שיר אהבה צרפתי - אם ובת בפריז

30/03/2011

'אני לא מאמינה שאנחנו באמת בפריז', אומרת הגברת הצעירה ביומנו הראשון בעיר, ואני עונה שגם אני לא, ומרגישה כאילו מישהו שר לי שיר אהבה צרפתי. בחוץ סגרירי בדיוק במידה האירופאית הנכונה. שמיכה אפורה של עננים עם זרזוף גשם קל ואנשים עם בגדים כהים ממהרים לעבודה. אם כבר פריז, אז נתחיל את הבוקר כמו מקומיות עם קפה ושני קרואסונים טריים טריים – אחד עם שוקולד והשני חמאה.

בקצה הרחוב שלנו נמצאת הגאלרי לאפייט, הפתוחה כבר משעות הבוקר המוקדמות. אנחנו חולפות על פני מטריות מעוצבות ויקרות, מעל 100 יורו לאחת. בהמשך עוד ועוד חנויות, עוד ועוד קומות, הכל עומד בסדר מופתי, ומעל כיפת ויטראז' מדהימה ביופיה. אנחנו מתקשות להכיל את הגודל ואת היופי, מסתובבות, ממששות, מצלמות, עולות, יורדות ושוב עולות. מתלהבות, אבל הארנק נשאר סגור. הכל יקר. מאד מאד יקר.

מכאן נסחפות הלאה ללא מטרה. הרגליים נושאות אותנו דרך השדרות הרחבות וההומות. מבט ממדרגות המדלן, והנה לפנינו במרחק האובליסק שבכיכר קונקורד. בתוך הכנסיה אנחנו נקלעות ללוויה... אופס... נמשיך הלאה.

הצבעים שוטפים אותנו מכל עבר, מבלבלים, מטריפים, מפתיעים. כל כך יפה הכל, כל כך מוקפד, כל כך ידידותי לעיניים. כיכר קונקורד עצומה ומלאה בפסלים, פנסים מעוצבים, מכוניות ואנשים. במרכזה האובליסק עם השפיץ המוזהב. האייפל מציץ אלינו מבעד לבניינים ולעצים ואני לוחשת לגברת הצעירה: 'תראי, אנחנו באמת בפריז', והיא מסכמת בדרכה את חווית המפגש עם הקונקורד: 'תמיד חשבתי שהכיכר של הרחוב שלנו היא הכי גדולה...'.

 

העצים בגני טווילרי מתחילים ללבלב ולהוריק. זה משמח אותנו מאד. הגנים יפים. הגברת הצעירה רצה מפסל לפסל, מצלמת ומתפעלת ואני אחריה, מתקשה להשיג אותה.

הרגליים מובילות אותנו אל גשר מעל הסן ואנחנו נאלצות להשאיר את החצי השני של גני טווילרי לפעם אחרת. על הגשר תלויים מנעולים שהשאירו זוגות מאוהבים. בטוח גם להם התנגן שיר אהבה צרפתי...

 

כבר שעת צהריים. השיטוט במרחבים העצומים הללו מעייף. מתלבטות רגע ומחליטות לחזור במטרו לדירה למנוחת צהריים. די מהר אנחנו מתאפסות ומצליחות להתמצא במבוך הקווים, הצבעים והשמות הצרפתיים של הרכבת התחתית.

כמה תחנות ואנחנו "בבית". בדרך מצטיידות בלחם טרי, גבינה, חמאה, ביצים, ירקות ופסטה. נותנות לעצמנו שעתיים של רוגע.

 

לרציניים בלבד: בטיול עם ילדים נעים ומומלץ לישון בדירה במקום בבית מלון. דירה מאפשרת לבשל את האוכל שאוהבים, היא בדרך כלל מרווחת יותר מחדר במלון, ומעניקה – גם אם לתקופה קצרה – תחושה של בית.

 

אחר הצהריים אנחנו יוצאות לכיוון השאנז אליזה ושער הניצחון. מצמידות חוטם לחלונות הראווה המעוצבים והמיוחדים של חנויות היוקרה. ככל שאנחנו מתקרבות לשער הניצחון החששות לגבי הטיפוס למעלה (והשלכותיהן מרחיקות הלכת) מתגברים. אני מרגישה שהגברת הצעירה הולכת בברקס, בעוד אני מובילה בבטחון קדימה.

