נקודת התחלה: בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов) נקודת סיום: מנזר רילה (Рилски манастир) מרחק: 16 ק"מ (445 מ' עליה, 1591 מ' ירידה), 8 שעות הליכה עם אור ראשון אני יורדת בשקט ממיטת הקומותיים ומתגנבת לשוטט ברחבי הבקתה. הרוב עוד נמים את שנת היופי שלהם, אך יש כאלה שהקדימו אותי וכבר בהכנות אחרונות לקראת יציאה לדרך. אני לוקחת את הזמן, מתרגעת עם עצמי ועם הספר שהבאתי וכמובן עם פנס הראש... לאט לאט הבקתה מתעוררת לחיים. אני יוצאת לצלם קצת בחוץ, וגם בפנים. מרוצה עד מאד מהרגעים שהצלחתי ללכוד באור הרך. חתול הבית השמן יושב על אשנב ההגשה עם פרצוף של "אני כאן הבוס" וקרן אור ראשונה נוגעת בו, החלק האחורי של הכלב מבעד לדלת החצי פתוחה, אחד מבעלי הבית מעשן סיגריה ראשונה על המדרגות. פרנץ' טוסט וריבה הום מייד של וונצי | צילום: בעז זלמנוביץ התארגנות, ותיקים, ארוחת בוקר של פרנץ' טוסט, ריבה נהדרת תוצרת בית וחריץ גבינה מלוחה, ופרידה מוונצי. רגע לפני שאני יוצאת, התרמיל כבר עלי ואני מקליקה את נרתיק המצלמה אלי, טופחת עליו ואומרת לוונצי, "That's the most important thing". כשאומרים לוונצי מילה, זה מיד מזכיר לו דברים והופך מאליו לסיפור מרתק, וכך הוא מספר לי כי פעם, בהודו, צילם מספר צילומים בלתי נשכחים – אך המצלמה אבדה לו ועד היום הוא מצטער על הצילומים ההם שהלכו עמה. אני מנחמת אותו ואומרת לו שמה שחשוב הוא לא הצילומים, כי אם הזכרון שנשאר עמו לתמיד ושאף אחד לא יכול לקחת ממנו את הרגעים שצילם. אמירה שתתברר מאוחר יותר היום כרלוונטית יותר מתמיד. בקתת איוון ואזוב | צילום: בעז זלמנוביץ 7:30 ואנחנו על השביל. בחוץ הכל נקי ורחוץ מהגשם שירד הלילה. לעומת יום האתמול שאופיין בעליות, היום מצפה לנו יום הפוך – עליה מתונה מאד בהתחלה, ובכל היתר בירידה ארוכה ארוכה. תחילת הדרך חוזרת למעשה על סוף הדרך בה הגענו אתמול בשביל הירוק. היא ביצתית למדי ויש לדלג ממקבץ עשב אחד לאחר – להיזהר לא לדרוך בטעות על מעטה מתעתע שמתחתיו בוץ טובעני. אנחנו מדשדשים לנו על העשב הרטוב, מוצאים נתיבים בין הנחלים הקטנים וצואת הסוסים והפרות. פה ושם מפספסים... אבל סך הכל נשארים יחסית יבשים. מוצאים נתיבים בין נחלים קטנים מצאנו בקלות את הפיצול עם השביל האדום עמו נמשיך עד סוף היום. בעליה מתונה הנמשכת כשעתיים אנחנו תופסים גובה, עוצרים לצלם סוסים מול השמש המשרטטת סילואטים נהדרים של העדר על קו הרכס, רועה עם עדר פרות והרבה נופים יפים. עכשיו גם אפשר לצלם את בקתת איוון ואזוב, אם נביט לאחור, בזכות מזג האוויר הנהדר שלו זכינו הבוקר. הבקתה הולכת ומתרחקת, הולכת וקטנה. בקצה העליה יש תצפית נפלאה בה נעצור למנוחה ארוכה. פה גם, לאחר שעות מרובות של ניתוק, פתאום יש קליטה ואנחנו מתחברים מעט לעולם החיצון, בודקים עם הוא עומד עדיין על תילו. עם חלוף הימים אני לומדת להנות מהניתוק הכפוי הזה מהסלולרי ומהמציאות היום-יומית. יש משהו כל כך מזכך ואפילו נוסטלגי ביכולת פשוט להיות. לבהות בנוף, לחשוב מחשבות נקיות, לא להיות חלק ממשהו אחר שהוא לא אני, לא להיות עסוקה בכל רגע של ערות. זה מפנה המון מקום בראש, בחיי. בכל אופן, כאן, בפסגה אליה הגענו, אני דווקא נהנית מהחיבור הרגעי ומנצלת אותו להתעניינות מה קורה עם כל אחד מילדיי הפזורים ברחבי הארץ, ובמקרה שלנו גם בעולם. מתחברים לעולם החיצון אל מול הנוף ב- 10:00 אנחנו מתחילים בירידה. בתחילה היא מתונה וכוללת מספר שבילי מרפסת יפהפיים ממש החובקים את הרכסים ומאפשרים תצפיות יפות על העמק וההרים סביב. מעבר לגובה העצים הכל פורח בצבעים עזים וכל כך כל כך יפה! למרות שצילומי פרחים לא מרגשים אותי בדרך כלל, אני מצלמת כאן בטירוף ואנחנו מתעכבים שוב ושוב. כמו אתמול, כך גם היום, אנחנו כמעט לבד על השביל. ניתן לספור על כף יד אחת את האנשים שפגשנו בדרך היום, כולם באו מולנו וטיפסו את מה שאנחנו ירדנו. מסירה בפניהם את הכובע (הוורוד)! לבד על השביל סימון השביל מצויין, אך דווקא בשלב שבו יש מקום לטעות, לפתע נעלם השביל וגם אין זכר לסימן. מחפשים כאן, מסתכלים לשם, עולים למעלה על גבעה קטנה ומשקיפים, נותנים מבט במפה ו... אין! לפי המפה, כך אומר המומחה, השביל אמור לעבור מימין לגבעה עליה אנחנו עומדים, בתוך החורשה הקטנה. לפיכך אנחנו חוזרים על עקבותינו כמה עשרות מטרים וצופים לכיוון. ואכן, בין העצים נגלה משהו שנראה כמו קצה של שביל, שכשאשר נתקרב אליו נבחין שאכן זהו השביל! למען הבאים אחרינו, החורשה הקטנה מאד בולטת בנוף, שכן כולו קרח מעצים. לפני שהשביל נכנס לחורש המחטני יש בקתת מחסה קטנה ושטח שנראה כמכלאת בקר. השביל עובר מימין לכל אלו ומיד אחר כך נכנס לחורש, שם כבר תמצאו סימונים ודרך ברורה. אנחנו נושמים לרווחה אחרי שבזבזנו לא מעט זמן שם במקום והיינו די אובדי עצות, ומתיישבים לנוח בצל. כאן מסתתר המשך השביל | צילום: בעז זלמנוביץ מכאן נמשכת מגמת הירידה, לעיתים מתונה ולעיתים תלולה. לפריחה המסעירה המלווה אותנו היום מתווספים כעת גם שיחי ורד בר עם פריחה ורודה עדינה משגעת ובאוויר יש ריח משכר. חשוב לציין כי לאורך כל היום, לבד מהרבע האחרון שלו, השביל חשוף וללא צל ואין נקודת הצטיידות באוכל או במים. חשוב לקחת זאת בחשבון ולהצטייד מראש בהתאם. בחלקו האחרון נכנס השביל ליער נשיר, ירוק ומקסים. עצים ענקיים סובבים אותנו ורק רשרוש העלים וצעדינו על השביל נשמעים. לאחר צעידה ארוכה אנחנו מחליטים לעצור למנוחה. כאשר אני מורידה את התרמיל מהגב, בשניה של חוסר תשומת לב, מתעופפת המצלמה שלי על נרתיקה ומתגלגלת לתהום הפרושה מתחתינו במורד היער. מן הסתם כבר קראתם על כך בהקדמה שכתבתי. אני בהלם טוטאלי, לא בדיוק יודעת מה לעשות עם עצמי ורק צועקת וצועקת. היער מכיל את הרעש הלא צפוי שאני מזמנת לו ואישי הגיבור העשוי ללא חת שם את נפשו בכפו ויורד (בזהירות) כמה עשרות מטרים בכיוון אליו התגלגלה המצלמה, אך לשוא. היא אבדה ללא שוב, ואיתה כל התמונות משני ימי הטרק האחרונים. הדמעות לא בדיוק עוזרות. אני נזכרת במילים שאמרתי לוונצי בבוקר בבקתה לפני שנפרדנו, מנסה להתנחם בכך שהתמונות שצילמתי נשארות איתי לתמיד בראש, במחשבה ובזכרון ושזה מה שחשוב! אבל המילים שלי עצמי לא מעודדות אותי ברגע האמת. גם לא טיעונים כמו 'מעכשיו יהיה לי פחות משקל לסחוב' או 'מזל שזה קרה ביום השני ולא ביום האחרון של הטיול'. אני פשוט באבל. אין לי דרך אחרת לתאר את ההרגשה. יער ירוק ויפה. אין רמז למה שיקרה כאן עוד רגע | צילום: בעז זלמנוביץ אני אוספת את עצמי מהקרקע היבשה ונגררת עד סוף השביל המגיע אל מנזר רילה. לא כך דמיינתי לי את הכניסה שלי אל המקום היפה הזה. אנחנו פונים למשרד ומקבלים מפתח לחדר, היחיד שהזמנו מראש. מתפלאים שמחירו רק 40 לבה (ולא 60 כמו שהיה כתוב בבוקינג) ושאינו מכיל מיטה זוגית כמו שהובטח אלא שתי מיטות נפרדות. אבל ניחא, בכל זאת מנזר... יש לנו חלון ליער שמפיק קולות של נחל זורם בעוז וחוץ מזה - למי יש עכשיו כוח לחזור למשרד ולדרוש מיטה זוגית... חדר נזירי - מנזר רילה אני מחפשת לי נחמה בפינות ולא מוצאת, אבל אחרי יומיים ללא מקלחת אני ממש לא מתכוונת להמתין עד שהדוד יתחמם ונכנסת למים הקרים ששוטפים אותי מההליכה המאומצת ומכאבי הגוף והלב. נקיים אנחנו יוצאים לסייר במקום הגדול והמרשים הזה, אבל בעיקר לחפש משהו לאכול. מנזר רילה להפתעתי המנזר כמעט ריק לחלוטין. ציפיתי להצפה של תיירים, אבל כנראה שכולם עזבו לפני שהגענו, ובשעת אחר הצהריים הזו המנזר כמעט פרטי. שלנו, ושל הנזירים. מנזר פרטי שלנו ושל הנזירים במסעדה הסמוכה ליציאה מהמנזר יש אוכל טעים ומעט יקר מזה שהתרגלנו אליו בטרק, אך עדיין זול מאד! תוך עיון בתפריט, אנחנו מגלים למבוכתנו כי מדובר בכלל במלון בו הזמנו חדר ושהוא בכלל לא במנזר עצמו. נוצר מצב שאנחנו כעת תופסים שני חדרים, אחד פיזי במנזר, והשני על הנייר במלון הסמוך לו. ביודענו כי על פי תנאי ההזמנה לא נוכל כבר לבטל את החדר במלון, אני מנסה את מזלי דרך בוקינג ו... בינגו! החדר מבוטל ובהסכמת המלון ללא חיוב. לפחות יש קליטה סלולרית כשבאמת צריך... האוכל טעים ומנחם – אל תפספסו את "לחם המנזר" הנאפה במקום!! המלצרית, מעשנת כבדה ולא מאד חייכנית, אך היא מצרך נדיר בנוף הבולגרי כיוון שהיא דוברת אנגלית! אנחנו מנצלים עד תום את כישוריה ושואלים אותה את כל מה שאין לנו תשובה עליו והיא משיבה על כל שאלותינו תשובות מלאות ולעניין, אם כי בקצרנות. תקרה מצויירת - מנזר רילה על בטן מלאה אנחנו חוזרים לסיבוב נוסף במתחם. שני ציירים צעירים משקיעים את מרצם בהעתקת המציאות אל הנייר. אני עוקבת אחריהם בתשומת לב, מתרשמת מההבדלים בתפיסה שלהם את המקום ובביטוי הכה שונה שהם נותנים לו על הדף. הם עובדים בשקט ובריכוז ואני מבקשת מהבחורה רשות לצלם והיא מסכימה בשמחה. ביטוי אישי על הדף בלילה, למרות העייפות, אני מתקשה להרדם וטרודה במחשבות שמוציאות ממני פרצי בכי בלתי אופייניים. אז אני יוצאת לסיבוב במנזר. הוא נראה מאד שונה בחושך, ורק אני והשומרים מסתובבים בשטח. כשמתחילה סופת ברקים ורעמים וגשם ניתך ארצה, אני מתקפלת לי בחזרה לחדר. עבר עלי יום קשה ומלא רגשות מכל הסוגים. נקווה שהשינה הלילה במנזר תשרה עלי רוח טובה לקראת מחר. מנזר רילה השוכן במרכזו של יער בסמוך לנהר הרילסקה, הוא הגדול במנזרי בולגריה והוכרז כאתר מורשת עולמית. המנזר הוקם במאה ה- 10 כמקום התבודדות לנזירים, אך מאז נבנה ושופץ לא מעט פעמים ועם השנים נוספו לו ומסביבו מבנים ומתחמים. כיום זהו אתר תיירות מרכזי והמתחם כולל שתי כנסיות ומגדל פעמונים, ספריה, מוזיאון מגורי נזירים וחדרי אירוח. חדרי האירוח פשוטים, בסיסיים ונקיים וכוללים מקלחת חמה. בכל רחבי המתחם יש קליטה סלולרית. לפרק הבא - יום 3 טרמפ לגן עדן לפרק הקודם - יום 1 שבעת האגמים חזרה לאינדקס ימי הטרק #טרק #יומןמסע #מנזררילה #הרירילה #טרקיםבבולגריה #אתרמורשתעולמית

נקודת התחלה: סמוך לגסטהאוס זלני פרסלאפ (Зелени Преслап) נקודת סיום: בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов) מרחק: 13 ק"מ (1055 מ' עליה, 406 מ' ירידה), 8 שעות הליכה בארץ דוברי הבולגרית שבה יש משמעות לתנועות הידיים, למימיקות ולרצון הטוב של שני הצדדים, אנחנו מבינים מקונסטנטין, בעל המלון שלנו, כי תמורת 10 לבה לאחד יתן לנו טרמפ עד לנקודת ההתחלה של הטרק. מצטרפים אלינו בהסעה גם סבתא ונכד אותם ניקח עד פיונרסקה משם עולה רכבל ישירות אל שבעת האגמים. לאחר שנפרדנו מהם, נרד אנחנו בסמוך לגסט האוס זלני פרסלאפ (Зелени Преслап). כאן אנו נפרדים בלחיצת יד מרגשת מקונסטנטין, נמרחים בקרם הגנה, סלפי ראשון ויוצאים לדרך בשעה 9:00. השביל, המסומן במפה בירוק ובשטח באדום, מתחיל על דרך כבושה וממשיך בתוך יער מוצל ונעים, ברובו מחטני. העליה לא פשוטה לי, אבל אני יודעת שזו רק ההתחלה. 2.5 ק"מ ו- 3/4 שעה הליכה והגענו אל בקתת סקקביצה (Скакавишка), לא לפני שעצרנו בדרך ליד מפל גדול ומרשים. לא מדובר במפלי סקקביצה המפורסמים (עליהם וויתרנו הפעם), אלא במפל "צד" יפהפה שהוא בונוס למי שצועד ביער הזה. צילום: בעז זלמנוביץ כבר בשלב הזה אנחנו מבינים שלאיבוד לא נלך בבולגריה. הדרך מסומנת בצפיפות, אפילו באובססיביות משהו, והדבר משרה עלי בטחון רב. בינתיים אנחנו לא פוגשים נפש חיה על השביל, כנראה כולם עלו ברכבל ביחד עם הסבתא והנכד... גם בקתת סקקביצה שוממת, מלבד גברת וגור כלבים צעיר וחמוד. החצר מזמינה לשבת, היא רחבה וירוקה עם כסאות מגולפים עץ. אז אנחנו מתיישבים למנוחה קלה. חצר ירוקה ומזמינה - בקתת סקקביצה ירידה קטנה למטה מהבקתה תוביל אותנו אל גשרון עץ רחב ומשם שוב אל תוך היער. אנחנו עוקבים בגדול אחרי המסלול הצהוב בשביל ברור מאד. אך הסימנים יכולים להטעות, שכן השלטים מורים צהוב, סימני הדרך מורים צבע אחר בכל פעם ובמפה מופיע צבע ירוק. כאן אנחנו מבינים אחת ולתמיד כי אין קשר בין צבעי הסימונים במפה ובשטח ומחליטים לזרום עם זה... כל עוד הדרך ברורה – אין צורך להילחץ. השביל עדיין במגמת עליה וכשאנחנו מגיעים אל הפיצול עם השביל הכחול ופונים אליו – הוא יוצא מתוך היער ועובר בסבך של שיחים נמוכים. מזג האוויר מאיר לנו פנים, כבר פחות חם מאתמול ומעל גובה העצים נגלה אלינו בפעם הראשונה הנוף היפה של הרי הרילה. מפעם לפעם עוצרים להתבונן, לשתות מים ולהחליף כוחות. מרחוק כבר נראית התחנה העליונה של הרכבל, אליה אנחנו מכוונים את עצמנו, דוחפים קדימה והנה הגענו! במקום זה נמצאת גם בקתת רילסקי אזרה (Рилски езера) שבה ניתן ללון, ולממשיכים הלאה - למלא מים, להשתמש בשירותים (בתשלום של 1/2 לבה) ולהצטייד במזון קל להמשך הדרך. שועטת קדימה... | צילום: בעז זלמנוביץ סביבת הרכבל, הבקתה והאגמים מלאה באנשים, מראה קונטרסטי לאחר שכל הבוקר התנהלנו לבדנו בשבילים. והנה גם הסבתא והנכד ששמחים לקראתנו, כאילו פגשו מכרים ותיקים. שלוש שעות הליכה כבר מאחורינו, החלק האטרקטיבי של היום – שבעת האגמים – עוד לפנינו, ואני כבר עכשיו די מותשת. שיחה עם זוג ישראלי שפגשנו שם מבהירה לי שהתכנית שעשינו די גרנדיוזית ושהדרך עוד קשה מאד וארוכה. השיחה הזו די מדכדכת ומלחיצה אותי. אני מקיימת עם עצמי דיבור פנימי שאומר ש'זה שלהם היה קשה לא אומר שכך גם לי' וכולי... אך באמת לא בטוחה שאצליח לעבור את יתרת המרחק שתכננו לעצמנו. מה שאני כן יודעת הוא שיש בינינו לבין בקתת איוון ואזוב (Иван Вазов), אליה ברצוננו להגיע, בקתה נוספת שמחלקת את הדרך לשני לגים קטנים יותר, ומבחינתי הידיעה שהיא שם היא כרגע סוג של קרש הצלה. אחד מתוך שבעה לאחר מנוחה של כחצי שעה אנחנו קמים להמשיך. אני, כאמור, מתנהלת עם מועקה מסויימת שמשפיעה גם על תחושתי הפיזית. הגוף מאותת לי שדי לו להיום. ובכל זאת, אנחנו מחליטים להמשיך בתכנית המקורית ולדלג על בקתת האמצע. הדרך מהממת ביופיה, עוברת בין אגמים אלפיניים צלולים ונפלאים השתולים בין פסגות נישאות. על חלקן טרם נמס השלג למרות החום הכבד שהיה כאן. ככל שעולים מגלים עוד ועוד אגמים. השביל מאפשר נקודות מבט מזוויות שונות והשתקפויות מהממות. עוד אחד מתוך שבעה ככל שאנו מעפילים מצטברים מעלינו עוד ועוד עננים, ורעמים נשמעים למרחוק. עכשיו ברור לנו שעדיף לא לעצור יותר מדי ולנסות להקדים את הגשם, שנראה כבר קרוב מאד. העליות בשלב זה תלולות ביותר וארוכות מאד ואני מתקדמת צעד-צעד בקצב אחיד ואיטי אך מבלי לעצור. רגע לפני שנפתחות ארובות השמים אנחנו מגיעים לתצפית נהדרת ממנה נשקפים כל האגמים