'נו, אז איך היה לחזור לישון במיטה שלכם?', אני שואלת אותה בטלפון למחרת, והיא עונה לי באנחת רווחה שאומרת בעצם הכל, אך מיד מתעשתת ואומרת: 'אבל גם הדירה בלונדון היתה מ-צו-יינת!'. ואני מבינה. מבינה לעומק את האושר הגדול שמסתתר מאחורי החזרה הביתה – לקוטג' הישראלי בבוקר, לשבילים המוכרים, לריח המיוחד שעוטף את הבית, לדלת שנסגרת בנקישה רמה מידי, למגבות הלא גדולות ולא קטנות. הביתה! היומן אני מחפשת במגירה השמאלית התחתונה בחדר השינה. המגירה היחידה שלא פירקתי לגורמים, סידרתי וניקיתי, כשחזרנו הביתה לאחר השריפה – שכן היא מלאה בניירת שהתעצלתי לעבור עליה, ובין כה וכה רק הזמן יוציא את ריח העשן מהניירות. אני יודעת מה אני מחפשת ואיפה הוא צריך להימצא, אך אין לו צורה. שום אימג' של איך שהדבר אמור להיראות לא עולה במוחי. מוציאה ניירות, פנקסים, מחברות, מפות שנאספו במשך שנים בטיולים בחו"ל, מכתבים וברכות לשנה החדשה. כמה מפתיע שכשהידיים שלי נוגעות בו, אף שלא כתוב על הכריכה כלום – אני מיד יודעת שמצאתי את מבוקשי – היומן!! הטיול ההיסטורי ההוא ללונדון תועד על ידי ביומן מפורט בן 70 עמודי פנקס, כתובים בכתב קטנטן, צפוף ומסודר. ההתרגשות כפולה – גם מפני שהצלחתי למצוא אותו, אך גם כי זהו בעצם יומן הטיול הראשון שלי! שולפת אותו מהמגירה, נוגעת, מעלעלת, יושבת לקרוא בו ויודעת שהוא ילווה, בדרכו שלו, גם את הטיול הנוכחי. שמונים ונהנים להוריי ימלאו השנה 80 וזה תירוץ נפלא בשביל לחגוג. סדרת "מפגשי בנות", כפי שהיטיב להגדיר זאת אחי, הניבה מספר אירועים לאורך השנה. הצורך והרצון להיות שוב יחד, כמו פעם, באינטימיות של רק אנחנו וההורים, הולידו נסיעה משותפת ללונדון. נסיעה שממנה חזרתי יותר מפוכחת, יותר עשירה (ולא מדובר על ירושה, אם כי גם בה דוסקס), טיפונת עצובה ודואגת והרבה יותר שמחה ושלמה עם הקיים. כילדים טיילנו המון עם ההורים. פעם בשנה נסענו ל"חופש". הם היו ניגשים אל סדרן הרכב בקיבוץ ומזמינים לנו קופסא על 4 גלגלים שבה חרשנו את הארץ. היינו בצפון, היינו בדרום, עשינו קמפינג וישנו אצל מכרים וקרובים. טיילנו ברגל, לא פעם צירפנו אלינו נספחים לטיולים, ספגנו מורשת קרב-היסטוריה-ארכיאולוגיה-תרבות-טבע במינונים משתנים ואספנו אין-ספור חוויות משותפות. אך השערים אל מחוץ לארץ נשארו סגורים בפנינו. רק כשהייתי כבת 16 נפתחו שמי הקיבוץ ואמא שלי החכמה, שידעה שכמו שנפתחו כך יסגרו שוב, הזמינה בו ביום טיסה לכולנו ללונדון. התחלות צולעות "לא התעוררתי בבוקר"... כך נפתח היומן, וממשיך בתיאור: "המונית איחרה ובה נהג שלא ידע את הדרך, התבלבל שלוש פעמים והכניס לאבא ואמא עצבים". אכן, גם לאחר שנים אני יכולה להודות, בהכירי את הנפשות הפועלות, שמדובר בהתחלה לא-משהו. שבועיים לפני הנסיעה הנוכחית תחושות הבטן שלי אומרות לי כי משהו אינו כשורה עם הדירה שהזמנו. אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה בדיוק לא עובד לי שם, אבל אני