קונות כרטיסים ומתחילות לטפס במדרגות הספירליות התלולות למעלה. מחזיקות ידיים, מפעם לפעם עוצרות למנוחה והסתגלות. מתנסות בתערוכה אינטראקטיבית על שערי ניצחון מרחבי תבל ונכנסות אל חנות המזכרות. זהו, עכשיו לוקחות נשימה עמוקה ועולות עד הגג.

 

וואוו, איזה יופי. החששות שעד לפני רגע קיננו בה חולפים והגברת הצעירה מדלגת ומקפצת ממקום למקום, אחוזת תזזית לראות הכל, כרגע, עכשיו ומיד! המראה מלמעלה מקסים וכך אנחנו מסיימות את יומנו הראשון בעיר האורות.

'בונז'ור מדמואזל', אני מעירה אותה בבוקר היום השני, והיא - בעיניים עצומות, עונה בטבעיות: 'בונז'ור' עם חיוך מרוח על הפנים. למרות שהבטיחו יום שמשי, לפני שאנחנו יוצאות אני מספיקה לזרוק לתיק צעיפים, כובעי צמר וכפפות. מאוחר יותר הם יצילו אותנו.

 

הצעידה לאורך גני שמפ דה מארס המובילים אל מגדל האייפל שוב מלווה בחששות לגבי העליה למרומי המגדל - 'ואם אני אפול?', 'ואם אני אמות?', 'ואם יפול לי משהו למטה?', ועוד כהנה וכהנה הרהורים אופטימיים. אני שוב מעודדת וכשזה לא עוזר - גם משכנעת, מתחננת, מאיימת...

הגענו אל מרגלות המגדל. וואוו!! איזה גודל, איזו עוצמה, כמה מרשים. מחפשות את התור של האנשים שהזמינו מראש כרטיסים באינטרנט. הרוח נושבת וקר לנו מאד. הבטיחו יום שמשי. אז הבטיחו! נכנסות להתחמם בחנות המזכרות ומחכות.

בדיוק בזמן נפתחים השערים ואנחנו פורצות עם כולם פנימה למעליות, לא לפני שניצחנו ילד זריז במיוחד שניסה לעקוף בלי לאותת. עולים דחוסים לקומה השניה, ושם נכנסים אל תור נוסף למעלית אחרת המובילה אל ראש המגדל. אנחנו קופאות ועוטות עלינו את כובעי הצמר, הצעיפים והכפפות. יותר מזל, או יותר שכל – לא ברור מי משחק כאן תפקיד ראשי יותר.

 

סוף סוף הגענו למעלה. המראות מרהיבים. עושות סיבוב ועוד סיבוב, משקיפות על שער הנצחון שבו ביקרנו אתמול והוא נראה כל כך קטן פתאום. פריז פרושה על כף היד, כמו מפה מצויירת. נעלמו להם כל הפחדים והחששות.

 

לרציניים בלבד: את הכרטיסים לעליה למגדל אייפל מומלץ מאז להזמין מראש מכאן. באתרי התיירות המרכזיים של פריז צריך סבלנות, והרבה. כשמטיילים עם ילדים הסבלנות היא בדרך כלל מצרך נדיר אף יותר, וכדאי גם לדעת מתי ואיפה לוותר. לא תמיד הכניסה לאתר מצדיקה את העמידה הממושכת בתור. האייפל הוא דוגמא לאתר שבו העמידה בתורים הצדיקה את הסבלנות.

 

הדרך למטה גם היא רצופת תורים. בקומה השניה הגברת הצעירה מציעה שנרד את שתי הקומות הנותרות במדרגות. אני שמחה על היוזמה ומשתפת פעולה. קצת ספורט עוד לא הזיק לאף אחד.

על גדת הסן אנחנו מחפשות ספינה שתקח אותנו לאיים. מהר מאד נמצאת אחת כזאת. כמה תחנות וכבר הגענו לאיל דה לה סיטה. הנוטרה דאם נשקפת אלינו מן הגדה השניה – גדולה, יפה ומוקפת פריחה משגעת. בפנים אנחנו מתרשמות מהגודל העצום ומהוויטראז'ים היפים. על העליה לצריח אנחנו מוותרות, ופונות לחפש את חנות הבנות האולטימטיבית Claire's, שאמורה להיות בקרבת מקום, בכתובת: 1 Bis Boulevard Saint-Michel. ניווט קצר מוביל אותנו אל היכל העגילים, הצעיפים, הטבעות, הלאקים והשרשראות. כיף, כבר אמרנו?