שעברנו היום. אנחנו מתיישבים בתצפית, מצלמים ומתפעלים מהנוף הנפלא הנשקף לכל עבר. המאמץ השתלם, ועכשיו מה שנותר הוא לשים כיסויי תרמיל ושכמיות ולצעוד את שארית הדרך על רטוב. לפנינו עוד עליה לא ממושכת לאוכף גבוה, ממנו נתחיל לרדת לעבר הבקתה בשביל המסומן בצבע ירוק. הירידה ארוכה ומתמשכת, אך מתונה ולא קשה – שינוי מרענן בהשוואה לכל העליות שאיפיינו את היום הזה עד כה. בקתת איוון ואזוב כבר נראית למרחוק, אך הגשם לא מפסיק לרדת ועתה מצטרף אליו כבונוס גם ברד שמכה בנו ללא רחם ומקפץ על העשב הירוק שעליו אנחנו צועדים. מראה מוזר ומשעשע הברד המקפץ הזה. כעת ברור לי כבר שאת היום הזה אני מסיימת בדיוק כמו שתכננתי! ומרוב שמחה הגשם והברד לא באמת מציקים לי, לבד מהעובדה שלא ניתן לצלם כי המצלמה קבורה היטב בתוך התרמיל שמא תירטב והוא עטוף בכיסוי ונמצא כולו מתחת לשכמיה שלי הסוככת עלי ועליו. מדי פעם אני מוציאה מהכיס את הטלפון הנייד ומצלמת תמונה רטובה, מקווה שהגשם לא יחדור למכשיר ויהרוס אותו. שכמיה ירוקה על רקע ירוק אנחנו הולכים והולכים והולכים ולא נראה שהבקתה מתקרבת. אתגר מנטלי לא פשוט, שמעיק עלי הרבה יותר מהגשם ומהברד. עדר סוסים רועה באופק, ההרים נישאים מעל הבקתה והנה – הגענו! מובילים אותנו אל חדר משותף, שתיים מהמיטות כבר תפוסות. בוחרים זוג מיטות – לשמחתנו הרבה מיטות עץ חדישות עם מזרונים טובים - מתארגנים במהירות, תולים בגדים לייבוש ויורדים לחדר האוכל ומזמינים פסטה ומרק. הגשם דופק על חלונות הבקתה אבל בפנים חמים ונעים ואני מלאה בתחושת אושר וסיפוק שעשיתי זאת. בקתת איוון ואזוב היא בקתה גדולה, שמחה ודי מבולגנת והומה. יש בה שמיכות ומצעים נקיים, אין מקלחות ויש שירותים בול-פגיעה. אין חשמל/אור בחדרים, אלא רק בחלל המרכזי. זה הזמן לשלוף את פנס הראש! לא ניתן לטעון מכשירים ניידים ואין קליטה סלולרית. האוכל פשוט ומשביע. מנהל המקום וונצי (המכונה על ידי הישראלים "בנצי, לא בן ציון, בנצי") הוא אדם נעים וחייכן, דובר אנגלית רהוטה (וקצת עברית) ואיש שיחה מרתק. לפרק הבא - יום 2 במורד אל המנזר לפרק הקודם - הקדמה חזרה לאינדקס ימי הטרק #טרק #הרירילה #טרקיםבבולגריה #שבעתהאגמים #יומןמסע

מרגע שיצאה לדרך – לא היה לה שום סיכוי! היא התגלגלה במורד, קיפצה על אבנים ועל עלים שעוד נותרו על האדמה מן הסתיו האחרון, נחבטה בעצים, צברה עוד ועוד מהירות – דוהרת אל התהום מבלי שניתן היה לעצור אותה. ברחבי היער נשמעו רק צלילי פלאף-פלאף-פלאף - הולכים ונעשים מהירים יותר ויותר - וזעקות השבר שלי, אבל הן לא שינו דבר לכאן או לכאן. המצלמה שלי ועמה העדשה וכל התמונות משני ימי הטרק האחרונים בהרי רילה בבולגריה נעלמה לתמיד אי-שם בנקיק בולגרי כלשהו... אבל על כך עוד ארחיב ואספר כשנגיע לאזור האירוע. ובינתיים - זה יהיה פוסט של מילים. לא רק מילים, אבל בעיקר. אנסה לתאר בהן את מה שהמצלמה שלי היתה אולי תופסת ברוב חן. להעביר את התחושות, הנופים, האווירה, המראות היפים, הקשיים והחוויות - כולם דרך הפריזמה של Plan B. אל בולגריה אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב (כתבתי על כך כאן וכאן, וגם כאן) והטרק בהרי הרילה התבשל אצלי זמן רב במחשבה. שלוש שנים אחרי טרק סובב מון בלאן הרגשתי בשלה לצאת לחוויה חדשה. תוך שיטוטים באינטרנט ואיסוף חומר הבנתי כי מדובר באיזור טבע מקסים ואותנטי, שיש בו מן הראשוניות והצניעות. טרק לא למפונקים – ככה קראתי לו ביני לבין עצמי – ותכף תבינו למה. עוד הבנתי שהמון ישראלים בוחרים לצעוד בהרי רילה בשנים האחרונות ואף חוזרים וכותבים על כך! טוב, אין מה להאשים אותם – זה קרוב, זה זול וזה מאד מאד יפה. ככותבת בלוג זה הטריד אותי משום שמקוריות וייחודיות הן מאבני הדרך של כל בלוג טוב. אבל כמו שהבנתם משתי הפסקאות הראשונות, זה הסיפור הכי טוב שתקראו ברשת על טרק בהרי רילה! למרות שהמסלול שבחרתי לא בדיוק נחשוני... אז יאללה – קצת מינהלות ונצא לדרך... הגעה אל היעד: טיסת וויזאייר לסופיה ומשם מונית אל העיירה סאפארבה באניה (Сапарева баня). עלות נסיעה 91 לבה (נכון ליולי 2019). ניתן ורצוי להזמין מונית מראש מחברת המוניות האמינה OK, במייל או באתר החברה. הזמנו במייל וקיבלנו אישור מיידי. ביציאה מאולם הנוסעים ניגשים לדלפק החברה שם יתנוסס שלט מאיר עיניים עם שמכם על האשנב ותקבלו פתק עם מספר המונית הממתינה בחוץ שתיקח אתכם אל החופש... כנראה שאני היחידה שהזמנתי מראש היום ציוד: כבר למדנו בעבר שהמשוואה פחות ציוד=יותר הנאה – תקפה לכל טרק באשר הוא. זו הרשימה שכבר הוכיחה עצמה בעבר, ובה השתמשנו גם הפעם. יצאנו עם ציוד מעולה שנכנס בשני תרמילים של קצת יותר מ- 40 ליטר, כל תרמיל במשקל של 7.5 ק"ג (ללא מים). מציינת כאן כמה דברים שחובה לדעתי להצטייד בהם למסלול הספציפי הזה – נייר טואלט, חומר נגד יתושים, פנס ראש. כל יתר הדברים שנכונים לכל מסלול אלפיני מפורטים ברשימה לעיל. אימון גופני: איכות החיים על השביל וההנאה ממנו נגזרות מהמקומות הנהדרים אליהם הוא מוביל, אך גם הציוד הטוב והמתקדם ביותר לא יציל אף אחד אם יצא לטרק ללא כושר מינימאלי. כשלושה חודשים לפני היציאה לדרך חזרתי אל המדרגות שלי ואל האימון האלפיני שמציע אמנון לנגי. לתחושתי, הכושר המעולה שבו יצאתי לדרך עשה לי את הטרק הזה למוצלח במיוחד. פחות ציוד = יותר הנאה מפה: סוגיה שהטרידה אותי מאד לפני היציאה לדרך, שכן לא הזמנתי מפה מראש וחששתי לצאת בלעדיה. השתמשנו במפות טופוגרפיות שהורדו (כצילומי מסך) מהאתר המצויין הזה. היתרון שלהן שהן מאד מדוייקות. החיסרון כשמורידים מפה בצורה הזו שחסרה התמונה הרחבה של האזור, מה שמקשה על אילתורים בשטח. לפיכך, שמנו פעמינו בסאפארבה באניה לחיפוש מפת שבילים. נשמע קל, אך בפועל לא בדיוק משימה פשוטה. לאחר שנכנסנו לכל חנות ומכולת והטרדנו בתנועות ידיים וסימנים את אנשי המקום, הגענו אל דוכן עיתונים שבו, להפתעתנו, הבינה הגברת מיד (למרות שגם היא אינה דוברת אנגלית) את מבוקשנו והפנתה אותנו אל מעבר לכביש לחנות בגדים וציוד ספורט. תמורת 5 לבה נרכשה המפה המבוקשת וכדי לחסוך טרחה לבאים אחרינו, ובעיקר לתושבי המקום שיצאו מגדרם כדי לעזור לנו – מיקום החנות ברחוב הראשי מול הכנסיה העתיקה והקטנטנה St. Nicolas. (הכנסיה עצמה שוכנת בלב גן נעים ומוצל וכדאי להכנס ולהציץ). מה הסיפור שלך? | צילום: בעז זלמנוביץ שפה: רוב האנשים לא מדברים אנגלית. גם השילוט לאורך הטרק ברובו כתוב בכתב הקירילי בלבד. לפיכך, אשתדל לרשום כאן בסוגריים ליד כל מקום שאזכיר - את שמו בכתב המקומי. כמו כן, מומלץ ללמוד את האותיות הקירליות ואף מספר מילים בסיסיות בבולגרית – מה שיסייע מאד בתקשורת מול המקומיים. יחד עם זאת, אדגיש כי ניתן להסתדר בקלות מרובה גם בלי לדעת כלום, שכן האנשים בבולגריה כה חביבים ומסבירי פנים שיצליחו לסייע לכם גם ללא שפה מגשרת (אם לרגע נוציא מכלל השפות את הפנטומימה ותנועות הידיים). לינה: קשה עד בלתי אפשרי להזמין מקום מראש בבקתות. אנחנו לא הזמנו ובתחילת העונה לא נתקלנו בבעיה של מקום. הבקתות צנועות ביותר, ללא שום תנאים מפנקים הזכורים לנו מטרקים במערב אירופה. הלינה בחדרים משותפים על מיטות U שקפיציהן ראו ימים טובים יותר, שירותי בול-פגיעה, בחלק מהבקתות אין מקלחות והאוכל בסיסי ביותר (מרק שעועית, סלט, אומלט, לפעמים בשר). שיטת ההסעדה היא תשלום לפי המנה המוזמנת. האוכל זמין כל הזמן. האווירה והאירוח מחפים על התנאים המינימאליים מאידך, האווירה בבקתות עליזה ונעימה, האירוח לבבי והמיקומים שלהן... אחחח... פשוט תענוג לעיניים. ועוד לא אמרנו כלום על עלות הלינה - 15-20 לבה לאדם. יש בבקתות שמיכות חמות (אין צורך בשק שינה) וברובן ניתן לקבל מצעים נקיים ומגוהצים, אך לא בכולן! ולכן מומלץ להביא ליינר. בכל בקתה יש בניין ראשי עם חדרי שינה וחדר אוכל, ולצידה בקתות משנה קטנות (בונגלוס) גם בהם יש חדרי לינה. לטעמי אין משמעות אם ישנים בבקתה או בבונגלו. לינה משותפת נקודות למילוי מים ולהצטיידות: נקודה די כאובה בטרק הזה, מה שהכריח אותנו לצאת עם משקל לא קטן על הגב. בחלק מהימים (אפרט בהמשך) אין מקומות למילוי מים ולהצטיידות במזון בדרך. בימים שכאלה ניתן לקנות קצת לחם/גבינה/חטיפים בבקתות. למשך היום הסתמכנו בעיקר על חטיפי אנרגיה ופירות יבשים אותם הבאנו איתנו מהארץ, כמו כן נשאנו עלינו 3 ליטר מים כל אחד. סימוני שביל ומסלולים: הרי רילה מרושתים במסלולים ובבקתות ומאד קל להרכיב מסלולים בדרגות קושי מגוונות. בחרנו במסלול מאתגר למדי, אך זו בהחלט לא חובה וניתן לבנות מסלולים קלים יותר על פי העדפה אישית. השבילים מסומנים בצפיפות ובאיכות טובה מאד בדומה לסימוני השביל הישראלים (לבן-צבע-לבן) - על אבנים וגזעי עצים. בנוסף, בצמתים, אך לא רק, יש שילוט המורה את הכיוון הכללי של הדרך עם שם היעד. חשוב לציין כי צבעי השביל המצויינים במפה לא תמיד תואמים לצבע המסומן בשטח. אל תתנו לזה לבלבל אתכם. צריך כישרון מיוחד כדי להתבלבל ולאבד כאן את השביל. סימון שבילים - ממש כמו בארץ תודה מיוחדת: לישראל (ישר.א) ולחן (chenh) מאתר הייק, שבעקבות המסלולים, המפות וההמלצות שלהם התהלכנו בשבילי רילה היפים. עזרתם לנו מאד! נחתנו בבולגריה הלוהטת לאחר שבועיים של שרב הסורר כאן ובאירופה כולה. חרדה קטנה מרימה ראש ומנקרת בי - שמא, למרות האימונים המפרכים, לא אצליח לשרוד את הטרק בחום הזה. רחובות העיירה המנומנמת סאפארבה באניה לוהטים ואנחנו די מותשים, שמחים לגלות בכל פינה ברזיית מים קרירים שמשיבים את הרוח ומרוממים את הנפש. גם על הגייזר – עליו גאוות המקום – לא פסחנו, ועל הגן היפה הסובב אותו. מציצים לכנסיית סנט ניקולס העתיקה והקטנטנה ונושאים בה תפילה להצלחת דרכנו, מעט סידורים, מפה כאמור וגם קנייה של מעט אוכל לדרך למחר. כנסיית סנט ניקולס - ממול אפשר לקנות מפת שבילים את הלילה הראשון העברנו ב- Kot Garden, מלון משפחתי קטן וחמוד. ממוקם בסמוך לספא המקומי, מספר דקות הליכה מהמרכז. בית פינתי ושקט, עטוף בגן עצי פרי שכעת עמוסים בכל טוב. בעלי המקום דוברים אנגלית "שבורה" אך אין בעיה לתקשר איתם ולהבין זה את זה עם מעט סבלנות. אנחנו משודרגים לחדר ענק וממוזג שיש בו כל מה שצריך בשביל לעבור את הלילה הראשון שלפני היציאה לטרק, כאשר שתי מרפסות חמודות משקיפות על הבוסתן ומשלימות את התמונה. נישא תפילה להצלחת הטרק! לפרק הבא - יום 1 שבעת האגמים בחזרה לאינדקס ימי הטרק #טרק #הרירילה #יומןמסע #טרקיםבבולגריה #שבעתהאגמים

היצר ההרפתקני שלי טמון כנראה בזרעים שנזרעו עוד בילדותי. כבר כילדה ממש צעירה אני זוכרת את המשיכה האדירה שלי לספרי מסע. שק הזכרונות שלי כולל כל כך הרבה תמונות שקשורות לשאיפה שלי לצאת מגבולות הארץ, לגלות עולמות חדשים ומרתקים, לחוות הרפתקאות ולטייל ברחבי העולם. תכף אמליץ כאן על הטופ-5 שלי, אבל לפני כן, תנו לי רגע להתרפק על כמה זכרונות שכנראה עיצבו בי את התשוקה לראות עולם. אני, בת 5 אולי, בחדר השינה הצנוע של הוריי בקיבוץ. בחדר זה, אחד משניים שהיוו את הבית כולו, ניצב גם שולחן העבודה של אחותי הגדולה. מעל השולחן מדפים, עליהם מונח אוסף הבובות שלה מכל העולם. אוסף מרהיב של בובות עם תלבושות אקזוטיות טיפוסיות. זוגות זוגות עמדו שם חיילי משמר בריטיים, רקדנים מוזהבים מתאילנד, זוג מקסיקני עם סומבררו גדול וזוג הולנדי בנעלי עץ מעוטרות. הכרתי כל בובה ובוב באוסף הזה, כל בדל תלבושת וכל מדינה אותה היא מאפיינת. הבובות בתמורה לקחו אותי במרחבי הדמיון למקומות רחוקים ובלתי מושגים. לא היתה מאושרת ממני כאשר אחותי איפשרה לי "ברוב טובה" לנקות אבק מהבובות ומהמדפים... ועוד באותו חדר שינה קטן, על אותו השולחן ממש, ניצב גלובוס. ולא סתם אחד, אלא כזה שגם מסתובב וגם מאיר! והנה אני, הקטנה, מחשיכה את החדר, מדליקה את הגלובוס וברגע אחד ניצת הקסם. האצבע הזעירה שלי מסובבת את הכדור, ובלי כל מאמץ אני מרחפת לי על פני יבשות, משייטת באוקיינוסים, ומדמיינת שעות נוספות הרים מושלגים, עמקים ירוקים ונהרות שוצפים. והיה גם אוסף הגלויות. אוסף שאותו התחילה אחותי ובשלב מסויים אחזתי אני במושכות והמשכתי לטפח. הגלויות היו מגיעות אל לוח המודעות של הקיבוץ. שלחו אותן מכרים שגרו מעבר לים וגם חברי קיבוץ ששפר מזלם והגיע תורם לנסוע אל מקומות עליהם יכולתי לקרוא רק באנציקלופדיה בריטניקה. מעדכנים את הנשארים מאחור במסעותיהם ובחוויותיהם המופלאות משם, הם שיגרו גלויות עם צילומים מרהיבים. את הגלויות שפג תוקפן הורדתי מלוח המודעות והן הועברו אחר כבוד לקופסת האוסף ההולכת ומתמלאת. שעות הייתי מדפדפת ועוברת עליהן, משננת נ.צדיקים ברחבי תבל. אותו אוסף, דרך אגב, נשמר אצלי שנים רבות, אך לפני מספר שנים נגנב ממחסן דירתנו. ואז הגיעו הספרים. אין ספק שמבחינתי לקחה את כולם בהליכה סדרת הספרים האהובה "ילדי העולם" שצולמה בידי חנה ריבקין-בריק וסופרה ברובה על ידי אסטריד לינדגרן ובתרגום לאה גולדברג. הספרים פתחו בפני חלונות אל עולמות שונים ורחוקים ובזכות הילדים שכיכבו בהם עבד הדמיון שלי שעות נוספות. דאגתי עם אלה קארי הילדה מלפלנד לטיפו הכלב, שיחקתי עם נוריקו סאן הילדה מיפן בבובות המיוחדות, התרגשתי עם דירק הילד מהולנד כשקיבל אופניים חדשים, התגנבתי עם סיאה הילדה מאפריקה בשקט בשקט אחרי אחיה הגדול, הלכתי לאיבוד עם נואי הילדה מתאילנד בשוק של בנגקוק, ועוד ועוד... יצר הקריאה והמסעות לא פג עם השנים. ולכן אספתי כאן המלצות על ספרי מסע. חלקם מלווים אותי מילדותי, אל אחרים התוודעתי במהלך הדרך. מדובר ברשימה אישית מאד שממנה הוצאו בהכרח לא מעט ספרים שאולי היו ראויים להיכלל בה. מה כן נכנס? ספרים שנגעו לליבי באופן העמוק ביותר, שעדיין – למרות השנים – אני עסוקה בתכנים, במסרים וברעיונות שהם מעלים. ספרים שיש בהם שאלות או קונפליקטים שכנראה נוגעים גם בחיי שלי. כאמור, אין רשימה זו מתיימרת להיות הרשימה ה"אידיאלית" או המומלצת ביותר לספרי מסע – אבל היא שלי ואני מעבירה אותה הלאה בשמחה ובאהבה. ההוביט או לשם ובחזרה ג'.ר.