נקודת התחלה: Les Houches נקודת סיום: Les Contamines מרחק: 16 ק"מ (646 מ' עליה, 633 מ' ירידה) ההתרגשות עושה את שלה ואנחנו מתעוררים לפני השעון, מתייצבים ראשונים בחדר האוכל לארוחת הבוקר הצנועה. מיד אחרינו מופיעים אב ובנו, ישראלים גם הם, וכך אנחנו פוגשים לראשונה את רני ואיתי בן ה- 16 וחצי, שגם הם מתחילים היום במסע וילוו אותנו און-אנד-אוף כמעט עד לסופו. להם אצה הדרך והם אוכלים ויוצאים בזריזות, פניהם לעבר הווריאנט הגבוה, מתכוונים לקחת את הרכבל עד Col de Voza. מעט אחריהם גם אנחנו יוצאים, חוצים את העיירה. רחבת הכניסה לרכבל הומה. אנחנו מוותרים על התענוג ונעלה ברגל. השביל המתחיל במראה מוכר - מדרגות – ניצלנו! כמעט הרגשה ביתית... סלפי להנצחת הרגע המרגש של תחילת הטרק, רגל אחת ועוד אחת ו... יצאנו לדרך! יצאנו לדרך אנו נמצאים כעת לגמרי לבד על השביל, אשר מתפתל במגמת עליה. זמן לא רב אחרי תחילתו הוא נכנס ליער ירוק ומקסים. בינתיים מזג האוויר מושלם, הדרך רטובה וקצת בוצית מהגשם שירד הלילה, ובכל – שלווה. יער ירוק, מקסים ושלו העליה אל Col de Voza מתמשכת ולעיתים תלולה. אני רושמת לי בראש כי זו העליה ה"רצינית" הראשונה שלנו, הולכת לאט ונושמת מהר. הדרך עוברת בין מקבצים קטנים של בתים, אחו פורח וחיות משק – פרות, כבשים ותרנגולות. סביבה כפרית ירוקה ונעימה לעין. סביבה כפרית ירוקה ונעימה לעין כשעה לאחר תחילת הדרך מתחיל הגשם, גם הוא הראשון שלנו בטרק. ההתארגנות שלנו בשלב זה די מסורבלת - מוצאים מחסה תחת גגון צר ב- La Tuile ושולפים שכמיות וכיסויי תרמיל. מסדירים נשימה ושוב יוצאים לדרך, כאשר מתחתינו אנחנו שומעים שפה מוכרת... כך אנו מתוודעים לנאור ורועי בן ה- 13(!!!) שבחר ב- TMB כטיול בר מצווה. כל הכבוד לילד. מרשים ומרגש! עד מעבר ההרים אנחנו צועדים יחדיו בגשם סביר ומשלימים את המידע הביוגרפי הנדרש. בתזמון מושלם, בדיוק עם הגיענו למחסה שב- col, נפתחות ארובות השמיים ומבול ניתך ארצה. זה הזמן להעמיס על עצמנו שכבה של גופיות תרמיות ומעילי גשם תחת השכמיות. אם עד עכשיו היה גשום וחם, כעת גשום מאד וקר ונאור מציין בחצי חיוך 'אבל כאן ענבר כתבה שמורחים שוב קרם הגנה...'. כן, גם הם קראו את "התנ"ך הישראלי ל- TMB" וכולנו מתפוצצים מצחוק, אבל אני חושבת על רני ואיתי שנמצאים במבול הזה עכשיו בדרך לווריאנט הגבוה. מוזר, רק היום נפגשנו, וכבר אחוות המטיילים השותפים לאותו גורל, עושה את שלה ואני דואגת להם. Col de Voza אנחנו נחים, מנשנשים פרי ואת שני היוגורטים שנשארו לנו מאריזת הרביעיה שקנינו אתמול, ומאחר ואין סימנים להפוגה בגשם אנחנו מחליטים להמשיך במטרה לשמור לפחות על חום הגוף. מכאן ועד היעד הסופי שלנו להיום, הדרך במגמת ירידה. גם אם פה ושם צצה לה שוב עליונת תלולה, היא קצרה ולא תובענית מדי. הירידה, לעומת זאת, ארוכה ומתמשכת ואני מוצאת את עצמי מתאמצת לשמור על הברכיים. הדרך יפה וירוקה, חולפת בין יערות רטובים מגשם, ולאורך שבילים בהם מסורגים שורשי עצים ענקיים. הרטיבות הוציאה אל האור רכיכות מסוגים שונים והן משבצות כעת כל פינה בדרך... חבר שפגשנו בדרך חולפים בתוך כפרים קטנים ושלווים שלא נראית בהם כמעט נפש חיה. הכל נקי, מטופח ופורח כל כך שאני תוהה האם זה אמיתי. פעמוני עדרים מדנדנים ונשמעים למרחוק. דרך יפה, אם כי לא הנופים הדרמטיים שאנו מצפים לפגוש בהמשך הטרק. הכל מטופח ופורח באחד הכפרים מסלולנו מצטלב עם שני זוגות ישראלים שמעתה יכונו על ידינו "דורון וחבורתו". ההיכרות בשלב זה ברמת ה'שלום' - 'שלום'. הם חולפים על פנינו, אנחנו על פניהם וחוזר חלילה. יש להם תרמילים קטנים על הגב ואנחנו תוהים אם יצאו לטיול יום, או שמא שלחו את התיקים שלהם עם שירות העברות ציוד שניתן לשכור. בדיעבד יסתבר כי אכן השתמשו בשירותי העברת ציוד והם משלימים את מחצית הטרק, שאת תחילתו טיילו בסתיו. אנחנו חוצים עכשיו נהרות ששוצפים בהם מי קרחונים על גשרוני עץ יפים. עוברים מעליהם ומתפעלים משפע המים הניתך בעוז מטה. מי קרחונים שוצפים השעה האחרונה לצעידה כבר קשה לי. אני רוצה להגיע, מרגישה היטב את שרירי הרגליים, את הגב, עייפה מאד וגם רעבה מאד. נזכרת שלבד מהארוחה הקלה ב- Col de Voza לא אכלנו כלום היום ולמעשה גם לא ממש נחנו או הורדנו תרמילים מהגב. רושמת לעצמי הערה להמשך הדרך – לקחת מנוחות יותר רציניות באמצע היום ולתדלק באוכל. לאחר כשבע וחצי שעות הליכה אנחנו מגיעים אל Les Contamines. היום הראשון של ה- TMB מאחורי! ואפילו היה ממש בסדר. מאתרים די מהר את המלון שלנו Le Christiania, מקבלים מפתח לחדר ועולים במדרגות. החדר מרווח ונחמד. יש מרפסת משותפת לכל המסדרון והיא פונה אל נוף כפרי ויפה. נוף - היום הראשון מכבסים, תולים, מתקלחים, ויוצאים לחפש משהו לאכול. ברחוב נפגשים שוב עם נאור ורועי שממליצים על הפיצה המקומית, שמסתבר כי היא באמת ענקית וטעימה! קונים קצת ציידה למחר, חוזרים למלון, יושבים בלובי כי רק שם יש ווי פיי ואני קובעת מקום מפגש למחר עם מורן. את מורן "פגשתי" באחד הפורומים תוך כדי ארגון הטיול. די מהר הבנו שנצא לדרך באותו מועד ושתכנית הטרק שלנו כמעט זהה. מורן מטיילת לבד ואנחנו מציעים לה להצטרף אלינו מחר ליום שאמור להיות עם מעברי שלג רבים. מדברים גם עם הבית ומתעדכנים. החושך מסרב לרדת כאן, אבל אנחנו עייפים מאד. לפני שנעצמות העיניים, אנחנו נושאים תפילה בלב שהכביסה תתייבש עד הבוקר. Les Contamines לפרק הבא - יום 2 נאבקים בשלג לפרק הקודם - הקדמה חזרה לאינדקס ימי הטרק The Long And Winding Road - The Beatles #האלפיםהצרפתיים #טרק #סובבמוןבלאן #TMB #טרקיםבאירופה #יומןמסע

הדרך איננה נמדדת במרחק. הדרך נמדדת באוסף החוויות, בשריטות, בכאבים, בשמחות ובזכרונות שצוברים לאורכה. לכל דרך נקודת מוצא ונקודת סיום. אך אם נעמיק ונבדוק, נגלה כי הניצוץ היה שם עוד הרבה הרבה לפני שרגלנו דרכה בנקודת ההתחלה. סובב מון בלאן - Tour du Mont Blanc, או בשם החיבה שלו TMB, הוא מסלול הליכה מעגלי בן כ- 170 ק"מ, המקיף את רכס המון בלאן ומשתרע על פני שלוש מדינות – צרפת, איטליה ושוויץ. זהו אחד המסלולים הפופולאריים והיפים באירופה, העובר בין הרים נישאים, עמקים ירוקים, שבילים פורחים, נחלים ומפלים, עיירות וכפרים ציוריים, אגמים והרבה עליות ומורדות. TMB נוף טיפוסי הניצוץ נדלק אצלי בשנת 2011, עת סיימתי לאסוף את נתוני עבודת הדוקטורט שלי, אך לא הצלחתי לאסוף את עצמי לכדי ניתוח הממצאים והכתיבה. באותה עת השעות הרבות בהן ישבתי מול המחשב הוקדשו, במקום לכתיבת המחקר, לשיטוט באתרי טיולים וחלימה אינסופית על היום שאחרי. כך הגעתי יום אחד לסיפור הטרק של ענבר שהתפרסם באתר "למטייל" ומיד נכבשתי בקסמו. הבטחתי לעצמי שזו תהיה מתנת סיום הדוקטורט, אם וכאשר אגיש אותו, כי ידוע שהבטחות - אם לא יועילו, לא יזיקו. כך חלפו להן השנים, המשכתי לגרור את משימות היומיום ולהאמין שהדוקטורט לא יסתיים לעולם, ובמקביל פסעתי בדמיוני בין רגבי האלפים והחזקתי ב- TMB כפיקדון יקר. וביום סתווי אחד הוגש המחקר, אני שוחררתי לחופשי, לחצתי אנטר במחשב וקניתי זוג כרטיסי טיסה לז'נבה - כתשעה חודשים קדימה. ספר ומפה הוזמנו באינטרנט ואיתם החלה לחלחל ההבנה שהכושר לא יגיע מקריאת סיפורי טיול של אחרים וזה הזמן לקום מהכסא ולהתחיל לעבוד. סימון שביל אימון לקראת טרק אלפיני התחלתי ללכת בקטנה - 5-6 ק"מ ביום - כשהעליות והירידות של חיפה נותנות לי קונטרה. בהתחלה היה קשה אך מיום ליום הרגשתי השתפרה. 5 חודשים לפני היציאה לדרך העזתי להציץ בתכנית האימונים לטרק אלפיני (שניתן להוריד מכאן) אותה כתב אמנון לנגי. איתרתי גרם של כ- 200 מדרגות לא רחוק מהבית והתחלתי לעלות ולרדת אותו שלוש פעמים בשבוע. בחודש הראשון עשיתי זאת בכל פעם שלוש פעמים ברצף, ובכל חודש העליתי דרגת קושי והוספתי עליה וירידה נוספות. חודש לפני היציאה הגעתי לרצף של שבע פעמים עליה ושבע פעמים ירידה, סה"כ כ- 2700 מדרגות ליום. ביוני, חודש היציאה לטרק, המשכתי את הנוהל של החודש הקודם, אך בתוספת של תרמיל במשקל 6 ק"ג על הגב. מי שיציץ בתכנית האימונים יווכח שלא נצמדתי אליה עד הסוף, אבל האמינו לי שעשיתי כמיטב יכולתי. אימון לקראת טרק אלפיני תכנון הטרק כמו העבודה על הכושר הגופני, כך גם התכנון עלה בכל פעם שלב – החל בבחירת המסלולים דרך בחירת הלינות, וכלה ברכישת הציוד. שתי השאלות הנצחיות המעסיקות את מי שמתעתד לצאת ל- TMB הן (1) האם ללכת עם, או נגד, כיוון השעון? (2) מאיזו נקודה להתחיל את הטרק? אני החלטתי לעקוב באופן אדוק יחסית אחרי המלצת הספר וסיפור הטיול של ענבר, ובחרתי ללכת נגד כיוון השעון ולהתחיל בעיירה הצרפתית Les Houches, השוכנת בעמק שאמוני. במקטעים שונים מציע המסלול אלטרנטיבות הליכה, לרוב תובעניות יותר מהמסלול הראשי. אפרט בהמשך לגבי הבחירות שעשינו. כמו כן, למרות שניתן לבצע בנקודות שונות קיצורי דרך באמצעות תחבורה ציבורית ורכבלים, החלטתי היתה לא להיעזר בשירותים אלה ולהשלים את המסלול כולו בכוחות עצמי. בחירת הלינות התבססה על תכנית ההליכה היומית ועל פרמטר אחד נוסף - למצוא כמה שיותר אופציות ללינה זוגית. אפשרויות הלינה לאורך המסלול מגוונות, אך מכיוון שמדובר במסלול מאד פופלרי, גם כשצועדים בשולי העונה, רצוי ואולי אף חובה להזמין את הלינות הרבה חודשים מראש. הלינות בכפרים ובעיירות הוזמנו ברובם דרך אתר בוקינג, ובבקתות המטיילים דרך אתר ה- TMB או ישירות במייל לבקתה. גם כאשר הבקתות סגורות בחורף התגובה במייל לרוב מיידית. היו בקתות בהן נאלצנו להתפשר על לינה בחדרים משותפים (dormitory). לעומתן המקומות בהם ישנו בחדרים פרטיים היו בשבילי אוויר לנשימה ושיפרו מאד את החוויה האישית שלי על המסלול. אופציות ללינה בחדר זוגי רשימת הציוד שבה נעזרנו ניתנת להורדה מכאן. מכיוון שכל הציוד נלקח על הגב, המטרה היתה לצמצם במשקל ככל האפשר. יצאנו עם שני תיקים - 42 ל' במשקל של כ- 6 ק"ג, ו- 60 ל' במשקל של כ- 9.5 ק"ג. על זה הוספנו עוד ליטר וחצי מים לכל אחד. ניתן לרכוש בחנויות הטיולים ציוד איכותי, קל משקל וכבד מחיר. אנחנו החלטנו לא לחסוך ולא להסתפק באילתורי ציוד ממה שיש בבית. לצערי המשוואה - הרבה כסף חוסך הרבה משקל – נכונה ומכאיבה לכיס. נתנחם בעובדה כי בזכות הציוד הקל והאיכותי חלק מהכאבים הפיזיים נחסכו מאיתנו. ציוד קל במחיר כבד מזג אוויר בתחילת חודש יוני החלו להגיע ידיעות על שלג מאוחר שירד ומכסה חלק נכבד ממעברי ההרים הגבוהים. ככל שהתקרב מועד הטיול גבר הלחץ סביב עניין זה, והיו אף כאלה שהחליטו ברגע האחרון לשנות כיוון ולחפש מסלולים אחרים. אני, לעומת זאת, החלטתי לדבוק בטרק "שלי", בחלום שלי. התעדכנתי על בסיס יומי באתר ה- TMB וככל שהנסיעה קרבה הבנתי שהשד פחות ופחות נורא, השבילים החלו "נדרכים" על ידי ראשוני המטיילים והשמש והגשם שהפציעו לסירוגין תרמו את שלהם. יחד עם זאת, מזג האוויר האלפיני עלול להיות הפכפך ולהשתנות במהירות מקצה אל קצה. חשוב גם במהלך הטרק עצמו, לפני היציאה לדרך בכל יום, להתעדכן במקום הלינה על תנאי הדרך ועל מזג האוויר הצפוי. פסגות האלפים מכוסות שלג מקורות מידע על הטרק הסמכות הכמעט בלתי מעורערת לטרק הוא ספרו של Kev Reynolds בהוצאת Cicerone. יחד עם זאת, יש המון חומר ברשת – אתרים, פורומים וסיפורי טיול, ובראשם האתר הרשמי של השביל. נעזרתי רבות, כאמור, בסיפור הטיול של ענבר, ובאנשי הפורום מאתר "שביל ישראל ושבילים ארוכים בעולם" שהמידע בו לא יסולא בפז. ועכשיו – יאללה, לדרך.... יוצאים לדרך יום ההגעה מתוך פינוק, או אולי טפשות, אנחנו מהמרים על רכבת שמביאה אותנו לנתב"ג כשעתיים בלבד לפני ההמראה. מגיעים לשדה ועינינו חושכות – המוני אדם ותורים בלתי נגמרים... סופרים את הדקות, מחשבים את קיצנו לאחור – תור ועוד תור. אני כבר רואה בעיני רוחי איך כל ההכנות לטרק יורדות לטמיון ואנחנו חוזרים חפויי ראש הביתה. רצים, רצים ומצליחים להגיע לבורדינג כמעט ברגע האחרון. נושמים לרווחה, עלינו לטיסה. חולפים בשמים נטולי עננים מעל ימים, הרים מושלגים, כפרים, איים ונהרות. הכל בהיר וכל תו בקרקע נראה בשלמותו. מקווה בכל ליבי שזהו סימן לקראת מזג האוויר הצפוי לנו בטרק – צלול, נושם ובהיר. נוחתים בזמן, אוספים תוך שניות את התיקים ומאתרים את הדלפק של Alpybus, דרכם הזמנו מראש את ההסעה עד Les Houches. רבע שעה מאוחר יותר אנחנו כבר בדרך, שעורכת קצת יותר משעה. Les Houches הנהג פורק אותנו בפתח המלון שלנו להלילה – Chris-Tal Hotel. למרות מנוחת הצהריים ולמרות שהקדמנו בשלוש שעות, אנחנו מתקבלים בסבר פנים יפות ונשלחים אל חדרנו שכבר מוכן וממתין רק לנו. החדר מרווח ומסודר, חלון ענק ומרפסת מתוקה הצופה היישר אל הרכס המושלג. התחלה לגמרי לגמרי מושלמת! סיבוב קצר בעיירה, מניב gaiters חדשים וגיחה לאינפורמיישן, שם אנחנו מגלים כי מחר צפוי להיות גשום ושמעבר ההרים Col du Tricot עדיין עטוי בהרבה שלג וקרח ולא מומלץ למעבר. בשלב זה אנחנו מקבלים החלטה לוותר על הווריאנט הגבוה וללכת מחר בנתיב הראשי של ה- TMB. בסופר הצמוד לאינפורמיישן אנחנו מצטיידים בגבינה טובה, לחם טרי, יוגורטים (רצינו שניים אבל יש רק ברביעיות), פירות ושוקולד – תפריט שיהפוך די קבוע בימים הקרובים. סכין בשביל לפרוס את הגבינה לא מצאנו, אבל התחדשנו בחבילת כפיות חד-פעמיות בשביל היוגורטים! מול חלון חדרנו מתרבים העננים ומכסים את הרכס שעמד גלוי במשך כל היום. גשם קל מתחיל לרדת ורעמים נשמעים במרחק, מתגלגלים אל העמק מראש ההר. פינה יפה בלזוש לפרק הבא - יום 1 יוצאים לדרך חזרה לאינדקס ימי הטרק יוצא לאור - אהוד בנאי #סובבמוןבלאן #האלפיםהצרפתיים #טרק #טרקיםבאירופה #יומןמסע #TMB