לחוצה, מריצה בראש סרטים של חמישתנו, כולל הוריי בני ה- 80, עומדים בגשם הלונדוני ברחוב עם המזוודות ואין דירה! בימים שלפני הנסיעה אני כבר ממש חולה. הרגשה של גוש תקוע בגרון שמאותת לי ומסרב להחליק מטה. ובאמת, מייל "תמים" שמגיע אלי ערב הטיסה מבשר לי שהזמנתנו בדירה בוטלה ושאנו מחוייבים ב- 70% מסכום ההזמנה בשל הביטול. ככה. סתם. ללא התראה או הודעה או הסבר. החמ"ל מוקפץ, בוקינג מעורבים, כרטיס האשראי מבוטל, דירה חלופית מאורגנת ו... אנחנו על הדרימליינר של אל-על בדרך אל היעד. מכאן והלאה דברים רק ילכו וישתפרו. התנועה זורמת חלק גדול מהיומן מוקדש לקריאות התפעלות מהתחבורה הלונדונית. לא נפקדים גם תיאורים מפורטים איך הגענו ממקום למקום, כמה תחנות נסענו, מאיפה ולאן. כך אני כותבת למשל: "היינו צריכים לחצות רחוב ראשי. אוטובוס קומותיים אדום – לונדון מלאה כאלה – עצר במיוחד בשבילנו כדי שנעבור... אז הלכנו לתחתית ונסענו בקו ה- Circle שש תחנות עד פדינגטון. כמעט שדחקו אותנו החוצה בטעות". בקיצור – פלאי הטכנולוגיה. דברים שאז, בקיבוץ הקטן שבנגב, יכולתי רק לדמיין לעצמי או לראות באוסף הגלויות שלי פתאום קמו לתחייה לנגד עיני. התרגשות רבה! כעת אנחנו מתנהלים בדבוקה אחת. אחי נותן תדריך קצר למשתתפים ומספק פתרונות. זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה: '4 ירדו מהתחתית ואחד נשאר עליה', או בגרסה אחרת: '4 עלו לתחתית ואחד נשאר בתחנה', ועוד כהנה וכהנה אפשרויות אפוקליפטיות. אנחנו, תלמידים טובים, משננים את חוקי המשחק החדש. ספויילר – כולנו עלינו וירדנו יחד בכל התחנות! מהר מאד אנחנו מגלים עד כמה התחנות אינן נגישות לאנשים מבוגרים. הרבה מדרגות, מעברים צרים וארוכים בין רציפים וקווים וכמובן הצפיפות. אנחנו מסגלים לעצמנו הליכה בטור, צמוד לקיר שלא נפריע חלילה לתנועה הלונדונית מלהמשיך ולפעום. התפעלנו מכך שבקרונות הצפופים תמיד קמו אנשים ופינו להוריי מקום ישיבה, מבלי שהתבקשו. כמה נעים היה לגלות את האדיבות האבירית הזו הכל כך לא מובנת מאליה. פרבולת מצב הרוח היומי בקריאה ראשונה של היומן התפלאתי שאיני זוכרת רבים מהמקומות בהם ביקרנו. זכרתי בדיחות, חוויות, משפטים ומילים שנאמרו. מסתבר כי לונדון ואתריה משמשים רק רקע לחוויות המשפחתיות. הן אלה שעושות, בסופו של דבר, את הסיפור, שנטמעות בזכרון ונשארות איתי לאורך שנים. איך אפשר למשל לשכוח אירוע מכונן שכזה: "רותם חיסל את הטובלרון ברשעות, אפילו שאמא אסרה עליו. לי הוא סיפר שאמא סכימה והציע לי חצי..." 