ר. טולקין כשהופיע גאנדלף הקוסם המהולל בביתו של בילבו באגינס ההוביט, ידעתי מיד שמזומנת לי הרפתקה שכמוה טרם חוויתי. בסיפור מסע מרתק ושנון נדחף ההוביט על ידי הקוסם לצאת ביחד עם חבורת גמדים למסע מסוכן ומאתגר במטרה לשחרר את ממלכתם העתיקה מעולו של דרקון נורא. במהלך המסע נדרש ההוביט המבולבל וחסר הישע להתמודד עם הרפתקאות מסמרות שיער, לגלות תושיה יוצאת דופן, ובאופן כללי לצאת מאזור הנוחות שלו (ושלי) ולהתעלות על פחדיו ועל נטייתו לביתיות ולחוסר-מעש. אם בתחילת העלילה נדמה היה שהוא יותר נטל על חבורת הגמדים מאשר עזר כנגדם, בהמשך הדרך מתגלות בו תכונות שגם הוא עצמו לא ידע כי הן קיימות בו. לקחתי איתי לדרך: כשאנטי-גיבור מגלה בעצמו כוחות ויכולות שהופכים אותו לבעל משמעות. הולכת רחוק שריל סטרייד ספר זה מתחקה אחר סיפורה האמיתי של שריל סטרייד, המתחילה לצעוד על שביל הרכס הפסיפי (PCT) בארה"ב כשכבר אין לה מה להפסיד יותר. חיי הנישואין שלה מפורקים, אמה מתה וחייה מתנהלים בכאוס גדול והרסני. היא מקבלת החלטה, שניתן לכנות אותה פזיזה, לצאת למסע של 1,700 ק"מ לבדה, ללא ניסיון קודם או ידע בהליכה מסוג זה. עקבתי אחרי הגיבורה במהלך המסע דרך מדבריות לוהטים, הרים מושלגים, יאוש, פחד וגם ניצוצות של תקווה. העלילה מתנהלת בשני קווים מקבילים שהראשון בהם מתאר את המסע הפיזי המפרך, ומנגד הקו השני מספר את סיפור המסע הפנימי שבו סטרייד מתמודדת עם עברה, עם הבדידות שהיא גוזרת על עצמה ועם הצורך להציל את עצמה. לקחתי איתי לדרך: לפעמים אין מנוס מלהגיע לתחתית בכדי להחליט להתחיל לטפס למעלה. עד קצה העולם ג'ון קראקאוור סיפור מסע טרגי ונוגע ללב שהולך על הקו הדק שבין סיפורת לספר עיון, בו יוצא העיתונאי ג'ון קראקאוור בעקבות סיפורו של כריסטופר מקנדלס. מקנדלס, סטודנט מבריק ובן למשפחה אמריקאית בורגנית, מסיים את הקולג' בהצטיינות. בניגוד למצופה – הוא בועט בכל המוסכמות, מניח הכל מאחוריו בשאט נפש, ובורח אל מה שיהפוך למסע הזוי ומטורף ברחבי ארה"ב. בטונדרה הקפואה של אלסקה הוא מתמקם באוטובוס נטוש ומנסה לחיות חיים אידיאליסטיים בתנאי מחיה קשים והרחק מהחברה המסואבת שנטש וממשפחתו המסוכסכת. כאשר הוא מנסה לחזור על עקבותיו הוא מגלה כי אין לו אפשרות לחצות את הנהר אשר עולה עתה על גדותיו, ושאין דרך חזרה. על יד גופתו נמצאו כתביו בהם תיעד את רעיונותיו, מחשבותיו ואורחות חייו. לקחתי איתי לדרך: למרות הסכנות, לעיתים המסע הוא הדרך היחידה אל עצמך. אהרון והעפרון הסגול קרוקט ג'ונסון ספר ילדים שבעיני מביא לידי שלמות את השילוב בין תמונה (במקרה זה איור) וטקסט. אהרון (הרולד בשפת המקור) לוקח את העפרון הסגול שלו ויוצא למסע בעקבות הירח. מכיוון שאין ירח בשמים, הוא ממהר לצייר אותו ולאחר מכן דרך שיוכל ללכת בה. כך, לאורך השביל, הוא בורא לעצמו עוד ועוד חוויות, ולמעשה עולם שלם, באמצעות העפרון. הוא משוטט בעולם שיצר, נתקל בקשיים, פחדים וריגושים ומאלתר פתרונות לבעיות שמוליד המסע המוזר. את הספר חזרתי וקראתי שוב ושוב כילדה, וכאם הקראתי לילדי עד שידעתי כל קו וכל מילה בעל פה. סיפור מופתי ואהוב. לקחתי איתי לדרך: לא להסס להשתמש בדמיון, סקרנות ויצירתיות בכדי ליצור עולם מופלא ומרתק. מסביב לעולם ב- 80 יום ז'ול וורן בספר ההרפתקאות הקלאסי יוצאים בעקבות התערבות כספית - פיליאס פוג הבריטי קר המזג ומשרתו הצרפתי פספרטו למסע סביב לעולם. הסיפור מקיף מדינות, תרבויות, ימים ויבשות, ומפגיש את הקוראים עם מצבים מסעירים ומכשולים אין-ספור. הזוג המוזר משתמש בכל כלי תחבורה אפשרי (לבד ממטוס – שטרם הומצא בעת כתיבת הספר...) בכדי להגיע בזמן ולזכות בהתערבות. במהלך 80 ימי המסע למדתי שעורים בגיאוגרפיה, טכנולוגיה, שלטון, תרבות, כלכלה, תקשורת ותחבורה של המאה התשע עשרה וליוויתי במתח את השניים בהתמודדויות מול קשיים והרפתקאות. לקחתי איתי לדרך: אין מקום שהוא רחוק מדי. במהלך כתיבת הפוסט הבנתי שלפעמים ספר מסע, גלויה ממקום רחוק, בובת אוסף או גלובוס מסתובב ומאיר - מספיקים בכדי להצית את הדמיון ולצאת לגלות יעדים רחוקים. דרך סיפורי מסע של אחרים – אמיתיים או יצירי דמיון – אפשר להיסחף ולהגיע למקומות שמעולם לא ביקרנו בהם (ואולי גם לא נגיע), ולחוות חוויות מרתקות ונועזות. לפחדנית-על שכמוני, זו אחת ההמצאות הכי נהדרות שנוצרו, וכך בביתי המוגן והנעים אני יושבת לי בניחותא ומפליגה בדמיון על פני יבשות וימים... מקווה שהרשימה הזו הצליחה להדליק גם אצלכם את פתיל ההרפתקנות ושתצאו למסעות מופלאים דרך הספרים. אשמח לשמוע מכם המלצות על ספרי מסע שאתם אהבתם. מוזמנים לשתף אותי ברשימה שלכם כאן למטה בתגובות. אם תרצו לצאת בעקבותיי למסעות נוספים, הפעם על-באמת – מוזמנים להרשם כאן לבלוג ותקבלו ממני עדכונים, סיפורי טיול ומסלולים בארץ ובעולם. בעז זלמנוביץ כתב המלצה על הספר "העולם הוא ספר פתוח" שמאגד כתבות מתוך מגזין "מסע אחר" שבו מתארים הכותבים מסעות בעקבות ספרים וסופרים. ליען נוסבאום כתבה בבלוג שלה "בדרכים" על ספרים ששווה לקחת אתכם לחופשה. נעה בר-נס מספרת על ספרי ילדים ועל מקומות רחוקים בבלוג ArtTerminal. #ספרימסע #ספריםמומלצים #אורהגזית #חלומותשמורים #זכרונותילדות

לבד - Me Myself and I Stories חם לי, ובשירותי הרייקסמוזיאום אני מנסה להיפרד משכבות לבוש, ומגלה לתדהמתי שיצאתי מהמלון ללא גרביים... נו שוין, מחליטה לחזור למלון ולהקדיש לגרדרובה שלי מחשבה מחודשת. אבל בחוץ נעים כל כך ואני מחילה לשוטט. השמש הנהדרת הוציאה את כולם מהחורים, ולעומת היום הראשון המושלג והיום השני הגשום - זה ממש שינוי דרמטי. אז אני נסחפת עם הזרם, עד שמחליטה לעזוב אותו ולהתמסר לרחובות הקטנים, הצדדיים והשקטים. "למה לבד?", זו השאלה שהפציעה כאשר סיפרתי על כוונתי לטוס לחו"ל לבד. אני חושבת שבתוך תוכי ידעתי שהתשובה האמיתית היא - סוג של מבחן עצמי. למרות שאני טיפוס מאד סוליסטי ועצמאי, תמיד הצהרתי שאני לא אוהבת לטייל לבד. אני נהנית לחלוק את החוויות במיידי ולקיים דיאלוג תוך כדי תנועה, להרגיש בטוחה שיש מישהו לידי. אבל לאחרונה גיליתי שמתחת ל"לא אוהבת" הזה מסתתר לו פחד מפני ה"איך אני אצליח להסתדר?" אם נגזור לשאלות משנה קטנות יותר, אפשר לחשוב על - ואם לא יבינו אותי? ואם אני לא אבין אותם? ומה אם לא אמצא את המלון? אתבלבל בדרך? לא אדע איך להגיע? ומה אני אעשה שם כל היום לבד? ואיך אעז לשבת לבד בבית קפה/מסעדה? ואם ארצה רק לחזור הביתה? ... טוב, הנקודה ברורה נכון? לשמחתי, השאלה "איך הבית יסתדר בלעדיי?" נחסכה ממני, הודות לבן זוג אולטרא מפרגן, וכמובן שנים של אימונים בהן כולם למדו איך להסתדר ביום בו לא אהיה כאן יותר (אבל זה כבר קשור לפולין ולא לאמסטרדם...). למה לבד אם אפשר ביחד? השאלה השניה שבה נתקלתי היתה "למה אמסטרדם?" כאן התשובה היתה קלה ונועדה למזער חוסר נוחות וחוסר בטחון הנובעים מהשאלות שלמעלה. תנאי סף שהצבתי היו - אירופה, טיסה ישירה, עיר, יעד מוכר שטיילתי בו בעבר ומקום שדוברים בו אנגלית טובה. שמתי את הפתקים בכובע, שלפתי פתק ויצא "אמסטרדם". אמסטרדם ענתה על כל הדרישות וכבר ביקרתי בה עם אחותי (אגלה שלאחר הביקור הנוכחי חזרתי אליה גם בשלישית...). וכך לחצתי enter, הרגעתי את עצמי שאם לא אסתדר - מקסימום אבלה 4 ימים בנתב"ג (או בסכיפהול), זינקתי על מרבד הקסמים והתעופפתי לדרך... יצא אמסטרדם לרציניים בלבד: Hotel Fita הוא אחד המלונות המקסימים והנעימים שיצא לי לשהות בהם בחו"ל. מלון קטן ומשפחתי, הממוקם באיזור נהדר ושקט ליד כיכר המוזיאונים, נמצא במרחק הליכה מכל מקום בעיר. צוות עובדים נפלא שמעניק שירות אדיב ומחייך. החדר היה מושלם. נקי, מחומם ומאובזר בכל מה שצריך, כולל מכונת קפה וקפסולות לשימוש חופשי. ולא פחות חשוב - ארוחת הבוקר צנועה וטעימה עם פנקייק אישי המוכן "על-המקום". מלון מומלץ בחום רב! שלג - Snow Stories האמת היא שחשדתי, אבל רק כשראיתי את הפנס - ידעתי בוודאות שהגעתי לנרניה. נרניה? אמסטרדם? חלום? כל כך קיוויתי שאזכה לשלג. זה לא ברור מאליו באמסטרדם, כי היא בהחלט לא "יעד שלג" אידיאלי, והלבן הלבן הזה ממש לא מובטח שיגיע. אך כשפקחתי את העיניים בבוקר הראשון שלי בעיר קידמו את פניי מראות מעולם אחר. השלג כיסה את העיר בשמיכה רכה ולבנה שהציצה אלי מכל אחד משלושת החלונות הענקיים של החדר שלי. חשבתי לעצמי שזוהי פתיחה מעולה לטיול הלבד שלי. התארגנתי במהירות ואחרי ארוחת הבוקר יצאתי לוונדלפארק, הנושק למלון, והמקום האידיאלי לחוות בו שלג באמסטרדם. צעדתי לי בשבילים הקפואים, מתלהבת מכמויות הרוכבים ובעלי הכלבים שהשלג לא הסיט אותם כהוא זה מסדר יומם הקבוע. כולם בפארק הלבן וגם אני. כמה נורמלי... כמה נורמלי מוקסמת מהלבן שעוטף אותי, לא יכולתי לבקש פתיחה יותר נהדרת, חגיגית ומלאת הוד. ההליכה ברגל הרגיעה אותי. הסדירה נשימה ופעימות לב. התרגלתי לקור, ללבד, לחופש המוחלט. לרציניים בלבד: פברואר הוא חודש קר מאד באמסטרדם, תירוץ נהדר בכדי להתחדש בנעליים שוות ובאביזרים חמימים ונעימים. לבוש טוב הוא חובה ויעשה את העבודה כאשר מסתובבים בחוץ. לעומת זאת בתוך המבנים מחומם מאד, ולכן מומלץ להתלבש בשיטת השכבות שתאפשר להשיל בקלות שכבות מיותרות בכניסה למוזיאונים, בתי קפה וכיוצא באלו. קולטורה - Culture Stories החורף הוא הזדמנות נהדרת לספוג קצת קולטורה. אמסטרדם משופעת במוזיאונים ובאמת היה לי קשה לבחור. עשיתי עבודת הכנה די טובה לפני, עם בנק אתרים שיצרתי ובו שלל תערוכות שעניינו אותי. כך יכולתי לבחור באופן מושכל בזמן אמת לפי החשק, מצב הרוח והכוח. פרט מתוך: Winterlandschap met ijsvermaak | Hendrick Avercamp רייקסמוזיאום (Rijksmuseum) המפורסם, הגדול והעשיר מבין המוזיאונים בעיר. דילגתי עליו בביקורי הקודם וחשבתי שכעת זה זמן טוב. גודלו מעט הרתיע אותי, וגם האיום על תורים אינסופיים. בכל זאת, שמתי נפשי בכפי (ועוד ביום א'...) ולשמחתי מצאתי שומר משועמם עומד לו בדד וממתין למבקרים שמאד שמח לקראתי. בחורף פותחים כאן משטח החלקה, עם "כסאות עזר" למתקשים לבד מהמאסט ההכרחי – משמר הלילה וגלריית התהילה המובילה אליו – תפס את עיני פרסום על התערוכה המתחלפת Chintz – Global Textile. שינץ היתה שיטת הדפסה על בדים שפותחה במזרח הרחוק. הבדים היפהפיים והצבעוניים יובאו לאירופה ונעשו אופנתיים ופופולאריים מאד - לבגדים, כיסויי מיטה וריפוד רהיטים. למרות שסימנתי לי במפה היכן התערוכה ולמרות שניסיתי להיעזר בשילוט ובמספר שומרים במקום – היה מאד קשה לאתר אותה. וכך שוטטתי לי לאט לאט ברחבי המוזיאון, בין חדריו וקומותיו, מתרשמת מהעבודות של המאסטרים הגדולים וגם של הפחות גדולים. מתפעלת מהעושר והעוצמה של מוצגים מתחומים שונים ולעיתים גם משונים. וכמובן - "משמר הלילה" שאי אפשר להתחמק ממנו. באופן מוזר ביותר גם כאן, למרות סוף השבוע, אני ורמברנדט באינטימיות (כמעט) מלאה. רק אני והוא (כמעט) | "משמר הלילה" לרמברנדט מכל המגוון הרב ריגשה אותי ביותר תערוכת רישומי מודלים, שנתרמו למוזיאון על ידי אגודת רמברנט ומוצגים שם כעת, כנראה באופן זמני. הניגוד שבין העושר האין סופי שכמעט קשה להכילו במוזיאון, לבין הצנעה של עבודות הרישום הקטנות והחד-גוניות היה מפעים ממש. עבודות נוגעות, אנושיות, כמעט מוכרות, נותנות תחושה של קרבה אלי, אל המציאות. המרגשות ביותר | רישומי מודל עירום נשי את תערוכת השינץ, שהיתה דלה מדי, חשוכה מדי ומאכזבת מבחינתי, גיליתי בסופו של דבר בפינה די נידחת ב"צד השני" של המוזיאון. כמה כיף ש"נאלצתי" לעבור דרך כה ארוכה ונהדרת בחפשי אחריה. שינץ - לא מה שחשבתי לרציניים בלבד: למרות הניסיון המוצלח שלי, לא הייתי בונה על "אין-תור" בכניסה. אם תכננתם להיכנס לרייקסמוזיאום - מומלץ מאד לרכוש כרטיסי כניסה מראש. מקסימום, אם לא יהיה תור, לא הפסדתם כלום – להיפך – רכישה באתר מוזילה את עלות הכניסה ביורו אחד! מוזיאון Moco לאמנות מודרנית כל העיר מלאה בפרסומות על התערוכה של Banksy, אמן הגרפיטי המפורסם. אותי דווקא עניינה יותר תערוכתו של האמן Daniel Arsham שמציגה באותו מקום. ארשם הוא אמן ניו-יורקי רב-תחומי המשלב בעבודותיו אמנות, ארכיטקטורה, ופרפורמנס. מהמעט שלמדתי הבנתי שמדובר בעבודות מרתקות. אז עם כל הכבוד לבנקסי, נכנסתי למוזיאון Moco בזכות ארשם... המוזיאון הקטן והאסתטי נמצא בכיכר המוזיאונים ומוצגות בו תערוכות של אמנות מודרנית. בשתי קומותיו הראשונות תערוכות מתחלפות, ובקומה העליונה מוצגים מאוסף המוזיאון. גן קטן וחמוד עם יצירות אמנות מקיף את הבניין. מציאות מתעתעת | עבודות של דניאל ארשם המוטיב החוזר בתערוכה Connecting Time הוא המציאות האלטרנטיבית הלא צפויה. ארשם מאתגר את התפיסות שלנו לגבי העולם המוכר, ונראה שהוא נהנה להשתמש בפרדוקסים. כך למשל, חומרים שאמורים בתודעתנו להיות מוצקים - הופכים לגמישים, מוצרי הייטק מוגשים לצופה כמוצגים ארכיאולוגיים וכך הלאה. האמן עיוור צבעים ולכן מעדיף להתמקד בקו, בטקסטורה ובחומר וליצור על הסקאלה של לבן-אפור-שחור. מישהו אמר "פומפיי"? | עבודה של דניאל ארשם לרציניים בלבד: בעבר שימש מבנה המוזיאון בית מגורים ועל כן החללים שבו קטנים למדי – חוויה שהופכת את הסיור למעט צפוף כאשר נמצאים יותר מ- 3-4 אנשים בחדר בו זמנית. רצוי לכן להימנע משעות העומס. עוד כדאי לדעת כי זהו המקום היחיד בו גבו ממני תשלום על הפקדת התיק והמעיל במלתחה. רק אומרת... מוזיאון הצילום Foam מוזיאון Foam מוקדש לאמנות הצילום ומציג תערוכות מתחלפות בנושאים שונים. בדרך כלל מוצגת בו תערוכה אחת מרכזית ומסביבה עוד מספר תערוכות קטנות מסוגות צילום שונות. זכיתי לבקר בתערוכת צילומים נפלאה בנושא אוכל, שכשמה - "Feast for the Eyes" – היתה חגיגה לעיניים. בתערוכה הוצגה היסטוריה עשירה של צילום אוכל שנגעה בנושאים של טבע דומם, קהילות הנוצרות סביב אוכל וסביב השולחן וכן הומור ומשחק באוכל. בהחלט תערוכה שפתחה את התיאבון... חגיגה לעיניים כפי שהובטח, במקביל לתערוכת צילומי האוכל מוצגות עוד מספר תערוכות צנועות ב"פריפריה" של המוזיאון, אך תערוכת האוכל לקחה בגדול והיתה חוויה של ממש. פינה בתערוכת: Foam Talent 2019 לרציניים בלבד: שימו לב שלמוזיאון חלק נוסף המכונה "Next Door", וממוקם בבניין אחר בהמשך הרחוב. משום מה אף אחד לא טורח להפנות לשם את המבקרים. מחיר כרטיס הכניסה לחלק הנוסף כלול בכרטיס המוזיאון. רחובות - Streets Stories ההמלצה אולי הכי טובה שאני יכולה לתת, בטח למי שמגיע לאמסטרדם בפעם הראשונה, היא לקנות נעליים מעולות ופשוט לשוטט ברחובות. נשבעת שאת הסוס הזה צילמתי גם בפעם הקודמת שלי בעיר יש משהו מעט מתעתע באמסטרדם, בעיקר באזור המכונה "קשת התעלות". לי לפחות – הכל נראה דומה. הבתים החומים עם הגמלונים היפים, הגשרים, התעלות. אפילו השחפים נראים שבקעו מאותה הביצה. באין לי חבר ורע, נחלץ לעזרתי ידידי הטוב גוגל מפס שסייע לי בהתמצאות. הכל דומה כל כך אם מרחיקים מעט לכיוון שכונת