'באביב את תשובי חזרה', אני אומרת לעצמי, ויודעת שעוד טיול מתבשל לו כבר על אש קטנה. סוף מרץ תחילת אפריל זה זמן טוב בשבילי לצאת קצת. באמצע השגרה המשמימה שבין החגים, לפני פקקי התנועה של הפסח, כאשר מזג האוויר עדיין עטוף בטיפ-טיפה של חורף אך מתברך כבר בנגיעות קלות של לבלוב, כשמחירי הטיסות עדיין שפויים ואתרי התיירות טרם התמלאו באנשים. זמן ביניים שעושה לי טוב על הלב ורגוע בנשמה. וכך יצאנו לדרך אל וינה היפה – אני והגברת הצעירה, שהיא חברה לדרך בטיול ולדרך גם בחיים עצמם. על הטיול השני והחורפי שלי בוינה, הפעם בהרכב זוגי אפשר לקרוא כאן. על הטיול השלישי שלי בוינה, הפעם עם המתבגר, אפשר לקרוא כאן. היום הראשון – היכרות וגישושים ראשונים בוינה הגדולה, המפוארת, המלכותית אנחנו נוחתות אחרי לילה ללא שינה. הנסיעה אל מרכז העיר עוברת בקלות ואנחנו מתמקמות במלון ויוצאות אל הרחוב הוינאי האפרורי והקר. לרציניים בלבד: משדה התעופה מומלץ להגיע אל מרכז העיר באמצעות הרכבת המהירה CAT, היוצאת כל 30 דקות. משך הנסיעה 16 דקות בלבד עד לתחנת Mitte, ממנה ניתן ללכת או לקחת מטרו. עלות הנסיעה ב- CAT הלוך-ושוב זולה משמעותית מכרטיס לכיוון אחד, והכרטיס תקף לחודש, כך שכדאי מאד לרכוש אותו מראש ולשמור עליו היטב עד לחזרה. מתהלכות בין האנשים ובתי הכלבו ומרגישות איך העייפות מתחילה לתת אותותיה. מאתרות בית קפה שנראה לנו נחמד, Aida, נכנסות פנימה ומזמינות קפה, שוקו וקרואסונים טריים. בהמשך יסתבר לנו כי מדובר ברשת שהוקמה לפני כ- 100 שנה כקונדיטוריה משפחתית, הלכה והתרחבה וכיום מונה לא מעט סניפים, אותם ניתן לזהות בקלות לפי צבעם הוורוד. בבית הקפה מגישים קפה מצויין ושוקו נפלא וכמובן מגוון אין סופי של עוגות, מאפים וכריכים מסורתיים. למי שאצה לו דרכו, ניתן גם לקחת "טייק אוואי". מעתה, הקפדנו לדגום מדי יום סניף אחר של Aida, ותמיד נהנינו מאד ואנחנו משגרות מכאן המלצה חמה. מכאן נמשיך אל נאשמרקט (Naschmarket), שוק אוכל גדול וצבעוני אשר בימי שבת מתווסף בקצהו גם שוק פשפשים נחמד. דוכנים דוכנים של דגים, פירות, ירקות, בשר, תבלינים, גבינות, מאפים, פרחים וגם מסעדות קטנות ובתי אוכל. השוק צפוף לנו מאד, עד כדי הרגשת המחנק, ואנחנו מחפשות את דרכנו החוצה לעבר שוק הפשפשים שהוא מרווח יותר ומלא במציאות שונות ומשונות, אבל הגברת הצעירה לא מאד מרוצה ואנחנו ממשיכות הלאה. העושר הבלתי נתפס של העיר ניכר ברחובות ובבניינים. אני מחפשת בעיני את הסמטאות הקטנות, הציוריות, עם הפגמים והקילופים והצבעים, הסמטאות שכל כך שובות את ליבי תמיד, ולא מוצאת. המחשבה הזו עוד תצוץ הרבה פעמים במהלך הימים הבאים. כאן הכל בגדול! כך גם קתדרלת סנט סטפן העצומה, הנמצאת בלב ליבו של הרובע העתיק של וינה. ממנה נמתחים הרחובות הראשיים המובילים אל יתר אתרי התיירות של העיר. אנחנו פוסעות פנימה והנשימה נעתקת, למרות שאור סגלגל מהווה תפאורה קצת ביזארית למקום הזה. לרציניים בלבד: הקתדרלה מתהדרת בשני מגדלים אליהם ניתן לטפס: אל המגדל הדרומי מגיעים בטיפוס בן 343 מדרגות ספירליות תלולות וצרות. מנגד, אל המגדל הצפוני, מגיעים באמצעות מעלית. לבחירתכם! למרות העייפות, אנחנו בוחרות בדרך הקשה... אל המגדל השני נחזור בסיום הטיול. וכרגיל, מטיפוסיי הרבים על מגדלים ברחבי אירופה למדתי כי הנוף הנשקף מלמעלה שווה כל מדרגה! גם כאן הנוף לא מאכזב. היום השני – יום של ניגודים הגברת הצעירה רוצה היום ארמון. נו, אז אנחנו בדיוק במקום הנכון, צריך רק לבחור... הבחירה נופלת באופן טבעי על ארמון הופבורג הסמוך. מדובר במתחם ענק הטומן בחובו מגוון אפשרויות. הולכות על הכרטיס המשולב הכולל את אוסף כלי הכסף, המעונות האימפריאליים ומוזיאון סיסי. לרציניים בלבד: ניתן להוזיל את עלויות הטיול בקניית כרטיסים משולבים לאטרקציות/מוזיאונים המאפשרים זאת. יש לא מעט כאלה בוינה. מומלץ להתעדכן באופציות השונות. אוסף כלי הכסף (Silberkammer) כולל מאות או אולי אלפי כלי אוכל בהם נהגו אנשי הארמון להשתמש בחיי היומיום ובאירועים מיוחדים. הנה כאן צלחות חרסינה מצויירות, ושם כלי זהב, וסכו"ם מסודר שורות-שורות עד האופק, וארגזי פיקניק שיכילו את כל הכלים הללו. העושר הראוותני של שושלת בית הבסבורג מרשים, אבל בשלב מסויים מתחיל לעייף, וזה בדיוק הזמן לעבור הלאה. החיצים מובילים אותנו במעלה המדרגות הרחבות, היפות, אל מוזיאון סיסי. סיפורה של אליזבת הנסיכה הוא סיפור של אישיות אמיצה ועצובה. אנחנו עוברות בין תחנות חייה - מהיותה ילדת טבע תמימה דרך התבגרותה ואירוסיה המפתיעים לשליט האימפריה פרנץ יוזף, הפיכתה לאשה מרדנית ועצמאית ולבסוף לדמות טראגית ואבלה הנעה ונדה ברחבי תבל. יש משהו אפלולי במוזיאון והוא משרה תחושה לא נוחה. אנחנו תוהות אם מעצבי המוזיאון כיוונו בדיוק להרגשה הזו שתבטא את דמותה הטרגית של הנסיכה? משם, אנחנו מתקדמות לחלק האחרון שכלול בכרטיס שלנו – המעונות האימפריאליים (Kaiserapartements). מדובר בסיור בין חדרי הארמון של פרנץ יוזף וסיסי, כולם נשתמרו כפי שהיו בתקופה ההיא. מעניין איך זה היה באמת לחיות בחדרים האלה, עם הכלים האלה, עם הבגדים האלה. האמת? זה לא נראה כיף גדול... אחרי הכובד שהשרה עלינו ארמון המלוכה ואחרי שנעצבנו לנו קצת על סיסי היפה והאפלולית, אנחנו זקוקות לשינוי! משהו יותר קליל, עכשווי, מודרני... ואנחנו מדלגות על חלקיו האחרים של הארמון וצועדות אל עבר רובע המוזיאונים כשפנינו אל מוזיאון מומוק (MUMOK). זהו מוזיאון לאומנות מודרנית, אשר מציג תערוכות מקיפות עם דגש על אמנות חברתית. מבחוץ המבנה מדמה בלוק שחור ענקי, לי הזכיר את האבן השחורה במכה... מבפנים מוצגות מספר תערוכות במקביל. אנחנו נבקר בתערוכה גדולה ומקיפה של יצירות של מיטב אמני הפופ ארט. מבחינתנו נרשמו שמחה והתלהבות רבה! מומלץ לחובבי הז'אנר, ולא לפספס את חנות המוזיאון המשובחת, ולו רק בשביל לשטוף את העיניים. עכשיו הדרך מובילה אותנו אל כיכר היהודים (Judenplatz), אשר היתה לב הרובע היהודי בימי הביניים. במרכז הכיכר ניצבת האנדרטה "ספריה ללא שם", אשר הוקמה לזכר יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה. אנחנו עומדות בקרן רחוב ואני מקריאה מתוך הספר את השורות המספרות על הגורל העצוב של יהודי אוסטריה. לאחר מכן אנחנו מתקרבות בשקט, כמעט ביראה. זוג בלבוש שחור נעצר ליד הגוש הבטון האפור. עומדים דוממים, וממשיכים. ממש לידם, יושבים על שפת האנדרטה חבורת מתבגרים ועושים סלפי עם אנדרטה. בצידו השני של המונומנט ילדים יושבים על שמות מחנות ההשמדה ואוכלים. שילוב מוזר של קודש וחול, של ידיעה והזדהות עם חוסר תשומת לב, של חיים ומוות. אתר הנצחה אשר בשקט ובחריגות שלו בנוף העירוני הוינאי מותיר רושם עמוק. שוב נשנה את מצב הרוח ונחפש עתה את שווקי האיסטר. לקראת חג הפסחא מתקשטת העיר ורחובותיה בסמליו – ארנבים וביצים מצויירות ומקושטות המסמלים פריון והתחדשות, ובהמון המון שוקולד!!! האווירה בשווקים שמחה, חגיגית ונעימה. אנשים באים, אוכלים, שותים, קונים ונהנים. בדוכנים נמכרים, לצד מזון ומשקאות, עבודות יד מסוגים שונים וכמובן ביצי איסטר מצויירות. נהנות מאד מהשיטוט, מהאווירה ומהמוצרים המושקעים שהם ממש חגיגה לעיניים! קונות כמה מזכרות ומתערבבות בקהל השמח. לרציניים בלבד: בוינה מתקיימים מספר שווקי איסטר. שניים מהם נמצאים בעיר העתיקה – השוק של Freyung, והשוק של Am Hof. שני השווקים דומים למדי מבחינת ההיצע, ונמצאים במרחק הליכה קצר זה מזה. היום השלישי – זו ילדותי השניה היום הזה מסומן בתחזית כיום קר וגשום, אבל אנחנו בוחרות להתעלם מכך באלגנטיות ומקדישות את היום לשלל אטרקציות בטעם של ילדוּת. נצא לדרך חמושות במטריות ובבגדים חמים. המטרו מביא אותנו עד סמוך לחומת הגנים של ארמון שנברון, ומשם אנו צועדות בעקבות השילוט המצויין כברת דרך לא ארוכה עד לגן החיות של וינה (Tiergarten Schonbrunn). גם כאן אנחנו רוכשות כרטיס משולב - הפעם לגן החיות ולמוזיאון מדאם טוסו. מדובר בגן חיות גדול המשתרע על שטח רחב, ולפיכך כדאי להקדיש לו בתכנון כמה שעות טובות. בבוקר הגשום של אמצע השבוע אנחנו נמצאות כאן כמעט לבד. הדבר מאפשר לנו להשתטות קצת, לשחק בגן המשחקים, להזדחל במנהרות המדמות מחילות של מכרסמים, ולהצטלם בצילומים מטופשים. לקראת הצהריים המקום יתמלא. מעל גן החיות נישאת גבעה מיוערת ואנחנו עולות ומטיילות בשבילים הרטובים. צופות בזאבים, מתיידדות עם סנאים וצועדות על הגשר התלוי, המאפשר לחוות את היער ממעוף הציפור. כנראה שבאביב היער מהמם ביופיו. היום הוא קצת אפרורי. הזמן עובר בלי ששמנו לב ושוב אנחנו בדרך למטרו, פנינו לכיוון מוזיאון מדאם טוסו הנמצא בצדה השני של העיר. כשהייתי בת 16 יצאתי לראשונה את גבולות הארץ - ללונדון. קצת פדיחה להודות בזה, אבל מבחינתי, אחד משיאי הטיול ההוא היה הביקור בסניף הלונדוני של מדאם טוסו. עכשיו בוינה, הרבה שנים אחרי... אני מנסה "לשחזר" את החוויה ההיא (כבר אומרת שלא הצלחתי). המוזיאון נמצא בכניסה לפראטר - פארק השעשועים הגדול והעתיק של וינה. בפנים שלל דמויות מפורסמות מפוסלות בשעווה – החל מדמויות מפתח בהיסטוריה ובתרבות האוסטרית ועד למפורסמים בינלאומיים שונים (ומשונים...). התערוכה אינטראקטיבית בחלקה, ובנוסף ליד הדמויות מונחים אביזרים ותחפושות שיקלו על החבר'ה להכנס לעולמה של הדמות. מוזיאון חביב עם המון גימיקים. בהחלט לא חובה. ביציאה ניצב הגלגל הענק - אחד מסמליה של העיר. השמים מתבהרים, ולנו נותר רק לקנות כרטיס ולעלות לסיבוב. ה"נסיעה" בקרוניות עץ עתיקות סגורות. חוויה נחמדה, לא זולה, איטית ומאד רחוקה מלהיות אקסטרימית, והתצפית מלמעלה – על העיר, על הגבעות המקיפות אותה, על מתקני הפארק האחרים - יפהפיה עד מהממת. מסיימות את היום עם קפה חינם בסניף נספרסו הצמוד למלון + שוקולד מוצרט טעים. גם אנחנו וגם המטריות, שעבדו קשה היום, זקוקות למנוחה... היום הרביעי – בעקבות הקו הלא ישר יצאנו אל הפארק העירוני רחב הידיים שטאדפארק (Stadpark), שבמרכזו ניצב פסלו המוזהב של יוהן שטראוס הבן. בספר שלנו כתוב ש"ביקור בוינה לא יהיה שלם אם לא ראית את הפסל" הזה, ומי אנחנו שנערער על הקביעה? הרחובות שקטים, כמעט שוממים, ובתוך השקט הזה אנחנו צועדות בנחת, מתרשמות מהבניינים היפים שבדרך, ורושמות בראש נ"צדיקים של חנויות קטנות ומבטיחות שטרם פתחו את שעריהן לקונים. גם בפארק אנחנו לבד. אנחנו והברווזים השטים באגם החום. מסביב פסלים רבים, וכמובן "פסלו המוזהב של... שבלעדיו ביקור לא יהיה שלם" וגו'. בסוף החורף נראית כאן התחלה מהוססת של לבלוב ירוק וכמה עצים אמיצים שפורחים ומזכירים לנו כמה יפה יהיה כאן או-טו-טו, באביב. שורות שורות של ספסלים ריקים ממתינים לשמש שתביא איתה אנשים שישבו עליהם. בהחלט סיבה טובה לחזור. אחרי שחצינו את הפארק נמשיך אל בית הונדרטוואסר הסמוך. זהו בית דירות צבעוני ומיוחד שנבנה בשנות ה- 80' על ידי האמן הסוריאליסטי ותומך האקולוגיה רידנסרייך הונדרטוואסר. האמן לא למד באופן מסודר אמנות, אך הקדיש לה את חייו ויצר וחי את האידיאולוגיה שלו באופן יום יומי. אחד הרעיונות המזוהים עמו ביותר היתה מלחמתו בקווים הישרים, עניין הבא לידי ביטוי בולט בבניין הדירות הזה וגם ביצירותיו האחרות. אנחנו סובבות את הבניין מכל צדדיו, נהנות מהשקט של הבוקר ומהפינות הנסתרות. לשמחתנו אנחנו נהנות מ"ביקור פרטי" כמעט. כשנעבור