו מוצאים מקום מושלם תחת עץ מחטני ענק הצופה על העמק ועל Courmayeur ומתיישבים לאכול את ארוחת הצהריים המפנקת שקיבלנו בבקתה בבוקר. כשאנחנו פותחים את הפיקניק שהזמנו אנחנו מגלים סעודת מלכים ממש, ומלבד הירקות, הפירות, השוקלדים, הגבינות, הביצים והלחם, יש גם מלח ושקית שמן זית - אלמנטרי! בקיצור, אם אתם שניים, ישנתם בבקתה הזו והזמנתם פיקניק – הסתפקו במארז אחד... מקום מושלם לפיקניק התקשינו לעזוב את העץ שלנו ולהתחיל בירידה לקורמאיור. אבל כשאין ברירה – אין ברירה. וכך, אנחנו מתחילים ללכת. עם הירידה, שהולכת ונעשית תלולה יותר ויותר, מתחזקים הכאבים ברגל. בניסיון לפצות על ה"מום" אני מעמיסה מאמץ גדול על החלק הקדמי של הרגל ועכשיו גם הברך השמאלית שלי מאותת לי לעצור. לאחר תחנת הרכבל התחתונה הירידה נכנסת ליער ונעשית תלולה אף יותר ומזגזגת ללא רחמים. אני לא מצליחה ללכת. כואב לי מאחור, כואב לי מלפנים והירידה הופכת ממש לסיוט עבורי. עכשיו גם כבר אין טעם לחזור. אני יורדת לאט לאט לאט, כל צעד - סבל וכאב, כאשר גדודי מטיילים חולפים על פנינו בדילוגים עליזים. הירידה לא נגמרת, נדמה שאין לה סוף. אני כבר לא רואה כלום ורק רוצה להגיע למלון, להתקלח ולהכנס למיטה עד מחר. מתגנב לליבי גם חשש שלא אוכל עם כאבים כאלה להמשיך בכלל את הטרק ולעבור את הימים הבאים. ממש יאוש. הירידה לוקחת לנו שעות. זה כבר לא יהיה יום קצר כמו שציפינו... ירידה קטלנית ביער כוחו של הטרק הזה טמון בעיקר בנופים ובטבע, אך יחד עם זאת אחד המקומות שהכי שבו את ליבי בתמונות ושהכי חיכיתי להגיע אליהם היתה העיירה Dolonne הצמודה לקורמאיור. והנה הירידה הסתיימה, ואנחנו נכנסים אל Dolonne. אני מדדה בקושי, ולא מסוגלת לעשות צעד אחד נוסף מעבר למה שאני חייבת. אנחנו חולפים בין בתי האבן היפהפיים והעתיקים ובי לא נותר שום כח להתלהב מיפי המקום. Dolonne כבר קרוב ל- 18:00 ואנחנו חוצים את הגשר לקורמאיור כשאני מבטיחה לעצמי שלכאן עוד אחזור ודולון תחכה לי לפעם הבאה. ליד תחנת המידע אנחנו שמחים להפגש שוב עם נאור ורועי המשתכנים במלון סמוך. הילד הזה פשוט גדול מהחיים איך שהוא צועד ותמיד חיובי ומחייך. המלון שלנו, Bouton d'Or, הוא פיצוי הולם ליום האכזרי הזה. קיבלנו חדר נפלא ומפנק עם שתי מרפסות מתוקות לנוף הרים. אנחנו מתקלחים, מכבסים, וכבר אנחנו שוב בחוץ, נפגשים עם מורן וחוגגים את המפגש המחודש על פיצות ענקיות וקינוחי גלידה מהממים. השריר ברגל השתחרר כבמטה קסם, רק הברכיים עוד דואבות. למרות העייפות הגדולה אני מתקשה להרדם ומאד מוטרדת האם הכאבים יאפשרו לי להמשיך מחר הלאה... Hotel Bouton d'Or לפרק הבא - יום 5 היום שאחרי לפרק הקודם - יום 3 האורך לא קובע חזרה לאינדקס ימי הטרק עוד תראי את הדרך - מתי כספי #איטליה #סובבמוןבלאן #טרק #יומןמסע #טרקיםבאירופה #TMB