יורדאן, מפת המציאות מתבהרת מעט, וגם זוכים להמון פינות חמד נחבאות וקסומות. ביום ראשון הרוב סגור, ובכל זאת - יפה! בערב, האור עולה בחלונות והבתים נראים אף יותר בובתיים מאשר בשעות היום. אני חולפת על פניהם ומהרהרת, מיהם ברי המזל שזכו לגור בבתים נהדרים שכאלה? שאלה... כשאור דולק בחלונך אמסטרדם נראית טוב גם בחורף, כאשר היא יותר "חומה" ופחות עליזה וצבעונית מיתר עונות השנה. אפילו בשחור לבן היא מקסימה! אז מה אני אומרת בעצם? אם הגעתם בחורף אל תהססו להוציא את האף מהמקומות הסגורים וצאו לשיטוט. הרימו את העיניים מהמדרכה. יש סיכוי שתגלו הפתעות. יפה בכל הצבעים וינטג' - Vintage Stories כאשר סיפרתי לחברתי רחלי, בעלת רקעתיק - טיולי וינטג' בהולנד, שאני מגיעה לאמסטרדם – מיד קבענו לנו דייט. עד בואי היתה רחלי חברה וירטואלית שחלקה איתי אהבה משותפת לוינטג', לטיולים ולבלוגינג. יש לציין שהיא אחת הנחמדות והנעימות שמצאתי ברשת ו"סיפחתי" לעצמי בשמחה גדולה. בשבילי זו היתה הזדמנות לפגוש אותה פנים אל פנים ולבלות בחברתה חצי יום מקסים. היום הסגרירי והרטוב שנפל בחלקנו לא רק שלא עצר אותנו, הוא אף הוסיף לאווירה ולמראות שנשקפו מחלון המכונית. באווירה סגרירית כבר סיפרתי פעם על עבודתי בשוק הפשפשים של חיפה. זאת היתה תקופה מקסימה שמעוררת בי זכרונות טובים. אהבתי את המגע עם החפצים שמסתירים סיפור והיסטוריה, שמעוררים את הדמיון ואת חוש האסתטיקה. חנויות הוינטג' בהן שוטטנו בהולנד לא דמו למה שזכרתי מהשוק המקומי שלנו. היה בהן אור אחר, צבעים שונים וניחוח עמוק ומסתורי. מצאתי בהן פריטים שלא פגשתי מעולם בחנויות בישראל (ואולי טוב שכך...) כמו פוחלצים, קרני איילים (חוסכת מכם את התמונה שרחלי צילמה אותי משתטה עם קרניים על הראש), פרוות אמיתיות, אביזרי סקי ושלג וכלים מעניינים שאין לי מושג מה תפקידם. קרניים זה שיא האופנה כאן כך שוטטנו לנו בין כפרים גשומים וכבישים צרים, חנויות נהדרות עם פריטים שאת כולם רציתי לעצמי ובתי קפה עם אווירה משובחת ואוכל מחמם ומנחם. קנינו, פטפטנו, נהננו מאד ונפרדנו בידיעה שבטוח נפגש שוב. נקלענו למפגש מועדון הברידג' המקומי לרציניים בלבד: רחלי מדריכה טיולי וינטג' ברחבי הולנד. יש לה ידע מעמיק בוינטג' בפרט ובהיסטוריה הולנדית בכלל. היא חולקת מידע בכיף ומובילה למקומות מעניינים שאינם נמצאים על מסלול הטיולים הרגיל. אם מחפשים חוויה מיוחדת – שווה ליצור עמה קשר. חפצים שמסתירים סיפור והיסטוריה רכבת - Train Stories הפגישה עם רחלי העמידה אותי באתגר חדש ומתחה לי עוד קצת את חבלי האומץ. וכך מצאתי עצמי קובעת איתה מחוץ לאמסטרדם! המפגש המרוחק הצריך ממני תעוזות נפש ויכולות-על, שכללו בעיקר... להגיע מאמסטרדם לבדי ברכבת, ובסופו של יום לחזור. טוב, ברור שהתברר שזה ממש קלי קלות, אבל על הדרך, ניצלתי את הזמן ותפסתי כמה סיפורים קטנים ויפים לאלבום התמונות שלי. סיפורים לאלבום התמונות משהו לאכול- Food and Drinks Stories למרות שביקרתי בתערוכת צילומי אוכל וישבתי המון בבתי קפה (כן, התגברתי גם על העניין הזה...), אני ממש לא בררנית גדולה ושורדת היטב עם "מה שיש". בדרך כלל גם לא מצלמת את המנות שנוחתות על השולחן – אלא פשוט אוכלת אותן בתאבון. ובכל זאת, הנה שלוש המלצות על מקומות שווים שישבתי בהם: וילג' בייגלס - Village Bagels – בית קפה פינתי על תעלת Prinsengracht, המתמחה בבייגלים. נקלעתי אליו בדיוק כשהחל לרדת שלג והטעמים שהתערבבו עם המראות בפנים ובחוץ היו מושלמים. הבייגלים המעולים נאפים במקום ומוגשים עם תוספות לבחירה. בחרתי לי בייגל עם מוצרלה, פסטו וירקות בתוספת קפוצ'ינו ענק. הכל טרי, הקפה נפלא, בחוץ שלג ובפנים חמים ונעים. השירות לבבי ומחוייך והמוסיקה גם. הכי שווה לתפוס מקום על יד החלון ולהציץ החוצה. אז ישבתי לי ותהיתי בין ביס לביס כמה זמן "מותר לי" לתפוס כאן מקום בתמורה לבייגל וקפוצ'ינו? כתובת: Vijzelstraat 137 הכי כיף לשבת ליד החלון ווינקל 43 - Winkel 43 – בית קפה שקנה את שמו הטוב בזכות עוגת התפוחים המפורסמת שלו. ואכן, עוגת התפוחים והשוקו החם שווים כל רגע - מנת קלוריות שתספיק לי לכל השבועות הקרובים. תאווה אמיתית! במזג אוויר נעים, כדאי לשבת בחוץ. אמנם השולחנות הגדולים עם שיק של חדר-אוכל בקיבוץ, ואני זוכה לשכנים מגוונים - אבל גם זה חלק מהאווירה... כבר המלצתי עליו בעבר, אבל הגעתי שוב, אז ממליצה שוב. כתובת: Noordermarkt 43 שווים כל רגע פסטה פקטורי - Pasta Factory – מסעדה איטלקית שמגישה פסטות, פוקאצ'ות, מרקים, סלטים וקינוחים. האווירה במקום אפלולית ונעימה. כל מה שהזמנתי היה טעים והוגש בנדיבות וברוחב לב. פתרון נהדר לצמחונים וגם לאלה שלא. למסעדה שני סניפים במרכז העיר. אני אכלתי בזה הנמצא בכתובת: Muntplein 7 אפלולית ונעימה אז מה בעצם עשיתי באמסטרדם לבד? הסתובבתי ברחובות, ביקרתי במוזיאונים, התיידדתי עם גוגל מפס, השתעשעתי בשלג, לבשתי והורדתי את המעיל-צעיף-כפפות איזה 1000 פעם, ישבתי בבתי קפה, לא ספרתי קלוריות, התבאסתי שלא יכולתי לחלוק את החדר המעולה שקיבלתי עם בן זוגי האהוב, אכלתי כל יום פנקייק אישי בארוחת הבוקר, נפגשתי עם שלושה חברים מקסימים מהעבר הרחוק והקרוב, עצרתי לצלם שוב ושוב, הייתי לבד אבל לא בודדה, נשמתי... ובסך הכל – עשיתי חיים משוגעים. לבד. פרט מהביתן האסייתי | רייקסמוזיאום על אמסטרדם בסתיו כתבתי כאן ובפנים עוד המלצות על דברים מעניינים לעשות ולראות. על טיול נוסף באמסטרדם, הפעם עם הדור הצעיר כתבתי כאן. על טיולים עירוניים נוספים שעשיתי, בעיקר באירופה אך לא רק, כתבתי כאן. כאן הכנתי וריכזתי עבורכם מסלולי טיול להורדה והדפסה. מוזמנים להיעזר בהם. אם אהבתם את הפוסט - מוזמנים לשתף אותו הלאה, להשאיר לי תגובה למטה, לכתוב אלי ולהצטרף לרשימת המנויים של הבלוג דרך קוביית ההרשמה. מבטיחה לקרוא ולהשיב :) גם אחרי הפעם השניה שלי בעיר יצאתי בתחושה שלאמסטרדם יש עוד הרבה מה להציע, ואני כבר מחכה להגשים את החלום הבא שלי... #טיוללבדבחול #אמסטרדם #חלומותשמורים #אורהגזית #טיולחורף #אמסטרדםבחורף #אמסטרדםהמלצות

ירדתי מהאוטובוס ואני צועדת כעת במורד הרחוב, תרה בעיני אחר אחד מתבליטי הקיר שיצר גרשון קניספל לכבוד שחרור העיר חיפה. 'אפשר לצלם בבקשה?', אני שואלת את בעל חנות המצברים הנשען על המשקוף, חציו בפנים חציו בחוץ, מתחמם בשמש החורפית הנעימה. על הקיר החיצוני של חנותו ניצבת היצירה אותה אני מחפשת. 'בטח!', הוא עונה, ומיד מחזיר בשאלה: 'ומה את מחפשת כאן?', והשיחה קולחת כאילו מעצמה. הוא מספר לי איך פרצו בחורינו הגיבורים את הדרך מחיפה לעמקים בשנת תש"ח, מצביע לכאן ולשם, מתבל בסיפורים מילדותו, משבח אותי על שאני (עדיין) מתעניינת ומתבוננת מסביב 'ולא כמו כל האחרים שתמיד עם העיניים בטלפון', ומראה לי את הדבר המרתק באמת – על הבניין הסמוך עוד ניכרים סימני הירי מאז! זהו, אני את שלי עשיתי להיום. גיליתי נ.צ. חדש - היצירה אפילו במצב שימור טוב מאד, ושמעתי סיפורים מלא הטנא רב פאר. שחרור חיפה עוד ניכר על הקירות (תבליט לציון שחרור חיפה | גרשון קניספל) מה שפתח לי את הצ'אקרות הוא הפוסט המצויין שכתבה ינינה זסלבסקי אפק על ארכיטקטורה ואמנות סובייטית ברחובות אוזבקיסטן. היא מספרת בו על פסיפסי ענק עם מוטיבים סובייטיים המעטרים את הבניינים בערים האוזבקיות. ואני, מהיכרותי עם המקום בו אני חיה, חשבתי לעצמי שלא חייבים להגיע עד אוזבקיסטן. הרי כאן, בחיפה, גם לנו יש מכל הטוב הזה. אז יצאתי למסע קטן – בעקבות אמנות הקיר החיפאית. מי מכיר את אמנות הקיר? אמנות הקיר - היא אמנות המעטרת קירות מבנים. כמו אמנות הרחוב, היא מתקיימת במרחב הציבורי ומקשטת אותו. אך בשונה מאמנות הרחוב, שהביטוי הכי פופולרי ומוכר שלה הוא גרפיטי ואופייה חתרני ואפילו אנטי-ממסדי, אמנות הקיר היא אמנות ממוסדת, מוזמנת, מתוכננת, מחנכת במקרים מסויימים ואפשר אף לומר שהיא "אמנות מיושבת". ככל שהעמקתי, גיליתי כי חיפה תפסה מקום מרכזי בסצינת אמנות הקיר בישראל, שפרחה החל משנות ה- 50 ועד אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. על המפנה שחל בשנות ה- 70 כתבתי כאן. אמנות קיר ואמנות רחוב חיות בשלום זו לצד זו (מימין: תבליט לציון שחרור חיפה | גרשון קניספל; משמאל: גרפיטי של EREZOO) אז בואו נתחיל... בשנות ה- 50 של המאה הקודמת התייצבה מדינת ישראל מול דילמות כלכליות וחברתיות לא פשוטות, שלא רק שלא ריפו את ידיה, נראה אף שההיפך הוא הנכון. רוח אופטימית שרתה על המדינה הצעירה ששאבה את כוחה מההישגים בתחומי החיים השונים, והגבירה את תחושות הקולקטיב והממלכתיות הישראלית. תחושות אלו באו לידי ביטוי גם בסוגות האמנות השונות, ובתוכן אמנות הקיר. חברתיות, פשטות ואחדות (תחריט על שיש | גרשון קניספל) אמנות הקיר בשנים אלו אופיינה במוטיבים הלקוחים מההווי הקיבוצי הסוציאליסטי, עבודת האדמה והתעשייה, קיבוץ הגלויות והפרחת השממה. הפורמט גדול המימדים שילב הן אמירה אישית והן מטרות ציבוריות דידקטיות, והשתמש בשפה של סמלים פיגורטיביים ששיקפו ערכים של חברתיות, פשטות ואחדות. עבודה והפרחת השממה (אריחי קרמיקה צבעונית | מרסל ינקו ואיצ'ה ממבוש) שילובה של אמנות הקיר בתכנון הארכיטקטוני הכתיב אמנם תלות בין האמן לממסד, אך מגמה זו תאמה את רוח הדברים הכללית ואת העובדה כי חלק גדול מהאמנים ינק מזרם הריאליזם החברתי, שהתבסס ברוסיה ולאחר מכן בברית המועצות. סגנון אמנותי זה ניסה לקדם מטרות פוליטיות על ידי דימויים אוטופיים מלאי אופטימיות שתיארו את האדם העובד, החסון והשמח, ואת החברה הצופה אל העתיד. אחד הערכים שעמד לנגד עיני האמן היה השתלבותו בחברה ובקולקטיב, כמו גם הורדת האמנות ממגדל השן אל העם. אמנות הקיר סיפקה את הפורמט בו יכלו האמנים להתערות הלכה למעשה ברחוב. חסונים ושמחים (דמויות בפעילות ספורטיבית, תבליט בטון | רודא ריילינגר) חלק גדול מהאמנים שיצרו בישראל היו ציירים ו/או פסלים ואמנות הקיר לא היתה עיסוקם המרכזי. הם "נשאבו" אליה מכורח המציאות. אם בתחילת הדרך סבלה אמנות הקיר לא אחת מחוסר בידע הנדרש לביצוע עבודות מונומנטליות המשתלבות בתכנון הבניין והעיר, הרי שמהר מאד נמצאו לא מעט אמנים שלמדו את התחום ואף התמחו בו. הטכניקות והחומרים בהם השתמשו היו מגוונים - החל מטכניקות "שטוחות" יחסית כמו ציור, תחריט וסגרפיטו, דרך פסיפס ועד לתבליטים ופסלי קיר מחומרים כמו קרמיקה, מתכת, עץ, זכוכית, שיש ועוד. עבודות מונומנטליות המשתלבות בתכנון העיר (למעלה: "אתחלתא דגאולה" | ישראל רובינשטיין; למטה: תבליט לא חתום) יוצאת מהמחשב אל הרחוב במסע שלי לגילוי אמנות הקיר במרחב הציבורי של חיפה, מצאתי מעל 40 יצירות, עליהן חתומים כ- 20 אמנים ואמניות (חלקן אינו חתום). חיפשתי ברשת, אחרות דליתי מזכרון ומידע אישי, וכמה אף התגלו לי תוך כדי תנועה. בפוסט הזה איני מתיימרת להקיף את כולן. אני מבקשת לפתוח חלון מקומי ולאפשר הצצה, לגעת ולהזכיר חלק מהעבודות ומהאמנים שיצרו אותן. עבור אלה שרוצים קצת יותר ולאוהבי הז'אנר – הכנתי מפה מפורטת עם הנקודות בהן אפשר למצוא חלק גדול מהיצירות הקיימות כיום בעיר. מרבית היצירות המופיעות במפה ממוקמות על גבי קירות חיצוניים, ולפיכך הנגישות לקהל הרחב נתונה בכל עת. יחד עם זאת, חלק מהיצירות המופיעות במפנה נמצאות בתוך מבני ציבור שונים, כך לדוגמא בתחנות הכרמלית, בקמפוס הטכניון, בבית החייל ועוד - ומומלץ לפני ההגעה לבדוק שעות פתיחת המבנה והאם הביקור דורש תיאום מוקדם. בלחיצה על כל נקודה במפה תפתח חלונית עם כתובת היצירה, צילום שלה, ופרטים כמו אמן, שנה חומר, ופרטים נוספים שהצלחתי ללקט עליה. על תוכן העבודות למדתי לא מעט מהרשת, אך גם מהתבוננות מוקפדת ביצירה בשטח. גיליתי כי ניתן ללמוד למשל מחומר, מגודל היצירה ומסגנונה. גם חתימת האמן, השנה החרוטה עליה ולעיתים המלל שנוסף עליה, או לצידה בלוח נפרד - מוסיפים נדבכי ידע. מיקום היצירה מלמד גם הוא על חשיבות המקום או המבנה עליו בחרו להציב אותה. את רשימת היצירות ליקטתי ממש בפינצטה, אחת-אחת. לאחר ש"הנחתי" את כל הנקודות על המפה, יצאתי לשטח – מצויידת במצלמה, מפה, דפים עם הערות שרשמתי לעצמי, ובחלק מהמפעמים מלווה בשותפי הסוד שלי. כשהגעתי, הסתבר, לאכזבתי, לא פעם שהיצירה במצב רעוע מאד, בחלק מהמקרים אף הוסרה ואינה קיימת יותר. חלק מהיצירות במצב רעוע מאד (נגנים, תבליט מתכת | מרדכי גומפל) כך למשל קראתי על פסיפס בחזית בית ברחוב ווטסון עליו חתומים גרשון קניספל ותלמידי אורט. בבואי למקום התברר לי כי היצירה איננה. משיחותיי עם דיירת בבניין הבנתי כי העבודה המקורית היתה במצב שאינו ניתן לשימור ואף סיכנה את דרי הבית כאשר חלקים ממנה החלו לנשור. יצירות אחרות של קניספל שהוצעו לדיירים כחלופה לא הניחו את דעתם, ולבסוף בחרו בחברה המתמחה בעיטור מבנים שהציעה להם חלופה משלה. במקומות אחרים לא היה את מי לשאול ולא הצלחתי להתחקות אחר האמנות שנעלמה. שלושה תבליטים | גרשון קניספל גרשון תעשה לי פסל המלך הבלתי מעורער של אמנות הקיר בחיפה היה כנראה האמן גרשון קניספל. יצירותיו שולטות במרחב העירוני החיפאי גם כיום. העבודות המפורסמות והמונומנטליות ביותר הן זו המתנוססת על גשר פז ואחרת על היכל הספורט ברוממה. לצידן מספר יצירות לציון שחרור העיר חיפה, הממוקמות בנקודות ציון בהן התרחשו מפנים כאלה ואחרים בעלילה במלחמת השחרור. בעיר פזורות גם מספר עבודות אישיות יותר שיצר, כמו זו המעטרת את הכניסה למקום מגוריו בכרמל למשל. "אם ותינוקה" (גרשון קניספל | תבליט קרמיקה בכניסה לביתו) קניספל היה צייר ופסל שהשתייך לזרם הריאליזם החברתי באמנות הישראלית וחלק את חייו בין ישראל וברזיל. יצירתו זכתה להכרה לאומית ובינלאומית, הוא עצמו זכה בפרסים רבים ועשרות מעבודותיו מעטרות מרחבים ציבוריים בארץ ומעבר לים. לאמן היו יחסים מורכבים ואמביוולנטיים עם עירו, חיפה. מחד שימש כיועץ האמנותי של העירייה במשך כשלושה עשורים. מאידך טען שאין העירייה מתייחסת באופן הראוי ליצירותיו ואף תבע אותה (וזכה בתביעה) במקרה אחד. בשנים בהן שימש כיועץ אמנותי מוקמו יצירות רבות שלו ברחבי העיר, דבר שהביא עליו ביקורת שאינה מחמיאה. כנראה שדמותו הצבעונית ונטייתו לנון-קונפורמיזם יצרו סביבו לא מעט סיפורים, שלעיתים גולשים לכדי רכילות, המהדהדים ברחבי העיר עד היום. על כל פנים, עד סוף ימיו הוא הלך מחיפה וחזר אליה, וגם כיום עבודותיו ממשיכות לייפות את בנייניה. יצירות רבות של קניספל הוצבו ברחבי העיר השלם גדול מסך