כאן מאוחר יותר בדרכנו חזרה, המקום כבר יהמה מצטלמי סלפי. באופן טבעי, אחרי שחווינו על קצה המזלג מהונדרטוואסר, מתבקש לקפוץ למוזיאון קונסטהאוס (Kunst Haus) הנמצא לא רחוק, ובו מוצג גוף עבודות מקיף של האמן. לרציניים בלבד: תערוכת הקבע של המוזיאון מקיפה מגוון תחומים בהם עסק הונדרטוואסר – ציור, אדריכלות, גרפיקה ועיצוב. עיצוב המוזיאון משתמש באופן אקטיבי ברעיונותיו, וכך למשל הרצפות בעלות שיפועים וגבעות, ועצים הגדלים מתוך הבית ויוצאים דרך החלונות. הביקור במוזיאון המיוחד הזה מומלץ ביותר! כדאי לפקוד גם את השירותים המעניינים ואת בית הקפה הסמוך המעוצבים ברוח יצירת האמן. אנחנו נפעמות מגוף היצירה הענק, הרב-תחומי והייחודי שהותיר אחריו האמן. עוקבות אחרי כל קו, כל כתם צבע, קוראות כל כותרת ומנסות לעשות חיבורים וקישורים. לא נותר לנו אלא לדמיין את עצמנו גרות בשכונה הדמיונית שתכנן השוכנת בתוך גבעות דשא רכות ומשתלבת בנוף ובטבע... עכשיו, מכיוון שאנחנו לא ממהרות ושדאגנו בבוקר לפזר פירורי לחם כדי שנזכור איך לחזור לחנויות הקטנות והמתוקות שראינו בדרך - אנחנו מסודרות! אם זה לא Happy Living, אז מה כן? בדרך נכנסות לסניף Aida וקונות גלידה כחולה (האמת? ציפינו ליותר...) וממשיכות אל שכונת שפיטלברג דרך הרחובות שחלקם כבר מוכרים לנו ואחרים מתגלים לנו בפעם הראשונה. השיטוט, שמשלב מצד אחד מעין הרגשת בית במקומות שכבר עברת בהם ומצד שני התחדשות וגילוי – הוא חוויה פשוט מעוררת. בשכונת שפיטלברג (Spittelberg) סמטאות קטנות מרוצפות אבנים, לאורכן בניינים ציוריים נמוכי קומה. מאד שונה מוינה שראינו עד כה. בסוף המאה העשרים שוקם הרובע ושוחזר ונפתחו בו בתי קפה, ברים, מסעדות וחנויות קטנות ומעוצבות. נראה מבטיח, אולם אנחנו מסתובבות שם די לבד והשכונה מרגישה לנו נטושה. בכל זאת, נכנסות פה ושם לחנויות, ממששות שמלות וינטג' בחנות נהדרת, נוגעות בבדים... כשאנחנו יוצאות לרחוב תופס אותנו פתאום מבול. תופסות מחסה תחת גגון בכניסה לחנות. המוכרת יוצאת אלינו ומזמינה אותנו פנימה, ובפנים – אוצר! כפתורים של פעם, עם רקמת חוטים עליהם, כאלה שהיו תופרים לציפות וציפיות. השיחה עם המוכרת מתגלגלת ומסתבר שהכפתורים שכל כך אהבנו הם מעשה ידיה. כפתורים מסורתיים שעושים במיומנות העוברת מדור לדור. אני בוחרת לי כמה וקונה למזכרת. נראה ששווה לתת לשכונה הזו צ'אנס נוסף ולהגיע לטייל בה אולי ביום קצת יותר שמשי, או אולי לקראת תחילת השנה האזרחית, אז פועל במקום גם שוק חג מולד צבעוני ויפה. היום החמישי והאחרון – מחורף וינאי לקיץ ישראלי אני פותחת את הוילון הגדול והכבד לבדוק מה עניינים בחוץ - אם השמש זרחה? האם הכל במקום? ולהפתעתי הרבה אני מגלה שיורד שלג... שלג אמיתי, לבן, רך, צמרירי ונהדר צונח מהשמים. שתינו עומדות נפעמות בחלון והגברת הצעירה מושיטה יד לתפוס פיסת חלום. האוויר בחוץ קר ונקי, השלג פסק ואנחנו יוצאות ליום שופינג! בדרכנו לרחוב מריה הילפר, ניקח את המטרו עד לקצה הרחוק של הרחוב ומשם נחזור לאט לאט ברגל לכיוון המרכז. זהו אחד מרחובות הקניות הראשיים של וינה. רחוב טרנדי שמשלב ארכיטקטורה מיוחדת -היסטורית וחדשה - לצד חנויות מגוונות עם היצע המתאים לכל כיס... חלונות הראווה מושקעים ומעוצבים והרחוב הרחב נעים לשיטוט ולקניות. לוקחות את הזמן, נכנסות לחנויות, בודקות סחורה, קונות לעצמנו וליקירינו. אפילו השיפוצים המאסיביים בהם נמצא חלק מהרחוב לא מצליחים לדכדך אותנו. הגענו לקצה הרחוב והנה - אנחנו כבר מזהות בניינים ומקומות על פניהם חלפנו בימים האחרונים, ולא ידענו שמריה הילפר כל כך קרובה אלינו... מכאן אנו פונות שוב לארמון הופבורג לבקר בספריה האוסטרית הלאומית (Österreichische Nationalbibliothek). הספריה ממוקמת באולם בארוק יפהפה בעל כיפת פרסקו מצויירת ומרשימה. ניתן לראות כאן עשרות אלפי ספרים עתיקים ופריטים כמו כתבי יד, מפות, גלובוסים ודפי תווים, ואפילו כתבים בשפת הקודש. בהחלט מקום מומלץ לביקור. נמשיך לשיטוט אחרון בעיר רבת הפנים הזו. חולפות על פני בית הספר הספרדי לרכיבה. סוס מציץ אלינו מאחת הקשתות. אולי בפעם הבאה בוינה נבוע לבקר אותך, סוס יקר. אמנם זה הסוף, אך כדי לא להשאיר יותר מדי עניינים פתוחים, אנחנו עוד חייבות לעצמנו טיפוס למגדל הצפוני של הקתדרלה, ולשם בדיוק אנחנו מכוונות את עצמנו. הפעם נעלה במעלית! המעלית צרה מאד. אנחנו נכנסות פנימה, מכניסות את הבטן והווווופ אנחנו למעלה. מה אגיד לכם? אין על התצפיות האלו. באמת, אין לתאר כמה שזה יפה! עושות סיבוב ועוד סיבוב, עד שקופאים לנו האף והאוזניים. כשכאן קופאים מקור במרומי הקתדרלה, בישראל הקיץ כבר נושף בעורף. באור הרך והמלטף של אחר הצהריים, אנחנו נפרדות מוינה היפה ואני יודעת שפעם, באביב, עוד אשוב בחזרה. הטיולים בהרכב של אם-בת אהובים עלי במיוחד. אם גם אתם התחברתם, מוזמנים להציץ לטיולים נוספים שעשינו שתינו יחד בבודפשט וגם בפריז. בוינה טילנו שוב בחורף 2020. כאן אפשר לקרוא את ההמלצות החדשות מחופשה וינאית קצרה. הכנתי עבורכם מתנה קטנה שתקל עליכם את תכנון הטיול בוינה - מסלול טיול להורדה ולהדפסה. מוזמנים להשתמש בו בתכנון הטיול שלכם לעיר המקסימה הזו! הורידו מכאן את מסלול הטיול בוינה כתבתי עוד על וינה, בטיול עם בן זוגי, ובטיול עם המתבגר שלי. אין כמו טיול אורבני טוב לנפש ולנשמה. כאן כתבתי על עוד טיולים עירוניים שעשיתי. הנה עוד כמה סיפורי טיול לעיר המלכותית שאהבתי במיוחד, ואני מזמינה גם אתכם לקרוא: רבקה קופלר שוטטה בעיר לפני כריסטמס מיכל בן ארי מנור טיילה עם הילדים בוינה איריס סביניק טיילה גם היא עם ילדים בוינה יפעת כתבה על הטיול הזוגי הראשון של בכורתה בעיר אם אהבתם את המילים ואת התמונות, אם נעזרתם בטיפים שפיזרתי, אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס ותרשמו כמנויים לבלוג בקוביית ההרשמה. וכמו תמיד - אשמח לשמוע את קולכם פה למטה בתגובות או כאן! נתראה בטיול הבא... #טיולעירוני #אורהגזית #טיוללחול #וינה #חלומותשמורים #אטרקציותבוינה #בלוג

אנחנו עומדים בשערי הגנים הבוטאניים ואני מרגישה איך הזכרון מתחיל לחזור אלי. בהתחלה הוא מגשש, מתלבט, זוכר-לא-זוכר ולאט לאט הוא נעשה מוחשי ובהיר יותר. בדיוק ברגע שכבר חשבתי שבגד בי, שנעלם, מסתבר ששרד אחרי 23 שנים. ובשערי הגנים - הזמן כאילו עצר מלכת, ואני זכיתי להתאהב מחדש בקופנהגן. הורידו מכאן את מסלול הטיול בקופנהגן קופנהגן היתה כמעט החו"ל הראשון שלי (הקדימה אותה לונדון), ולכן כל כך התרגשתי לחזור ולטייל בה. הגעתי אליה לראשונה ב- 1991 ושמורים לי ממנה זכרונות נפלאים, בלתי נשכחים... אמממ... כך לפחות חשבתי עד עתה. האם במהלך השנים הזיכרונות התעמעמו? העיר עברה תהפוכות? או אולי אני זו שהשתנתה? בטיול הנוכחי את רוב המקומות לא זכרתי כפי שהיו. כל כך רציתי להתאהב מחדש בקופנהגן, אבל עד שעמדתי בפתח הגנים הבוטאניים – שם הכל חזר - הרגשתי שהיא זרה לי. התקשיתי למצוא את בבואתי "של אז" משתקפת בעיר "של עכשיו". לעיתים השתקפות מכפילה מציאות: במקרים אחרים היא מעוותת אותה: וגם יש לה פוטנציאל ליצור מציאות חדשה: ובדיוק כמו השתקפות, גם זיכרונות עשויים להכפיל, לעוות, או ליצור מציאות חדשה, תעתוע שאנחנו מאמינים בו בכל ליבנו. וכך זכיתי להתאהב מחדש בקופנהגן! אז הגיע זמן שנצא לטייל... קופנהגן היא עיר צבעונית ושמחה. היא מאירת פנים ונהדרת כיעד לטיול עירוני קצר. מצד אחד ניתן למצוא בה את כל מגוון האפשרויות שיש לעיר גדולה להציע – מוזיאונים, אתרים היסטוריים, גנים, מסעדות ובתי קפה. מצד שני, היא עיר קומפקטית ומרבית אתריה נמצאים במרחק הליכה – מה שהופך אותה קלה להתניידות ולניווט ואידיאלית לטיול משפחתי. לרציניים בלבד: קופנהגן אינה יעד זול, נהפוך הוא – בדומה לחברותיה הסקנדינביות היא אפילו יעד יקר. ניתן להוזיל עלויות באמצעות טיסה ישירה בחברת נורבג'יאן הנהדרת. דרך נוספת היא לרכוש קופנהגן-כארד, המקנה הנחות במרבית המוזיאונים והאטרקציות בעיר ובסביבתה, ונסיעה חינם בתחבורה הציבורית. נעים לשוטט ברחובות ובמדרחובים המתפצלים זה מזה ולספוג את האווירה הנינוחה. להביט באנשים היפים, לנשום אוויר בגבהים מעל תצפיות נהדרות ולתפוס שלווה בפארקים הירוקים. לרציניים בלבד: כמה מקומות מומלצים לטיול עם הילדים בעיר: הכנסיה של גבירתנו, הגנים הבוטאניים, טירת רוזנבורג, גן החיות, פארק Ørstedsparken, שייט תעלות, כנסיית השיש, החלפת משמרות בארמון אמליינבורג, המגדל העגול הקתדרלה של קופנהגן, פסל האנס כריסטיאן אנדרסן, נמל Nyhavn. טיול בעיני צריך להיות נינוח, להשאיר מקום להפתעות. חסידה של "תפסת מרובה לא תפסת". כמו טיול, גם צילום מצריך סבלנות, להשאיר מקום וזמן להתבוננות, חשיבה, האטה, עצירה. בניגוד לפנטזיה הזאת, טיול משפחתי מתנהל בקצב אחר – מהיר יותר, אינטנסיבי. קשה כך לחוות את המקום לעומק ולא פעם מצאתי את עצמי דואגת שמא אחד הילדים הסתקרן, פנה לכיוון אחר ונעלם… ובכל זאת, התפלאתי איך הצלחנו רוב הזמן לא לדהור ממקום למקום, להשאיר מרווח נשימה לחוויות לא צפויות, ואפילו לתפוס רגעים של שלווה. טיול משפחתי הוא עסק לא פשוט שמורכב מרגעים מקסימים, מחוויות משותפות, מהתגייסות כללית למען מטרה אחת ומאוסף זיכרונות נהדרים. וממש באותה החבילה מגיעים גם חילוקי דעות, ריבים ורגעים של כעס, עלבון ומרד. גם בטיול הזה לא נמלטנו מהרגעים הללו. כן, גם כשאנחנו משדרים – הכל נפלא – לפעמים יש חריקות. כמו אצל כולם.... לרציניים בלבד: גן החיות של קופנהגן הוא אחד מגני החיות הגדולים והיפים באירופה, ומומלץ מאד לביקור עם ילדים. הגן מחולק לאיזורים המשקפים את איזורי המחיה של החיות בטבע, במרכזו גן משחקים גדול ויפה וגם פינות פיקניק. ההגעה ממרכז העיר באוטובוס 6A. בשלבי תכנון הטיול הצעתי לילדים שילמדו קצת על האתרים שבהם נבקר, וכשנגיע – יספרו משהו על המקום. היחידה שהרימה את הכפפה היתה הגברת הצעירה שבחרה בטירת רוזנבורג. הטירה היא "חור שחור" בטיול הקודם שלנו, אז התגוררנו בסמוך אליה ומסיבות עלומות לא נכנסנו פנימה. אולי היתה בשיפוצים? אולי לא הספקנו? מי זוכר עכשיו? בכל מקרה, הפעם אנחנו לא מוותרים, יושבים על ספסל ברוח מחוץ לטירה והנערה מספרת לנו במילותיה את ההיסטוריה של המקום. אחר כך נכנסים ומוצאים בפנים את כל אוצרות בית המלוכה הדני. לרציניים בלבד: מומלץ לקחת שייט תעלות בקופנהגן. מלבד היותו חוויה כייפית המאפשרת נקודת מבט אחרת על העיר, השייט נותן גם הפוגה לרגליים. פרטים על השייט ניתן למצוא כאן. מי שמכיר אותי ועוקב אחרי הטיולים שלי יודע כבר שהיכן שאפשר – אני מטפסת. אין מגדל או צריח שחמקו ממני. תצפית מלמעלה נותנת תחושה של התמצאות, יכולת למקם ולהבין את עצמי ביחס לסביבה שבה אני נמצאת. מלבד זה הן מרהיבות כל כך, אז איך אפשר לוותר עליהן? קופנהגן מספקת לא מעט תצפיות יפות. מלמעלה נשקפים נופים נהדרים והמצלמה לא מפסיקה לתקתק. לרציניים בלבד: שני יעדי טיפוס אידיאליים ומומלצים לתצפית על נוף העיר: המגדל העגול (Rundetaarn) וכנסיית Von Frelsers Kirke. צילום נוף עירוני בשחור/לבן שונה מצילום בצבע. כל אחד מהם מדגיש אלמנטים מסוימים ומאפיל ואף מעלים מרכיבים אחרים. תראו בצילום שלמטה - הבחירה בשחור/לבן טשטשה את האבחנה בפרטים הקטנים, אך הדגישה את הסילואטים ואת החזרי קרני השמש על הגגות. גווני השחור/אפור/לבן הבנו והדגישו את השכבות הנוצרות מן המרחקים בין האלמנטים השונים המרכיבים את הצילום. לעומת זאת, הבחירה בצבע בצילום הבא הקפיצה החוצה את פרטי-הפרטים הקטנים והבתים נראים כקוביות משחק הפזורות על פני האדמה. לצבע תפקיד מרכזי בתמונה והוא מדגיש את הניגודים בין הגגות הכתומים לשמים ולמים הכחולים. ואם נחזור לרגע לירוק - איזו השפעה רבת קסם יש לטבע ירוק וכמה מפתיע כשכל השקט, הרוגע והשלווה מתרחשים ממש במרכזה של עיר הומה! בכל טיול עירוני שבו הייתי בחיי, תמיד חיפשתי את הפינה הירוקה שבה אפשר לנוח מהרעש, המהומה ומהעומס הוויזואלי. הדנים כנראה חושבים כמוני, וכך הקפידו לטעת בקופנהגן גנים ופארקים יפהפים. חלקם ממש במרכז העיר ובהישג רגל. כמה נעים לקחת את הזמן, להתנהל בנחת על השבילים בינות לאגמים השלווים ולצמחיה המגוונת, להתרווח על ספסל ולתת לשקט לעטוף הכל. ולפני שאנחנו עוזבים את קופנהגן היפה, אספר שבאחד מימי הטיול יצאנו לגיחה קצרה אל מחוץ לעיר. גיחה כזו תמיד מאפשרת שינוי אווירה והפוגה מהנוף האורבני (גם הירוק ביותר...) ומהאינטנסיביות העירונית. את ההמלצה שלי ליציאה מחוץ לקופנהגן תוכלו לקרוא ממש