נקודת התחלה: Ref de la Croix du Bonhomme נקודת סיום: Cabane du Combal מרחק: 24 ק"מ (1000 מ' עליה, 1200 מ' ירידה) הלינה בחדר המשותף ממנה די חששתי היתה סבירה לגמרי מבחינתי, והצפיפות בחדר לא הפריעה לי לישון טוב. ובכן, ישנתי נהדר, אך התעוררתי כבר עם אור ראשון. מנסה לחזור ולהרדם, אך נכנעת, קמה, ויוצאת על קצות האצבעות. המסדרונות ריקים ובחדר האוכל שהמה אתמול מאנשים, יושב רק אדם אחד. בפנים חשוך ומהחלונות המקיפים סביב סביב נגלה אלי מראה מרהיב. חדר האוכל בבקתה המראה קורא אלי החוצה ואני יוצאת אל הקור המקפיא. ההרים, שאתמול עם הגעתנו לכאן היו מכוסים ערפל, גלויים כעת והמראה פשוט עוצר נשימה. השמש עוד לא עלתה, אך קרניה כבר שוזפות את הפסגות המושלגות הגבוהות מקיפות אותנו וצובעות אותן באור ורוד-כתום. בעמקים למטה שוכבים עננים המשווים לכל העניין קסם מיוחד. זריחה מופלאה באלפים אט אט השמש עולה וגם הבקתה מתעוררת לחיים. חדר האוכל מתמלא אנשים ועובדי המקום מתחילים לסדר ולארגן לקראת ארוחת הבוקר המוגשת כאן החל מ- 6:30. אנחנו מושבים במקומנו הקבוע עם הצרפתים, שותים קפה די דלוח בקעריות מרק ענקיות בליווי לחם וריבה, ואנחנו מוכנים לצאת לדרך. נופים עוצרי נשימה שלושתנו מתחילים לרדת מן הבקתה. אי אפשר שלא להתפעל מהנוף הסובב. בשונה מהיום הראשון הגשום ומהיום השני הערפילי – היום הכל כל כך בהיר. הירידה תלולה ומסוכנת, שכן השלג התקשה בלילה והפך לקרח חלקלק. אין אחיזה לרגליים, וגרוע מכך – אין אפשרות לתקוע את מקלות ההליכה ולהתמך בהם. אנחנו יורדים בצעדים מדודים ומתקדמים בקצב איטי מאד. לפתע, עוברות אותנו בטיסה עליזה ובקריאות שמחות מלינה וקתי, תוך שהן צועקות לעברנו – תעשו מה שאנחנו עושות. ואכן, ברגע שלמדנו את הטכניקה הפינית - הליכה בזיגזג הלוך ושוב – אנחנו מרביצים קצב על השלג המהודק. יורדים בשלג הירידה עד Les Chapieux ארוכה, וביחד עם צירי הלידה של ההתחלה בשלג, נמשכת כשלוש שעות. כאשר אנחנו מנמיכים השלג מתמעט וקצב ההליכה משתפר. הנוף הלבן של אתמול ושל הבוקר מתחלף שוב לירוק, והשביל היפהפה מתמלא ביותר ויותר אנשים, חלקם גולשים במדרון, אחרים מטפסים בהר. הנוף שוב מתחלף מלבן לירוק בזמן שמגיעות אלינו ידיעות על חום נורא בישראל, אנחנו נהנים כאן מאביב אמיתי בסוף חודש יוני. המדרונות פורחים בכל צבעי הקשת, בתי חווה בודדים פזורים על כל הר וגבע ופעמוני העדרים נשמעים למרחוק. פסטורלי. בתי חווה בודדים בחנות המקומית של Les Chapieux אנחנו מצטיידים בקצת אוכל, אך לא עוצרים כאן. בשלב זה אנחנו נפרדים ממורן המתלבטת לאן להמשיך, ואם בכלל, ומחליטה להשאר להרהר בעתידה על השביל. הדרך הופכת לכביש המטפס לאורך עמק שבתחתיתו זורם נהר. קראתי לא מעט דברים, לא חיוביים במיוחד, על הכביש הזה. אני דווקא מוצאת אותו ידידותי ונוח, בעיקר אחרי 3 השעות התובעניות שעברנו בירידה עד כאן. ליד Ville des Glaciers אנחנו מוצאים צל קטן על אם הדרך ולידו נחל זורם – מקום טוב לארוחת צהריים. שולפים מהתיק את הצידה הטריה, וגם את שאריות העגבניות והשוקולד מאתמול. איך זה שבטבע, אחרי מאמץ, הכל תמיד כל כך טעים? קשה לקום ולהמשיך מכאן, אבל אנחנו לא מתעכבים יותר מ- 20 דקות מכיוון שהדרך