חתול רחוב יפהפה מביט בי במבט משועמם, כאומר – מה יש לך לחפש על הספסל "שלי"? נצלי את הרגע שנפל לידיך כפרי בשל – ותעשי מה שאת הכי אוהבת – לשוטט ולצלם.
מודה שאין לי המון תירוצים לצאת כרגע מהבית, ומבחינתי – טוב שכך. אני מרגישה מוגנת, שמורה ובעיקר נינוחה ושלווה יותר מאי פעם. אבל יש ימים כאלה בהם בכל זאת נדרשת יציאה מדלת אמותיי. כשנזדמנה לי שעה אחת כזו השבוע – ניצלתי אותה לשיטוט חיפאי ולהיכרות נעימה עם מתחם הרחובות הנמצאים במשולש שיוצרים שני היובלים של נחל אחוזה. בקודקוד המשולש מתאחדים שני היובלים לנחל אחד המגיע, כדרכם של כל הנחלים, אל הים.
השיטוט שלי עובר, על פי סדר אקראי - כדרכו של שיטוט, ברחובות לכיש, דורון מייבלום, ויתקין, יצחק באבל וגת.
האלמנט הראשון שתופס את עיני עם יציאתי לדרך הוא מה שהיה פעם עץ. גזע מתעקל בצורות מוזרות שמישהו התעקש להשאיר, למרות שכבר סיים את תפקידו בעולם הזה. ואולי לא? עכשיו הוא משמש כעדות אילמת לעבר, או סתם כפריט דקורטיבי באמצע הסמטה.
בקצה הסמטה מדרגות מובילות אותי מטה. אין לי מושג למה, אבל הצללים שיוצרת שמש אחר הצהריים על המדרגות הבהירות, משמחים אותי ואני מצלמת אותם.
בשיפולי הרכס אני מגיעה אל רחוב דורון מייבלום. רחוב חדש יחסית. בתי מידות מקיפים אותי, העיצובים מרחיקי לכת ומקרינים נובורישיות שכל כך רחוקה מהצניעות של השכונה הותיקה השוכנת במעלה המדרגות שאך ירדתי בהן. הבית עם תלתל המתכת השובב הוא ההתגלמות של כל מה שקורה ברחוב המוזר הזה מבחינה ארכיטקטונית. בדיעבד, אני נזכרת כי הבית הזה כבר הצליח להרשים אותי בעבר, כאשר טיילנו ב"שביל חיפה" במקטע 11, ואפילו כתבתי עליו אז.
אני, כדרכי בקודש, מחפשת את היופי גם בכיעור, ומוצאת לי פיסת נוף הנשקפת מתוך חדר מדרגות עטוי זכוכית ולבנים חומות. נו, גם זו נחמה.
צעידה קלילה עד קצה הרחוב מובילה אותי אל תצפית נוף משגעת, שרק חיפה מסוגלת לספק למטייל בה. נחל אחוזה פרוש לרגליי, השכונות על הרכסים מעליו ומצדדיי, והים משתרע עד האופק. אני עומדת לי שם לבד, נושמת את הרוח ורק רחש גלגולה של שקית תפוצ'יפס ריקה מחבל בפסטורליה.
האם גרם המדרגות, אותו גיליתי בגוגל מפס, מחבר את קצה הרחוב בחזרה לשכונה למעלה? מסתבר שהתשובה שלילית. ולכן אני עושה אחורה-פנה וחוזרת לטפס במדרגות מהן הגעתי. עכשיו אני בתוככי השכונה הותיקה. הצניעות ניכרת כאן מכל פינה, בטח בהשוואה לבתי הרחוב ממנו עליתי זה עתה.
פריחת הבוגונוויליה בשיאה, ואני חושבת על איך שהפסדנו השנה את האביב בגלל הקורונה, אבל מצד שני הגשם הטוב שזכינו לו הרווה את אדמת הכרמל ועכשיו, אמצע יוני, והכל בשיאו. ואולי בוגונוויליה זה בכלל פרח של קיץ? מי יודע? והאם זה חשוב בכלל?
הרחובות כאן קטנים, תנועת המכוניות דלה, ובין הכבישים מקשרים גרמי מדרגות ושבילים ציבוריים יפים עטורי אורנים ענקיים. אני חושבת ש"שביל חיפאי" שכזה לא ניתן למצוא בשום מקום בעולם, וכאן הוא כה אופייני ונפוץ.
אני מרשה לעצמי להציץ לחדרי מדרגות ולחצרות. אחדות מטופחות - ממש חלקות גן עדן קטנות. אחרות מוזנחות ומעט עצובות, ממתינות ליד אוהבת שתעבור לגור בבניין ותחשוף את היופי המסתתר מאחורי שכבות האבק.