כאן מתחת ב"לרציניים בלבד". לרציניים בלבד: למבקשים לצאת ליום טיול מחוץ לעיר, מומלץ לקחת רכבת ולסוע עמה כ- 20 דקות עד העיירה רוסקילדה. יש בעיירה מדרחוב חמוד וכנסיה יפה אך גולת הכותרת שלה היא מוזיאון הספינות הויקינגיות. התערוכה במוזיאון מתבססת על 5 ספינות שנמשו ממימי פיורד רוסקילדה, על שפתו נמצא המוזיאון. באולם המרכזי מוצגות הספינות המשוחזרות עם סיפוריהן. מסביבו חדרים ובהם תערוכות העוסקות בנושאים שונים הנוגעים לחיי הויקינגים, דפוסי המסחר שלהם ותרבותם. מחוץ לבניין אפשר לקחת חלק בסדנאות מלאכה שונות, או בשייט במימי הפיורד. אפשרויות נוספות ליום טיול מחוץ לקופנהגן הן מוזיאון לואיזיאנה, טירת המלט וכן טירת פרדריקסבורג. זהו, הסתיים עוד טיול משפחתי מוצלח, ובשבילי כל סוף הוא סוג של התחלה חדשה. ולסיום המלצה אחרונה למגיעים להעיר עם מתבגרים. אמרת מתבגרים – אמרת רעבים! ועדיף לשים לזה סוף לפני שזה מתפתח למלחמת עולם, אז - לרציניים (ולרעבים) בלבד: Astor Deep Pan Pizza Restaurant נמצאת בכתובת Vesterbrogade 7, מתחת למלון אסטוריה. מדובר במסעדה בסגנון "אכול כפי יכולתך", שבה מוגשות מנות פיצות, סלטים, המבורגרים, פסטות ומנות צמחוניות. המחירים סבירים ביותר ביחס למסעדות אחרות בקופנהגן. האוכל טעים וטרי, השירות מצויין והמקום מאד נעים, מרווח וידידותי. היה כיף לחזור ולהתאהב מחדש בקופנהגן. מקווה שהמילים והתמונות עשו לכם גם חשק לבקר בה. ולמי מכם שכן - בדיוק בשביל זה הכנתי עבורכם מתנה קטנה שתקל עליכם את תכנון הטיול המשפחתי בקופנהגן - מסלול טיול להורדה ולהדפסה. הורידו מכאן את מסלול הטיול בקופנהגן על טיולים משפחתיים נוספים שעשינו - מוזמנים לקרוא כאן. ערים יפות תמיד סקרנו אותי. כאן תוכלו לקרוא המלצות על עוד כמה ערים בהן ביקרתי. הנה כמה פוסטים נוספים שאהבתי על טיולים משפחתיים בעיר המתוקה הזו: ינינה זסלבסקי אפק מ"אפקים מטיילים" כתבה על טיול משפחתי בקופנהגן רוית רוד על טיול משפחתי בקופנהגן, ובדנמרק אורלי אופק מהבלוג "חלומות באופק" מספרת על טיול חברות בקופנהגן כיף שקראתם אותי עד כאן. אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם כאן למטה וגם להרשם בקוביית ההרשמה כמנויים לבלוג. לנרשמים – אתם הראשונים לקבל כל פוסט חדש המתפרסם, וכמובן לקבל הפתעות, מתנות ועדכונים מחנות הצילומים. סיי יו טיל נקסט טיים... #קופנהגן #להתאהבמחדש #טיולעםילדיםבחול #טיולעירוני

אני אוהבת לגלות מקומות חדשים. מקומות שאינם על מפת התיירות, שאין עליהם שפע של מידע, שטומנים בחובם מרחב לחלום ומקום לדמיון. כך מצאנו את עצמנו, אחרי שיטוט ב"גוגל תמונות" ודי על עיוור, בטיול זוגי אל העיר טאלין – היפהפיה שעל הים הבלטי, בירתה של אסטוניה. טאלין התגלתה כעיר ציורית, נעימה וקומפקטית. העיר העתיקה מוקפת חומה וניתן להגיע אל מרבית האתרים ברגל. גילינו כי טאלין עדיין זולה מאד ביחס לבירות אירופאיות אחרות, עניין שיש לי רושם שהולך להשתנות שנים הקרובות, שכן המדינות הבאלטיות הופכות ליעדי תיירות פופולאריים יותר ויותר. לרציניים בלבד: מידע שלא יסולא בפז על העיר טאלין המתעדכן און-ליין אפשר למצוא בספרון הוירטואלי - Tallinn in your pocket וכן באתר הרשמי של העיר. היום הראשון: טיסה בשמים צלולים ויפים ומראה של פסגות הרים מושלגות מרמזים שיהיה לנו טיול נהדר. רבע שעה של נסיעה במונית ואנחנו מגיעים משדה התעופה היישר אל המלון שלנו Meriton old town garden . אני רואה את הצבע הצהבהב של הבניין ואת גרם המדרגות הלולייני עם תמונות הוינטג' המעטרות אותו ומתאהבת מיד. מלון קטן וידידותי. בהמשך נגלה שארוחת הבוקר מצויינת והשירות נהדר. לא מבזבזים זמן, אנחנו יוצאים לסיבוב היכרות קצר עם המקום. עולים לגבעת טומפיאה (Toompea hill) שממנה תצפיות מרהיבות על העיר ועל הים הבאלטי שלחופיו היא שוכנת. משם מתגלגלים בין הסמטאות, שואפים את הקור האירופאי לראות. קרני אור אחרונות נשלחות אל השפיץ של הכנסיה שבקצה הרחוב שלנו, ואנחנו סוגרים את היום הראשון בטיול. היום השני: בחודש מאי עדיין קר והאביב האסטוני עדיין בחיתוליו. הירוק עדיין לא עמוק, חלק מהעצים ערומים, אך פה ושם נראה לבלוב פרחוני. מזג האוויר מאיר לנו פנים עם שמיים כחולים ועננות קלה. את גבעת טומפיאה לא מיצינו אתמול ולכן אנחנו שבים אליה, הפעם מהמדרגות המטפסות על החומה מבחוץ. בקתדרלת סנט מרי הקדושה (המכונה גם כנסיית הדום) מגדל פעמונים שאל ראשו אנחנו מטפסים. הנוף מלמעלה עוצר נשימה. באחת מקומות המגדל תערוכת צילומים מעניינת שמציגה, זה לצד זה, צילומים מעברה של העיר (בשחור לבן) ומן ההווה שלה (בצבע). לא רחוק ממנה נמצאת כנסיית אלכסנדר נייבסקי. זוהי הכנסיה המרכזית של האוכלוסיה הרוסית באסטוניה והיא בולטת בכיפותיה הענקיות. העיטורים מבפנים ומבחוץ מרשימים ביותר והכניסה לשם מומלצת מאד. למרגלות הגבעה נפרשת העיר העתיקה, המרושתת בסמטאות יפות. "סמטאות ציוריות" הוא כנראה מושג שנכתב על טאלין. הכל כל כך צבעוני. הבתים מקושטים עד כי נדמה שמדובר בבתי בובות. הרגליים מובילות אותנו אל שער וירו, אחד השערים העתיקים של העיר. והנה, הפתעה - מעל חנויות הפרחים מתמקמת לה מקהלת לובשי מדים ופוצחת בשירה נפלאה. הקהל מתאסף ומשתף פעולה ובסיום כל שיר הזמרים זוכים למחיאות כפיים סוערות. גם אנחנו משתלבים לא רע במהומה. בירור קצר מעלה כי זוהי מקהלת המשטרה הנורבגית מאוסלו וזהו פרומו להופעה שלהם מחר בכנסיית סנט ניקולס. רשמנו לעצמנו! ארוחת הבוקר כבר מזמן נשכחה ואנחנו עוצרים על יד אחת מעגלות הממכר הפזורות בכל מקום. קונים את המעדן המקומי – שקדים מסוכרים - ומתמכרים מיד. עתה הם ילוו אותנו בכל יום לאורך הטיול. בסמטת סנטה קטרינה יושבים אמנים ובעלי מלאכה שונים. אם יש מזל – העסק פתוח ואפשר לחזות בהם בפעולה. לנו לא היה יותר מדי מזל, אבל כן זכינו לצפות בנפח הזכוכית עוסק במלאכתו. לרציניים בלבד: בטאלין יש לא מעט בתי קפה ומסעדות שוות. אלה המומלצים שלנו: א. Vegan Restoran V – מסעדה צמחונית/טבעונית נהדרת. נמצאת ברחוב Rataskaevu מס' 12. ב. Cafe Josepine – בית קפה מתוק עם עוגות מתוקות לא פחות. מקום נפלא להחלפת כוחות באמצע היום. בשעת צהריים כיכר העיר הומה ובתי הקפה מלאים. באחת מפאותיה שוכן בית העירייה, מעליו מגדל שתמורת כמה גרושים אפשר לטפס אל ראשו. אנחנו כמובן לא מפספסים הצעה מפתה שכזו ומוצאים עצמנו בעוד תצפית נפלאה על העיר וסביבתה. כנסיית הרוח הקדושה נמצאת אף היא בכיכר. על אחד מקירותיה השעון העתיק של העיר ובתוכה עבודות עץ מגולפות יפהפיות. בפינה הצפון מזרחית של אותה כיכר ממש, בתחילת רחוב Apteegi, עומד בית המרקחת העתיק. הוא השתמר ממש כפי שהיה, עם הארונות מרובי המגירות הקטנות, הדלפק ובקבוקי הזכוכית החומים. אפילו הרוקחות נראות קצת עתיקות. רק התרופות השתנו וכיום הוא משמש כבית מרקחת מודרני לכל דבר. וממה שראינו – לא חסרה בו עבודה. היום השלישי: היום אנחנו בדרכנו אל מחוץ לעיר למוזיאון הפתוח של אסטוניה (Eesti Vabaohumuuseum Rocca al Mares), מרחק של כחצי שעת נסיעה באוטובוס, החוצה את הפרברים הירוקים של העיר. המוזיאון משתרע על פני פארק רחב ידיים השוכן על חוף הים, והטיול בו נפלא ומרתק. אל המקום הובאו מכל רחבי המדינה בתים מסורתיים המדגימים את ההיסטוריה הכפרית האסטונית. אנחנו מטיילים כמה שעות במרחבים הפתוחים, נהנים להכנס לבתים, לתחנות הרוח, לבתי המלאכה. להתוודע ולגעת לרגע בחיים הכפריים שהיו כאן פעם. כל בית מרוהט ומשוחזר בדייקנות, עם הפריטים הנכונים והצבעים המתאימים. בחלקם יושבים עובדי המקום בביגוד תקופתי. תענוג. ובחזרה לעיר... אנחנו מעט עייפים מהטיול במרחבי המוזיאון הפתוח, אבל בקצה הרחוב שלנו יש כנסיה אחת, סנט אולב, שאגדה אורבנית מקומית מספרת כי פעם היה זה הבניין הגבוה ביותר בעולם. 258 מדרגות תלולות ומפחידות מובילות אל ראש המגדל. המעבר הצר משמש הן את המטפסים מעלה והן את היורדים מטה. פעמים רבות צריך לעצור ולתת לתנועה הנגדית לעבור. בהחלט לא לבעלי לב חלש ונטיות קלסטרופוביות!!! אבל המאמץ שווה והמראה מלמעלה מלבב. הכנסיה שמתחת למגדל מאד פשוטה ביחס לכנסיות אחרות בהן ביקרנו כאן. הכניסה אליה בחינם לאלו ששילמו בדם, יזע ויורו על טיפוס במגדל. לרציניים בלבד: הרחובות בטאלין, בדומה לערים עתיקות אחרות, מרוצפים אבנים, מה שעשוי להקשות על ההליכה. מומלץ מאד להצטייד בנעליים נוחות. ערב יורד על כיכר העיר העתיקה, ולנו לא נותר אלא להרדם עם חיוך על הפנים ועם תקווה לעוד יום מושלם במקום שובה הלב הזה. היום הרביעי : פנינו הבוקר אל העיר החדשה, הנמצאת ממש מעבר לחומות העיר העתיקה. אנחנו יוצאים מוקדם והרחובות עדיין די שוממים. מנקי הרחובות עוד לא הלכו לישון ורק לחשוב כמה קשה לשמור על ניקיון הרחובות המרוצפים הללו. הליכה רגלית מובילה אותנו לגמרי במקרה אל פאתי בית כנסת המקומי. המבנה מיוחד, גבוה, גגו מקושת וקירותיו זכוכית שבה משתקפים הרחוב והעצים. דלתות עץ גדולות עם חריטה של רימון משתרג סוגרות על המקום ועל הידיות העגולות מגיני דוד. פותחים בזהירות את הדלת ומיד נעצרים על ידי שומר לחקירה. אנחנו מספרים כי הגענו מישראל, אומרים את הסיסמה "שבת שלום" והדלת נפתחת. בפנים תפילה, דגל ישראל וכל הסממנים הכל כך מוכרים. לרציניים בלבד: לפני המלחמה היו באסטוניה כ- 4500 יהודים. חלקם נרצחו על ידי הנאצים ואחרים הוגלו לסיביר על ידי הרוסים. כל בתי הכנסת נחרבו. כיום חיים במדינה כ- 1800 יהודים ובשנת 2007, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השניה, נבנה ונחנך בית הכנסת החדש (והיחיד) שנמצא בתוך בית הקהילה היהודית האסטונית בטאלין. אנחנו ממשיכים אל פארק קאדריורג (Kadriorg), במרכזו נמצאים חמישה מוזיאונים תחת גג מדומה אחד הנקרא "מוזיאון האומנות של אסטוניה". אל שניים מהם ניכנס. במוזיאון קדריורג לאומנות, לצד תערוכה קבועה של אומנות אירופאית מהמחצית השניה של המאה ה- 20, גם תערוכות מתחלפות. לשמחתנו מוצגת במקום כעת תערוכה מרתקת של אמנית מגזרות הנייר אוולין פון מיידל. לא רחוק משם, במוזיאון מיקלי מוצגות מספר תערוכות מעניינות של אמנים אסטוניים. שני המוזיאונים קטנים, קומפקטיים ולא מעייפים ושווה לעקוב אחר תכנית התערוכות שהם מציעים. מחוץ למתחם המוזיאונים, משתרע פארק קארדיורג הירוק והיפה. סוף שבוע והפארק מלא גברים, נשים, ילדים וכלבים. בקצהו, על שפת הים, ניצבת אנדרטת רוסלקה - פסל מלאך ברונזה הנושא צלב. האנדרטה הוקמה לזכר צוות אניית הקרב של הצי הרוסי שנספו בעת תביעת האניה במסעה מטאלין להלסינקי בשנת 1983. את היום אנחנו מסיימים בטיול רגוע לאורך האגם שלמרגלות חומות העיר העתיקה. מדובר באגם מלאכותי עם פארק יפה שסובב אותו. מקום המועדף לבילוי של משפחות עם ילדים, רצים, זקנים על ספסלים התופסים קרן שמש אחרונה וזוגות שלובי ידיים. היום החמישי: ביומנו האחרון בעיר תופס אותנו גשם. אנחנו צועדים ברחובות הרטובים, האפורים-כהים אל מוזיאון הצילום, הממוקם במה שהיה בית הכלא של העיר. אם אתם בעניינים של אזיקים וכאלה - בחלק מחדריו הכוכיים ניתן עדיין לראות את השרידים. במקום תערוכה קבועה המציגה את היסטוריית הצילום של אסטוניה, ולצידה תערוכות מתחלפות. כאן נופל בחלקנו לראות תערוכת צילומים מזעזעת של נפגעי מוקשים מאפגניסטן. לא מלבב במיוחד... חייבים להתאושש מהחוויה במוזיאון אנחנו יושבים לקפה ועוגה אחרונים, מצטיידים בקצת מזכרות בחנות הקרמיקה המצויירת והנהדרת Helina Tilk, וגם במוצרי צמר מעשה ידי הסורגות שיושבות בשוק שליד שער וירו וקצת שוקולדים של Kalev. ממש כמו העיר עצמה, גם שדה התעופה שלה קטנטן ויפה. אפשר לשבת על כסא מפוספס, אפשר להכנס לשירותים עם דלתות מצויירות, או להשאיר כרטיס ביקור שמא איזה אסטוני או בעל לאום אחר ירצה לעשות איתך עסקים. אפשר גם לשלוח גלויה מהמדינה שלך אל שדה התעופה ויוסיפו אותה לאוסף הגלויות שכבר תלויות שם ממקומות שונים ומשונים בעולם. את טאלין ניתן למצות את בשלושה ימי טיול אינטנסיביים, או כמונו - לקחת את הזמן באיזי ולתת ללב ולרגליים להוביל אתכם. העיר יפהפיה, מרחיבת לב ומומלצת עד מאד כיעד הבא שלכם. כמה נחמד שהתלוויתם אלי לטיול בטאלין הקטנה והציורית. אם אתם שואלים אותי – זה הזמן להגיע לשם, לפני שתתגלה ויגיע השטף הגדול. אם טאלין מצאה חן גם בעיניכם וחשבתם לנסוע לשם, הכנתי עבורכם מסלול טיול להורדה ולהדפסה. מוזמנים להכנס ולהשתמש בו בתכנון הטיול שלכם! הורידו מכאן את מסלול הטיול בטאלין טיול בעיר יפה תמיד "עושה לי את זה". מוזמנים לקרוא כאן המלצות על ערים נוספות בהן ביקרתי. ממליצה להיעזר גם בפוסטים שכתבו חברותי שהגיעו בעקבות המלצותיי אל העיר: רבקה מהבלוג אוספת אוצרות מיכל מהבלוג רואה עולם ינינה מהבלוג אפקים מטיילים אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם כאן למטה או ליצור קשר, ולהרשם בקוביית ההרשמה כמנויים לבלוג. כך נוכל להיות בקשר. #טאלין #אסטוניה #טיולעירוני #המדינותהבלטיות