'עוד אחד!', 'רק עוד פרק אחד אחרון ודי להיום', הם דוחקים בי כשאנחנו יושבים בערב בדירה ואני קוראת להם פרקים מתוך היומן. היומן מרתק, מציף זכרונות נשכחים, מעורר פרצי צחוק בלתי נשלטים אצל כולנו. פעמים אני כל כך צוחקת שאיני יכולה להמשיך בקריאה. תיאורי האווירה המשפחתיים קמים לתחייה: "ורד מצאה נוסחה לפרבולת מצב הרוח היומי: היום מתחיל בנהמות, ממשיך במרץ והתעניינות במסלול היומי, אחרי מספר שעות מגיע לידי כמישה של אחד החברים, ואז מגיעה התפרצות של המתמוטט התורן. קונים איזה אוכל והעניינים מסתדרים פחות או יותר. מכאן מתחילות השטויות כשורד ואני מובילות בראש, עניין שנמשך עד הערב. הקולות גוועים אל תוך הלילה והטלוויזיה..." כשאנחנו יושבים כך עכשיו בסלון הדירה הבהירה וקוראים יחד, חושבים על מה עברנו היום ואתמול - נראה כי בעצם לא הרבה השתנה מאז... אי שם מעבר לקשת התברברויות היו חלק בלתי נפרד מהטיול ההוא, מה שגרם לנו לפרוץ גדרות, להכנס באין כניסות, ובקיצור – לעבור שוב ושוב על חוקי הממלכה המאוחדת. כשהיינו צעירים ויפים הרשינו לעצמנו הרבה יותר ממה שעכשיו. באוניה בלפסט "אבא ואני נכנסנו ולא ידענו איך לצאת. אחרי המון זמן של גישושי דרך, בא שומר, הראה לנו את הדרך והצלחנו להיחלץ. מיהרנו כי קבענו עם כולם בארבע וכבר היה אחרי. רותם כבר חיכה והבנו שגם ורד ואמא התרמבלו, מה שהתברר כנכון". לעומת זאת בטאואר "ראינו שעל החומה מסתובבים אנשים ורצינו גם לעלות, אך לא ידענו איך. הובלתי את אמא ל- No Entry, פרצנו ועלינו. בהתחלה אמא התנגדה אבל לא היה קשה לשכנע אותה. פתאום ראינו שאנחנו מקיפות את המבצר ואין דרך לרדת חזרה. אמא נורא נלחצה, אבל אז ראינו מדרגות, ירדנו וברחנו משם". השינוי הפתאומי ערב הטיסה במקום הלינה "משבש" לנו את התכנית שעשיתי ליום הראשון, ואני צריכה לאלתר, מבלי להכיר לעומק את האיזור שלנו. המפה מראה שאנחנו במרחק הליכה מהתמזה ואני מציעה שניגש ונשוטט לאורך הגדה. תחילה אנחנו כמובן מתברברים. הבתים כאן באיזור מסודרים סביב חצרות משותפות יפהפיות. לכל חצר כזו כניסה, אך לעיתים שער היציאה נעול, וכך אנחנו מוצאים עצמנו מסתובבים בתוך חצרות ללא מוצא, או עם מוצא אל חצר אחרת. עוברים מחצר לחצר, מתפעלים מהאסתטיקה, אבל לא מוצאים את הדרך הכל כך קצרה אל התמזה. בסופו של דבר אנחנו נחלצים דרך גן ציבורי קטן ויפה. והנה הנהר ולצידו שביל מוצל וירוק. אנחנו פוסעים יחד, לאט, עוצרים, מצלמים, מצטלמים, מתלהבים. באופק נאספים ענני אחר הצהריים אפורים. כבדים. כהים. מולנו נמתחת קשת מושלמת. במרחק כנראה יורד גשם. המראה מרהיב. עלה ירוק בחושיהם המחודדים ידעו הוריי כי שילוב של פארקים ירוקים בטיול העירוני יהווה הפוגה נפלאה מהתכנית העמוסה, ויהיה תחליף מושלם למדשאות הקיבוץ. ספגנו מהצבע היפה הזה, הצבע הכי יפה בעולם, שבלונדון הוא אפילו עוד יותר עמוק וזוהר. פארק סנט ג'יימס, גני קנסינגטון, קיו גארדנס, סיון פארק, הייד פארק, רינג'נטס פארק... מהמילים שבחרתי לכתוב ביומן משתקף עד כמה נגעו בי הטיולים הירוקים הללו: "התחלנו את הטיול באכילת תותים טעימים מעץ נחמד שגדל לצד הדרך ונשארו לנו כתמים על הידיים. מהעץ קפץ סנאי 'עם זנב' שהיה מתוק ופחד מאד. המשכנו את הטיול בגן הענק והיפה שיש בו עצים מכל העולם, כולל ארזי הלבנון!" כנראה שכבר אז נזרע הזרע ושטחים ירוקים נכללים בתכנית של כל טיול עירוני שעשיתי מאז. בשעתיים