חצר פטריוטית קוראת לי להציץ פנימה. האם גם עכשיו, כשחג השבועות כבר מזמן מאחורינו, עדיין חוגגים כאן עצמאות למדינה? הדגלים מתנופפים להם ברוח בשמחה ואני חולפת לי עם הרוח וממשיכה הלאה...
ישנם לא מעט אתרי בניה בשכונה. נראה שרוב הבניה החדשה היא על בסיס מבנים קיימים שכעת מחדשים את פניהם וכמובן מגדילים, מרחיבים ומגביהים את שטחם על חשבון החצרות הקטנות והיפות שהיו כאן פעם. האם זה צורך השעה? האם תכף כולנו נהפוך לרחוב דורון מייבלום? ימים יגידו.
בורות נכרים באדמה ובסלע, קומות מורמות זו על גבי זו, גדרות מסמנות לאדם – סכנה! אין מעבר! כאילו מתוות לו, לאיש המשוטט לו ברחוב, את גבולותיו. את מסגרת האפשרויות העומדות בפניו. מגדירות את המותר והאסור, את המסוכן והבטוח.
הדרך שלי עולה ויורדת, זו טבעה של העיר. כדי להקל על התושבים שבתיהם נבנו על המדרון ולחסוך מהם מדרגות הומצאו שבילי הכניסות המקשרים בין הרחוב לבין הבית. בדרך כלל מגיעים שבילים אלה אל מרכזו של חדר המדרגות, ממנו ניתן לעלות לקומות העליונות, או לרדת לתחתונות. אין לי מושג היכן, מתי או מי המציא אותם, אבל הם גאוניים ממש והם כל כך מאפיינים את השכונות הוותיקות של חיפה. תשובות כמו 'אני גר בקומה ראשונה מעל הכביש', או 'שלוש קומות מתחת לכביש' הן לגמרי נורמליות כאן.
השכונה שבה אני מהלכת נושקת לאחד מצירי התחבורה והמסחר המרכזיים של העיר. שעת אחר הצהריים ומזג האוויר נעים, ואף על פי כן רק אנשים בודדים נקרים בדרכי, ברחובות ובסמטאות. חתולים, לעומת זאת, נמצאים בכל פינה. לפי המבטים, אני חושבת שהאורחת הסקרנית נראית להם די חשודה...
כשבררתי את התמונות לפוסט הזה גיליתי שבחלק גדול מהן הנצחתי פינות עזובות, כאלה שראו ימים יפים יותר. כאן על הכרמל הוותיק הן מעטות יותר מאשר באזורים התחתונים של העיר, אבל העין שלי איכשהו תמיד "צדה אותם". אין לי הסבר למשיכה שלי דווקא למקומות האלה, שנראים פחות אסתטיים, פחות מטופחים וכנראה גם פחות פוטוגניים. בחרתי אחת של מכונית שכנראה עומדת כאן כבר המון זמן ובטוח ראתה ימים יפים יותר.
וזהו. אני כבר צריכה לחזור. מיציתי את השעה שעמדה לרשותי. נהניתי מאד מהטיול הקצרצר שהזכיר לי כמה כיף לשוטט לאט ללא מטרה וכמה הרבה דברים מגלים כאשר מרימים עיניים ומצטיידים במעט סקרנות. הכרתי עוד כמה שבילים, מדרגות ורחובות בחיפה שטרם ביקרתי בהם. מקומות שהם לא בדיוק סקסיים, אבל במבט בוחן אפשר למצוא בהם המון עניין והם עוררו בי הרבה שאלות.
המדרגות האלה, חשבתי לעצמי, נורא דומות לחיפה. הן עשויות חיבורים-חיבורים. חלקם מתאימים בול זה לזה, אחרים עקומים ואפילו שבורים. אפשר לעלות במדרגות או לרדת בהן, והן מובילות בטוח אל מקומות נפלאים.
אני אוהבת לטייל בחיפה, וגם לכתוב עליה ולצלם את פינותיה הנסתרות והגלויות. כאן תוכלו לקרוא פוסטים נוספים שכתבתי על העיר בה אני מתגוררת:
אם קראתם ואהבתם, אני מזמינה אתכם להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה בתחתית הפוסט. הנרשמים לבלוג יקבלו ממני מפעם לפעם למייל פרסומים חדשים, מסלולי טיול להורדה ולהדפסה, המלצות על טיולים ועוד הפתעות.
תגובות, מחשבות ורעיונות מוזמנים להשאיר לי ממש כאן למטה...