'אני לא מאמינה שאנחנו באמת בפריז', אומרת הגברת הצעירה ביומנו הראשון בעיר, ואני עונה שגם אני לא, ומרגישה כאילו מישהו שר לי שיר אהבה צרפתי. בחוץ סגרירי בדיוק במידה האירופאית הנכונה. שמיכה אפורה של עננים עם זרזוף גשם קל ואנשים עם בגדים כהים ממהרים לעבודה. אם כבר פריז, אז נתחיל את הבוקר כמו מקומיות עם קפה ושני קרואסונים טריים טריים – אחד עם שוקולד והשני חמאה. בקצה הרחוב שלנו נמצאת הגאלרי לאפייט, הפתוחה כבר משעות הבוקר המוקדמות. אנחנו חולפות על פני מטריות מעוצבות ויקרות. בהמשך עוד ועוד חנויות, עוד ועוד קומות, הכל עומד בסדר מופתי, ומלמעלה כיפת ויטראז' מדהימה ביופיה. אנחנו מתקשות להכיל את הגודל ואת היופי, מסתובבות, ממששות, מצלמות, עולות, יורדות ושוב עולות. מתלהבות, אבל הארנק נשאר סגור. הכל יקר. מאד מאד יקר. מכאן נסחפות הלאה. הרגליים נושאות אותנו דרך השדרות הרחבות וההומות. מבט ממדרגות המדלן, והנה לפנינו במרחק האובליסק שבכיכר קונקורד. בתוך הכנסיה אנחנו נקלעות ללוויה... אופס... נמשיך הלאה. הצבעים שוטפים אותנו מכל עבר, מבלבלים, מטריפים, מפתיעים. כל כך יפה הכל, כל כך מוקפד וידידותי לעיניים. כיכר קונקורד עצומה ומלאה בפסלים, פנסים מעוצבים, מכוניות ואנשים. במרכזה האובליסק עם השפיץ המוזהב. האייפל מציץ אלינו מבעד לבניינים ולעצים ואני לוחשת לגברת הצעירה: 'תראי, אנחנו באמת בפריז', והיא מסכמת בדרכה את חווית המפגש עם הקונקורד: 'תמיד חשבתי שהכיכר של הרחוב שלנו היא הכי גדולה...'. העצים בגני טווילרי מתחילים ללבלב ולהוריק. זה משמח אותנו מאד. הגנים יפים. הגברת הצעירה רצה מפסל לפסל, מצלמת ומתפעלת ואני אחריה, מתקשה להשיג אותה. הרגליים מובילות אותנו אל גשר מעל הסן ואנחנו נאלצות להשאיר את החצי השני של גני טווילרי לפעם אחרת. על הגשר תלויים מנעולים שהשאירו זוגות מאוהבים. בטוח גם להם התנגן שיר אהבה צרפתי... כבר שעת צהריים. השיטוט במרחבים העצומים הללו מעייף. מתלבטות רגע ומחליטות לחזור במטרו לדירה למנוחת צהריים. די מהר אנחנו מתאפסות ומצליחות להתמצא במבוך הקווים, הצבעים והשמות של הרכבת התחתית. כמה תחנות ואנחנו "בבית". בדרך מצטיידות בלחם טרי, גבינה, חמאה, ביצים, ירקות ופסטה. נותנות לעצמנו שעתיים של רוגע. לרציניים בלבד: בטיול עם ילדים נעים ומומלץ לישון בדירה במקום בבית מלון. דירה מאפשרת לבשל את האוכל שאוהבים, היא בדרך כלל מרווחת יותר מחדר במלון, ומעניקה – גם אם לתקופה קצרה – תחושה של בית. אחר הצהריים אנחנו יוצאות לכיוון השאנז אליזה ושער הניצחון. מצמידות חוטם לחלונות הראווה המעוצבים והמיוחדים של חנויות היוקרה. קונות כרטיסים ומתחילות לטפס במדרגות הספירליות התלולות למעלה. מחזיקות ידיים, מפעם לפעם עוצרות למנוחה והסתגלות. מתנסות בתערוכה אינטראקטיבית על שערי ניצחון מרחבי תבל ונכנסות אל חנות המזכרות. זהו, עכשיו לוקחות נשימה עמוקה ועולות עד הגג. וואוו, איזה יופי. החששות שעד לפני רגע קיננו בה חולפים והגברת הצעירה מדלגת ומקפצת ממקום למקום, אחוזת תזזית לראות הכל, כרגע, עכשיו ומיד! המראה מלמעלה מקסים וכך אנחנו מסיימות את יומנו הראשון בעיר האורות. 'בונז'ור מדמואזל', אני מעירה אותה בבוקר היום השני, והיא - בעיניים עצומות, עונה בטבעיות: 'בונז'ור' עם חיוך מרוח על הפנים. למרות שהבטיחו יום שמשי, לפני שאנחנו יוצאות אני מספיקה לזרוק לתיק צעיפים, כובעי צמר וכפפות. מאוחר יותר הם יצילו אותנו. הצעידה לאורך גני שמפ דה מארס המובילים אל מגדל האייפל מלווה בחששות לגבי העליה למרומי המגדל - 'ואם אני אפול?', 'ואם אני אמות?', 'ואם יפול לי משהו למטה?', ועוד כהנה וכהנה הרהורים אופטימיים. הגענו אל מרגלות המגדל. וואוו!! איזה גודל, איזו עוצמה, כמה מרשים. מחפשות את התור של האנשים שהזמינו מראש כרטיסים באינטרנט. הרוח נושבת וקר לנו מאד. הבטיחו יום שמשי. אז הבטיחו! נכנסות להתחמם בחנות המזכרות ומחכות לתורנו. בדיוק בזמן נפתחים השערים ואנחנו פורצות עם כולם פנימה למעליות. עולים דחוסים לקומה השניה, ושם נכנסים אל תור נוסף למעלית אחרת המובילה אל ראש המגדל. אנחנו עוטות עלינו את כובעי הצמר, הצעיפים והכפפות. יותר מזל, או יותר שכל – לא ברור מי משחק כאן תפקיד ראשי יותר. סוף סוף הגענו למעלה. המראות מרהיבים. עושות סיבוב ועוד סיבוב, משקיפות על שער הנצחון שבו ביקרנו אתמול והוא נראה כל כך קטן פתאום. פריז פרושה על כף היד, כמו מפה מצויירת. נעלמו להם כל הפחדים והחששות. לרציניים בלבד: את הכרטיסים לעליה למגדל אייפל מומלץ מאז להזמין מראש מכאן. באתרי התיירות המרכזיים של פריז צריך סבלנות. כשמטיילים עם ילדים הסבלנות היא בדרך כלל מצרך נדיר אף יותר, וכדאי גם לדעת מתי ואיפה לוותר. לא תמיד הכניסה לאתר מצדיקה את העמידה הממושכת בתור. הדרך למטה גם היא רצופת תורים. בקומה השניה הגברת הצעירה מציעה שנרד את שתי הקומות הנותרות במדרגות. אני שמחה על היוזמה ומשתפת פעולה. קצת ספורט עוד לא הזיק לאף אחד. על גדת הסן אנחנו תופסות ספינה שתקח אותנו לאיים. כמה תחנות וכבר הגענו לאיל דה לה סיטה. הנוטרה דאם נשקפת אלינו מן הגדה השניה – גדולה, יפה ומוקפת פריחה משגעת. בפנים אנחנו מתרשמות מהגודל העצום ומהוויטראז'ים היפים. על העליה לצריח אנחנו מוותרות, ופונות לחפש את חנות הבנות האולטימטיבית Claire's, שאמורה להיות בקרבת מקום. ניווט קצר מוביל אותנו אל היכל העגילים, הצעיפים, הטבעות, הלאקים והשרשראות. כיף, כבר אמרנו? מכאן הדרך לאיל סאן לואי קצרה. ברחוב הראשי והיחיד שחוצה את האי חנויות קטנות ומעוצבות. אנחנו בודקות כל חנות וחנות, לא מפספסות אף אחת. מתבוננות, נהנות, קונות קצת, משוטטות. לרציניים בלבד: כל הכתרים שנקשרו לגלידת Amorino מגיעים לה. מדובר ברשת שסניפיה פרושים ברחבי תבל. אנחנו דגמנו את הסניף הנמצא באיל סאן לואי. כל גביע מוגש כפרח נפלא שממש חבל לקלקל, אבל ברגע שטועמים, אי אפשר לעצור. לזמן אין משמעות. אנחנו טועות ברחובות, בגנים, בשווקים, באטרקציות ובתחנות המטרו - ופשוט לא מרגישות איך עף לנו הזמן. בכל יום מחדש אנחנו מופתעות מהעובדה הבסיסית כל כך שהזמן חלף עבר וכבר הגיע הערב. והערב נצא לראות את האייפל מנצנץ באלפי כוכבים. תחנת המטרו טרוקדרו הומה אדם. מסתבר שעוד כמה תיירים חשבו על הרעיון וכולם נוהרים, כמונו, לראות את הפלא. אנחנו מתייצבות עם כולם אל מול המגדל בהמתנה דרוכה, ובדיוק בשעה הנכונה מתחילים הכוכבים לרקד סביב המגדל. חמש דקות ונגמר. ביום השלישי אותותיהם של הימים הארוכים שעברנו ניכרים, ואנחנו מורידות הילוך ומתארגנות לאט. הנסיעה אל מונמארט במטרו שעולה מעל פני הקרקע מאפשרת לנו נקודת מבט נוספת, אחרת, על העיר. בתחנת המטרו Anvers אנחנו יורדות וזורמות עם כולם. למרגלות גבעת הסקרה-קר מופעי רחוב נחמדים והקהל הולך ומתאסף. יושבות מול התצפית המרהיבה על העיר, אבל מצב הרוח לא משהו ואנחנו עייפות. סיבוב קצר בכנסיה מוציא אותנו חזרה אל השמש הנפלאה שמחממת אותנו היום. כיכר טרטר הומה אנשים ומוקפת בבתי קפה וציירים. כולם עסוקים. אנחנו סובבות אותה שוב ושוב, מתבוננות בידיים העמלות ליצור יצירה חדשה. מחליפות כוחות בבית קפה נחמד ולאחר מכן מנסות לחפש את תחנות הרוח המפורסמות. צועדות בסמטאות הנהדרות שעל הגבעה. די מהר מוצאות את תחנת הרוח הראשונה, אך פתאום שמות לב שכבר נורא מאוחר ואו-טו-טו אנחנו צריכות לפגוש חברות איתן קבענו מראש. מוותרות על תחנת הרוח השניה וממהרות אל תחנת המטרו דרך הרחובות והסמטאות. בדרך חנויות פרי וירק צבעוניות צועקות אלינו, בגדים, דגים ופרי ים. לא נעצרות, אלא להתחדש בשני צעיפים ובמשקפי שמש 100ממות וממשיכות לדהור. בשלב הזה ברור לנו שאנחנו באיחור, אבל מה לעשות, היינו חייבות משקפי שמש וצעיפים. יש לנו הרבה תחנות לסוע. המון. והנה הגענו, ומסתבר שגם החברות קצת באיחור ולכן אנחנו מחכות על ספסל בגינה סמוכה. כשהן מופיעות מצויידות בשני קורקינטים, אנחנו צועדות ברביעיה שמחה ברובע ה- 13. בשבילנו זוהי הזדמנות לבקר צדדים פחות תיירותיים של העיר. עוברות ליד גינה קטנה ומקושטת בבלונים, תזמורת מצחיקה והרבה אנשים. מסתבר שעורכים מסיבה לכבוד הגינה שחידשה את פניה. אכן – סיבה למסיבה!! אנחנו מצטרפות לאירוע השכונתי המלבב. לרציניים בלבד: ביקור בשכונות צדדיות, באתרים פחות ידועים או ברחובות הנמצאים בשולי אתרי התיירות מזמנים לרוב הפתעות מיוחדות. מומלץ לשלב בכל טיול גם גיחה למקומות שאינם נכללים ב"אתרי החובה" ולגלות דברים חדשים. הבנות דוהרות ברחובות על הקורקינטים. הכל מקסים ופורח, והגינות הקטנות משרות תחושה של רוגע על כל מי שעובר בהן. אנחנו עוצרות כאן בגן משחקים יפה, ושם לאכול משהו... הגענו למרגלות הספריה הלאומית של צרפת. רחבה עצומה ורחבת-ידיים מאפשרת לבנות לסוע בה באופן חופשי ובלי פחד עם הקורקינטים. מעלינו מטוסי סילון מציירים בשמיים מעין משחק איקס-עיגול ענקי. השמש שוקעת והערב יורד. כבר עברו שעות מאז שנפגשנו, אבל לא מוכנות להיפרד עדיין. מחפשות ומוצאות מסעדה נעימה. מלצר היפראקטיבי משרת אותנו. אנחנו צוחקות כי לנו הוא מזכיר קצת את הארנב המאחר מאליס בארץ הפלאות. שבעות, עייפות, מרוצות – נפרדות לשלום ומקוות להפגש פעם גם בארץ. אם ובת הולכות ימינה לחניון. אם ובת הולכות שמאלה למטרו... לבקשתה של הגברת הצעירה, אנחנו יוצאות ביומו הרביעי של הטיול לכיוון הלובר. איך אני אוהבת את הבקשות האלה שלה... צועדות בגשם בין השלוליות לאורך גני טווילרי, עוברות תחת שער הניצחון הקטן עם מרכבת הסוסים המוזהבת שבראשו והנה המוזיאון לפנינו. לאורך קירותיו מתפתל תור ואנחנו עוקבות אחריו בתקווה להגיע לקצהו. הולכות והולכות, הסתיימה החצר, איפה לעזאזל מתחיל התור הזה? הוא עובר מתחת לשער ואנחנו נכנסות לחצר ענקית נוספת, שבה ממשיך התור להשתרך לאורך הקירות. ועוד שער, שהפעם מוביל מחוץ לשטח המוזיאון. בדיוק לידו מתחיל התור ועומד שם איש עם שלט שאומר שאם הצטרפת לתור כאן, יש לך כ- 3 שעות המתנה עד לכניסה!!! וואו. מה עושים? אנחנו מחליטות, בלב די כבד, לוותר. מאוכזבות אנחנו ממשיכות לגנים שמאחורי פורום דה האל. גנים תמיד טובים לשיפור מצב הרוח, ואפילו כתבתי על זה פעם פוסט שלם! קראנו בספר שהם יפהפיים, אך אנחנו מגלות שהם בשיפוצים אינטנסיביים ולמעשה סגורים לביקור. זה כנראה לא היום שלנו. אני מרגישה את המחיר הכבד של ההחלטה שלי לא לתכנן יותר מדי ופשוט לזרום. מן מס כזה שצריך לשלם תמורת החופש לגלות חוויות חדשות ומעוררות שאין דרך אחרת לגלותן אלא בספונטניות. בינתיים גם מתחיל גשם, רוחנו נופלת במקצת וכבר צהריים ובעצם עוד לא עשינו כלום היום. בוחרות להמשיך לכיוון מרכז פומפידו, הנמצא ממש מעבר לפינה. הבניין מעניין ומסקרן. הוא כל כך חריג במראה שלו - הצינורות החשופים שצבועים בצבעים שונים, המדרגות החיצוניות שעוברות במנהרה שקופה – רק בפריז ניתן לראות כיעור יפהפה שכזה. העליה במנהרה השקופה שבתוך המרכז היא חוויה בפני עצמה. למעלה תצפית נהדרת על העיר הגשומה והאפורה. המילים מתנגנות מאליהן: "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור בואי ונטיילה על אבני מרצפות...". הטיפות זולגות על הזכוכית ודרכן נראית העיר כמו ציור אימפרסיוניסטי. למטה מטריות צבעוניות ממלאות את הרחבה. נפתחות כמו פרחים. המראה כל כך יפה. במוזיאון אנחנו מבקרות בתערוכה מקסימה – My Way - של האמן ז'אן-מישל אותניאל, אשר מפליא ליצור מציאות המשתקפת בתוך כדורי זכוכית צבעוניים. גם אנחנו משתקפות בתוך הכדורים האלה – אם ובת – שותפות למציאות או לחלום... לרציניים בלבד: הכניסה לחלק מהמוזיאונים בפריז חופשית, לאחרים הכניסה חינם בימי א' הראשונים בכל חודש, ויש מוזיאונים אליהם הכניסה לילדים ומתבגרים ללא תשלום. שווה לעקוב אחר ההנחות שעשויות להוזיל פלאים את הטיול. הגשם פסק ואנחנו יוצאות אל בריכת הפסלים הצבעוניים המקסימים של מזרקת סטרווינסקי. הביקור במרכז פומפידו מרומם נפש אחרי האכזבות שנחלנו בתחילת היום. שני קרפים עם נוטלה הם המשך מתבקש לשמחה שחזרה אלינו. הספסלים עודם רטובים מהגשם, ואנחנו