חלקיו הפסיפסים האוזבקיים מהפוסט של ינינה הציתו בי את הניצוץ, ובחיפה, כך מסתבר, יש לא מעט עבודות פסיפס נהדרות, רובן משומרות במצב טוב. האמן המזוהה ביותר אולי עם עבודות המוזאיקה הקירונית בישראל הוא הפסל והצייר מרדכי גומפל. הוא החל ליצור בפסיפס באמצע המאה הקודמת, לאחר שלמד שחזור פסיפסים באיטליה. את עבודותיו יצר בעבודה ידנית והשתמש באבן מקומית, מלאכת מחשבת. גומפל האמין בהשפעת האמנות על הסביבה, וכפועל יוצא מכך בשילוב של האמנות במרחב הציבורי. שתי עבודות משותפות שלו ושל זוגתו, מרים גומפל, "אברהם יורד מצריימה" ו"עקדת יצחק" מעטרות עד היום את הכניסות למעבר התת קרקעי העובר מתחת לרחוב בלפור. "אברהם יורד מצריימה" ו"עקדת יצחק" (פסיפס | מרים ומרדכי גומפל) עבודות פסיפס נוספות שהשתמרו בחיפה הן מבית היוצר של ישראל רובינשטיין ושל עמנואל סלע – גם הם מהאמנים החשובים שיצרו כאן במחצית השניה של המאה ה- 20. רובינשטיין עלה ארצה כחלוץ ועסק בעבודות נדרשות כבניה וסלילת כבישים, ותוך כך החל לעסוק באמנות ובעיטור מבנים, עסק ברפאות פסיפסים עתיקים והיה מחלוצי אמני הפסיפס בארץ. אני אוהבת מאד את עבודת האריחים היפה, המוצנעת בין שני גרמי מדרגות, שיצר לזכר שמואל איצקוביץ מראשוני בוניה של שכונת הדר. שחפים לבנים על רקע טורקיז מרחפים מעל ברזיה שלא זכור לי שאי פעם יצאו ממנה מים... עבודה יפה ומוצנעת (אריחי קרמיקה מצויירים | ישראל רובינשטיין) פסיפס עצום מימדים של עמנואל סלע מעטר עד היום את חזית קולנוע רון ז"ל. בבית הקולנוע הזה עוד הספקתי לראות סרטים באמצע שנות ה- 80, רגע לפני שרשתות בתי הקולנוע בקניונים סגרו על האולמות העצמאיים באופן סופי. כשלבתי הקולנוע הפרטיים היתה עדנה (פסיפס | עמנואל סלע) אחת היצירות הנפלאות והמרגשות שגיליתי (בצעידתנו ב"שביל חיפה" - טרק עירוני עליו כתבתי כאן) הן שלוש מוזאיקות המעטרות כניסה לשלושה חדרי מדרגות של בניינים סמוכים. בניינים אלה נבנו על ידי שיכון עובדים בשנת 1965 עבור מורים ונקראו "מעונות המורים" א', ב', ו- ג'. כיום משמשים המבנים כבנייני מגורים רגילים. ביצירות שובצו אבנים יחסית גדולות לאלו שאנו מכירים מפסיפסים אחרים, אשר יוצרות יחד מוטיבים מן הטבע - זוגות בעלי חיים. למרות הזמן שעבר הן משומרות במצב מעולה, אולי בשל העובדה שהן נמצאות בכניסה לחדרי מדרגות ומוגנות מפגעי מזג האוויר והזמן. מוזאיקות מרגשות ושמורות היטב (מעונות המורים שיכון עובדים, ללא חתימה) לרציניים בלבד: אם הגעתם לבקר במוזאיקות של מעונות המורים, אל תתעצלו והציצו פנימה גם אל חדרי המדרגות עצמם. יפתח בפניכם עולם נפלא של ארכיטקטורה מלאכת מחשבת שכבר קשה למצוא. מדרגות ספירליות יובילו את המבט שלכם למטה וגם למעלה במשושה מושלם המסתיים בחלקו העליון בחלון אור. עם חלון כזה מי בכלל צריך חשמל? ... חיפה וגם... טבריה לא פעם הבחנתי כי חיפה עצמה - משמשת כמוטיב מרכזי ביצירות. דוגמא לכך אפשר לראות באחת העבודות המעניינות הנמצאת בתחנת הדלק סונול ברחוב ברוולד. האמן יושקו פינצי, בהומור נהדר, יצר תבליט שבו מרוכזים בערבוביה אחת משאבות, תחנות סונול ומשאיות דלק לצד סמלי העיר – ביניהם סמל העירייה, הרכבל המפורסם, כיפת הזהב של מקדש הבהאיים וכמובן - הים העוטף בגליו את היצירה כולה. לצערי מצב העבודה רעוע ביותר. הים עוטף בגליו את היצירה כולה (תבליט בתחנת הדלק "סונול" | יושקו פינצי) גם בתבליט המתכת המצוי על בית ההסתדרות הישן בשכונת הדר, בחר האמן מרדכי גומפל לשלב את הים כמוטיב מרכזי המסמל את חיפה, לצד התעשייה, החקלאות והבניין המרמזים להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. ים, תעשיה, חקלאות ושושנת הרוחות (תבליט מתכת בית ההסתדרות |מרדכי גומפל) אמנים נוספים בחרו לשלב נושאים חיפאיים בעבודותיהם. כך למשל בשטיח הקיר הקרמי של האמנית אהובה שרמן מופיעים מגדלור, ים וסירות. בתחתית אחת מעבודותיו של קניספל משולב המשפט: "לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ, וּמִנֶּגֶד לוֹ – כֹּחַל-הַיָּם" מתוך שירה של רחל המשוררת. זאת כמובן בנוסף לתבליטים שיצר במיוחד עבור ציוני הדרך לשחרור העיר חיפה שהוזכרו כבר קודם לכן. שורה משיר, סירה ומגדלור (מימין: שטיח קרמי | אהובה שרמן; משמאל: תבליט | גרשון קניספל)) מפתיע היה לגלות כי אחד התבליטים הצבעוניים והיפים שיצר האמן עמוס ישכיל, עניינו בכלל טבריה, או ליתר דיוק - חמי טבריה. מה לתבליט של טבריה בחיפה? יתכן וניתן לתלות את התשלובת המוזרה בכך שהעבודה נוצרה בסוף שנות החמישים, בהן עקר האמן מחיפה, בה נולד גדל וחי, ועבר להתגורר בטבריה. מיקומה של העבודה - על הדרך הראשית דאז מחיפה צפונה - מרמז אולי על כך ששימשה כ"כרזת פרסומת" או כקריאה ליוצאים מחיפה צפונה להגיע ל"אטרקציה הטבריינית". פרסומת לחמי טבריה (תבליט טיח צבעוני | עמוס ישכיל) אז מה חדש בחיפה? פריחתה של אמנות הקיר, בישראל בכלל ובחיפה בפרט, לא האריכה ימים. היו לה כ- 15 שנות שיא, ולאחר מכן דעך הז'אנר. אולם דווקא בשנים האחרונות נעשו מספר פרוייקטים יפים בעיר, לא בניסיון להחזיר אמנם עטרה ליושנה, אך לפחות שניים מהם ראויים לציון בפוסט שכזה. אחת היצירות המלבבות והצבעוניות היא פסיפס קהילתי הנקרא בשם "השלם גדול מסך חלקיו". את הפסיפס יצרו ילדי והורי "גן שיר" בהנחיית האמן אריק כלפון. כלפון הוא אמן הדפס ופסיפס המתמחה, בין השאר, בשיתוף הקהילה במיזמים אמנותיים. הוא משווה בין אבני הפסיפס המשתלבות זו בזו ויוצרות שלמות אמנותית לבין הפסיפס האנושי אשר באמצעות יצירה משותפת מוליד חוויה אנושית עמוקה. הפסיפס, לטעמו, הוא ההשתקפות האמנותית של חווית היצירה האנושית הזו. פסיפס מוליד חוויה אנושית (פסיפס | הורי וילדי גן שיר בהנחיית אריק כלפון) לרציניים בלבד: מול הפסיפס "השלם גדול מסך חלקיו", מעבר לכביש, בכתובת שדרות הציונות 114 תמצאו כניסה לגן פסלים קסום, שקט ומרושת בשבילים ירוקים. בגן 29 פסלי ברונזה נהדרים של האמנית אורסולה מלבין. מהגן תזכו גם לאחת מתצפיות הנוף הנפלאות של חיפה. לא לפספס! כניסה נוספת אל גן הפסלים נמצאת ברחוב 2 בנובמבר. מיזם נהדר נוסף שראוי להזכיר כאן הוא "מוזיאון ללא קירות" – מסלול אמנות בשכונת ואדי ניסנאס. במיזם, שהוקם באמצע שנות ה- 90 ומתפתח עד היום, מוצגות לקהל הרחב עבודות אמנות, כאשר רחובות השכונה משמשים כחלל תצוגה פתוח. היצירות, חלקן בתצוגת קבע ואחרות מתחלפות, עוסקות בסובלנות, קידום השיח הערבי-יהודי והרב תרבותי ובמורשת השכונה. הן ממוקמות במרחב הציבורי-שכונתי על קירות, גגות הבתים, בחצרות ובשטחים הציבוריים, אשר משמשים עבורן כמרחב מוזיאלי. באתר המיזם תמצאו את מפת המסלול עליו ממוקמות העבודות. פרט מיצירה ב"מוזיאון ללא קירות" - ואדי ניסנאס מסע הגילויים שלי נמשך על פני ימים שהתארכו לשבועות וחודשים. בכל פעם התקדמתי צעד אחד קטן קדימה. איסוף החומר, לימודו וארגונו על הדף היתה משימה מורכבת ומרתקת מאין כמוה. כך גם ההתעקשות שלי להגיע לכל נקודה בשטח, לבדוק אם היצירה עודנה קיימת ומה מצבה, וכמובן לצלם ולהנציח את כל הפרטים שאפשר ללמוד עליה מהתבוננות. עם הזמן הנדבכים נבנו זה על גבי זה וקצרה היריעה בפוסט זה מלהזכיר את כל ההרפתקאות והעבודות שפגשתי בדרך. אם הצלחת להדליק אצלכם את הזיק ולצאת בעקבותיי ובעקבות היצירות הנפלאות – היכנסו למפה וצאו לטייל. כל העבודות שפגשתי בדרך נמצאות עליה. אם תרצו להעמיק - מוזמנים לקרוא את הפוסט שכתבתי על המפנה שחל באמנות הקיר בשנות ה- 70, וגם להצטרף אלי לסיורים שאני מובילה בנושא. המועדים לסיור מתפרסמים מעת לעת כאן. ולסיום - הכנתי גם סרטון קצר. מוזמנים לצפות בו ולזמזם את השיר... כחומר רקע לכתיבת הפוסט נעזרתי רבות במקורות הבאים: סקר אמנות הקיר בישראל אמנות קירונית בישראל: שנות ה- 50 – המחסן של גדעון עפרת תבליטי קיר בישראל – אמנות נכחדת (מתוך פורום היסטוריה ותיעוד, אתר "פרש") ובשותפיי הנאמנים לדרך ולסוד - בעז, עדי וענבר על חיפה כתבתי עוד הרבה פוסטים ובהם המלצות שוות לטיול בעיר. מוזמנים להכנס לכאן ולמצוא את מבוקשכם. אם אתם מכירים אמנות קיר בחיפה שאינה נמצאת על המפה שהכנתי, אודה לכם אם תכתבו לי כאן בתגובות למטה. מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה ולעקוב אחרי מסעותי ברחבי הגלובוס. תחנת הכרמלית כיכר פריז (תבליט משולב בציורים | יאיר גרבוז) #אמנותרחוב #אמנותקיר #תבליט #פסיפס #אטרקציותבחיפה #גרשוןקניספל #אמנותקירבחיפה

אנחנו מהלכות יחד בשבילים היפים של "חאן יותם – המקום לאדם ולחברו". אני מריחה קלמנטינות שזה עתה הבשילו על העצים, מציצה מוקסמת אל מחסה טבעי של עצים ובתוכו פינת התרגעות שלווה ולצידה חממה שנבטים רכים מציצים מתוך ערוגותיה. 'כאן', מצביעה ביתי, המתנדבת השנה בחאן יותם במסגרת שירות לאומי, 'עובר שביל ישראל, והנה החדרים של השביליסטים'. פינה בחאן יותם - צילום: נעה זלמנוביץ חנוכה – חג האור – בפתח. כחלק מפרוייקט "בלוגריות מאירות את החודש" שבו בלוגריות של טיולים מפנות זרקור אל עמותות, מקומות ומייזמים חברתיים - הזמנתי את נעה ביתי, להתארח בבלוג ולספר על עצמה, על חאן יותם ועל העשייה וההתנדבות שלה במקום. כל התמונות בפוסט צולמו על ידי נעה. היא מובילה אותי הלאה אל מתקן גבוה שבראשו כיסא ואומרת לי 'על זה את לא מעיזה לטפס, נכון?' ומספרת שזוהי פינת התבודדות שצופה אל המרחק. איזו מחשבה נפלאה היא זו. תמיד אנחנו מנסים לעטוף ולקרב ולהקיף, והנה כאן קיימת ההבנה העמוקה שלפעמים צריך גם את השקט של הלבד. פינת התבודדות - צילום: נעה זלמנוביץ ובניגוד גמור לכך, בתוך המבנה המרכזי מהומה שמחה של מוסיקה ובני נוער, של חנות מקסימה, של קירות צבעוניים שמספרים סיפור. לפני הכל, את סיפורו של יותם מלמד ז"ל, שעל שמו נקרא החאן. באתר האינטרנט של המקום אני קוראת כי יותם, בן פחות מ- 24 שנים, נהרג בתאונה. אני לומדת על איש ששמחת חיים, עזרה לזולת ואהבת האדם איפיינו אותו. אדם שמוסיקה, טיולים וגלישת גלים – היוו את מוקד חייו. צילום: נעה זלמנוביץ קצת על עצמך שמי נעה, בת 19 וחצי מחיפה, וכרגע אני בשירות לאומי. אני אוהבת לקרוא, ליצור אמנות ולעסוק בפעולות חינוכיות עם ילדים. בשנה שעברה הייתי בשנת שירות בנהריה בתנועת תרבות, תנועה שמתמקדת באמנות ובחינוך. בתום השנה חלק מהגרעין התגייס לנח"ל ואחרים, ביניהם אני, המשכנו לשירות לאומי. במסגרת השירות הלאומי אני מתנדבת במועצה האזורית חוף הכרמל, שם אני עובדת בעתלית בבוקר בגן של חינוך מיוחד ובצהריים במועדונית של הרווחה לילדי גן, ומשעות אחר הצהריים עד הערב אני מתנדבת בחאן יותם במספר פרויקטים עליהם ארחיב בהמשך. צילום: נעה זלמנוביץ קצת על החאן החאן הוקם על שם יותם מלמד ז"ל ופועל ברוחו, כאשר במוקד הפעילות - אחריות חברתית וערבות הדדית בקהילה. במקום מתבצעת עבודה התנדבותית מגוונת עם אוכלוסיות מיוחדות, לדוגמא ילדים עם לקויות למידה, כיתות תקשורתיות וילדים ונוער בסיכון. בחאן פועלים פרויקטים המסייעים לתושבים מחוף הכרמל שידם אינה משגת, ופעילויות המעודדות מפגשים של אנשים מחוף הכרמל. ריח של קלמנטינות - צילום: נעה זלמנוביץ כך למשל נבנה אולפן למוסיקה והמקום נותן במה לאמנים צעירים בתחילת דרכם ולהופעות של להקות מהאיזור. הוקם הבר השיתופי, "בר דעת", המשלב מפגש חברתי ותכנים אינטלקטואליים הכוללים הרצאות במגוון תחומים, כאשר כל משתתף תורם את חלקו בשתיה ובכיבוד המלווה את המפגש. עוד במקום - "חאן בוטיק", חנות חנות יד שניה לבגדים אותם ניתן לרכוש תמורת מוצרי מזון המחולקים למשפחות נזקקות. "בר דעת", בר שיתופי - צילום: נעה זלמנוביץ חאן יותם פתוח ומייצר אפשרויות להתנדבות וליוזמות שונות. למשל הקומה כאן חממה, וכן אכסניה לשביליסטים ההולכים את שביל ישראל. ההולכים מוזמנים להתארח וללון ללא תשלום, ולהמשיך בדרכם בשביל העובר ממש מחוץ לגדר של החאן. המקום מנוהל על ידי ועדת היגוי הכוללת את ניר, אביו של יותם מלמד ז"ל, ואנשים נוספים העומדים לצידו. התחזוקה השוטפת של המקום מתבצעת על ידי מתנדבים מחוף הכרמל, משירות לאומי ועוד. "חאן בוטיק", חנות יד שניה - צילום: נעה זלמנוביץ מהם תחומי ההתנדבות שלך בחאן? אני פעילה במספר פרויקטים בחאן: ילד פלא (ילדים לומדים מאנשים שהם אוהבים) – פרוייקט המאפשר לילדים עם לקויות למידה לחוות חוויות מעצימות ולפתח את החוזקות שלהם. אני נפגשת עם שני ילדים, כל אחד מהם בנפרד, לחונכות אישית. אנחנו מבלים יחד, נהנים, ובכל פעם בוחרים לעשות משהו שונה - תלוי ברצונות שלהם ושלי. נחלימצ'יק – אני עובדת עם קבוצה של שלושה ילדים על הרצף האוטיסטי ומלווה אותם בפעילויות שונות ביחד עם בנות-שירות נוספות. הפרוייקט מתמקד בפעילות חברתית, אמנותית וחוויתית. כיתות תקשורתיות – מגיעות באופן קבוע פעם בחודש לחאן. העבודה איתם יותר אקטיבית והפעילות שאנחנו עושים איתם היא פעילות אתגרית-חווייתית (ODT - OutDoor Ttraining). בר/בת מצווה – מפגש המתקיים אחת לשבועיים עם נערים ונערות בשנת מצווה המגיעים ממשפחות קשות יום. המפגשים איתם הם בעיקר סביב ערכים, כגון עזרה לאחר וחברות. אינספור אפשרויות להתנדב - צילום: נעה זלמנוביץ אילו דברים את אוהבת בחאן? ממה את הכי נהנית? אני אוהבת את הרגשת הביתיות, החופשיות והשיתופיות. המקום מייצג דברים שאני מאמינה בהם, כמו תרומה לקהילה, אכפתיות לאנשים ועזרה לאחר ואני שמחה להיות חלק ממנו. המקום מעוצב בחן ומשרה אווירה נעימה. יש בו מרחב פתוח, בוסתן וצמחיה. אני אוהבת את הלובי עם הספות שבמבנה המרכזי. אני נהנית לפגוש את הילדים שמגיעים לחאן יותם, ואת זה שאני עושה משהו משמעותי עבורם. כיף לי שהמקום מהווה מעין בסיס לבני ובנות שירות כקבוצה, ושאנחנו חלק מהמקום הזה. פינת הספות האהובה - צילום: נעה זלמנוביץ באילו קשיים ואתגרים את נתקלת בעבודתך? לפעמים אני נתקלת בילדים עם קשיים שאני לא תמיד יודעת איך לפנות אליהם, או להתנהג איתם. במקרים כאלה אני מתייעצת עם האחראית על הפרוייקט, או עם האחראית על בנות השירות הלאומי. אלו קשיים שנתקלים בהם בכל עבודה חינוכית אני חושבת, והם לא חריגים. מה שחשוב הוא להסתייע במי שאפשר ולבחון איתו איך להמשיך הלאה. לא תמיד רואים את התוצאות מיד ולפעמים זה מתסכל אבל אם מתמידים, מכילים ומקשיבים לילד זה ברוב המקרים יוצר קירבה ומכאן הדרך פתוחה. מתחם השביליסטים - צילום: נעה זלמנוביץ ולסיום, באיזה אופנים אנשים יכולים לעזור למקום? אנשים מבחוץ יכולים להתנדב בפרויקטים הקיימים, ליזום פרויקטים חדשים וגם לעזור בתרומות למקום. להתנדבות בחאן יותם לחצו כאן צילום: נעה זלמנוביץ תודה לנעה על שאיפשרה ההצצה הקטנה לחייה ועל ההיכרות עם "חאן יותם – המקום לאדם ולחברו". הוקסמתי מהמקום שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים שזקוקים לזה. השפעתו ניכרת גם על נעה, כמתנדבת. כשאני רואה אותה חוזרת הביתה בערב עם חיוך על הפנים, אנרגיות חיוביות והרגשה שעשתה משהו משמעותי, אני יודעת שהיא במקום הנכון. בקישור הזה תמצאו את כל הפוסטים שהשתתפו במיזם "בלוגריות של טיולים מאירות את החודש" מוזמנים לעקוב אחרי. אשמח לשלוח אליכם פוסטים חדשים שעולים לבלוג. ההצטרפות לבלוג דרך קוביית ההרשמה. #חאןיותם #יותםמלמד #בלוגריותמאירותאתהחודש #התנדבות #שירותלאומי #מועצהאזוריתחוףהכרמל