שנותרו לנו מיום הטיול האחרון טעמנו גם הפעם מפארק סנט ג'יימס, על ברווזיו, ברבוריו, שקנאיו, סנאיו וכמובן על האגם הנהדר שבמרכזו - אבל למען ה-חוויה הירוקה שהיתה לנו הפעם הרחקנו לסוע. 9 תחנות בתחתית + מונית ואנחנו בפתח אחד מבתי הקברות היפים והמעניינים בהם ביקרתי: Highgate Cemetry. מדובר במקום שגם אם אינו עונה להגדרה של "פארק לאתנחתא באמצע טיול אורבני", הוא מומלץ מאד לביקור. הסבך החשוך החצי-מטופל, המצבות הנוטות להישען זו על זו מחמת עומס הזמן, השמש השולחת קרניים ארוכות מבין העצים ומאירה – כמו מדגישה - חלקים אקראיים, הסיפורים של השוכנים מטה וכמובן הירוק העמוק - עולם קסום ומסתורי. לבית הקברות הזה שני חלקים – החלק המזרחי, אליו הכניסה בתשלום סמלי והסיור בו עצמאי; והחלק המערבי העתיק והמיוחד אליו ניתן להכנס בסיור מודרך בלבד. לשניהם מומלץ להקדיש זמן ביקור. על בית הקברות הזה כתבה יפה רבקה קופלר כאן, והפוסט שלה הוליד את הרעיון והיווה השראה לביקור שלנו במקום. בין שתי גדות על גשר המילניום אנחנו מחפשים "קורבן" שיהיה מוכן לצלם את כולנו יחד. בכלל, בטיול הזה אנחנו מצלמים אחד את השני ומצטלמים בשמחה, יחסית לתמיד. כשאני עוברת על התמונות בבית אנחנו נראים לי מאד מחייכים. גברת צעירה נלכדת ברשת. היא צוחקת כאשר היא מתבקשת לבצע את המשימה, ואומרת שמאז שעלתה על הגשר זו הפעם השביעית שפונים אליה בעניין זה, והיא רק באמצע הגשר... אבל נעתרת בשמחה ומנציחה אותנו. בשנת 1984 שבה טיילנו בלונדון הגשר לא היה כאן. אולי אפילו עוד לא נחלם. עכשיו הוא מתוח בגאון על פני התמזה, אוורירי ומעוצב בסגנון מודרני, קורץ לאחיו בעלי המראה הכבד והמיושן. אני דווקא אוהבת אותם את הגשרים הללו הבאים בימים. את חוויותיי מגיל 16 מהנהר אני מסכמת כך: "כשכולם הגיעו לסיפון עברנו במעבורת לצד השני של התמזה. משם הפלגנו בסירה אחרת לטיול. איש אחד הסביר באנגלית לא מובנת ואני ישנתי הרבה מהדרך..." אנחנו נהנים מהיום השמשי שמעורב בעננות נהדרת כשאנחנו ממשיכים ופוסעים על הגדה הדרומית. היא מתהדרת במייצבים מעניינים לכבוד פסטיבל ה- Totally Thames המתרחש בדיוק בימים בהם אנחנו בעיר. האירוע חוגג את התמזה באירועים אמנותיים, סיורים ומשטים המתרחשים בחודש ספטמבר ברחבי העיר כולה. למרות שאבא שלי טוען כי המים בתמזה זורמים בכיוון ההפוך, היא מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר מאשר בטיול הקודם. האריה בגלל הפאנקיסטים רציתי לסוע אז ללונדון. בגיל 16 זה בערך הדבר היחיד שעניין אותי. "הסתובבנו בכיכר. במרכזה פסל של נלסון בוגובה של 50 מ' והוא מרשים מאד. ראינו פאנקיסטים מדהימים שלבשו ממש סמרטוטים והשערות שלהם היו גזורות וצבועות בצורות ובצבעים משונים. צילמתי אותם". כולנו גם זוכרים שרותם טיפס על האריה. ביומן, משום מה, זה לא מופיע. אבל עם זכרון של חמישה אנשים מבוגרים לא מתווכחים. היום מתקרב אל סופו. גם הטיול. ערב אחרון. השמש כבר