מוציאות את שכמייות הניילון הצהובות ופורסות אותן על הספסל, מתיישבות וזוללות את השחיתות המתוקה. על אחד הגשרים עומד אדם ומפריח בועות סבון ענקיות. לי הוא מזכיר את החלילן מהמלין כאשר חבורת ילדים מקיפה אותו וצועדת אחריו ואחרי הבועות המתרוממות ונישאות הרחק ברוח. אנחנו פונות לכיוון הרובע הלטיני. הרחובות והסמטאות מפוצצים באנשים. אנשים זורמים, נהנים, מסעדות פתוחות, חנויות יפהפיות – כל כך נעים כאן. פה ושם מציצים אלינו בניינים מעניינים. אנחנו מדמיינות את הסיפורים שבטח עוטפים אותם, אבל לא מתעכבות. פשוט משוטטות, מריחות, מתבוננות עד שמתעייפות. יום חמישי ואחרון. איך מסיימים את הטיול הזה? הפור נופל על פארק דה-לה-וילט, אליו אנחנו נוסעות עד קצה העיר רק בשביל לגלות שהמקום סגור למבקרים בימי שני. שוב העניין הזה עם התכנון מראש... יושבות מיואשות במקצת על ספסל אבן מחוץ לפארק הנעול ומחליטות לעבור לאופציה ב' - יער בולון. עכשיו עלינו לחצות שוב את העיר לקצה השני מתחת לפני האדמה. האור בקצה המנהרה מתגלה בתחנת פורט דופין. כל יציאה כזאת מהמטרו היא כמו חפרפרת שהגיחה באמצע שדה לא מוכר. זה דורש התאפסות מחדש, התארגנות על כיוונים לפי סימנים שפזורים בשטח, כמו שמות רחובות, כיכרות, מונומנטים מיוחדים. הפעם הכיוון הכללי די ברור לנו ואחנו מתחילות לצעוד לכיוון היער. מדובר ביער ענק שמשלב חלק פראי ופחות "נגוע" וחלק אחר מתורבת ומסודר. הדרך מובילה הישר למעבה היער. יש הרבה הצטלבויות שבילים ואנחנו, כהרגלנו, נמשכות אחרי הרגליים, הולכות ביער. מסביב שקט וציוץ ציפורים. אני קצת לחוצה כי היום, אם נטעה ביער, זו באמת תהיה בעיה. היום חייבים לשים לב לשעון כי יש לנו טיסה שאסור לפספס. כשאנחנו נתקלות בשלט עם מפה של היער הגברת הצעירה מכריזה שהיא רעבה ואנחנו מאתרות מיד במפה מה שנראה כבתי קפה או מסעדות. יש שלושה כאלה בקירבתנו, כולם סביב אגם שנמצא, כך מסתבר מהמפה, ממש לא רחוק. אנחנו מטיילות לאורך האגם המקסים עד מאד שבמרכזו אי. אולי נמצא דרך להגיע אל האי? אולי לא. בינתיים מחפשות את בית הקפה הראשון שמסומן. ממשיכות, והנה מה שחשבנו שיהיה בית קפה, מקרוב נראה כמו סוג של קיוסק לא מוצלח. מוותרות וממשיכות לאורך האגם, מחוזקות על ידי הידיעה כי יש לנו חטיף "שוגי" אחד ויחיד בתיק שיציל אותנו בעת משבר רעב אמיתי. האגם חי, נושם, פורח, מקסים. מכל עבר השתקפויות נהדרות, גינות נסתרות, עצים בשיא הפריחה. משפחות של ברווזים ועופות מים אחרים שטים באגם. הגברת הצעירה מוותרת על חטיף ה"שוגי" ומאכילה אותם. ממש עולם קסום וכל כך מנותק ושונה מהעיר הסואנת הסמוכה. עדיין לא מצאנו את הדרך אל האי וגם לא מקום ראוי לאכול בו. הגענו לגדה שמנגד, עליה אנחנו מגלות סירה המשייטת הלוך ושוב אל האי. שני שליחים של דומינוס פיצה מגיעים על אופנועים ועוברים בסירה. גם לנו בא פיצה. לאחר כמה דקות הם חוזרים לגדה בלי הפיצות, מתניעים את האופנועים ונוסעים לדרכם. בקיוסק הבא, גם הוא לא מאד מוצלח, אנחנו מצטיידות בקפה וצ'ופרים. יושבות ליד שולחן קטנטן ונהנות מהשקט, מהזמן ומהיופי הפסטורלי. הגענו לקצה האגם. הקפנו אותו במלואו. בשעתיים שנותרו לנו להעביר עד היציאה אל שדה התעופה אנחנו חוזרות תחנה אחת במטרו אל שער הניצחון. למרגלותיו רקדני רחוב, ואנחנו מצטרפות בהתלהבות אל הקהל השמח המתגודד סביב. עוד סיבוב בשאנז אליזה, סוכריות בטעם קולה וסנדביץ' עסיסי. כבר ערב. אנחנו נפרדות מפריז עם שיר אהבה צרפתי בלב, והיא מוארת באלפי אורות לכבודנו. זה היה הטיול הראשון אליו יצאנו בהרכב של אם ובת. לאחריו באו טיולים נוספים, וככל שהגברת הצעירה גדלה אני מבינה עד כמה היא שותפה מלאה, חברה לטיולים, לחוויות ובעצם - לחיים. האינטימיות שמאפשר טיול זוגי מהסוג הזה מעשירה אותו ואת מגוון הזכרונות שנשארים איתה ואיתי לתמיד. במקום שתשבו על תכנונים שעות וימים - הכנתי לכם מסלול מתומצת של הטיול שלנו לפריז אותו תוכלו בקלות רבה להוריד ולהדפיס מכאן. הורידו מכאן את מסלול הטיול בפריז אם אהבתם לטייל איתנו בפריז - אולי תרצו להצטרף לטיולים נוספים שעשינו יחד בוינה ובבודפשט, וגם בורשה. מוזמנים גם לקרוא על טיולי בת מצווה שווים של אמהות ובנות אחרות: "רואה עולם" מספרת על טיולי בת מצווה אורבניים "משפחת נחשון מטיילת" מספרת גם היא על טיול בת מצווה בפריז שמחה תמיד לשמוע את קולכם!! #חלומותשמורים #טיולעירוני #טיולבתמצווה #פריזעםילדים

האמת שרצינו בכלל לסוע לרומניה, אז איך זה שהגענו לסלובניה? כך היה הדבר - ערב אחד, כשרעיון הטיול המשפחתי היה עוד בחיתוליו, ניגשנו אל חנות הספרים הקרובה לחפש ספר על רומניה לקראת הנסיעה. במבט מהיר סרקנו את הספרים ומהמדף הציץ אלינו ספר של "המשפחה המטיילת" על סלובניה. הורדנו אותו מהמדף רק בשביל לעלעל, וכל השאר היסטוריה... משיא הקיץ אל שיא הפסטורליה נוחתים בסלובניה בשעת בוקר וכבר אנחנו בדרך אל בלד - היעד הראשון שלנו בטיול. בלד (Bled) עיירה קסומה, בדיוק כמו שכתוב בספרים ובתמונות. האגם, האי שבמרכזו והמצודה הנישאת מעליו – כולם כאילו הוצאו מאיזו אגדה רחוקה. הכל פסטורלי ושלו, כאילו אין עולם בחוץ ושום מציאות לא ממתינה מעבר לפינה. אנחנו לא מבזבזים זמן, חונים ליד האגם, מחליפים לבגדי ים והופ – לתוך המים הקרים. הבהלנו ברבורים תמימים, צללנו, רעדנו מקור והפרענו מעט את שלוות המבקרים באגם... לאחר מכן אנחנו שוכרים סירת משוטים ושטים אל האי. לרציניים בלבד: קיים איסור על שימוש בסירות מנוע באגם. השכרת סירה בסמוך לקמפינג מקצרת מאד את הדרך אל האי – מתאים למשפחות עייפות... האי קטן וחביב, במרכזו כנסיה עם עיטורי זהב, עוגב גדול וחבל. המושכים בחבל ומדנדנים בפעמון יגשימו משאלות, כך אומרת האגדה. ניסינו. מקווים שהצליח לנו... עייפים וממוטטים לאחר לילה ללא שינה ויום פעיל למדי אנחנו עוזבים את בלד ונוסעים לכיוון נומני (Nomenj)/ בדירת האירוח ששכרנו מקבלת את פנינו בלבביות מילנה, בעלת הדירה, מביאה צעצועים לילדים ומחלקת עצות לכל עבר. הדירה נקיה ונעימה, מרווחת ולא פחות חשוב - במרפסת עציצי גרניום מקסימים ונוף אל ההרים. מה שבין ירוק לטורקיז יום הטיול השני נפתח בנסיעה קצרה. בדרכנו אל מפל סביצ'ה (Slap Savica) אנחנו חולפים על פני אגם בוהיני היפה, נוסעים ביער ירוק וקסום, ופוגשים פסל זאלטורוג עליו מספרת האגדה שהוא שומר על אוצר נסתר בהרי האלפים. אל המפל מובילות הרבה מדרגות, 550 ליתר דיוק. דרך מאתגרת ויפה העוברת בתוך יער ירוק ומוצל. גם המפל יפה. הירידה חזרה מאתגרת אף היא, אך חולפת הרבה יותר בקלות ובמהירות... משם נמשיך אל הר ווגל (Vogel), אליו אנחנו עולים ברכבל קרוניות. אגם בוהיני הנהדר מתרחק במהירות עד שהופך לנקודת טורקיז רחוקה. עוד רכבל אחד, הפעם רכבל כסאות, ואנחנו בפסגה. טיול נעים על ההר מגלה לנו נופים עוצרי נשימה מלא העין. עכשיו החבר'ה כבר רעבים ואנחנו, שיודעים שעדיף שיאכלו אוכל מאשר יאכלו לנו את הראש, עוצרים במסעדת דרכים. מזמינים פיצה - טעימה, צ'יפס - טעים, וספגטי בולונז - לא טעים. מסתבר שהיינו צריכים להגיע עד סלובניה בשביל לשמוע את המשפט: "הבולונז של אמא הכי טעים"... לרציניים בלבד: בנסיעות עם ילדים חשוב שהם יהיו מרוצים(!) אחרת סבל הדדי מובטח. לרגעי השעמום שטומנים בחובם מלכודות מומלץ להצטייד מראש כל מה שהילדים אוהבים. אצלנו אלה הדברים שעבדו - מכשיר שמע טעון בשירים, דפים וטושים, ספרים, ומשהו קל לאכול. השעה כבר מאוחרת, אבל אנחנו רוצים להספיק עוד ממה שיש לטבע הנהדר כאן להציע. וכך, אנחנו נוסעים אל קניון וינטגאר (Soteska Vintgar). זהו ערוץ קניוני יפה וצר עם מי נהר שוצפים, צוקים נישאים וגשרוני עץ. ההליכה כייפית וקלילה לאורך הנחל. הילדים מקפצים על הגשרונים והולכים שיווי-משקל על בולי עץ שנקרים בדרך. המקום כל כך ירוק, שלו ונינוח שממש לא בא לנו לצאת מכאן. פנינים בסובב טריגלאב טריגלאב (Triglav) הוא הפארק הלאומי היחיד בסלובניה והוא משתרע על כל שטח האלפים היוליאניים. היום נצא להקפה שלו. משכימים מוקדם ומתגלגלים בבוקר הערפילי אל תחנת הרכבת של בוהינסקה ביסטריצה (Bohinjska Bistrica). ממהרים לתפוס את רכבת המכוניות. הרכבת מגיעה בזמן ומתחילים להעלות את המכוניות על הרמפות – עניין שלוקח מספר דקות – ויוצאים לדרך. המסילה מתפתלת בין כפרים מנומנמים, הרים מיוערים ובעיקר דרך מנהרות ארוכות וחשוכות. בתחילה נרשמת התלהבות אצל הילדים, אך תוך מספר דקות הבנו את העסק וכל אחד חוזר לעיסוקיו. בתחנה האחרונה במוסט-נה-סוצ'י אנחנו יורדים ומתחילים לנוע בעמק הסוצ'ה לאורך הנהר הארוך ורחב הידיים שזורמים בו מי טורקיז צלולים. על גבעה גבוהה החולשת על העיירה קובאריד ישנו מוזוליאום שנבנה לזכר חייילים איטלקים שנפלו במלחמה נגד האוסטרו-הונגרים. מהגבעה תצפית יפה על עמק הסוצ'ה. נסיעה קצרצרה מביאה אותנו אל תחילת המסלול בו נלך אל מפל קוזיאק (Slap Kozjak). המסלול יפהפה וקליל, עובר על גשר תלוי ובתוך יער נעים וירוק. השביל מתפתל בין שתי גדות הנחל במעבר על גשרוני עץ נחמדים. הפנינה האמתית מחכה בסוף המסלול - מפל נהדר הקולח ממרכזו של פעמון סלע ענק. האמיץ שבחבורה שלנו מזנק אל תוך המים הקפואים בתחתונים, לקול קריאות עידוד הקהל שהתאסף במקום לחזות בפלא המתרחץ. מכאן אנחנו נוסעים דרך מקור הסוצ'ה אל מעבר ההרים ורשיץ (Vršič Pass) השוכן בגובה 1611 מ'. הכביש מתפתל ומתפתל במעלה וככל שעולים ההרים נעשים משוננים וקרחים יותר. המראות בדרך מרהיבים. למעלה קר מאד ואנחנו לא שוהים שם זמן רב. מקווים לתפוס את מגלשות ההרים בקרנסקה גורה, התחלנו לרדת בפיתולי הדרך למטה. עוד פיתול ועוד סיבוב ו... מגיעים באיחור. קצת מאוכזבים אנחנו ממשיכים בחזרה לדירה שלנו, לא לפני שהבטחנו לילדים שנשוב לכאן מחר. לרציניים בלבד: רצוי לברר מראש ימים ושעות פתיחה של אתרים, כדי למנוע אכזבות ולעמוד בהבטחות. יום השלמות מפה ומשם אנחנו ידועים כמי שעומדים בהבטחותינו ועל כן אנו חוזרים אל סוף המסלול של אתמול להשלמות נדרשות. מגלשות ההרים בקרנסקה גורה (Kranjska Gora) נמצאות במרחק נסיעה של כשעה+ מבלד. בחורף יש כאן אתר סקי פעיל ובקיץ מנוצלים המתקנים ותנאי השטח הטבעיים לספורט מסוגים שונים. עלינו ברכבל הכיסאות, גלשנו במגלשות ההרים התלולות וטסנו באבובים על מדרון חלקלק מצופה בפלסטיק. העליה הארוכה והאיטית ברכבל מאפשרת להנות מהנוף הנהדר ומהאוויר הצח ולצפות מלמעלה בגולשים וברוכבי האופניים הטסים במדרון. מספר דקות נסיעה ואנחנו באגם יאזנה (Jasna Lake). הוא צלול, יפה וקר ושטים בו ברווזי מחמד. עזי הרוח שבחבורה קופצים שוב למים הקפואים. לאחר שמיצו גם כאן את השחיה אנחנו מקיפים את האגם בהליכה, משחקים בגן השעשועים הקטן שלחופו ומקפיצים אבנים על המים. כמה אושר מקווה מים אחד יכול לספק לשלושה ילדים ושני מבוגרים... גם בבלד יש לנו השלמות, ולכן אנחנו חוזרים, בדרכנו אל המצודה. מיקומה על הצוק הנישא מעל האגם והתצפית על האי שבמרכזו ועל העיירה כולה - מרהיב. במוזיאון המצודה מוצגים חפצים הקשורים לחיי האבירים, לאגם ולאיזור. המקום אינו גדול וניתן למצות את הסיור די מהר, אולם לא כדאי להפסיד את ההצגה על האבירים! אנחנו נאספים עם כל הקהל ברחבה המרכזית שבחוץ וצופים בריקודים, קרבות ותככים הנשזרים בסיפור על בת מלך שסרבה לבחור בנסיך. יום אתנחתא מהטבע קשה לעזוב את הדירה ולהפרד ממילנה. אנחנו כבר מרגישים כאן ממש בבית. אבל הדרך קוראת לנו... אל פארק המים תרמה צ'טאז' (Terme Čatež) אנחנו מגיעים בשעת בוקר מאוחרת ומיד פונים לחפש אחר צל להתמקם בו. הפארק מלא, אך שקט ונקי להפליא. הילדים גולשים בכל סוגי המגלשות, מתרחצים בבריכות הקרות והחמות, שטים באבובים וכולנו סועדים את ליבנו במסעדה המקומית. כך עוברות עלינו בלי שנרגיש שש שעות מהנות. היה כיף, אך גם מאד מעייף. בכוחות אחרונים אנחנו זוחלים אל הרכב ודוהרים על האוטוסטראדה אל העיירה פרסטרנק (Prestranek) שם נמצא מקום הלינה הבא שלנו. הדירה נחמדה, ובעלי הבית גם, אך מעט פחות מוצלחת ממקום הלינה הקודם. לרציניים בלבד: הלינה בדירת אירוח מאפשרת לטייל בתקציב סביר, הן מבחינת מחיר הלינה והן מבחינת מחיר האוכל, שכן קונים בסופר ומבשלים בדירה באופן עצמאי. אל מעבה האדמה יום מעונן מקבל את פנינו כאשר אנו יוצאים אל עבר מערת פוסטוינה (Postojnska jama), מערת הנטיפים הידועה והמתויירת ביותר בסלובניה. השילוט בדרך אל המערה צפוף וניתן לומר אף מדוייק: עוד 4 ק"מ למערה, עוד 3.5 ק"מ למערה... עוד 500 מ'... עוד 200 מ'... טוב, הבנתם את