כבר חלפו להן שנתיים מאז השריפה הגדולה בחיפה. מאז קיבלו החיים שלנו תפנית בלתי צפויה. רגע אחד היינו בעבודה ובתוך כמה שעות מצאנו את עצמנו באוטו, נוסעים בעיר אפופה עשן ללא כיוון ברור. בלי לדעת לאן פשוט שחינו עם הזרם – מערבה. שם, בים, אמרתי לעצמי, כנראה יהיה בטוח. כשנחלץ סוף סוף מהפקקים האין סופיים ונגיע – כבר נחשוב מה לעשות, מה הלאה... יש לנו אחד את השני וכרטיסי אשראי, אמרתי לעצמי, ובשבילי זה מספיק. באותם רגעים ויתרתי על הבית, על היער הנהדר שסביבו, על הזיכרונות שאגרנו בו וכמובן על המטבח הירוק שעלה לנו יותר מהבית עצמו אבל הוא הכי יפה בעולם. בחיי שברגעים הנוראיים ההם חשבתי על המטבח. ויתרתי על כל פיסות החיים שהשארתי מאחור ונסעתי מערבה עם כולם... קשה לי להאמין שכבר שנתיים עברו. איך הזמן רץ כשנהנים, הא? בשנתיים האחרונות בסוף נובמבר אני נדרכת. מצרפת יום ליום, שעה לשעה, עד שמגיע ה- 24 לנובמבר. אז היו רוחות חמות, עכשיו גשם. אספתי תמונות מאז, מהימים הראשונים שאחרי ההלם השחור. הנבירה שוב בכל הפיח הזה החזירה אותי אחורה. אז קראתי שוב במה שכתבתי. והבנתי שעברתי דרך שהתחילה בדיל מטורף ליער השחור, המשיכה בשיפוצים וניקיונות ובמיון כואב של חפצים, והסתיימה בחזרתנו הביתה לפני כשנה וחצי. אז זהו, שלא באמת הסתיימה מסתבר... ולכן יצאתי הבוקר לצלם. לצלם תמונות עדכניות של אותן פינות. לבדוק מה היה ומה עכשיו. אותן פינות בדיוק, בתחפושת הירוקה, לעיתים פרחונית, החדשה שלהן. החיים כבר מזמן מזמן חזרו למסלולם. כן, באמת הזמן רץ מהר כשנהנים והירוק הזה שמקבל את פני כל יום כשאני חוזרת הביתה כל כך מרענן. ובכל זאת, בכל שנה בסוף נובמבר אני נזכרת. אולי תרצו לקרא גם: מה שכתבתי על השריפה שפקדה אותנו. על איך שמיינתי חפצים לפני שחזרנו הביתה. ועל הגינה הנהדרת שלנו שהתבלבלה וחשבה שבנובמבר הגיע האביב. תודה שקראתם! אשמח אם תשאירו לי תגובות כאן למטה, ואתם מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה, כדי שאוכל לספר לכם ראשונים(!!) כשאני מפרסמת פוסט חדש. #שריפהבחיפה #לפניואחרי #חיפה

בבוקר שלמחרת אני פוקחת עיניים והדבר היחיד שאני רוצה הוא פשוט להמשיך להיות כאן, בשטוקהולם - באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל אם נחזור רגע אחורה, מהבית הדברים נראו קצת אחרת. זה התחיל בכך שהקלדתי "שטוקהולם" ומהגוגל זעקה אלי הכותרת "גידי גוב יגלם גווייה בסדרה 'שטוקהולם'". מה אני אגיד? זכיתי לקבלת פנים מלבבת ובהחלט התחלה בלתי צפויה לחיפוש נקודות עניין בעיר... כשאני נוסעת ליעד חדש אני אוהבת להתחיל מהחיפוש הרחב ביותר. תחילה כותבת את שם היעד ורק אז מתחילה למיין תוצאות, חודרת פנימה, מצמצמת אפשרויות, יורדת לרזולוציות יותר ויותר צפופות. והנה, הכותרת הזו, ואני כלל לא ידעתי שקיימת סדרה בשם זה... הצד של האושר בוקר ראשון שלנו בעיר. אנו צועדים בפארק, שיהפוך ל"פארק שלנו", והוא צמוד למלון, גם הוא "שלנו". את רשימת האתרים שהכנתי מבעוד מועד אני זונחת בצד וכל מעייניי נתונים כרגע לשלכת הנהדרת שעוטפת אותי. אני מתקשה להאמין שזה אמיתי, לשבוע מהמראות שסובבים אותי, מהצבעים, ומוכנה להישאר כאן לתמיד - ואם לא לתמיד, אז לפחות עד סוף הסתיו. הגענו רגע לפני הסוף. שבוע לפני כן אני בטוחה שהשמלות הכתומות-זהובות-חומות-אדומות של העצים היו בשיאן. כעת חלק מהעצים כבר עירומים, אבל העלים שנשרו טרם הספיקו להתפזר, והם נחים בערבוביה צבעונית על הארץ, מתגלגלים ברחובות, מסתחררים באוויר. העלים הסוררים מתעללים באנשי מחלקת הגנים של עיריית שטוקהולם. אלה - מנסים לגרשם מהשבילים בעזרת מפוח גדול, ואלה ממשיכים להתעופף ולהיערם כאילו כלום. מן קרב אבוד ומשעשע, כשברור לכולם ידו של מי תצא גם בסתיו הזה על העליונה. הפארק שלנו לא גדול, אבל הוא מרהיב ומספק לי את מראות של שלכת אמיתית, עליהם חלמתי הרבה זמן. כבר שנים שאני רוצה לנסוע ל"טיול שלכת", ואיכשהו זה לא קרה. תמיד היו העדפות אחרות בראש הסולם, המועדים הספציפיים כל כך לא היו פנויים, ועוד מיני תירוצים מהסוג הזה. והנה, אני כאן, בעיר מוזהבת, וזה באמת אושר אמיתי שקשה לתאר. הפארק "שלנו" לרציניים בלבד: חודש אוקטובר כולו הוא חודש מצויין לראות ולחוות את השלכת בשטוקהולם. השלכת בשיאה בערך עד אמצע החודש. חברת נורבג'יאן מפעילה טיסות ישירות ולא יקרות מהארץ. האגאפארקן - Hagaparken אבל עם כל הכבוד לפארק שלנו, Hagaparken הוא-הוא המקום בשטוקהולם לחוות שלכת. את פארק האגה המקסים הקים בסוף המאה ה- 18 המלך גוסטב השלישי, לרווחתו ולרווחת נתיניו. מחווה לא מובנת מאליה כלל. הוא חלק מהפארק הלאומי העירוני המלכותי (Royal National City Park), ונמצא בצפון שטוקהולם בפרבר Solna, על שפת אגם Brunnsviken. שביל בפארק האגה הפארק מעוצב בסגנון פארק אנגלי וזוכה לפופולאריות רבה כאזור לפעילויות פנאי של תושבי העיר וסביבתה. במרחביו פזורים מבנים ומונומנטים מעניינים כגון ארמון, אורוות עתיקות (בהן גם ממוקמים בית קפה נחמד ומוזיאון קטן), פביליון, בית קברות, פגודה סינית ועוד. עד היום נמצאת האחוזה המלכותית בתוככי הפארק, ובה מתגוררת הנסיכה ויקטוריה עם משפחתה. מקדש ההד - כאן היה המלך אוכל את ארוחת הבוקר שלו אל הפארק הגענו מהמלון ברגל והקדשנו כחצי יום לשיטוט בין השבילים היפים המרשתים אותו. התפעלנו עד מאד. השלכת, ההשתקפויות המושלמות במי האגם, הצבעים שהטבע זימן לנו - קשה להאמין שכל היופי הזה נמצא ממש בצמוד לעיר. השתקפויות מרהיבות באגם ברונסוויקן השלכת היתה, אם כן, מוטיב מרכזי שליווה את הטיול שלנו. אם ביום הראשון נעצרתי על יד כל עץ וצילמתי כל עלה, לאט לאט "התרגלתי" לעולם המקביל שבו אני נמצאת ולמדתי להתהלך בתוכו כאילו הייתי כאן מאז ומתמיד. אבל שטוקהולם אינה רק שלכת. זוהי עיר ענקית מלאת נקודות עניין, שברור היה מראש שבארבעת הימים שעמדו לרשותנו נחווה רק על קצה המזלג ממה שיש לה להציע ושלא נספיק למצות אותה. למרות זאת בחרנו לטייל לאט וברוגע ולקחנו את הזמן. מזג האוויר האיר לנו פנים והתנאים להם זכינו איפשרו הליכה מרובה ברגל, שבתורה איפשרה לנו להעמיק את ההיכרות עם המקום ולגלות פינות יפהפיות. הצד של העושר שטוקהולם היא מכרה אדיר של תרבות ואומנות, החל ממוזיאונים גדולים ו"ייצוגיים", דרך מוזיאוני נישה ועד גלריות וחללי תצוגה מסוגים מגוונים. היה כה קשה לבחור לאן להפנות את האנרגיות שלנו, וכך קרה שהחלטנו לדלג על מוזיאונים המוגדרים כ"אתרי חובה בעיר", כמו מוזיאון הספינה Vasa (בו ביקרנו לפני כמעט 30 שנה), המוזיאון הפתוח Skansen ומוזיאון להקת אבבא הבלתי נמנע – ופשוט זרמנו עם רחשי הלב. לרציניים בלבד: שעות הפתיחה של המוזיאונים בשטוקהולם, בעיקר ב- low season, הן יחסית קצרות. פותחים מאוחר וסוגרים מוקדם. אם זמנכם קצר, כדאי לשים לב לשעות הפתיחה ולתכנן את צעדיכם בהתאם. גלריה 5 במרכז התרבות העירוני - Kulturhuset Stadsteatern 'האם תוכלו בבקשה לצלם אותנו יחד? הנה, כאן, ליד התמונות שלנו, אלה אנחנו'. כך פונה אלינו אחת מתוך 97 ניצולי השואה שהפורטרטים שלהם מוצגים בגלריה 5 במרכז התרבות העירוני. היום הוא יום פתיחת התערוכה. אנחנו מהמרים, למרות החשש להרגיש "לא במקום", ונכנסים עם כל המי ומי השוודיים ועם משפחות המצולמים לגלריה. לכל איש יש שם בפנים, חלל צנוע שבו "מבוא לשואה ולגבורה", אם אפשר לכנות זאת כך, ולאחריו נפתח חלל עצום - מקירותיו מביטים אלינו פנים של אנשים. אני עוברת אחד אחד. קוראת שם, תאריך לידה, עיר וארץ מוצא, מחנות ושנת הגעה לשוודיה. כל כך מעט וכל כך הרבה מידע שמצטרף לפנים, להבעה, לאישיות. אני מתקשה לעצור את הדמעות. המינימליזם של התערוכה מעצים את החוויה, והיא כה מרגשת, נוגעת, כואבת. והנה הגברת הזו, הקטנטנה, החייכנית, הכל כך חיה, שניגשת אלינו ומבקשת. ואז מצטרף גם החבר, שעומד כעת לידה וגם הצילומים שלהם תלויים זה מתחת לזו, ומתפתחת שיחה קטנה, וישראל, ונתניה, וחיפה והכל מתערבב בתוך ההתרגשות הכללית. דימויים אומנותיים ומציאות מתערבבים אלה באלה מרכז התרבות העירוני הוא במרחב ציבורי המאגד תחת קורת גג אחת מגוון פעילויות ואירועי תרבות. בין הפעילויות – מופעים שונים ומגוונים, ספריות, הרצאות, קולנוע, תערוכות ומסעדה בשירות עצמי סטייל איקאה. המקום נמצא במרכז העסקי של העיר בשכונת Norrmalm בבניין מודרניסטי גדול הנושק לכיכר סרגלס - אחת הכיכרות המרכזיות, ההומות ונוסיף גם - המכוערות – בעיר. מבט-על על כיכר סרגלס ממרכז התרבות העירוני שתי תערוכות הצילום שהוצגו בגלריות נראו מעניינות, אבל אותי סקרנה במיוחד תערוכה בשם "Witnesses". הצלם מיקאל ינסון (Mikael Jansson), שגם אותו זכינו לפגוש ולשוחח עמו באותו הערב, הוא בכלל צלם אופנה וסלבריטיז מהמובילים בשוודיה ובעולם. כשזכה במלגה של קרן שוודית-יהודית להנצחת השואה, לא הבין איזה סדר גודל של פרוייקט נפל לידיו ולאיזה מסע הוא צולל. במשך חודשים הוא איתר את האנשים, ניצולים החיים כיום בשוודיה, ביקר מספר פעמים באושוויץ והיה אף ביד ושם בירושלים. "תוך כדי תנועה" הוא החליט לא להסתפק בצילומי סטילס וגם ראיין ותיעד את האנשים בוידאו. חלקים מהעדויות מוקרנים בתערוכה על מסכים, ורשומים כציטוטים על הקירות. יתר החומר המוקלט מתוכנן להפוך לסרט תיעודי. מרכז התרבות Kulturhuset Stadsteatern - כתובת: Sergels torg // אתר כיכר סרגלס בלילה - אחת הפחות מרנינות בעיר לרציניים בלבד: אם הגעתם בחודש הקרוב ויש דבר אחד שתעשו בעיר (חוץ מלראות את השלכת) – זו התערוכה הזו! היא מוצגת עד 16 בדצמבר. הכניסה לבניין כולו ולתערוכה עצמה בחינם. הגן של מילס – Millesgården בשילוב מושלם, שאולי רק אמן יכול להגות, משולבים זה בתוך זה - הנוף, הבית, הגן והפסלים. מכל זווית הדברים מקבלים חיים חדשים ומהות שונה. אנחנו סובבים אותם הלוך וסבוב ולא שבעים מהמראות המתחלפים. לאט לאט השמש מנמיכה, הצללים מתארכים וצבעי השלכת מתערבבים בורוד ובכתום של השקיעה. איקרוס - נוגע בכוכבים הגן הנהדר של מילס מפתיע ומפעים. הפסלים הדומיים חיים לגמרי, מלאי תנועה. הגן משקיף על מפרץ יפהפה ועטור בפסליו של האמן קרל מילס. הוא ואשתו, הציירת אולגה מילס, רכשו להם בית על האי Lidingö ובו התגוררו, עבדו ומימשו את חלומותיהם, המגלומניים במקצת יש לומר. במקום ניתן לבקר בסדנת האמן, בבית על חדריו, בגן הפסלים, וגם במוזיאון קטן שבו מוצגות תערוכות מתחלפות. גם בית קפה יש, אך אותו לא הספקנו לדגום. המוטיבציה העיקרית שלי להגיע לשם היתה התערוכה המוצגת כעת במוזיאון. תערוכה סביב דמותו של האמן ואיש העסקים האנגלי וויליאם מוריס, שהיה רב פעלים והתפרסם כמעצב טקסטיל, אך עסק גם בכתיבת ספרים, בתרגום, בשימור מבנים ישנים ובפובליציסטיקה סוציאליסטית. עיצובים בטקסטיל - וויליאם מוריס סיפור חייו ואומנותו משולבים זה בזה בתערוכה. תערוכה צנועה ומעניינת, שלמרות שהיתה המניע להגיע עד שם, בדיעבד התגלתה כ"חוליה החלשה" בביקור במקום. שכן גן הפסלים ובית האמנים מרשימים פי כמה. הגן של מיילס Millesgården - כתובת: Herserudsvägen 32, Lidingö // אתר חדר בביתו של הפסל קרל מילס לרציניים בלבד: ההגעה לגן של מילס משלבת נסיעה ברכבת התחתית, בחשמלית והליכה ברגל. יש לנסוע בתחתית עד תחנת Ropsten ומשם בחשמלית תחנה אחת עד Lidingö Torsvik. שימו לב! אין לצאת מתחנת התחתית, אלא לעבור במעבר פנימי המוביל לתחנת החשמלית. לאחר שירדתם מהחשמלית יש לעלות ברגל בשביל כ- 15 דקות לפי השילוט המצויין. מוזיאון הצילום - Fotografiska הבחירה ללכת ברגל עד המוזיאון מובנת מאליה עבורנו, אך הדרך אל מוזיאון הצילום רצופה מהמורות, מנהרות, ואתרי בניה. אין לי מושג מה השוודים מקימים שם בצומת הגדולה המחברת בין גמלה סטאן לסודרמאלם, אבל זה לא נוח! וזה הולך להימשך כנראה לא מעט זמן... פוסטוגרפיסקה הוא מוזיאון נפלא, וכשנכנסים פנימה שוכחים באחת את תלאות הדרך. במוזיאון מוצגות במקביל מספר תערוכות צילום מתחלפות. לשמחתנו "נפלנו" על תערוכה רטרוספקטיבית של לארס טאנביורק (Lars Tunbjörk), המציגה את מכלול עבודתו, ובו בזמן מנציחה את זכרו של הצלם השוודי בעל השם העולמי שהלך לעולמו ב- 2015. פרט מתוך התערוכה של הצלם לארס טאנביורק יצירותיו של טאנביורק מאופיינות בצבעים עזים ובבחירת סצינות ונושאים שוליים לכאורה. הוא צילם בפרברים ובערים פרובינציאליות, בסביבות מסחריות ובמרחבי משרדים אפורים. צילומיו גורמים לצופה להשתהות מול התמונה ולחשוב. צילומיו מעוררים רגשות עזים ולא ניתן להישאר אדיש מולם. בחוגי הצילום השוודי השתרש המושג "Tunbjörkare", שמשמעותו - תמונה בעלת תכונות מיוחדות, כאשר הכוונה בדרך כלל לתמונה ביקורתית המשקפת סצינה יומיומית אבסורדית או סוריאליסטית. כשצילמתי את התמונה הזו חשבתי על לארס תערוכה נוספת בה ביקרנו חשפה לקהל הרחב יוצרים עכשוויים בתחום הצילום השוודי. הטאלנטים, צלמים מקצועיים וחובבים, נבחרים על ידי ועדת שיפוט מדי שנה. התערוכה היא למעשה מעין פאזל ענק ומגוון, המשלב שלל ביטויים אומנותיים, טכניקות ונושאים בעלי חשיבות לחברה המודרנית בעולם בכלל, ובשוודיה בפרט. העומס הויזואלי והרגשי לאחר שתי התערוכות הללו, ובפרט זו של לארס טאנביורק, לא הותיר בנו כוחות להמשיך גם לתערוכות הנוספות המוצגות במקום. אני בטוחה שההפסד היה כולו שלנו... לעומת זאת על בית הקפה הנעים שבמקום לא דילגנו. הוא נמצא בחלל גדול ספון קורות עץ ושולחנות ארוכים ומאסיביים והכל עטור בחלונות ענקיים המפיצים אור ומשקיפים אל הים והאיים השכנים. מומלץ לקחת שם הפסקה קלה. מוזיאון הצילום Fotografiska - כתובת: Stadsgårdshamnen 22 // אתר מומלץ לקחת הפסקה בבית הקפה של המוזיאון המוזיאון לאמנות