מכאן הדרך לאיל סאן לואי קצרה. ברחוב הראשי והיחיד שחוצה את האי חנויות קטנות ומעוצבות להפליא. אנחנו בודקות כל חנות וחנות, לא מפספסות אף אחת. מתבוננות, נהנות, קונות קצת, משוטטות.

 

לרציניים בלבד: כל הכתרים שנקשרו לגלידת Amorino מגיעים לה. מדובר ברשת שסניפיה פרושים ברחבי תבל. אנחנו דגמנו את הסניף הנמצא באיל סאן לואי. כל גביע מוגש כפרח נפלא שממש חבל לקלקל, אבל ברגע שטועמים, אי אפשר לעצור.

 

לזמן אין משמעות. אנחנו טועות ברחובות, בגנים, בשווקים, באטרקציות ובתחנות המטרו - ופשוט לא מרגישות איך עף לנו הזמן. בכל יום מחדש אנחנו מופתעות מהעובדה הבסיסית כל כך שהזמן חלף עבר וכבר הגיע הערב.

והערב נצא לראות את האייפל מנצנץ באלפי כוכבים. תחנת המטרו טרוקדרו הומה אדם. מסתבר שעוד כמה תיירים חשבו על הרעיון וכולם נוהרים, כמונו, לראות את הפלא. אנחנו מתייצבות עם כולם אל מול המגדל בהמתנה דרוכה, ובדיוק בשעה הנכונה מתחילים הכוכבים לרקד סביב המגדל. חמש דקות ונגמר.

 

ביום השלישי אותותיהם של הימים הארוכים שעברנו ניכרים, ואנחנו מורידות הילוך ומתארגנות לאט. הנסיעה אל מונמארט במטרו שעולה מעל פני הקרקע מאפשרת לנו נקודת מבט נוספת, אחרת, על העיר. בתחנת המטרו Anvers אנחנו יורדות וזורמות עם כולם.

 

למרגלות גבעת הסקרה-קר מופעי רחוב נחמדים והקהל הולך ומתאסף. יושבות מול התצפית המרהיבה על העיר, אבל מצב הרוח לא משהו ואנחנו עייפות. סיבוב קצר בכנסיה מוציא אותנו חזרה אל השמש הנפלאה שמחממת אותנו היום. 

כיכר טרטר הומה אנשים ומוקפת בבתי קפה וציירים. כולם עסוקים. אנחנו סובבות אותה שוב ושוב, מתבוננות בידיים העמלות ליצור יצירה חדשה. מחליפות כוחות בבית קפה נחמד ולאחר מכן מנסות לחפש את תחנות הרוח המפורסמות. צועדות בסמטאות הנהדרות שעל הגבעה.

די מהר מוצאות את תחנת הרוח הראשונה, אך פתאום שמות לב שכבר נורא מאוחר ואו-טו-טו אנחנו צריכות לפגוש חברות איתן קבענו מראש. מוותרות על תחנת הרוח השניה וממהרות אל תחנת המטרו דרך הרחובות והסמטאות. 

בדרך חנויות פרי וירק צבעוניות צועקות אלינו, בגדים, דגים ופרי ים. לא נעצרות, אלא להתחדש בשני צעיפים ובמשקפי שמש 100ממות וממשיכות לדהור. בשלב הזה ברור לנו שאנחנו באיחור, אבל מה לעשות, היינו חייבות משקפי שמש וצעיפים. יש לנו הרבה תחנות לסוע. המון. 

והנה הגענו, ומסתבר שגם החברות קצת באיחור ולכן אנחנו מחכות על ספסל בגינה סמוכה. לא חולפות מספר דקות והן מופיעות מצויידות בשני קורקינטים. אנחנו צועדות ברביעיה שמחה ברובע ה- 13. בשבילנו זוהי הזדמנות לבקר צדדים פחות תיירותיים של העיר. עוברות ליד גינה קטנה ומקושטת בבלונים, תזמורת מצחיקה והרבה אנשים. מסתבר שעורכים מסיבה לכבוד הגינה שחידשה את פניה. אכן – סיבה למסיבה!! אנחנו מצטרפות לאירוע השכונתי המלבב. 

לרציניים בלבד: ביקור בשכונות צדדיות, באתרים פחות ידועים או ברחובות הנמצאים בשולי אתרי התיירות מזמנים לרוב הפתעות מיוחדות. חוויות שיכנסו למאגר הזכרונות המשמעותיים מהטיול. מומלץ לשלב בכל טיול גם גיחה למקומות שאינם נכללים ב"אתרי החובה" ולגלות דברים חדשים.