העניין. הביקור במערה בסיור מודרך בלבד, היוצא כל שעה עגולה. הסיור מתחיל בנסיעה חווייתית ברכבת העוברת במנהרות צרות ובאולמות מלאי נטיפים. היא חולפת על פני תצורות קארסטיות המוארות על ידי פרוז'קטורים המעצימים את המראות, היפים ממילא. בקצה המסלול הרכוב רציף, בו יורדים ומתחלקים לסיורים מודרכים לפי שפות. הסיור הרגלי עובר, הפעם לאט ועם הסברים, באולמות נהדרים. אפשר לומר אפילו מפעימים. עושים סיבוב מעגלי וחוזרים לרציף ממנו נושאת אותנו הרכבת בחזרה אל פתח המערה. לרציניים בלבד: בתוך המערה קר מאד ומומלץ להצטייד בביגוד חם, גם אם הטמפרטורות בחוץ גבוהות! יעדנו הבא קרוב - מצודת פרדיאמה (Predjama grad). בדרך תופס אותנו גשם, או יותר נכון – מבול אשר נותן לנו הזדמנות לחנוך את שכמיות החירום הצהובות שרכשנו לקראת הטיול. ההליכה רטובה, אך השכמיות עושות עבודתן כהלכה. כמו במקרה של מצודת בלד, גם כאן העיקר אינו טמון במצודה כי אם במיקומה בשטח. היא בנויה בתוך סלע ענק ונראית כתלויה ממנו. בפנים גרמי מדרגות רבים בהם אנחנו עולים ויורדים בתוך הסלע וברחבי המצודה. אל מרומי ההרים בשיר רועים בוקר אחרון בסלובניה היפה. נפרדים מבעלי הדירה שמציידים אותנו בליקר מעשה ידיהם, ויוצאים לדרך. לפנינו נסיעה של כשעה עד העיירה קאמניק (Kamnik) ומשם בכבישים הצרים עד לאזור רמת פלאנינה (Velika Planina). העליה לרמה נעשית או באמצעות רכבלים או ברגל. אנחנו משלבים בין האפשרויות ובוחרים לעלות ברכבל הקרוניות ומשם להמשיך ברגל למעלה, מוותרים על רכבל הכסאות. לאט לאט, תוך כדי עליה מתערבבות מחאות הילדים, שרצו לעלות ברכבל, בגעיות הפרות הרועות באחו לצידנו. לרגע אנחנו תוהים אם לשנות את שמו של הסיפור מ"הטיול שלנו לסלובניה" ל"הסיוט שלנו בסלובניה"... אך באמצע הדרך נרגעות הרוחות ושקט על פני תהום. מדובר באוסף של גבעות היושבות במרום האלפים. בתקופת הקיץ עולים לכאן הרועים עם עדריהם ומתגוררים בבקתות עץ קטנות ומקסימות, חלקן פתוחות וניתן לקנות בהן חלב וגבינות מקומיות. בימי ראשון מתלבשים הרועים בבגדיהם המסורתיים, האיזור מתמלא במטיילים ומתקיימת תפילה בכנסיה הקטנה והיפה. ממש חגיגה! אנחנו משוטטים בין הכפרים הקטנים, מנגנים באקורדיון מקומי, רצים באחו הירוק, טובלים בשלוליות ומבוססים בחXX של הפרות. מזג האוויר נפלא והכל שלו, ירוק ונינוח מסביב. מעבירים כאן כמה שעות נהדרות וגולשים מטה אל הרכבל, העיירה קאמניק ואל שדה התעופה. סלובניה ארץ יפהפיה, מגוונת ומכניסת אורחים והיא יעד נהדר לטיול. הסלובנים אנשים לבביים ונעימים, רובם דוברי אנגלית טובה - וגם מי שאינו דובר השפה מנסה לסייע ככל יכולתו. קל מאד לטייל ולהתמצא בסלובניה, המרחקים קצרים והשילוט מצויין. למרות שאינה זולה כמו מדינות מזרח אירופה, עדיין המחירים בה שפויים וניתן בתקציב סביר בהחלט לעשות בה טיול נפלא. איזה כיף שטיילתם איתי ועם המשפחה שלי בסלובניה היפה. אותי זה משמח מאד, כי אני חושבת שזהו יעד מקסים לטיולי משפחות, ובעיקר לאוהבי הטבע שבינינו. במקום שתשבו על תכנונים שעות וימים - הכנתי לכם מסלול להורדה ולהדפסה - מסלול מתומצת של הטיול שלנו לסלובניה. הורידו מכאן את מסלול הטיול בסלובניה מוזמנים לקרוא כאן על טיולים משפחתיים נוספים שעשינו. אם סלובניה "עשתה לכם את זה", ממליצה לקרוא גם: את מה שכתבה מיכל בן ארי מנור- סיפור הטיול המשפחתי של "רואה עולם" בסלובניה את הפוסט הירוק והיפה על סלובניה של מלי אברמוביץ, הטוריסטית. אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם כאן למטה או ליצור קשר. אם תרצו להרשם לבלוג זה קל ופשוט ונעשה דרך קוביית הרישום שבראש הבלוג. לנרשמים אשלח מפעם לפעם ניוזלטר עם חלומות חדשים שפרסמתי, עם מסלולי טיולים ועם חדשות מפה ומשם... #סלובניה #טיולמשפחתי #בלד #סלובניהעםילדים #חלומותשמורים

איפה שלא טיילתי בעולם – החוויות המשמעותיות ביותר היו תמיד אלה שהגיעו דרך הרגליים. הן תמיד קשורות לקירבה לאדמה, למאמץ הפיזי, לתחושת היכולת וההישג של "עשיתי את זה!". כשאני הולכת - החוויות פוגשות אותי בדרך, ואינני צריכה ליצור או לייצר אותן מראש. מרגש אותי לפגוש באמצע יער פטריית גמדים אדומה עם נקודות לבנות, להתרענן בצל של עץ באמצע שביל מאתגר, לפגוש אנשים מרתקים שחולקים איתי אהבה משותפת. מפעים בעיני לשבת על פסגת הר אחרי שעליתי במאמץ רב, ואז להרגיש את הרוח ולהתפעל מהנוף. טיול רגלי הוא אחת הדרכים הנפלאות להכיר ולחוות מקום לעומק. גם אם מדובר "רק" בטיולי יום. הרי הדולומיטים בצפון איטליה הם גן עדן להלכים והם מרושתים בשבילי טיולים ברמות קושי שונות - שבילים העוברים בין פסגות נפלאות, נופים דרמטיים ואגמים קסומים. מוזמנים להתלוות אלי בכמה טיולי יום בדולומיטים. הדולומיטים המזרחיים מסלול 1: טיול סביב "שלוש השיניים" (Tre Cime) מסלול מעגלי בן 9.5 ק"מ. 3-4 שעות הליכה שמו של המקום - שלוש השיניים ( Tre Cime; Drei Zinnen) – נגזר משלושת הצוקים המזדקרים מתוך הקרקע ונראים כמו ניבים מחודדים, והם האלמנט העיקרי סביבו סובב הטיול. זהו שביל הליכה פופולרי, שכן הוא נגיש מאד ונוח להליכה. תחילת המסלול בבקתת Auronzo משם נעקוב אחר שביל 101 לכיוון בקתת Lavaredo. מכאן טיפוס קצר מוביל אותנו אל נופים פתוחים נהדרים עם תצפית פנורמית עוצרת נשימה על הדולומיטים. היעד הבא שלנו הוא בקתת Locatelli. מבקתה זו תזכו לנוף המושלם ביותר על שלוש השיניים, וגם על שני אגמים אלפיניים קטנים, צלולים ויפים. אם יתמזל מזלכם, תוכלו לחזות במטפסים עזי נפש המטפים על הצוקים, תלויים בין שמים לארץ. איזור הבקתה מוקף ביצורים ותעלות שנחפרו במלחמת העולם הראשונה. עמדות הירי עודן תלויות על המצוקים ממעל. בפיצול הדרכים נעקוב אחר שביל 105 עד שנגיע עמו חזרה אל נקודת ההתחלה. לרציניים בלבד: את היום מומלץ לסיים למרגלות הטרה-צ'ימה באגם מיזורינה (Misurina) היפהפה. מסלול 2: טיול רכס מעל אגם Braies מסלול מעגלי של כ- 3 שעות הליכה. אגם Braies חבוי למרגלות הדולומיטים, צפונית לקורטינה דה-אמפצו. מדובר באגם מקסים עם השתקפויות מרהיבות. השביל המעגלי בו נטייל עובר ברכס שמעל האגם. תחילתו סמוך לכניסה לאגם, בשביל מספר 19 הפונה מערבה. המשכו בעליה אל הרכס בשביל מספר 22. העליה לא קצרה, ועלולה להיות קשה ומעייפת. אך הנופים היפהפיים שמתגלים מלמעלה ולאורך הירידה חזרה שווים הכל. לרציניים בלבד: מומלץ בתום הטיול לשבת בבית הקפה הנחמד הנמצא ממש על המים. לחובבי הז'אנר, אפשרי לקחת שייט על האגם. מסלול 3: טיול מעל העיירה Canazei טיול נוח ונינוח המתאים גם למשפחות עם ילדים. נצא לדרך אל היעד הראשון - בקתת Belvedere, אליה נעלה מקאנזיי בשני רכבלים. מהבקתה יוצאים מספר מסלולים, אנחנו נלך לאורך שביל 601. שביל זה הוא חלק מ"דרך האלפים" ומגיע בסופו לאגם Fedia. השביל עובר על הרכס שמעל העיירה קנאזיי ומאפשר תצפיות על הנופים המרהיבים של רכס המרמולדה ואגם Fedia, אליו לא נגיע בטיול זה. אם נפל בחלקכם יום קייצי, תראו בשמים מעל כל צוק מרחפים מכל הסוגים – ציפורים, גילשונים ומצנחי רחיפה. צועדים בשביל עד שנמאס או עד ש(כמעט) נגמרים הכוחות ושבים על עקבותינו באותו השביל אל הרכבל. לרציניים בלבד: לאורך הדרך פזורות בקתות שבצילן ניתן לנוח, לשתות ולאכול. למי שכוחו במותניו - ניתן, כאמור לרדת עד לאגם פדאיה. מסלול 4: עליה ל- Sass Pordoi מסלול למיטיבי לכת ולבעלי כושר גופני טוב. מעבר ההרים פורדוי - Sass Pordoi - שוכן בגובה של 2950 מ'. כבר עכשיו נגלה כי ניתן להגיע אליו גם ברכבל ישיר, אך למי שמחפש חוויה קצת אחרת – זה המקום! משך העליה כשעה וחצי והיא קשה ותלולה, אך זה לא מרתיע המוני אנשים ללכת בה. למעלה, לבד מתחושת ההישג העצומה, נוף מרהיב. פסגות הדולומיטים המשוננות עטורות במעט שלג ו"נופלות" בזווית חדה לעמקים ירוקים משובצים בכפרים ועיירות. ביניהם מתפתלים כמו נחשים כבישים. לרציניים בלבד: מומלץ לבחור שולחן המצופה על הנוף ולהשלים את החוויה עם כוס קפוצ'ינו/שוקו טעימים בבית הקפה הנמצא למעלה. הדולומיטים המערביים מסלול 5: מפלי Cascate di saent מסלול של כ- 3.5 שעות מהחניה, או שעתיים מהבקתה – מתאים לכל המשפחה. מפלי Cascate di saent נמצאים בקצה עמק Val di Rabbi, ועל כן בשם חיבה הם מכונים "מפלי ראבי". ניסע לאורך העמק לכיוון הכפר ראבי ונמשיך הלאה עד שיתחלף הכביש בדרך עפר, בה ניסע עד סופה ונחנה בחניה המוסדרת. ניתן ללכת מהחניה ברגל, או לקחת שאטל היוצא ממנה בתקופת הקיץ ומגיע עד בקתת Malga Stablasolo שממנה מתחיל המסלול. המסלול נוח מאד להליכה ומסומן היטב. אחרי הבקתה פונים ימינה לכיוון הנהר, חוצים גשר ומתחילים ללכת במגמת עליה על שביל 106. השביל עובר בחורש נעים, ומתקדם במקביל לגדת הנחל עד הגיעו אל תחתית המפל. המפל יפה ונפילת המים מרשימה. ננוח לידו, נחליף כוחות ונצא לדרך חזרה. ראשית נעבור לצידו השני של המפל על הגשר התלוי ומשם נמשיך, הפעם על גדת הנחל שמנגד, ובמגמת ירידה. הנופים הנשקפים בדרך חזרה יפהפיים. לרציניים בלבד: לפני הבקתה יש גן משחקים נפלא. אם אתם מטיילים עם ילדים, קחו את הזמן, עיצרו שם ותנו להם להנות ממנו. מסלול 6: סובב אגם Tovel מסלול מעגלי קליל של כשעתיים. אל אגם Tovel מגיעים מהעיירה Tuenno. זהו אגם ציורי הנחבא בין פסגות נישאות עטורות בשלג ומשתקפות במים הצלולים. הדרך עוברת ביער מקסים וירוק. אם תגיעו בעונת הסתיו תזכו לצבעי שלכת נהדרים. המראות שמתגלים מכל פינה נוסכים שלווה ורוגע. ההליכה בדרך המקיפה את האגם נינוחה ונעימה ומתאימה מאד למשפחות. אחרי גשם, הדרך עלולה להיות בוצית. אני מאד אוהבת לטייל בטבע עם אנשים. תוך כדי הליכה מתפתחות שיחות מעניינות והיכרויות מפתיעות, ולכן כיף לי שהתלוויתם אלי להליכה קצרה בהרים. אם גם אתם, כמוני, התאהבתם בדולומיטים – אתם מוזמנים לצאת ולחוות אותם על-אמת. הטיולים המתוארים למעלה הם הצעה בלבד, ויש עוד המון מסלולים יפים בהרים. חשוב לזכור כי עם הזמן עשויים לחול במסלולים שינויים, ולכן חובה להתעדכן אודותיהם טרם היציאה לשטח. סיפורים נוספים של טרקים אליהם יצאנו מוזמנים לקרוא כאן אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם כאן למטה או ליצור קשר, ולהרשם כמנויים לבלוג בקוביית ההרשמה. אשמח לשלוח אליכם עדכונים על פוסטים חדשים שאני מפרסמת. #טרק #דולומיטים #טרקבדולומיטים #חלומותשמורים #טרקיםבצפוןאיטליה

"האביב של פראג" היה קצר. הוא נולד בתחילת ינואר 1968 וגווע בסופו. גם אני נולדתי באותו חודש ממש, אך בניגוד אליו - המשכתי – ביחד עם הרעיונות, המסרים, וההשלכות שלו – הלאה. האם חודש לידתנו המשותף הוא המפתח ליסוד המרדני שעמו באתי לעולם ולאופטימיות הזהירה שטבועה בי? אולי. ואולי זהו סתם צירוף מקרים. שיר שחלמתי על פראג מתאר תקופה חשוכה ועצובה - אני פגשתי עיר יפה ושמחה. אל פראג חזרתי פעמיים. בראשונה קיבלה את פני עיר זוהרת שניצני אביב ראשונים ניכרים בה. בשניה היתה זו עיר לבנה מושלגת וקסומה. פראג, בכל עונה, רומנטית ונהדרת – אחת היפות בהן טיילתי. עיר לבנה כיכר העיר העתיקה כמעט ריקה. אני פורשת ידיים, אצבעות פתוחות, נותנת לשלג היורד מלמעלה לנחות עלי. רך, נוצתי, וכל כך לבן. אושר גדול כזה לא חוויתי כבר זמן רב. השלג יורד ללא הפסקה ועוטף את העיר ואותי בשמיכת פוך לבנה. וכך, ממש כמו בכיפות הזכוכית המלאות מים שילדים הופכים והן מתמלאות בפתיתים לבנים - הפכה העיר השמשית שזכרתי מביקורי הקודם לעיר לבנה, כמטה קסם. לרציניים בלבד: בחודשי החורף מומלץ להתארגן מבחינת הביגוד ולהתלבש ב"שיטת הבצל". שכבות-שכבות של בגדים שניתן להסיר בכניסה למקומות המחוממים, וללבוש ביציאה החוצה – טקס שמסתגלים אליו די מהר. הפרטים הקטנים צריך רק להרים את העיניים, ורגע לפני שתופס לך את העין עוד בניין מרהיב ביופיו, להיתקל בשלט מעניין. יהיה זה שלט של מלון, חנות, מסעדה, או מקום "רגיל" אחר. שלט מיוחד למקום שאינו בהכרח מיוחד. גם הספסלים, פנסי הרחוב, ידיות הדלתות וחלונות הראווה מעוצבים בחן שכזה. אי אפשר שלא להתלהב. כלי קרמיקה מעוטרים שתלויים על דלת עץ מזמינים אותך להכנס פנימה בלי שהתכוונת כלל, חבל לטעום ו"להרוס" את הסידור המושלם של הגלידות בגלידריות, וקשה להסיר את היד מהמצלמה. לרציניים בלבד: יש שיגידו שפראג היא גן עדן לצלמים. היא אכן כזו, אך מניסיוני, כאשר קשובים לסביבה, פתוחים לקלוט את הפרטים הקטנים ונותנים למקום לחלחל אל תוך הלב - כל מקום על פני הגלובוס יכול לענות להגדרה הזו. מעל המגדלים כמה ניסיונות וכמה שנים לקח לאדם