שלנו עוד ארוכה-ארוכה היום. גשר על מים סוערים מכאן עד Refuge des Mottets השביל מתנהל בסוג של "מישור אלפיני", אפס-אנד-דאונס מתונים. מרפסת הבקתה מלאה מפה לפה באנשים שעצרו כאן להפסקת אמצע היום. אנחנו כבר עשינו V על המשימה ולכן מתחילים מיד לטפס לעבר Col de la Seigne המסמן את הגבול בין צרפת לאיטליה. העליה ארוכה וקשה לי מאד, אך הנופים סביב מפצים על הכל. ככל שעולים נפתח הנוף ואנחנו מוקפים מכל עבר בפסגות משוננות עטויות קרחונים. העין לא שבעה. מאחורינו נפרסת הדרך שעברנו – והיא הולכת מתרחקת, הולכת וקטנה. הדרך הולכת ומתרחקת השביל נוח, מדלג מעל ערוצי מי שלגים, פריחה בצדדיו – פשוט יפה כאן וקשה לתאר את כל הטוב הזה שנפל בחלקנו במילים. השמיים בהירים עם עננות לבנות קטנות. אנחנו צועדים לבד. כמה נפלא. עולים צעד צעד, כאשר אני, האיטית יותר, מכתיבה את הקצב. עולים כמעט ברצף, עם עצירות ספורות לשתיה ולהסדרת נשימה. סופה של העליה בשלוגיות גדולות, אך אנחנו מרגישים כבר "רגילים" ו"מנוסים" בהליכה בשלג ועוברים אותן ללא חשש ובקצב טוב. נוף בעליה הגענו אל מעבר ההרים! מאחורינו צרפת, לפנינו איטליה. נופים מרהיבים למלוא העין. למעלה נושבת רוח קרה מאד וקשה לעצור ליותר מכמה דקות, אז אנחנו גולשים במדרונות המושלגים למטה. קצת על הרגליים, קצת על הטוסיק. לרגלינו נפרס עמק Val Veny והוא מתקרב אלינו במהירות ככל שאנחנו מנמיכים. Col de la Seigne לאחר כשעה של ירידה אנחנו מגיעים, סחוטים למדי, אל בקתת אליזבטה בה אנחנו עוצרים להתרעננות קלה לפני הפינאלה של היום. כמעט כל מי שדיברנו איתו בימים האחרונים קבע כאן את מקום הלינה שלו להלילה. ובאמת, בחדר המרכזי אנחנו פוגשים את מריה האצנית ואת שני זוגות האבות-בנים הנמצאים בעיצומו של משחק קלפים מותח. קונים משהו קר לשתות במחיר מופרז ומתיישבים איתם למספר דקות. אך החום, הרעש והצפיפות של הבקתה מבריחים אותנו הלאה. יש לנו עוד כ- 5 ק"מ עד בקתת Cabane du Combal בה נלון הלילה. מכאן והלאה רק אנחנו והמרמיטות על הדרך. מרמיטות הדרך אל הבקתה "שלנו" מיגעת ומתמשכת. בכל המקומות כתוב 45 דקות, לנו זה לוקח 60 ולי זה נראה כנצח. הליכה מישורית על "דרך רומית", אשר בשלב זה, לאחר 10 שעות הליכה, אני מרגישה בה כל אבן קטנה. דרך רומית מיגעת ב- 18:00 אנחנו מגיעים ומתקבלים בסבר פנים כל כך נעימות, שמיד אני שוכחת את כל הצרות. אם באליזבטה היו לי לרגע רגשות חרטה על כך שלא נשארנו ללון שם, הם מתפוגגים מיד כשאני רואה את החדר הנקי, את המיטה הזוגית המוצעת ואת המקלחת הענקית עם הסבון הריחני והמגבות הרכות. אני רוצה להשאר לנצח מתחת לזרם המים הרותחים אבל צריכה למהר, כי ארוחת הערב תכף מוגשת. בחדר האוכל אנחנו נפגשים שוב עם 6 שכנינו הצרפתים. מלבדנו ומלבדם יש עוד כ- 10 אנשים בבקתה הערב. הארוחה גדולה ומשביעה מאד. כמויות האוכל כל כך גדולות שאיני מצליחה להתגבר על המנה המוגשת, ומקווה לא להעליב בכך את בעלי הבית הנחמדים. על בטן מלאה וממוטטים מעייפות אנחנו חוצים את חדר האוכל. דרך החלונות אני רואה על שפת האגם הנושק לבקתה עדר Ibex מרווים את צמאונם, אבל העייפות גוברת עלי ואיני יוצאת להתבונן מקרוב או לצלם. Cabane du Combal לפרק הבא - יום 4 מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לפרק הקודם - יום 2 נאבקים בשלג חזרה לאינדקס ימי הטרק זה קורה - אריק לביא #צרפת #איטליה #האלפיםהצרפתיים #טרק #סובבמוןבלאן #TMB #טרקיםבאירופה #יומןמסע