נוטה ללון, קרניה הרכות חודרות ומגיעות אלינו מבין הבניינים. חמישתנו עומדים באמצע כיכר טרפלגר. מפינת רחוב שמעבר לכיכר מגיעים צלילי האפאצ'י של ה"צלליות". לא יודעת למה, אבל אני מתרגשת ממש. מאחורינו, במרומי המדרגות קהל מתאסף סביב מישהו אחר שמנגן את No Suprises של רדיוהד. מה אומר? באמת אין הפתעות. כשמטיילים עם אנשים שמכירים כל כך טוב, שהם חלק כל כך משמעותי מהחיים שלך, מרכיב ההפתעה מצטמצם למינימום. הציפיות תואמות את המציאות, וזה משכין שלווה מסויימת ובטחון. נלסון עדיין חולש על הכיכר מלמעלה, מתחתיו האריות. מישהו מציע לרותם לטפס על האריה, הוא מסרב בנימוס. להסתכל במראה אני קוראת ביומן הלוך וקרוא ונפעמת מכמות ההספקים שהיו לנו בעשרת ימי הטיול ההם. אפשר לומר שבכל "אתרי החובה" של לונדון ביקרתי! חושבת ומעריכה כל כך את הוריי שערכו תכנית גדושה ומלאת כל טוב ושלא פחדו לשלב בה, למרות גילנו הצעיר, תרבות, היסטוריה, תיאולוגיה, טבע, מדע וכן - כל יום לפחות גלידה אחת! אני קוראת ביומן שכתוב בסך הכל בשפה מאד ילדותית, ובין השורות מצליחה לראות ולזכור את עצמי אז. קוראת בו ומתקשה לעכל את עוצמת ההתפעלות שלי מהדברים, את התיאורים המפורטים של מוזיאונים "כבדים" כמו המוזיאון הבריטי, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, מוזיאון ההיסטוריה של המדע ועוד ועוד. את האבחנות הדקות לגבי כל אחד מחברי המשפחה. אני מאמצת את היומן ואת הנערה בת ה- 16 אלי וחיה אותם/אותנו מחדש לרגע קט. ואי אפשר לסיים בלי כמה המלצות לרציניים בלבד: נסיעה במוניות: להפתעתנו מסתבר שהמוניות בלונדון, למרות מראה "קופסת הגפרורים שלהן", מותאמות רובן, אם לא כולן, לחמישה נוסעים, ואפילו לשישה! השתמשנו בשירות זה לא מעט, בעיקר בכדי לחזור בערב לדירה כשכבר אזלו הכוחות. הנסיעה במוניות, בהשוואה לתחתית, משתלמת בשלושה תנאים – כשמרחק הנסיעה אינו גדול מאד, בשעות שאינן שעות העומס, כשמדובר בארבעה נוסעים או יותר. מסעדות שאהבנו: בורו ביסטרו - Boro Bistro – ביסטרו מדליק ברמות על הנמצא על יד תחנת התחתית London Bridge בואך בורו. בתפריט שלל מנות קטנות ומגוון אפשרויות שילוב ביניהן. האוכל נפלא, האווירה מקסימה והשירות נעים ומחייך. אם לא גשום, מומלץ מאד לשבת בגינה הנהדרת. כתובת: 6-10 Borough High Street קורינלה - Qurinale – מסעדה איטלקית קצת מפונפנת השוכנת ברחוב צדדי בסמוך לווסטמינסטר אבי. תפריט מצומצם, מנות לא גדולות והרבה טקסיות בהגשה ובשירות. האוכל היה מצויין, ולמרות מפונפניותה של המסעדה קיבלו אותנו שם בזרועות פתוחות עם הג'ינסים, השרוואלים ותיקי הגב של אאוטדור. כתובת: 1 Great Peter Street פיצה אקספרס - Pizza Express – רשת מסעדות איטלקית שפזורה בכל רחבי העיר. אמנם קצת חדר-אוכל כזה ודי רועש, אבל האוכל טוב, השירות אדיב, והמנות ענקיות. כתובת הסניף בוא ישבנו: Strand 450, Charing Cross הדירה שלנו: [עדכון שנה לאחר ביקורנו בלונדון] את הדירה