מודרנית - Moderna Museet הם יושבים קבוצות-קבוצות. כל קבוצה סביב יצירה אחת. הם דנים בה, מנתחים אותה, רושמים אותה ואת מסקנותיהם. לא ברור אם מדובר בי"א5 או אולי בי"ב7, אבל הם עובדים ברצינות ומשוחחים בלהט. אף אחד לא מהסה אותם ולא נשמעת בכל המוזיאון אף גערת "ששששששששששש". מותר לדבר, להביע דעה, לצחוק. יש שיאמרו שזה לא מכבד את העבודות הניבטות חמורות סבר מהקירות סביב, אבל בעיני כה מרעננת חדוות החיים הזו שפרחה לה פתאום בתוככי היכל הקודש של האמנות. ספרי אומנות פזורים ברחבי המוזיאון, מזמינים אתנחתא של עיון נוסף עם הצצה למוזיאון האדריכלות הסמוך (והמעניין ושווה ביקור בפני עצמו), המוזיאון לאומנות מודרנית של שטוקהולם הוא מוצלח במיוחד. אוסף המוזיאון כולל כיום עשרות אלפי יצירות המוצגות בתחלופה – החל מיצירות אייקוניות של אמנים בינלאומיים ידועי שם ועד לאמנים עכשוויים שרק התחילו את דרכם. דגש מושם על אמנות שוודית ונורדית. מוזיאון Moderna Museet - כתובת: Skeppsholmen . Main entrance: Exercisplan 4 // אתר לרציניים בלבד: האי Skeppsholmen , עליו שוכנים המוזיאון לאומנות מודרנית ומוזיאון האדריכלות, הוא נעים ויפה לטיול. אם זמנכם בידיכם, כדאי להקדיש לו זמן ולהתהלך בשביליו. האי Skeppsholmen תצפיות אין לי מושג מיהו או מהו מונטליוס, אבל הדרך הנושאת את שמו, Monteliusvägen, נעימה ומובילה לתצפית יפה. מדובר ב"שביל מרפסת" העובר בצמוד לצלע ההר ומשקיף על אגם מאלארן, על בניין העירייה ועל האי שנמצא ממול. המסלול קצר ונוח להליכה ועובר במקביל ומצפון לרחוב Bastugatan. שביל מרפסת יפה אבל רגע! זו אכן תצפית חיננית בהחלט, אך מה על תצפית נהדרת ומרהיבה? כזו שאינה מסומנת במפות? שאינה משולטת ומגיעים אליה רק יודעי דבר? בואו איתנו – אחרי שמיצנו את שביל מונטליוס, ממשיכים ללכת ברחוב Bastugatan. הרחוב מתעקל בעיקול חד שמאלה ולפנינו מופיע גשר קטן. חוצים אותו וממשיכים ישר ברחוב Gamla Lundagatan. מלפנים בתים קטנים וצבעוניים והכביש הופך לדרך שנכנסת לתוככי שכונת הבתים הנהדרים. אני מציצה לחצרות ולגינות המטופחות ומה אני אגיד לכם? בבתי העץ והאבן הצבעוניים הללו גרים בבוודאי אנשים מאושרים. הדרך מטפסת מעט ומגיעה אל מצבור סלעים אפורים וגדולים. אם תטפסו בהם – תגיעו לגן עדן. שטוקהולם מונחת על כף היד, שקט, אחר הצהריים האור נופל בדיוק על הצד הנכון והמראה מושלם. נקודת התצפית הזו מכונה Skinnarviksberget והגוגל מפס מכיר אותה. שכונת קונגס הולמן - בשקיעה היא נורא יפה הספריה העירונית - Stadsbiblioteket אין ספק שבשטוקהולם נעתקה נשמתי יותר מפעם אחת. אבל אחת ה-פעמים היתה עם כניסתנו לספריה העירונית. לא בא לי לכתוב עליה יותר מדי מילים. אתן לתמונה ולסרטון שמתחתיה לדבר... הספריה העירונית Stadsbiblioteket - כתובת: Sveavägen 73// אתר גמלה סטאן העיר העתיקה של שטוהולם, גמלה סטאן, היא אולי האתר הידוע ביותר שלה. היא יושבת על אי קטן ומתהדרת בסמטאות צרות מאד, צבעוניות מאד, ויפות מאד. זהו מקום תיירותי להפליא, עטור בחנויות מזכרות חינניות, בתי קפה חביבים ומספר נקודות עניין ביניהן מוזיאונים, כנסיות וארמון מלוכה. צרה, צבעונית ויפה בעונה זו של השנה הסמטאות די ריקות, כמעט פרטיות. כנראה שבקיץ צפוף והומה כאן מאד. נעים לשוטט כאן, לבוא ולצאת בחנויות ובבתי קפה. העיניים נמשכות למעלה, אבל למטה המדרך עשוי אבנים-אבנים ולכן צריך לשים לב היכן מניחים את הרגל. וכך מזגזג לו המבט מלמעלה למטה וחוזר חלילה. בתי קפה נעימים אם זמנכם בידכם, ממש במרכז האי נמצא מוזיאון נובל (Nobelmuseet) המוקדש לזוכי פרס נובל במהלך השנים ולתגליותיהם. במקום תערוכות מתחלפות, כאשר אנחנו זכינו לבקר בתערוכה סביב דמותו של מרתין לותר קינג ועסקה באיש ובפועלו. מוזיאון נחמד ומעניין. הצד האחר של העושר "בתחנת הרכבת הענקית של שטוקהולם נאלצנו להשאיר הון על לוקרים. בסוף התרשתנו על עצמנו ויצאנו לסייר קצת בעיר. אחר כך הצבענו על המפה ואל המקום שיצא נסענו ברכבת. באזור דלארנה היפה מים ויער, שקט וגם זול יותר - קמפינג 40 קרונות. וזה אומר שיותר זול לגור באוהל בדלארנה מאשר בלוקר בשטוקהולם..." כך כתבנו ביומן המסע שכתבנו בטיולנו בשנת 1991. שטוקהולם, ממנה נמלטנו לאחר יום אחד בלבד, היתה יקרה עבור שני תרמילאים שבסך הכל רצו לראות עולם. האם התרשמותנו מהעיר השתנתה בביקור הנוכחי? האמת שלא כל כך... מדובר עדיין בעיר יקרה! ויש לקחת זאת בחשבון כאשר שמים את האצבע על הגלובוס ומחליטים – שטוקהולם! המרכיב הכואב ביותר הוא הלינה. בחירת מלון בשטוקהולם היא עניין לא פשוט, מסתבר. העלויות מאד גבוהות, גם בהשוואה לערים אירופאיות גדולות אחרות. כשכבר מוצאים מלון מרכזי, חדר עם מיטה זוגית (לא טריוויאלי בעיר הצפונית), מקלחת פרטית ולא משותפת (לעיתים תהיתי אם שורשי הקיבוציים טמונים אי-שם בשוודיה) – מגלים פתאום שהמחיר שמצאנו אטרקטיבי כל כך מפני שמדובר בחדר ללא חלון!!! האם זו המצאה שוודית לאנשים מזוכיסטים במיוחד? אני באופן אישי לא אוהבת דירות, ומאד אוהבת לגור בצנטרום של הפיילה – אז העדפתי לזרום עם הקריזות שלי ולשלם יותר. ניתן כמובן להפחית עלויות ולקחת דירה או לגור פשוט מחוץ למרכז (או בחדר בלי חלון...). ב- Elite Hotel Stockholm Plaza מצאתי חדר עם מיטה זוגית במחיר סביר, עם חדר אמבטיה פרטי ואפילו עם שני (!!) חלונות המשקיפים אל גגות העיר היפים. מחלונות החדר שלנו נשקפים גגות העיר מיקום המלון מעולה – הכל במרחק הליכה, ויש תחושת ביטחון גם כשחוזרים בלילה. צוות המלון אדיב והשירות מצויין. נציין במיוחד את ארוחת הבוקר המגוונת והמפנקת מאד!! וגם את המדרגות היפות... מדרגות נהדרות מה היה פחות מוצלח? ובכן, הדבר היחיד שהעיב על האידיליה התגלה בדמות מקלחון מעצבן שלא חסם את המים וכל רחצה הסתיימה בהצפה של רצפת המקלחת. נציין עוד כי החדר שהוגדר "סטנדרטי" היה קטן(!). לנו זה לא הפריע, אבל כדאי לקחת בחשבון בעת ההזמנה. עוד אמליץ להזמין חדר עורפי. בחדרים הפונים לפארק היפהפה "שלנו" יש רעש מהכביש ומהמסעדה הממוקמת מתחת למלון והופכת לפאב הומה בסופי השבוע. גם המסעדות בשטוקהולם יקרות. די מהר הבנו את זה ומלבד בתי קפה, שבהם השקענו את מיטב המרשרשים שלנו, אימצנו את Vapiano, שאחד מסניפיה היה בסמוך למלון שלנו. זוהי רשת בינלאומית של אוכל איטלקי טעים ובשיטת החצי-שירות-עצמי. עציצי הבזיליקום והרוזמרין הפזורים על השולחנות, מהם הקהל מוזמן לקטוף ולהעשיר את המנות, עושים את ההבדל. דמי כניסה לאתרים דומים לאלה שיש בארץ, אך בשונה מישראל יש בשטוקהולם מגוון גדול של אתרים ומוזיאונים מצויינים שהכניסה אליהם בחינם. שווה לבדוק למשל את הרשימה הזו (אבל לא רק). כמו כן, מומלץ לבחון את הכדאיות של Stockholm Pass מול תכנית הטיול שלכם. הכרטיס מקנה כניסה חופשית להרבה אטרקציות בעיר והוא תקף למספר ימים, על פי בחירתכם. נסיעות – מרכיב יקר! אם בתכניתכם להשתמש בתחבורה ציבורית, כדאי להוזיל את העסק באמצעות רכישת כרטיס ל- 24 או 72 שעות. ההמלצה שלי היא – לכו ברגל! מעבר ליתרון הבריאותי כמובן תחוו כך את הדופק של העיר, תראו אותה, תגלו אותה. בתחבורה ציבורית נגיע מנקוד א' לנקודה ב', כאשר את כל האמצע, שלעיתים הוא מעניין ומסקרן הרבה יותר מנקודות הקצה, אנחנו מפספסים. הכי טוב ברגל, מניסיון מוכרחה להודות שהתאהבתי בשטוקהולם. אחרי 27 שנים, העיר נראית עדיין נהדר. היא חיה, צעירה, יפה ומעניינת. הלוואי שאנחנו היינו נראים ככה אחרי כל השנים... השארנו מאחורינו המון דברים שלא הספקנו אבל חזרנו מלאים בחוויות. עוד על שטוקהולם: מיכל בן ארי מנור - "רואה עולם" - אספה המלצות לחובבי העיצוב וגם לטיול עם ילדים בשטוקהולם. אילאיל קופלר כתבה בבלוג שלה מדריך לטיול חסכוני בעיר. שירלי טוקר כתבה בבלוג שלה על שטוקהולם היפהפיה והמדליקה! מיכל בן אריה כתבה על שייט בים הבלטי במהלכו הגיעה גם לשטוקהולם. תודה שקראתם. מקווה שאהבתם! השאירו לי את המילים שלכם כאן למטה במקום המיועד לתגובות, או כיתבו לי לכאן. מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה, ולקבל עדכונים על כל טיול חדש שעולה לאוויר, טיפים והמלצות לטיולים בארץ ובעולם. #שטוקהולם #אורהגזית #טיולעירוני #סקנדינביה #שלכת #המלצותלטיולים

'לפני שנתחיל בסיור ובמשימות שלנו להיום, בואו ניגש שניה לשם ונדבר קצת דברי פתיחה...', ככה בערך התחילה סדנת הסיור בתל אביב עם גיא שחר שבה לקחנו חלק ביום שישי האחרון. ואני? רק שומעת "משימות" ישר עולות לי בראש אסיפות הורים בהן גננות משועממות כופות הפעלות ("כל אחד יבחר חפץ מהשולחן, יאמר את שמו, את שם הילד ואיך הוא מתחבר לחפץ שבחר") על הורים מותשים שרק רצו לשמוע מה התכניות לשנה הקרובה. אז זהו, שזה לא! ממש לא הכיוון, ותכף תבינו... קצת דברי פתיחה אבל לפני הכל, גילוי נאות - גיא שחר, גיאוגרף, אדריכל וטייל, הוא ידיד ותיק וטוב. לפני מספר שנים, כאשר הלכנו את "שביל חיפה" - אותו הגה, יזם והקים – הצטלבו במקרה דרכינו. מאז ההיכרות החטופה ההיא החברות בינינו מעמיקה ומשנה צורה, מקבלת תפניות ויוצרת עוד ועוד הקשרים. יחד עם זאת ולמרות זאת, אציין כי לא היינו "אורחי הסיור" (כפי שנהוג לכתוב על מקומות שמימנו לנו את החוויה) ולגמרי שילמנו עליו במיטב כספנו בשמחה ובכיף גדול. אוקיי, אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אפשר באמת להתחיל. אז למה "סדנת-סיור" ולא פשוט "סיור"? בראש ובראשונה, בניגוד לסיור בודד, השאיפה כאן היא לקיים סדנה המשכית, תהליך של מספר מפגשים, כאשר הלמידה וההבנה של הנוף האורבני והאנושי נעשות מפעם לפעם משמעותיות ומורכבות יותר. הרעיון הוא להכיר את סיפור המקום שבו מתמקד הסיור ולבנות באופן מונחה ומקצועי "ארגז כלים" שיאפשר למטייל העצמאי להבין בכוחות עצמו את המרחב העירוני. כל מרחב עירוני. למידה זו תעצים בעתיד את חווית הטיול שלו גם במקומות אחרים. הסיבה השניה טמונה, כפי שנרמז כבר למעלה, בכך שבסיור הזה נדרשת מעורבות פעילה של המשתתפים, דבר המכתיב התנהלות בקבוצה קטנה. המשתתפים, ביחד עם המדריך, משפיעים על ויוצרים ומעצבים למעשה את חוויית הסיור. לכן כל סיור – גם אם באותו איזור בתל אביב וגם אם באותו נושא – יראה לגמרי שונה כאשר יהיו מעורבים בו משתתפים שונים. לצערנו, לא יכולנו לחוות את התהליך כולו ולכן נרשמנו לסיור בודד (כן, כן, כרגע ניתן להרשם גם לימי סיור בודדים. לא יודעת מה יהיה בהמשך) ויצאנו לדרך... ובכן - מה היה לנו? שוטטנו באזור שבו התחילה העיר – פחות או יותר במרחב המתקיים בין שדרות רוטשילד לנחלת בנימין והלאה משם עד כיכר ביאליק. זהו אזור שמאופיין באקלקטיקה אדריכלית המשקפת תקופות שונות בחיי העיר הכה צעירה הזו. אקלקטיקה אדריכלית הלכנו ברחובות הקטנים וברחובות הסואנים. הכרנו פינות חמד חבויות והגענו אל צמתים ועורקי תנועה ראשיים המוכרים לכל אחד. עמדנו על הניגודים הקיימים בתל אביב – ישן מול חדש, נמוך מול גבוה, שטחים ירוקים מול שטחים בנויים, מטופח מול מוזנח, המולה עירונית מול שקט פסטורלי. ניגודים עירוניים שאלנו שאלות שנוגעות בנו, כמבקרים (או מתגוררים) במרחב העירוני – מי ומה משפיע על החוויה האישית שלנו במרחב זה? מה רואים בגובה העיניים כאשר צועדים ברחוב? אילו תחושות נעימות ולא נעימות עוברות בנו במקום כזה או אחר בעיר? מה רואים בגובה העיניים? הכרנו את סגנונות הבניה המאפיינים את האזורים בהם עברנו, ואת מאפייניהם הייחודיים. בנוסף, נגענו בסיפורים היסטוריים ובסוגיות של שימור וזכויות בניה. גיא מכנה אותו "הבית הגוהר" התייחסנו למגוון האנושי בעיר, לאזורי המסחר והקניות ההומים, ולאזורי המגורים השקטים. אז מה הסיפור של המשימות? המשימות האישיות, ולעיתים הזוגיות, בתוספת הידע הנרחב של גיא שהועבר ברוחב לב ובצורה נלהבת ומעניינת ביותר - הם אלו שנתנו בסופו של דבר את העומק לסיור וזיכו אותו, בין השאר, בתואר "סדנה". נדרשת השתתפות פעילה וכל כך למה? המשימות דרשו מאיתנו השתתפות פעילה שחורגת מהקשבה והתבוננות בלבד. הן הצריכו ריכוז, מחשבה והקשבה פנימה – לתחושות שמעבירה בנו הסביבה הפיזית והאנושית. תחושות שמעבירה סביבה פיזית המשימות נבנו בחכמה זו על גבי זו ושילבו בין הידע שנרכש במהלך היום לבין מודעות לסביבה, ולעצמי בתוך אותה הסביבה. הסביבה ואני ולבסוף, המשימות נתנו המון מקום לפרשנות ולחוויה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, שלעיתים היו מנוגדות ואף סותרות – לגבי אותו מרחב אורבני עצמו. השיתוף בחוויה האישית והדיון סביב הדברים שהביא כל אחד גרמו לנו לבחון את הדברים מפרספקטיבות נוספות, אחרות. ואיך לדעתכם חווה סקוטי את תל אביב? אז לא אגלה לכם מהן בדיוק אותן "משימות", את זה תגלו לבד כשתצאו לסדנת הסיור עם גיא. אך בתור אחת שנרתעת ממשימות והפעלות למיניהן אני רק יכולה לספר כי מאד נהניתי מהן ובזכותן חווית הסיור הפכה להרבה יותר מעמיקה ומעניינת. אז אם הגעתם עד כאן, בטח הבנתם שאני שולחת המלצה חמה על סדנת הסיור בתל אביב עם גיא שחר. הוא בהחלט פתח בפנינו חלון לתל אביב בפרט, ולהבנת הסביבה העירונית בכלל. כל הפרטים מיד כאן מתחת לתמונה. להרשמה לסדנאות הבאות – תוכלו למצוא את כל הפרטים כאן עוד על גיא, על טיוליו בעולם ועל המבט הרב תחומי שלו אפשר לקרוא בבלוג שלו כאן את סיפור הדרך שלנו בטרק העירוני "שביל חיפה", שיזם והקים גיא, מוזמנים לקרוא כאן. אם כבר הייתם בסדנת הסיור של גיא, או שתצטרפו אליה בעתיד, אשמח אם תשתפו אותי בהתרשמויותיכם. מוזמנים להגיב כאן למטה, לכתוב לי, ולהרשם לבלוג בקוביית ההרשמה כנוסעים מתמידים. מבטיחה להמשיך ולשתף אתכם בחוויותיי על פני הגלובוס. #תלאביב #גיאשחר #טיולעירוני #סיוריםבתלאביב #מהעושיםהיוםבתלאביב #מקומותיפיםבתלאביב #ארכיטקטורהבתלאביב #טיוליםבארץ