הבנות דוהרות ברחובות על הקורקינטים. הכל מקסים ופורח, והגינות הקטנות משרות תחושה של רוגע על כל מי שעובר בהן. אנחנו עוצרות כאן בגן משחקים יפה, ושם לאכול משהו...

הגענו למרגלות הספריה הלאומית של צרפת. רחבה עצומה ורחבת-ידיים מאפשרת לבנות לסוע בה באופן חופשי ובלי פחד עם הקורקינטים. מעלינו מטוסי סילון מציירים בשמיים מעין משחק איקס-עיגול ענקי. השמש שוקעת והערב יורד.

 

כבר עברו שעות מאז שנפגשנו, אבל לא מוכנות להיפרד עדיין. מחפשות ומוצאות מסעדה נעימה. מלצר היפראקטיבי משרת אותנו. אנחנו צוחקות כי לנו הוא מזכיר קצת את הארנב המאחר מאליס בארץ הפלאות. שבעות, עייפות, מרוצות – נפרדות לשלום ומקוות להפגש פעם גם בארץ. אם ובת הולכות ימינה לחניון. אם ובת הולכות שמאלה למטרו...

לבקשתה של הגברת הצעירה, אנחנו יוצאות ביומו הרביעי של הטיול לכיוון הלובר. איך אני אוהבת את הבקשות האלה שלה... צועדות בגשם בין השלוליות לאורך גני טווילרי, עוברות תחת שער הניצחון הקטן עם מרכבת הסוסים המוזהבת שבראשו והנה המוזיאון לפנינו. לאורך קירותיו מתפתל תור ואנחנו עוקבות אחריו בתקווה להגיע לקצהו. הולכות והולכות והולכות, הסתיימה החצר, איפה לעזאזל מתחיל התור הזה? הוא עובר מתחת לשער ואנחנו נכנסות לחצר ענקית נוספת, שבה ממשיך התור להשתרך לאורך הקירות. ועוד שער, שהפעם מוביל מחוץ לשטח המוזיאון. בדיוק לידו מתחיל התור ועומד שם איש עם שלט שאומר שאם הצטרפת לתור כאן, יש לך כ- 3 שעות המתנה עד לכניסה!!! וואו. מה עושים? אנחנו מחליטות, בלב די כבד, לוותר. 

מאוכזבות אנחנו ממשיכות לגנים שמאחורי פורום דה האל. גנים תמיד טובים לשיפור מצב הרוח. קראנו בספר שהם יפהפיים, אך אנחנו מגלות שהם בשיפוצים אינטנסיביים ולמעשה סגורים לביקור. זה כנראה לא היום שלנו. אני מרגישה את המחיר הכבד של ההחלטה שלי לא לתכנן יותר מדי ופשוט לזרום. מן מס כזה שצריך לשלם תמורת החופש לגלות חוויות חדשות ומעוררות שאין דרך אחרת לגלותן אלא בספונטניות.

 

בינתיים גם מתחיל גשם, רוחנו נופלת במקצת וכבר צהריים ובעצם עוד לא עשינו כלום היום. הגשם מוסיף לרדת ואנחנו בוחרות להמשיך לכיוון מרכז פומפידו, הנמצא ממש מעבר לפינה. הבניין מעניין ומסקרן. הוא כל כך חריג במראה שלו - הצינורות החשופים שצבועים בצבעים שונים, המדרגות החיצוניות שעוברות במנהרה שקופה – רק בפריז ניתן לראות כיעור יפהפה שכזה.

העליה במנהרה השקופה שבתוך המרכז היא חוויה בפני עצמה. למעלה תצפית נהדרת על העיר הגשומה והאפורה. המילים מתנגנות מאליהן: "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור בואי ונטיילה על אבני מרצפות...". הטיפות זולגות על הזכוכית ודרכן נראית העיר כמו ציור אימפרסיוניסטי. 

למטה מטריות צבעוניות ממלאות את הרחבה. נפתחות כמו פרחים. המראה כל כך יפה.

במוזיאון אנחנו מבקרות בתערוכה מקסימה – My Way - של האמן ז'אן-מישל אותניאל, אשר מפליא ליצור מציאות המשתקפת בתוך כדורי זכוכית צבעוניים. גם אנחנו משתקפות בתוך הכדורים האלה – אם ובת – שותפות למציאות או לחלום...