שלנו הזמנו דרך Airbnb. לצערי הרב מסתבר שכבר אינה זמינה באתר. יחד עם זאת, בשל מיקומה המצויין - אמליץ לפחות על האיזור שבו היתה - כיעד לחיפוש לינה. הדירה היתה ממוקמת במרחק דקה אחת של הליכה מתחנת התחתית Pimlico. מצד אחד, בתחנה זו עובר רק קו אחד – Victoria – מה שמבטיח כמעט בכל נסיעה לפחות החלפה אחת. מאידך, מרחק הנסיעה קצר ממרבית המקומות התיירותיים בעיר. השכונה נעימה מאד - יש מכולות קטנות, פאב ובית קפה שכונתיים ואפילו כנסיה יפה – הכל ממש מתחת לאף, וכמובן התמזה במרחק של דקות הליכה! כמה חבל לגלות שהדירה כבר אינה זמינה. אבל בטוחה שיש באזור לא מעט אופציות טובות אחרות... עד כאן להפעם לונדון שלי. תודה לרבקה קופלר - אוספת אוצרות על הסיוע הרב והסבלני בבניית תכנית הטיול. הטיול בהרכב המיוחד פתח לי את התיאבון והשאיר לי טעם של עוד. בטוח עוד אשוב. כאן תוכלו לקרוא תובנות והמלצות שלי לטיול עם הורים מבוגרים ליען אספה ביד רגישה ונאמנה פוסטים של בלוגרים אחרים שכתבו על לונדון עוד סיפורי טיול משפחתיים שלנו בהרכבים כאלה ואחרים - קיראו כאן על טיולים עירוניים נוספים שעשיתי - כתבתי כאן מקווה שנהניתם לטייל איתי בעיר המרתקת הזו ובנבכי הזכרונות, להכיר מעט את חברי המשפחה שלי ולספוג מעט אווירה לונדונית. מוזמנים להגיב כאן למטה, לכתוב לי, ולהרשם לבלוג כנוסעים מתמידים. מבטיחה להמשיך ולשתף אתכם בחוויות נוספות שקרו לי על פני הגלובוס. #טיולבלונדון #אורהגזית #יומןמסע #אטרקציותבלונדון #טיולעםהוריםמבוגרים #לונדון

זה עתה חזרתי מלונדון הנהדרת וכבר הספקתי לכתוב עליה ועל הטיול המיוחד מאד שהיה לי שם. אבל מסתבר שבריטניה היא לא רק לונדון, למרות שלעיתים זה אולי נראה כך... ולשם כך הזמנתי את בעז זלמנוביץ, בן זוגי, לספר על הטרק הנפלא שעשה בוולס וממנו שב לא מזמן. בעז הוא איש ספר, איש צבא, איש משפחה, חקרן בלתי נלאה ומעמיק בכל דבר שמעורר בו עניין. אנחנו חולקים (מלבד הסלון, המיטה, הגינה והילדים) גם את האהבה להלך בטבע. הלכנו יחד בסקנדינביה ובאיטליה, צעדנו באיסלנד, סובבנו סביב המון בלאן והגענו עד לאוסטרליה הרחוקה. הפעם הוא יצא סולו לשמונה ימים של הליכה בוולס הסגרירית והירוקה. הוא טיפס על גבעות נישאות, ירד לעמקים כפריים, פגש באנשים לבביים ובסוסים פלאיים. אני מפנה את הבמה לצילומים ולמילים שלו: שבע שמיניות של הבייקונס וואי (The Beacons Way) - הליכה בוולס יום אחד באביב המאוחר קפצה עלי התשוקה לצאת להליכה בקיץ. המחשבה על אנגליה כבר קיננה, וגם הברכיים הדואבות כיוונו את החיפוש לאזורים שטוחים יחסית והיה נדמה לי כי גבעות אנגליה יתאימו. לא ידעתי דבר על הליכות באנגליה, ומשום מה התיאור של הפארק The Brecon Beacons תפס אותי. 150 ק"מ בשמונה ימים. נשמע סביר. מפת הטרק למסלול, שהוא חדש יחסית (2006), יש הסבר מפורט באתר הפארק ויש ספר הסברים באנגלית באתר הזה וגם בוולשית, אם מישהו דובר את השפה. את הספר הזמנתי בחנות המקוונת