נקודת התחלה: Les Contamines נקודת סיום: Refuge de la Croix du Bonhomme מרחק: 15 ק"מ (1316 מ' עליה) גם החבל שמתחנו לאורך החדר לא סייע לכביסה להתייבש, והבוקר היא עדיין קצת לחה. עד סוף היום היא תהיה כמו חדשה... הלילה לא הייטיב עמי, לא בגלל הכביסה חלילה, אלא דאגות הקשורות בדברים שקורים בבית וגם ביום הקשה העומד בפנינו. כרגיל, אנחנו פותחים את חדר האוכל. ודי מוקדם מעמיסים ציוד על הגב ויוצאים אל נקודת המפגש שקבענו עם מורן, אשר מגיעה ביחד עם מריה האצנית הקנדית. משביל אחר מגיעות גם מלינה וקתי הפיניות ואנו יוצאים לדרך בחבורה גדולה ועליזה. תחילתה של הדרך לאורך הנהר המקומי, והיא ירוקה, רחבה, מישורית ונוחה. הדרך נמתחת לאורך הנהר המקומי בדרך מצטרפים עוד ועוד אנשים והשביל מתמלא אט-אט במטיילים רבים. לא עובר זמן רב ואנחנו מגיעים אל תחילת העליה, שהיא המאפיין העיקרי של היום. בתחתיתה, בסמוך לשלטים המורים את הדרך, מתקבצים קבוצות, זוגות ויחידים - פני כולם למעלה. אחדים מתעכבים מעט, לוקחים נשימה ומתארגנים. אחרים כבר שועטים במעלה הטרשי והתלול. שועטים מעלה עד בקתת La Balme חולפות להן כשלוש שעות לא קשות במיוחד. מים שוצפים מכל עבר והכל ירוק ויפה. משלב מסויים הדרך מתמתנת ועוזבת את הנהר לאורכו הלכנו מהבוקר. אנחנו יוצאים אל נוף פתוח של מרעה, פרות ופסגות גבוהות שסוגרות סביב, עטופות בעננים ובאור רך. פסגות גבוהות עטופות עננים חברותינו למסע מתיישבות לאכול בבקתה, ואנחנו מוצאים סלע גדול המשקיף על העמק וההרים ועוצרים להפסקה ולארוחה קלה. נראה שהיוגורטים שנכנסו לתפריט אתמול די בטעות, מתגבשים לידי מסורת. כל עוד הפרטנר שלי מוכן לסחוב אותם, אני לא מתנגדת... נוף - הפסקת עשר לאחר התרעננות ומנוחה מתחילה סוף סוף העליה האמיתית שהופכת להיות תלולה מאד. די מהר, כאשר השביל נכנס לחלק המושלג, הירוק של הבוקר מפנה את מקומו ללבן. הרבה לבן! השלג המאוחר שירד כאן נח על הקרקע, וכמעט כל הדרך מעתה והלאה לבנה. הנוף משנה את צבעו מירוק ללבן אנחנו צועדים בטור, דורכים בתוך שבילים שנוצרו בשלג על ידי מטיילים שעברו כאן לפנינו. לומדים את השלג, את המגע שלו, מזהים כבר את הקראק שנשמע במפגש בינו לבין הנעליים. מייצבים את עצמנו עם המקלות. בתחילה עוברים על שלוגיות גדולות וידידותיות יחסית. אפשר לומר שאני אפילו נהנית מההליכה הלא-רגילה הזו. יש זמן להעיף מבט לצדדים, להתפעל מהנוף הלבן הקטוע מלמעלה על ידי עננים. אני עוצרת לתפוס במצלמה מרמיטה חמודה שחוצה בשלג. מרמיטה על השלג עם ההתקדמות ההליכה נעשית זהירה יותר ויותר, ובחלקים