כשאומרים "יום כיפור" יש החושבים על סליחה, אחרים על צום ועל חשבון נפש, או על הקשר שבין דת ומדינה. אצלי צמד המילים הזה מהדהד בדרך כלל זיכרונות ילדות. יום כיפור היה בשבילי יום מיוחד - יום שבו יצאנו לפיקניק משפחתי, בדרך כלל תחת אחד האשלים הגדולים שבוואדי. אבא הצטייד בגזיה, אמא בציידנית עם קונסרבים, ואני ואחי הלכנו מכות במושב האחורי של האוטו. כשהגיעו מים עד נפש אחותי הגדולה הועברה אחר כבוד לשבת בינינו להפרדת כוחות. עד היום, כשאני עוצמת עיניים, אני יכולה להיזכר לפרטי פרטים ברוח החמה הנגבית, בשקט בו נעו ענפי האשל מעלינו ובטעמים שאמא שלי הצליחה להוציא מכמה קופסאות שימורים פשוטות. ביום כיפור של 1973 דווקא חרגנו ממנהגנו ונסענו, במקום לפיקניק בוואדי, לים. כבר אינני זוכרת לאיזה חוף זה היה - אולי דיקלה, אולי חרוּבֶּה - אבל בצהריים, בדרך חזרה הביתה, מישהו אמר שפרצה מלחמה. הייתי ילדה בת 5 וחצי. נשארו לי מעט זיכרונות מאז - תמונות בראש. תמונות של רגעים בלי סיפור. האפלה הקיבוץ חשוך. חלונות הבתים אפלים. פנסי המכוניות צבועים בכחול כהה. הצבע לא אחיד, רואים את סימני המברשת - חריצים דקים דרכם בוקע אור קלוש. בדרך לחדר האוכל, ליד בית התינוקות, מסתובבים הרבה חיילים לא מוכרים. צלליות לא מזוהות במדים. מראה מוזר - הרי בקיבוץ כולם מכירים את כולם. פתאום תכונה כזאת של אנשים זרים. מאוחר יותר באותה שנה, כשחדר האוכל יוחשך ויודלקו נרות החנוכה על שולחנות החג, אני אזכר בתמונה הזו. אזעקה השטח שבין הגן לכיתת אורן היה מגרש המשחקים שלנו. היה שם "הביתן הקטן", גינת ירק שהקמנו, נדנדות, קרוסלה וכמה אשלים גדולים. קבוצת ילדים לבד. מסתובבים בקרוסלה להנאתנו. מסביב ריק ושקט, אבל לנו זה לא מפריע וגם לא נראה לנו חריג או מוזר. פתאום, אזעקה, אך אנחנו ממשיכים בשלנו, לא עוצרים את הסיבובים. אמא מבוהלת של אחד הילדים עוברת במקרה בסביבה ושולחת אותנו מיד למקלט. המקלט המקלט נמצא מתחת לגבעה שליד הגן. הגבעה מכוסה צמחיה ושיחים ובדרך כלל משמשת לנו כמקום למשחקים - גבעה כייפית ומסתורית, מלאה בשבילים ובמקומות מחבוא. המקלט שמתחתיה תמיד סגור, אבל לא נעול. הירידה למקלט מפחידה אותי. כמה פעמים העזנו וירדנו למטה, בחושך. את האור מדליקים במן מתג ברזל אפור שמסובבים חצי סיבוב ימינה, או שמאלה – מי זוכר עכשיו? מדרגות בטון צרות ואפורות מובילות למטה, אל הלא נודע... בפנים חושך מצרים. ריח טחוב, עומד, מעופש. פחד אלוהים. אלו שהכרנו אבות של חברים לגן מגוייסים למלחמה. אחת הילדות מכינה לאבא תמונה ובה תרנגול צבעוני. היא תתן לו כשישוב. אבא של ילדה אחרת מחפש אחר אחיו שנעלם. רק לפני שבועות ספורים ביקר הדוד בקיבוץ, ופתאום הוא איננו. כאילו בלעה אותו האדמה. שבועות אחרי תום המלחמה הגיעה ההודעה שנהרג. שלא ישוב יותר. שני בני גרעין נהרגים. צביקה ואלכס. רק לפני שבוע צביקה היה בתורנות הגשה בחדר האוכל בארוחת ערב. אני זוכרת. מאלכס אין לי כל זכרון מוחשי. שנים מאוחר יותר אתקל בשמו החקוק על לוח הזכרון בבית הספר בנווה שאנן בחיפה שבו למדו ילדיי. אחת החברות שלי אומרת שיש מודעה על לוח המודעות ואני כל כך קטנה אבל כבר מבינה וחושבת לעצמי איך עוברים ליד דבר כזה כשנכנסים לחדר האוכל? לילה בגן כמה חדרי שינה. ילדים בני 4, 5, ו- 6 רגילים לישון לבד. צרות? לשם כך יש "שמרטף" שמתחתיו עומדים וקוראים לשומרת לילה ומקווים שתשמע ותגיע. פחדים? זה לא נקרא "צרות" ובגללם אף אחד לא קורא לשומרת לילה. אבל עכשיו מלחמה, ואני מאושרת, ממש ברקיע השביעי כי ההורים עושים תורנות שינה בבית הילדים. כל לילה הורה אחר. ההורה ישן על מיטת ברזל מתקפלת בחלל הגדול, הכללי של הגן – ואני זכיתי כי מהמקום בו ממוקמת המיטה שלי אני יכולה לראות את קצה המיטה של המבוגר התורן. אני לא רואה את המבוגר, אבל רואה את קצה מיטת הברזל וזה מספיק לי. מרגיע אותי. לא יאומן עד כמה הקצה הזה נותן לי בטחון ושקט. בחוץ יש מלחמה, אבל בפנים הפחדים נעלמו. לו יהי #מלחמתיוםכיפור #זכרונותילדות #חלומותשמורים #יוםכיפור #צילוםשחורלבן

אנחנו עומדים בתור לעליה לדואמו, כנראה שהמפורסמת ביותר בעולם. היום שהתחיל כה יפה וזוהר משנה פניו ברגע וגשם זלעפות ניתך על ראשינו. בהתחלה זה מצחיק, אבל די מהר זה נעשה רטוב. מאד מאד רטוב... אני חוצה את הרחבה בריצה אל חנות המזכרות שמנגד ורוכשת מטריה. ברגעים אלה אפילו לי, שקונה מכונית רק לפי הצבע, לא חשוב צבע המטריה או ההדפס העיקר שמשהו יגן עלינו מפני המבול. שלושתנו יחד תחת מטריה אחת, אבל הטיפות - כל טיפה מלמיליאן ומטריה אחת לא מספיקה. עכשיו נשלח הנער לאותה משימה ממש – חציית הרחבה, כניסה לחנות המזכרות ורכישת מטריה, לא חשוב הצבע או ההדפס. אנחנו מצטנפים לנו תחת שתי המטריות. עכשיו יותר טוב. והנה הדלת נפתחת, סוגרים מטריות ופורצים פנימה עם כולם. באותו רגע ממש, איך לא, גם הגשם נפסק. יום אחד בפירנצה הוא על הקצה של הקצה של המזלג, ולכן אקדים ואומר – יום אחד אינו מספיק לה, ליפה הנהדרת הזו. אם זמנכם בידכם, קחו לכם יומיים או שלושה או יותר. זה בכל אופן מה שאנחנו נעשה בפעם הבאה בעיר. אז איך בכלל הגענו לפירנצה? ולמה? ומה בכל זאת אפשר לעשות שם ביום אחד עם ילדים ומתבגרים? בואו תקראו. כבר סידרנו הרכבת מכיוון שלא כל יום פוגשים בנער כה מיוחד שהבקשה הכי גדולה שלו היא לסוע בעקבות ספר – נעתרנו מיד. כך הגענו אל פירנצה כחלק מטיול בר מצווה, אליו יצאנו בעקבות סדרת הספרים סטרו וגנזה. בעת תכנון הטיול תהינו איך נחלק את זמננו בין רומא לפירנצה, ולבסוף הוחלט להקדיש לפירנצה, אליה נגיע ברכבת, יום אחד בלבד. על הימים שלנו ברומא כתבתי כאן. לרציניים בלבד: את כרטיסי הרכבת מומלץ להזמין מראש בכדי להוזיל את עלותם ולהבטיח את המקום ביום ובשעה המבוקשים. ההזמנה מתבצעת באתר הרכבת והתהליך פשוט וקל. באיטליה שתי חברות רכבת - Italo ו- Trenitalia. מומלץ להכנס לשתיהן ולהשוות מחירים. את כרטיס הנסיעה, עליו מופיעים מקומות הישיבה ומספר הקרון בו הם נמצאים, יש להדפיס בסיום התהליך ואין צורך להמירו לכרטיס אחר בתחנת הרכבת. טרמיני, תחנת הרכבת המרכזית של רומא, היא תחנה עסוקה והומה. יש בה קומת חנויות ודוכני מזון לרוב ולוח אלקטרוני המתעדכן כל הזמן. אין ספסלים לממתינים, כך שכולם למעשה עומדים או יושבים על הרצפה מול הלוח האלקטרוני וממתינים שנסיעתם תתעדכן ויתבשרו סוף סוף מאיזה רציף יוצאת הרכבת שלהם. כאשר נפתחים השערים וכולם פורצים אל הרציף יש למצוא את הסימון שבו יעצור עוד רגע הקרון המיועד שלכם. הסימונים מאד ברורים וכל התהליך – מרכישת הכרטיס עוד בבית ועד העליה לרכבת - פשוט וקל להתמצאות. מפגש עם איש אשכולות איטלקי כבר הזכרתי בפוסט על רומא את גיבורי ילדותו של הנער עמם נמנים מתמטיקאים, ממציאים, מגלי עולם, ארכיטקטים, פיסיקאים ועוד דמויות היסטוריות של נפילים וענקים. דמויות שהלכה למעשה התוו לנו את הדרך ובלעדיהם העולם העכשווי היה נראה כנראה אחרת. לאונרדו דה וינצ'י הוא אחד האנשים המרשימים האלה. שילוב בין שלל עיסוקיו של איש האשכולות לבין מוזיאון מדע חייב לייצר איזשהו קסם, ולכן אנחנו בוחרים לבקר תחילה במוזיאון ליאונרדו דה וינצ'י. מדובר במוזיאון קטן ונחמד מאד שבו שלל מוצגים המדגימים את המצאותיו וגילוייו של האיש. רוב המוצגים מזמנים התנסות פעילה, והנער מתמסר בקלות לחוויה. אני כל כך אוהבת את החלק הילדי הזה שעוד נותר בו. אנחנו מתמסרים איתו ובונים דגמים, מציירים מול מראה, מרימים משקולות, לוחשים סודות מחדר לחדר דרך צינור. הלמידה נעשית תוך כדי התנסות בדגם, יש גם הסברים נלווים באנגלית ואיטלקית ליד כל מוצג. במקום יש גם שרטוטים ותכניות שהכין הגאון האיטלקי, סרט המתמקד בפועלו הרפואי וכן חנות קטנה עם מגוון מזכרות מגניבות. לרציניים בלבד: המוזיאון מתאים לילדים, מתבגרים וגם למבוגרים סקרנים. למקום יספיקו כשעה עד שעתיים של ביקור, ומכיוון שהוא נמצא במרכז העיר אפשר לשלבו בקלות עם אתרים נוספים שבהם תכננתם להיות. משהו טעים העלם הצעיר מוכן לחיות רק על פיצה, גם בבית דרך אגב. אז אם יש משהו שלא חסכנו בו בטיול הזה הוא פיצות. אכלנו המון פיצות! בסופו של טיול אף דירגנו אותן והוסכם על כולנו כי לפיצה של Eataly מגיע לזכות באחד המקומות הראשונים. רגע לפני שפותחים את הפה ומתחילים לאכול, שאפו ל- Eataly על משחק המילים המשלב בין המילים Eat ו- Italy באופן כה משובב נפש. עכשיו אפשר להתפנות ולטעום משהו... נקלענו לשם ממש במקרה ולא שמענו על המקום לפני כן. יכולנו בקלות לדלג ולהתיישב בכל מקום אחר באזור. אבל אתם – בגלל שקראתם כאן – כבר לא תגיעו במקרה, וגם לא תדלגו. פשוט תכנסו ותזמינו, ואם יש לכם מקום בתיקים, תקנו גם מוצרים מעולים מהמעדניה. לרציניים בלבד: Eataly היא קונספט שלם המשלב מעדניות והסעדה תחת קורת גג אחת. במקום נמכרים מוצרי מזון איטלקיים באיכות גבוהה ובמחירים סבירים מאד. הסניפים ממוקמים בעיקר באיטליה, אך גם בארה"ב. כמו כן, הרשת נתמכת באתר אינטרנט שבו ניתן להזמין ממגוון המעדנים. הסניף של Eataly בפירנצה נמצא בלב המרכז העתיק, בכתובת: Via de' Martelli, 22 . הכניסה נראית יותר כמו מעדניה, אבל כשמעמיקים פנימה מתגלה מקום ענק המסתעף לעוד ועוד חדרים וקומות. תוכלו לבחור את מקומכם לפי סוג האוכל אותו תרצו להזמין. אנחנו הלכנו על... פיצות שהיו ממש נפלאות! עד היום אני (ונראה לי שגם הנער) מצטערת שלא הזמנו עוד נגלה... יפה מלמטה, מלמעלה, מבפנים ומבחוץ קתדרלת סנטה מריה דל פיורה נמצאת במרכזה העתיק של העיר פירנצה. אי אפשר לפספס אותה. היא מרשימה מאד מבחוץ, אך צנועה יחסית מבפנים. ההיי-לייט המרכזי הוא העליה לתצפית מהדואומו. תצפית מרהיבה של 360 מעלות החולשת על העיר ועל הגבעות הסובבות אותה. העליה לראש הכיפה כרוכה בטיפוס רגלי של 460 מדרגות בגרם מדרגות צר שצריך להכיל גם את העולים מעלה וגם את היורדים מטה. המאמץ לא קטן, והוא כולל התחככות מיוזעת בבאים ממול וגם תחושת קלסטרופוביה קלה בתוך המעברים הצרים נטולי החלונות. ככל שאנחנו עולים בגובה, עולה גם מד הלחץ של הנער. בשניות אני נזרקת אחורה אל רגעים זהים שעברתי עם אחותו הגדולה בטיול בת המצווה שעשינו בפריז. נזכרת איך שכנעתי, התחננתי, הבטחתי עולם ומלואו אם רק תסכים לעלות איתי למרומי שער הניצחון והאייפל. וכן, מעט ת0מיכה, עידוד ואיומים עוזרים גם כאן – ודי מהר אנחנו למעלה. הוא גאה בעצמו ומנצל את חולשתנו הרגעית (הבטחנו עולם ומלואו, לא?) ומקבל מטבע לצפות דרך המשקפת הממוקמת על מרפסת התצפית. בונוס נוסף למטפסים – זווית ראיה נהדרת על הכיפה מבפנים. הכיפה היפהפיה מצויירת בטכניקת פרסקו ובה נראים מוטיבים המתארים את יום הדין שצייר בכשרון רב ג'ורג'ו וזארי. שווה. לרציניים בלבד: עליה לתצפית מחייבת רכישה של כרטיסים מראש!! שכן הסיכוי שתשיגו במקום כרטיסים לאותו היום הוא אפסי. בעת ההזמנה תתבקשו לבחור יום ושעה לביקור. הזמנת כרטיסים כאן, באתר הרשמי של הקתדרלה. אומרים שבשעת בין ערביים הכי יפה שם למעלה. רק בשביל זה שווה לי לחזור. בכל מקרה, במזג אוויר סוער או ערפילי, פחות מומלץ לעלות. הגשם שתפס אותנו בעודנו עומדים בתור לכניסה הגביר מעט את דפיקות הלב והחשש פן נגיע למעלה ולא נראה את הנוף. כאמור, התבדינו והנוף נפרש על כף היד במלא הדרו. נעבור את הגשר ואחר כך נראה הדרך שלנו עוברת כעת בין סמטאות יפות. כל סמטה קוראת לי לשוטט בה, להציץ פנימה, לצלם עוד תמונה. רגע, אוף, כבר צריך להמשיך? לא מספיקים לעבור מרחק וכבר אנחנו בפאתי פונטה וקיו, הגשר הישן, הנמתח מעל נהר הארנו. הגשר, כמו שכתוב בכל מקום, הוא פנינה אמיתית. הבתים הזערוריים הניצבים עליו, התצפיות על הנהר, הבתים הצבעוניים המקשטים את שתי גדותיו, ההשתקפויות – הכל יפה. ממש יפה. הנער מתחיל להראות סימני עצבנות וחוסר שקט. בכל זאת התחלנו את היום מוקדם וכבר אחר הצהריים. אז אנחנו לוקחים כמה צילומי "היינו כאן" על הגשר, עוברים לגדה המערבית ונשאבים אל תוך בית קפה שהמטעמים המוצגים בחלון הראווה שלו קוראים לנו פנימה. בית הקפה Caffe Maioli נראה לנו מגניב, בעיקר הקומה השניה שבה חלונות המשקיפים על הגשר ועל הרחוב. עלינו, הזמנו, היה טעים ממש! וגם שקט ונעים. לאחר ששבנו לארץ חיפשתי מידע על בית הקפה הזה ומצאתי המון ביקורות שליליות. מזל שלא קראנו אותן קודם, כי פשוט היינו מפספסים את הקפה והעוגה הטעימים, את השוקו הסמיך, ואת החלונות הכייפיים שלידם הושיבו אותנו. משלושה יוצא אחד הנער סימן בפירנצה מטרות רבות, ביניהן שלושה ארמונות של המדיצ'י, המופיעים בספר. מראש היה ברור כי לא בא בחשבון לסייר בכל כך הרבה ארמונות ביום אחד, ולפיכך בחרנו את פלאצו פיטי כזה שייצג את כולם. למרות השוקו הטעים והמנוחה הארוכה הנער לא באמת מתאושש, והוא נראה די נבול. כאן מגיע כצפוי שלב ה"לא יודע". 'אתה רוצה לבקר בארמון?', 'לא יודע'; 'יש לך כח להמשיך?', 'לא יודע'. בקיצור, נו באדי טו טוק טו... אז אנחנו ממשיכים הלאה ומחליטים לא להחליט. למרגלות המבנה הענק כבר ברור מי ניצח בקרב של עייפות מול הגשמת עוד חלום בדרך לבר המצווה. אני נשארת עם הנער בחוץ, אבא שלו נכנס לסיבוב בפנים. לרציניים בלבד: בקופות נמכרים בנפרד כרטיסי כניסה לארמון ולגנים. ניתן לקנות כרטיס משולב לשניהם. כשעה לפני סגירת המקום נפסקת מכירת הכרטיסים. כבר שעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל השמש עודנה קופחת וחם מאד. מזל שקנינו מטריות קודם. הנה נמצא להן שימוש הולם, ומסתבר שאפילו ההדפסים לא כל כך נוראיים. הבחור נח לו מתחת למעטה שסידר לעצמו ואני מצלמת בסביבה. מקווה שיתאושש ואולי אצליח לשכנע אותו להכנס פנימה. צר לי לא על שיפסיד, כי את זה תמיד יוכל להשלים בביקור הבא, אלא על התחושה שלו שהגיע עד הארץ המובטחת ואליה לא נכנס. כשהוא מתרצה, כבר מאוחר מדי. הקופות סגורות. אז אנחנו מחליפים עמדה ומשתרעים לנו על מדרונות הגבעה עליה בנוי הארמון. עכשיו כבר נעים יותר בחוץ. אבא יוצא ומוצא אותנו ושוב התקבצנו לשלישיה אחת מגובשת ועולצת ואנחנו מתהלכים לנו ברחובות המובילים אותנו אל תחנת הרכבת שתיקח אותנו בחזרה הביתה לרומא. הגיחה הקצרצרה שעשינו לפירנצה השאירה אצלי טעם של עוד. חזרתי משם עם תחושה קלה של פספוס על הזמן הקצר שהקדשנו לה. יש לי תחושה שבזמן הקרוב מאד אחזור, והפעם בעיקר בשביל למדוד את הרחובות ברגליים כמו שאני אוהבת. אם תהיתם מה עשינו בשאר ימי הטיול שלנו, אני מזמינה אתכם להכנס ולקרוא על המשך עלילותינו אמא-אבא-בן בעקבות סטרווגנזה ברומא. כדאי לקרוא גם: אילאיל קופלר נסעה לשנה לפירנצה וכתבה על חוויותיה בבלוג שלה רבקה קופלר, אמא של אילאיל, כתבה גם היא על העיר בבלוג "אוספת אוצרות" זיוה רענן כתבה בבלוג "שמתי לב" על פירנצה באביב אריק אפק כתב בבלוג "אפקים מטיילים" על מלאכי הבוץ של פירנצה אני תמיד שמחה לקבל מכם תגובות על מה שאני כותבת ומצלמת. השאירו לי את המילים שלכם כאן למטה במקום המיועד לתגובות. מבטיחה להתייחס ולענות. אפשר גם לכתוב לי לכאן, וג להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים שאני כותבת. #איטליה #טיולברמצווהבאיטליה #פירנצה #פירנצהעםילדים #בלוג #בלוגטיולים