לרציניים בלבד: הכניסה לחלק מהמוזיאונים בפריז היא חופשית, לאחרים הכניסה בחינם בימי א' הראשונים בכל חודש, ויש מוזיאונים אליהם הכניסה מתחת לגיל 26 ללא תשלום. בתכנון הטיול שווה לעקוב אחר ההנחות הללו שעשויות להוזיל מאד את עלויות הטיול.

 

הגשם פסק ואנחנו יוצאות אל בריכת הפסלים הצבעוניים המקסימים של מזרקת סטרווינסקי. הביקור במרכז פומפידו מרומם נפש אחרי האכזבות שנחלנו בתחילת היום. שני קרפים עם נוטלה הם המשך מתבקש לשמחה שחזרה אלינו. הספסלים עודם רטובים מהגשם, ואנחנו מוציאות את שכמייות הניילון הצהובות  ופורסות אותן על הספסל, מתיישבות וזוללות את השחיתות המתוקה.  

 

על אחד הגשרים עומד אדם ומפריח בועות סבון ענקיות. לי הוא מזכיר את החלילן מהמלין כאשר חבורת ילדים מקיפה אותו וצועדת אחריו ואחרי הבועות המתרוממות ונישאות הרחק ברוח.

אנחנו פונות לכיוון הרובע הלטיני. הרחובות והסמטאות מפוצצים באנשים. איזה כיף, כל כך ססגוני. אנשים זורמים, נהנים, מסעדות פתוחות, חנויות יפהפיות – כל כך נעים כאן. צועדות בלי הרבה תכנון. פה ושם מציצים אלינו בניינים מעניינים. אנחנו מדמיינות את הסיפורים שבטח עוטפים אותם, אבל לא מתעכבות. פשוט משוטטות, מריחות, מתבוננות עד שמתעייפות.

 

יום חמישי ואחרון. איך מסיימים את הטיול הזה? מצמצמות לשלוש אפשרויות – פארק דה-לה-וילט, יער בולון, או לחזור ולנסות להכנס ללובר. יש הסכמה רחבה על כל האפשרויות, מה שגורם להתלבטות גדולה עוד יותר. בסופו של דבר הפור נופל על פארק דה-לה-וילט, אליו אנחנו נוסעות עד קצה העיר רק בשביל לגלות שהמקום סגור למבקרים בימי שני. שוב העניין הזה עם התכנון מראש... יושבות מיואשות במקצת על ספסל אבן מחוץ לפארק הנעול ומחליטות לעבור לאופציה ב' - יער בולון. עכשיו עלינו לחצות שוב את העיר לקצה השני מתחת לפני האדמה.

האור בקצה המנהרה מתגלה בתחנת פורט דופין. כל יציאה כזאת מהמטרו היא כמו חפרפרת שהגיחה באמצע שדה לא מוכר. זה דורש התאפסות מחדש, התארגנות על כיוונים לפי סימנים שפזורים בשטח, כמו שמות רחובות, כיכרות, מונומנטים מיוחדים.

 

הפעם אנחנו לא מצליחות למצוא שום דבר מנחה מלבד זה שהכיוון הכללי די ברור לנו. וכשאין ברירה אז אין ברירה, ואנחנו מצפינות את המפה על פי ה...שמש (מזל שהיום יום שמשי) – ומתחילות לצעוד. מדובר ביער ענקי שמשלב גם חלק פראי ופחות "נגוע" וחלק אחר מתורבת ומסודר. הדרך מובילה הישר למעבה היער.

יש הרבה הצטלבויות שבילים ואנחנו, כהרגלנו, נמשכות אחרי הרגליים, בלי תכנון מדוקדק. פשוט הולכות ביער. מסביב שקט וציוץ ציפורים. אני קצת לחוצה כי היום, אם נטעה ביער, זאת באמת תהיה בעיה. בניגוד ליתר הימים, היום חייבים לשים לב לשעון כי יש לנו טיסה שאסור לפספס. אני תוהה מה יקרה אם השמש תסתתר מאחורי העננים? איך נדע להגיע חזרה? וכך, בעוד אנחנו משוטטות בשבילים הירוקים, אני עסוקה בלשכנע את עצמי שאסון גדול עומד להתרחש.