גדולים תלולה מאד. העננים, שראינו מלמטה מכסים את פסגות ההרים, כעת מקיפים אותנו. אנחנו צועדים בתוך הערפל, מתקדמים עקב בצד אגודל, תהום פעורה מצידנו הימני. האמת? מפחיד. אפילו מפחיד מאד. כל החלקה או מעידה פירושה פרידה לנצח. אני תוקעת את המקלות עמוק בשלג ולא מביטה למטה. משתדלת לשמור על ריכוז מקסימלי ופחד מינימלי, וזה כל כך קשה. עוד כמה צעדים ואנחנו מגיעים אל Col du Bonhomme. נאבקים בשלג במעבר ההרים מחסה קטן ואנחנו עוצרים לידו להפוגה קצרה והחלפת כוחות. ככל שאנו עולים הולך הערפל ומסמיך, ולכן אנחנו מחליטים לא להתעכב יותר מדי, ולהצמד לקבוצה אסייתית עם מדריכה נמרצת הצועדת בראשם. הם טסים קדימה ואנחנו מדדים בעקבותיהם עד שבשלב מסויים הערפל מתפזר מעט, אנחנו מרפים והם מתרחקים. אנחנו מרפים והם מתרחקים השביל איננו, וגם סימוני השביל לא נראים. במקומות אחדים נראה כי מישהו עשה מאמץ לחשוף אותם ולהוציא אותם לאור. אנחנו הולכים בעקבות ההולכים לפנינו, פשוטו כמשמעו. סימוני שביל בשלג לאחר כ- 8 שעות של הליכה, ברובן עליה אחת ארוכה - אנחנו מגיעים לבקתה בעלת השם הארוך, לא פחות מההליכה עצמה: Refuge de La Croix du Bonhomme. הבקתה ההומה יושבת במיקום מדהים שמפאת הערפל נבצר מאיתנו להנות ממנו בשלב זה. את המקלות והנעליים משאירים בחדר יעודי, ומקבלים בתמורה זוג נעלי קרוקס, לא תמיד תואם בצבע או בפירמה, אבל מה זה חשוב... אנחנו מופנים לחדרנו, המצוייד בשתי מיטות קומותיים, שמחים לגלות ששותפותינו לחדר להלילה הן מלינה וקתי הפיניות. בבקתה חמים ונעים ואנחנו מאד רוצים כבר להתקלח ולהחליף בגדים, אך המקלחות נעולות עד 17:00. בשעה היעודה נפתחות הדלתות וכולם מסתערים על שני טושים בודדים. התורים משתרכים, אבל בסופו של דבר מגיע גם תורנו. בשלב זה המים כבר פושרים. נקיים יורדים למטה לשבת עם כולם ולהמתין לארוחת הערב. לאט לאט מתקבצים ומגיעים – מורן, קתי ומלינה, דורון וחבורתו... נרשם חסרונם של רני ואיתי, נאור ורועי, ומריה שהמשיכו "לפי הספר" עד Les Chapieux. Refuge de La Croix du Bonhomme השיחה קולחת ולקראת שבע מתחילה תכונה בחדר המרכזי – שולחנות נערכים, פתקים עם שמות מוצבים עליהם וכולם מסתובבים בחדר ומנסים לאתר את מקומם. אותנו מושיבים עם 6 צרפתים צעירים. כצמחונים אנחנו מקבלים את המנה קצת אחרי כולם. הארוחה גדולה ומשביעה מאד. אחת הצרפתיות גם היא צמחונית אך שכחה להזמין מבעוד מועד ארוחה מיוחדת ואנחנו חולקים איתה בשמחה את המנה שלנו. בבקתה אין קליטה וגם אין שקעים לטעון טלפונים. אולי יותר טוב כך... היה יום קשה שממנו חששתי מאד, אך גם היה מאתגר ומהנה ביותר ונתן תחושת מסוגלות. הנופים לאורך הדרך היו יפהפיים, ממה שהצלחנו לראות מבעד לערפל... מחר מצפה לנו היום הארוך ביותר בטרק. בעקבות הצועדים לפני לפרק הבא - יום 3 האורך לא קובע לפרק הקודם - יום 1 יוצאים לדרך חזרה לאינדקס ימי הטרק Thunder Road - Bruce Springsteen #צרפת #האלפיםהצרפתיים #טרק #סובבמוןבלאן #TMB #טרקיםבאירופה #יומןמסע