ללמוד לעוף? ומה בסך הכל רצה? לראות את הדברים ממבט ציפור. צודק האדם – אין כמו להביט בדברים ממבט על, מבט המשנה את הפרספקטיבה שלנו על הפרטים הקטנים וגם על העולם כולו. הגגות של פראג ניבטים אלי מכל פינה. אני מטפסת בכל מגדל שבו קיימת האפשרות. המוני מדרגות. עולה ויורדת, עולה ויורדת – רק בשביל הסיפוק הרגעי של להרגיש לרגע ציפור. לרציניים בלבד: המרכז התיירותי של פראג קטן והכל במרחק הליכה. הולכים הרבה ברגל! לכן מומלץ מאד לקחת מלון בעיר העתיקה, או במאלה סטרנה הסמוכה. מלון מרכזי מאפשר פסק זמן לרגליים באמצע היום, או לחזור מאוחר בלילה מבלי להיות תלויים בתחבורה ציבורית. מה לי וליהודים? בית הכנסת פנקס הוא הצנוע מבין בתי הכנסת שברובע היהודי, אך דווקא בשל פשוטותו הוא לדעתי המרגש מכולם. על הקירותיו רשומים עשרות אלפי שמות של אנשים שכבר אינם. קהילה שלמה שנמחקה. בקומה השניה תערוכת ציורי ילדים מגטו טרזינשטט. היא זורקת אותי באחת אל גיל 10 לערך. הספר אליו חזרתי פעם אחר פעם בשנים ההן היה "אין פרפרים פה – ציורים ושירים של ילדי גטו טרזינשטט". ילדה משונה עם בחירות משונות. מדפדפת בין דפי הספר עם הכריכה העצובה ומנסה להבין את שרואות וקוראות עיני. ובחוץ, בין המצבות המגובבות זו על גבי זו ששלג מכסה אותן, טיול בוקר של ילדי הגן הסמוך. מחזה הזוי במקצת. גם כאן, כנראה לא אוכל להבין... לרציניים בלבד: כרטיס הכניסה לרובע היהודי הוא בבחינת "הכל כלול", המשרת אג'נדה שמתייחסת לאתרי הרובע כמכלול. מקום שכדי להבין את עושרו התרבותי והדתי, את גדולתו וגם את חורבנו – צריך לבקר ולחוות את מרבית אתריו. קיימים מספר סוגי כרטיסים בעלויות שונות, המאפשרים שילובים שונים בין אתרי הרובע. קצת קולטורה כמעט בכל כנסיה בפראג טמונה ההזדמנות לשמוע מוסיקה, בחלק מהמקרים בחינם. ברושורים מחולקים בכל פינה וקרן רחוב. לוקחת, אוספת, ממיינת. אין כמו מוסיקה לרפא מכאובים, לרומם את הנפש, לנסוך שלווה בגוף. לרציניים בלבד: במוזיאון Mucha מוצגות עבודותיו ומסופר סיפור חייו של האומן אלפונס מוכה. האורגינלים הענקיים של עיצוביו עבור כרזות פרסום למופעים ולפסטיבלים - מפעימים. היצירתיות המתפרצת שלו התחומה בתוך קווים דקיקים שחורים - נפלאה. הסרט על חייו המוקרן במוזיאון משלים את התמונה. כל מה שאתה צריך זה אהבה ממש כמו המוסיקה שלו, "קיר ג'ון לנון" הוא קיר חי. ואיך יכולים להיות חיים לקיר? מעריציו של הזמר המנוח הם שמפיחים בו חיים. ביצירתיות רבה הם מוסיפים עוד ועוד אלמנטים, שכבה על שכבה, צבעים, צורות, מחשבות ומילים – וכך הקיר משנה פניו לאורך זמן. בעבר התנהל כאן מאבק בין אוהדי הזמר לבין עיריית פראג. אלה ציירו, אלה מחקו, וחוזר חלילה. עד אשר שגריר צרפת בצ'כיה, שמעונו ממוקם בדיוק ממול לקיר' הודיע שהוא דווקא אוהב את הקיר הזה. ומאז לקיר שלום, הציירים עושים את מלאכתם, והעירייה עסוקה בעניינים אחרים. מעוררי תאבון בית הקפה העונה לשם הלא-קצר Cukrkavalimonada הוא מקום שכל סופרלטיב שיקשר בשמו יהיה כנראה נכון. מקום קטן עם אוכל טרי-טרי, ירקות עם טעם של פעם, ושוקו חם ונמס במבחר טעמים שלא מהעולם הזה. לא להחמיץ בשום מקרה!! ביקרתי בו 4 פעמים ולא שבעתי ממנו, במובן החיובי של המילה. לרציניים בלבד: ממליצה בחום על שתי מסעדות צמחוניות על גבול הטבעוניות – "מאיטראה" ו"לבקה חלאבה". אוכל מצויין, טרי ומגוון, ושירות אדיב. ממוקמות במרכז העיר העתיקה ומעוצבות בטוב טעם. שתי מסעדות שבהן צריך לקחת את הזמן ופשוט להנות. לילה טוב פראג בלילה היא לא אותה עיר של שעות היום. ביום היא ציורית ורכה, בלילה היא מוארת ודרמטית. האתרים המרכזיים של העיר מוארים באופן נפלא - כיכר העיר העתיקה, גשר קארל, המצודה, שדרות ואצלב.... כמה כיף פשוט להסתובב באותם מקומות לראותם אותם שוב, הפעם באור כל כך שונה. לרציניים בלבד: אם כבר מדברים על חושך... ממליצה על מופע התיאטרון השחור – Aspects of Alice. מופע המוביל את הדמיון לעולמות פנטזיה משונים ומוזרים, מלא באסטטיקה וללא אף מילה. ניתן להזמין כרטיסים מראש דרך האתר. מקווה שנהניתם לטייל איתי בפראג הנהדרת. זו עיר שבאמת הייתי מוכנה לחזור אליה שוב ושוב. אשמח לשמוע אם גם לכם יש מקומות שטיילתם בהם ושתרצו לשוב אליהם. אני מאד אוהבת טיולים עירוניים. על הרבה מהם כתבתי כאן. מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים של בלוגרים שטיילו בפארג: רבקה קופלר - 4 ימי אביב בפראג נעה ברנס - ArtTerminal - פראג פעם שלישית גלידה מיכל בן ארי מנור - רואה עולם - פראג לחובבי עיצוב ענבל כבירי - איך אכלתי את הכובע בפראג אם אהבתם את הסיפור ואת התמונות, הצטרפו אלי לטיולים הבאים שלי ברחבי הגלובוס. מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה ולהרשם בקוביית ההרשמה לבלוג כמנויים. #חלומותשמורים #טיולעירוני #פראג #אטרקציותבפראג

אמסטרדם מקבלת את פנינו בשלכת זהובה נפלאה – עיר עם עיני ענבר. נובמבר. כבר סוף הסתיו, מריחים את תחילתו של החורף. העיר הצפונית קרה מאד, טיפונת גשומה מחשיך מוקדם ומאיר מאוחר. זמן איכות שכזה אינו דבר של מה בכך, ואנחנו, שתי אחיות, מנצלות כל שניה. חורשות את הרחובות ומגלות פינות נסתרות יותר ופחות, נהנות מהשפע שיש לאמסטרדם להציע, מהקרירות האפרורית ובעיקר האחת מחברותה של השניה. לאמסטרדם אחזור בעתיד עוד פעמיים, האחת לבדי לגמרי, והשניה בהרכב משפחתי חלקי. אספתי כמה התרשמויות, חוויות, צילומים וגם טיפים קטנים שאולי יעשו את הטיול הבא שלכם לאמסטרדם. המלצות, טיפים וחוויות נוספות מאמסטרדם תוכלו למצוא כאן, וגם כאן. לאורך הרחובות מעל הרחובות - עצים שצובעים את הרווח שבין הרחוב לשמים בצבעי זהב. מלמטה תעלות, השתקפויות, גשרונים. איזה עונג הם מספקים למתבונן. ללכת לאורך הרחובות, לצוד רגעים ופינות חמד עם העיניים, להסתכל באנשים ולא לחשוב על כלום. לצאת מוקדם בבוקר ולחזור באישון לילה. כמה קילומטרים גמענו? קשה לחשב. טיפ הראשון, ואולי הכי מוצלח שאני יכולה לספק מהטיול הזה הוא - אל תתכננו. תנו לרגליים לקחת אתכם, כי כשהן עובדות קשה, המוח נח והלב מתרחב. פינה יפה לשבת ואחרי שצועדים כל כך הרבה, מה שצריך זה למצוא פינה יפה לשבת. זה פשוט, כי אמסטרדם מלאה בפינות כאלה – עם קפה או בלי קפה - צריך רק לבחור. יש בעיר איזו אסתטיקה בסיסית שפשוט עובדת, עוברת מהרחוב אליך ומפתה אותך לעצור. להרגע. לנוח ולהתבונן. אבל הרי לא נשאיר את זה ככה, בלי אף פינה שניסינו על-אמת. אז הנה הטיפ השני: בית הקפה "ווינקל 43" (Café Winkel 43) שנמצא בפאתי השכונה הנחמדה יורדאן מגיש מכל טוב. מומלץ להזמין את פאי התפוחים המסורתי שהוא חלומי ממש!!! ולידו קפוצ'ינו ריחני וחזק. המקום מבוקש! אם יתמזל מזלכם תמצאו שולחן פנוי, אך אם לא - אל תהססו לעמוד בתור ולהמתין. זה שווה את המאמץ. הכתובת היא: ‎Noordermarkt 43. עיר דו-גלגלית מעולם לא חשבתי שיש משהו מאד מעניין באופניים. בקיבוץ, מלבד שושנה שזכתה לקבל תלת-אופן, לכולם היו פחות או יותר אותן אופניים עם ארגז של תנובה קשור מאחור על הסבל, או מלפנים על הכידון. ובחיפה בין כה וכה כמעט ואף אחד לא רוכב על אופניים בשל מגבלות השטח. והנה באמסטרדם נראה שאין אדם – ילד או בוגר, גבר או אשה או מה שזה לא יהיה – שלא רוכב על אופניים. וכולם טסים. אבל מה-זה טסים? טיפ שלישי – הזהרו מרוכבי האופניים באמסטרדם! הם מלכי הרחוב הבלתי מעורערים. מסלולי האופניים אינם (!!!!) מדרכה, וירידה אליהם משולה להתאבדות. הם מגיעים מכל הכיוונים, גם המנוגדים לכיוון התנועה, או לכיוון שממנו היית בטוח שאמורה להגיע התנועה – ולכן צריך להסתכל בשבע עיניים לכל צד לפני שחוצים. אפשרות נוספת היא לעצום עיניים, ולהתפלל. לפעמים זה עוזר. על כל פנים, אותי הם ריתקו – הצבעים, הצורות, עם ארגז, עם סל, עם שלושה ילדים, עם שני מושבים... אחד בתוך ערמת עלי שלכת, אחר נשען על קיר מצוייר בתחריט של רמברנדט. לא הפסקתי לצלם אופניים. אומנות, רחוב ומה שביניהם עומדת באוטובוס בדרך משדה התעופה, דחוקה בין המון אחרים שהגיעו אף הם אל העיר בטיסות זה עתה. נפעמת מהגרפיטי ומהיצירתיות המתפרצת על הקירות וממלמלת לעצמי – לכאן אני רוצה לחזור, וגם לכאן וגם לכאן... ואיך אזכור איפה זה היה? ואיך בכלל אספיק את הכל בכמה ימים? אמסטרדם משופעת באמנות. החל ממוזיאונים, דרך פסלים שפזורים ברחבי העיר, וכלה באומנות רחוב שמתחלפת ומשנה צורה וצבע על פני הזמן. עושר הצבעים והרעיונות המעורבבים אלו באלו - ממש מרגש. את הריכוז הגדול ביותר של קירות מצויירים מצאנו ברחוב ספאו (Spuistraat). קשה להעביר בצילום את החוויה הכוללת, אך את חלקה אני מקווה שתפסתי. את יתר העבודה שהחבר'ה מאסמטרדם עשו שם, משאירה לכם לגלות לבד. ואם מדברים על אומנות, רשמו לפניכם טיפ רביעי: אחד המוזיאונים המגניבים בעיר הוא מוזיאון החתולים. למרות שהוא רחוק מרשימת המאסט שיש לאמסטרדם להציע, הוא ייחודי. מדובר באוסף פרטי של יצירות אמנות שהמוטיב החוזר בהן הוא... חתולים. כרזות, פרסומות, ציורים, פסלים, ואפילו סרט. כדי להעצים את האווירה, מסתובבים להם בחדרי המוזיאון חתולים אמיתיים לגמרי. מקום קטן ומקסים, לא יקר, שנמצא במקום מרכזי ושווה בהחלט ביקור. ילדים, נשים, גברים בניגוד להתרשמותי מערים אירופאיות אחרות בהן טיילתי, רחובות אמסטרדם מלאים בילדים. כולם יפהפיים בלונדיניים עם פוטנציאל גדילה לגובה. חלקם דוהרים בעצמם על אופניים, אחרים בתוך ארגזי עץ שמחוברים בפרונט של אופני ההורים. יש שמתהלכים יד ביד עם הורה או חבר. וילדים, כמו שילדים - שובי לב וחופשיים. כמו הילדים, כך גם המבוגרים – יפים, וגבוהים. ממש גבוהים! שמתי לב שכאן המבוגר האחראי הוא בדרך כלל אבא. שומרת לי בזכרון תמונה של אבא טס ברחוב על אופניים עם ארגז קדמי מלא בילדים זועקים מאושר והוא צווח משמחה ביחד איתם… אנשים... אנשים... אנשים - עולם ומלואו. אם היה אפשר, זה מה שהייתי רוצה לעשות – להסתובב ברחובות ולצלם אנשים. אבל זה כבר לא קשור דווקא לאמסטרדם. אז קחו איתכם טיפ חמישי לדרך - אם לא תתביישו להרים מצלמה ולצלם ברחוב, סביר מאד להניח שתתפסו רגעים אנושיים קטנים ונפלאים. הטבע נכנס אל תוך העיר חשבתי שבעונה זו אפגוש עצים ערומים, אפורים ועצובים ולפיכך לא תכננתי לטייל בפארק העירוני. אבל רצה הגורל ובאחד הבקרים התעוררתי מוקדם, ואחרי שסוף סוף עלה היום על אמסטרדם, התגנבתי החוצה ויצאתי לסיור עצמאי בוונדלפארק (Vondelpark). התנהלתי לאיטי ברחובות הקרים והריקים וכשהגעתי לפתחו של הפארק נעתקו המילים מפי. ומכיוון שהייתי לבד וממילא לא היה לי למי למסור מילים – פשוט התהלכתי לי שותקת ומהופנטת בין המדשאות הרחבות, האגמים הקסומים והעצים שקרנו אלי בצבעי שלכת והשתקפו במים - וכמו במראת פלאים הכפילו את עוצמת החוויה. הטיפ השישי ממני אליכם - בביקורכם בעיר, אל תוותרו על ביקור בפארק הנהדר הזה. בסתיו הוא נפלא, אך יש לי תחושה שהוא יפה בכל עונות השנה. אבידות ומציאות הקטע הבא עוסק במחלקה שכל נוסע מתמיד מכיר – אבידות ומציאות. במקרה שנקלעתם לוונדלפארק, (ואם אתם באמסטרדם וגם קראתם את הפסקה הקודמת, אז ברור שתקלעו אליו, כי הבנתם כבר שהוא מהמם) אל תפספסו את לוח המודעות שכולו קודש לאבידות ומציאות. ה"לוח" נמצא בכניסה הראשית לפארק, על יד גשר Vondelparkbrug. מדובר בכלוב רשת שמקיף גזע עץ ועליו, כנראה באופן ספונטני, התחילו לתלות דברים וחפצים שנמצאו ללא בעליהם בפארק. אז אם איבדתם מגף או פתק, מפתח או תחתית של היינקן ואפילו עלה או מקל... תוכלו למצוא אותם בדיוק שם. כמו בסיומו של כל טיול, הגיע הזמן להפנות את המחשבות החוצה ולרקום חלומות חדשים. אמסטרדם היתה יפה וטובה ועשתה כל מה שעיר גדולה/קטנה צריכה לעשות בשביל למצוא חן. היא תשאר אצלי תמיד עיר עם עיני הענבר, עלי שלכת פזורים סביב והכל צבוע זהב. איזה כיף שטיילתם עם אחותי ואיתי באמסטרדם הזהובה. בפעם השניה שלי בעיר טיילתי בה בחורף ממש!! כאן כתבתי על הטיול הזה. וכאן כתבתי על טיולים עירוניים נוספים שעשיתי ברחבי הגלובוס. אני רוצה להמליץ לכם לקרוא גם מה שכתבו בלוגרים אחרים על אמסטרדם: לקט אמסטרדם שכתבה מיכל בן ארי מנור מ"רואה עולם" על מלון מיוחד באמסטרדם כתבה ציפי לוין מ"מה יש לך גברת לוין?" מבחר פוסטים על אמסטרדם שכתבה רחל לביא דגן מ"רקעתיק" אם אהבתם את המילים ואת התמונות, אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם בתגובות למטה ולהרשם לבלוג כמנויים דרך קוביית ההרשמה. #אמסטרדם #אופניים #טיולעירוני #טיולשלכת #אטרקציותבאמסטרדם