פתאום אנחנו נתקלות בשלט עם מפה של היער! הידד! ניצלנו! בשלב זה הגברת הצעירה מכריזה שהיא רעבה ואנחנו מאתרות מיד במפה מה שנראה כבתי קפה או מסעדות. יש שלושה כאלה בקירבתנו, כולם סביב אגם שנמצא, כך מסתבר מהמפה, ממש לא רחוק. יש לנו המון שעות להעביר ואנחנו מטיילות לאורך האגם המקסים עד מאד. האגם גדול ובמרכזו אי. אולי נמצא דרך להגיע אל האי? אולי לא. בינתיים מחפשות את בית הקפה הראשון שמסומן, ומתחילות להקיף את האגם.

ממשיכות, והנה מה שחשבנו שיהיה בית קפה, מקרוב נראה כמו סוג של קיוסק לא מוצלח. מוותרות וממשיכות לאורך האגם, מחוזקות על ידי הידיעה כי יש לנו חטיף "שוגי" אחד ויחיד בתיק שיציל אותנו בעת משבר רעב אמיתי.

 

האגם חי, נושם, פורח, מקסים. מכל עבר השתקפויות נהדרות, גינות נסתרות, עצים בשיא הפריחה. משפחות של ברווזים ועופות מים אחרים שטים באגם. הגברת הצעירה מוותרת על חטיף ה"שוגי" ומאכילה אותם.

ממש עולם קסום וכל כך מנותק ושונה מהעיר הסואנת הסמוכה. אנחנו הולכות והולכות ועדיין לא מצאנו את הדרך אל האי וגם לא מקום ראוי לאכול בו. הגענו לגדה שמנגד, עליה אנחנו מגלות סירה הנוסעת הלוך ושוב אל האי. שני שליחים של דומינוס פיצה מגיעים על אופנועים ועוברים בסירה. גם לנו בא פיצה. לאחר כמה דקות הם חוזרים לגדה בלי הפיצות, מתניעים את האופנועים ונוסעים לדרכם.

 

בקיוסק הבא, גם הוא לא מאד מוצלח, אנחנו מצטיידות בקפה וצ'ופרים. יושבות ליד שולחן קטנטן ונהנות מהשקט, מהזמן ומהיופי הפסטורלי.

הגענו לקצה האגם. הקפנו אותו במלואו. בשעתיים שנותרו לנו להעביר עד היציאה אל שדה התעופה אנחנו חוזרות תחנה אחת במטרו אל שער הניצחון. למרגלותיו רקדני רחוב, ואנחנו מצטרפות בהתלהבות אל הקהל השמח המתגודד סביב.

 

עוד סיבוב בשאנז אליזה, סוכריות בטעם קולה וסנדביץ' עסיסי. כבר ערב. אנחנו נפרדות מפריז עם שיר אהבה צרפתי בלב, והיא מוארת באלפי אורות לכבודנו. 

זה היה הטיול הראשון אליו יצאנו בהרכב של אם ובת. לאחריו באו טיולים נוספים, וככל שהגברת הצעירה גדלה אני מבינה עד כמה היא שותפה מלאה, חברה לטיולים, לחוויות ובעצם - לחיים. האינטימיות שמאפשר טיול זוגי מהסוג הזה מעשירה אותו ואת מגוון הזכרונות שנשארים איתה ואיתי לתמיד.  

 

במקום שתשבו על תכנונים שעות וימים - הכנתי לכם מסלול מתומצת של הטיול שלנו לפריז אותו תוכלו בקלות להוריד ולהדפיס.

אם אהבתם לטייל איתנו בפריז - אולי תרצו להצטרף גם לטיולים שעשינו יחד בוינה ובבודפשט.
מוזמנים גם לקרוא על טיולי בת מצווה שווים של אמהות ובנות אחרות:
"רואה עולם" מספרת על
טיולי בת מצווה אורבניים
"משפחת נחשון מטיילת" מספרת גם היא על טיול בת מצווה בפריז


מוזמנים בהחלט! מוזמנים להשאיר לי תגובות ולהרשם לבלוג כנוסעים מתמידים. שמחה תמיד לשמוע את קולכם!!

 

 

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

  • קבוצת טיולים בראש טוב
  • Facebook
  • אינסטגרם

מתנות ממני אליכם

מסלולי טיול להורדה והדפסה

יום 4.jpg

היום לפני - מסע חובק עולם

יומן טיול "אחרי-צבא" בן 8 חודשים במדינות סקנדינביה, איסלנד, סינגפור ואוסטרליה

מסע חובק עולם

:חלומות טריים

Please reload

כל החלומות לפי נושאים:

רשימת הקריאה שלי

בלוגים שאני חוזרת וקוראת בהם