הדרך
'את יודעת, כשהייתי ילדה', אני מספרת לבתי בנסיעתנו המשותפת, 'השרבים האלה של נובמבר, הרוחות המזרחיות החמות המטורפות, היו בכלל בספטמבר. הסתיו כולו? היה בספטמבר'. המכונית מתפתלת במעלה הכביש. מצדדינו כרמים שנצבעו בצבעי שלכת יפים, הקרקע זרועה סלעים והכל אביך ואפור סביב.
'מזג האוויר הזה', אני מוסיפה, 'הוא מזג אוויר של תחילת שנת הלימודים, לא של נובמבר! פעם בנובמבר היה כבר חורף!'. היא מהנהנת בראשה להסכמה, אבל וודאי אומרת לעצמה בלב – שוב האמא הזו עם הסיפורי-אנו-באנו שלה...
השבת מתחילה בנוהל לגמרי רגיל: בישולים, הכנות, אריזת תיקים - ושתינו כבר יוצאות לדרכנו לבקר את אחיה, בכורי, שנשאר שבת. חיפה מאחורינו, צפון הארץ לפנינו, מוסיקה נחמדה והכל בעצם די בסדר על הכביש. כבר שבוע שהיובש מכה, שהרוחות החזקות טורפות כל מה שעומד בדרכן.
ופתאום לפנינו מיתמר ענן עשן סמיך ושחור. הוא נראה עולה מאיזור הר מירון - בדיוק הכיוון אליו פנינו מועדות עתה ואני מודאגת שמא הדרך נחסמה ולא נוכל להגיע ליעדנו. מהרהרת באוכל שיחזור איתנו הביתה ובאכזבה הקשה של הפגישה הלא ממומשת.
ככל שאנחנו מתקרבות, המראה יותר ויותר מדאיג. למעלה, על ההר, להבות אש אוחזות ביער. הרוח העזה דוחפת אותן עוד ועוד קדימה וממש אפשר לראות את התקדמות השריפה במעלה המדרון. אנחנו נוסעות לאט, רכב כיבוי חולף על פנינו בזעקת צופר. משום מה המראה הזה מרגיע אותי. כאילו אומרת לעצמי – מישהו כבר דיווח, היער בידיים טובות, אנחנו בידיים טובות.
הצלקת
בחדר העבודה שלנו יש מחשב ושולחן וגם ארון, שבו דחוסים כל מיני ניירות וכבלים שמגיעים עם מחשבים חדשים ותמיד אין מה לעשות איתם. יש בו גם מעל 1500 ספרים. ספריה שעליה גאוותו של בעל הבית, ולמרות שאני מתמרמרת על כל ספר חדש שנאסף הביתה ומוצא את מקומות במדפי הספריה הזו – גם אני, גאה בה קצת.
בחדר העבודה שלנו יש רצפת פרקט וממש ליד היציאה, בסמוך לדלת הזכוכית והתריס הגדול יש חור שחור. צלקת שחורה מגץ שעף פנימה, התחיל לשרוף, התלבט, התחרט ונכבה. בנקודה זו בדיוק עצרה השריפה. את הנקודה הזו החלטנו להשאיר, לא למחות בשיפוץ.
שנה חלפה מאז השריפה בחיפה, אבל מי סופר? מי זוכר? כנראה שרק מי שהשריפה נגעה בו, תרתי משמע. מי שהגיש את היד ונכווה, שנושא את הצלקת השחורה הזו בפרקט ובלב – זוכר, סופר.
השילוב של נובמבר, רוחות חמות עזות ושריפה תמיד יחזיר אותנו כנראה לאותו המקום. אני חושבת על היום ההוא לפני שנה, שהתחיל לגמרי רגיל. שהבוקר שלו לא נתן שום רמז על מה שהולך לקרות בהמשכו ובהמשכה של השנה.
הגינה
אמצע הסתיו, פאתי חורף והגינה מלבלבת ופורחת. מה זה פורחת? ממש משתוללת! אין לי ספק שהיא השתגעה, ואם לא השתגעה – לפחות התבלבלה. היא בטוחה שמדובר בכלל באמצע האביב. מה קורה כאן עם עונות השנה? עניין מתעתע.
ישבתי לכתוב פוסט אופטימי. רציתי לספר על מה שהספקתי בשנה מאז השריפה ההיא - על פתיחת הבלוג שלי, על החלפת העבודה, על השיפוץ, על כל האנשים הטובים שפגשנו בדרך, על החפצים ששוב נצברים במגירות ובארונות ועל איך שאנחנו והגינה קמנו לתחיה מתוך השחור הזה.
רציתי לספר על הגינה המלבלבת ועל הפריחה המשגעת שמשמחת ומרגיעה ומלטפת אותנו בכל יום כשאנחנו יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים אליו בערב. אבל הנסיעה בשבת בבוקר והשריפה הלא צפויה בדרך טרפה לי שוב את הקלפים ואת הזכרונות. אז יצא פוסט אופטימי עם נגיעות חרדתיות. אם אני חושבת על זה לעומק, זו בדיוק ההגדרה שמתמצתת את השנה שעברה עלי מאז השריפה - היתה לי שנה אופטימית עם נגיעות חרדתיות.
*את כל התמונות צילמתי בגינה האביבית שלנו בחודש... נובמבר.
אולי תרצו לקרוא פוסטים נוספים שכתבתי בעקבות השריפה בחיפה:
כאן סיפרתי איך קיבלנו, בלי שהתכוונו, "דיל מטורף ליער השחור"
ומה קרה שנתיים לאחר השריפה הגדולה
מוזמנים להרשם לבלוג ולעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. ההרשמה דרך קוביית ההרשמה במעלה הבלוג.