של הפארק (יש גם ספר טיולים בפארק). התמצאות וסימונים – הסימון לאורך המסלול איננו אחיד, והוא מופיע בעיקר כאשר נדרש לחצות גדרות ושערים בין חלקות, כבישים ואזורי מגורים. ישנם קטעים בהם במשך קילומטרים, עד השער הבא, אין סימון. גם ההסברים בחוברת ובאתר הם כלליים בלבד, לכן מפה היא חיונית וכן מצפן. את המפות ניתן לקנות מראש בחנות הפארק המקוונת או כאן. בקניית המפה מתקבל קוד שמאפשר הטענת המפה באפליקציית חברת המפות שניתנת להורדה חינם. אני, מה שנקרא "בית ספר ישן", השתמשתי רק בנייר ובמצפן (לא בכל המקומות יש קליטת סלולרי ויש כמובן לחשוב גם על חיי הסוללה). עמוד עם סימון המסלול וסוס שלא נותן לעבור הגעה – טוב לאנגליה אתם מכירים את הדרך. נחתתי בלוטון בחצות הליל, ולאחר שינה קצרה יצאתי בבוקר ברכבות לנקודת המוצא. מדובר על מסע של חמש שעות. מראש תכננתי להגיע לעיירה Abergavenny, להתארגן ולהתחיל ללכת רק למחרת. ב- Abergavenny יש חנות ספרים שניתן לקנות בה את מפות הטרק (אלו שהזמנתי בדואר הגיעו רק לאחר שכבר טסתי), סופר, מסעדות, פאבים ומספר מלונות ו- B&B. ישנתי במלון The Great Western הצמוד לתחנת הרכבת, ובמרחק של רבע שעה הליכה ממרכז העיר. ניצלתי את הזמן גם לשיטוט בעיירה ובאתריה – קתדרלה, מבצר, פארק. יום מינוס אחד, מצודת אברגיני היום הראשון - The Holy Mountain To Llanthony 20 ק"מ ו-900 מטר עלייה מצטברת המסלול מתחיל מתחנת הרכבת, מטר מהמלון. ההתרגשות של היום הראשון להליכה, לפני הבלתי נודע (נסחפתי). התרגלות לנוף, למפה, לנעלים, למקלות, לתרמיל. תחילת היום בתוך Abergavenny, ההתרגשות גורמת לי לפספס ברחוב את היציאה, אבל זקן חביב מוציא אותי לחופשי, לשדות. תחילת הדרך הדרך חולפת ועולה בעקביות דרך מגרש גולף ושדות. הרבע הראשון של היום מביא אותי למרגלות ההר הקדוש (Ysgyryd Fawer) שהאגדה מספרת שחלק ממנו נשבר כאשר ישו נצלב. לפני שאני מתחיל לטפס ממגרש החנייה, סטייה קלה לבית קפה נחמד, כ-200 מ' מזרחה על הדרך שזה עתה חציתי. טוב, מצאתי אותו כי סטיתי משום מה מהדרך, אבל מעז יצא הפוך ועוגת פרי. טיפוס ראשון, קצר ועבה, אבל המסלול מטויל היטב, ולאחר שילד בן שלוש עבר אותי התאוששתי והמשכתי. מהפסגה מבט על נוף אופייני לוולס. תצפית מההר הקדוש כאן אני למד על אחד ממאפייני הדרך - מהעמק עולים לרכס חשוף, יורדים לעמק החקלאי והירוק ועולים להר וחוזר חלילה. אני יורד והולך לכיוון Llanfihangel Crucorney. אחרי חציית הכביש הסואן יחסית יש תחנת דלק בה ניתן לקנות שתייה קרה ואוכל. מתחיל את החלק השני של היום המטפס לרכס הבא. תחילה בדרכים הקסומות, הבריטיות כל כך, ולאחר מכן על הרכס החשוף לכיוון Hatterrall Hill. כאן אני למד שחלק מדרך הבייקונס נסמכת על דרכי הליכה אחרות' במקרה הזה Offa's Dyke Path, ולכן יש לעיתים רק את סימון הדרך האחרת, ולעיתים גם את סימן דרך הבייקונס. Hatterrall Hill לאחר הליכה של כמה קילומטרים לאורך הרכס, גולש מערבה לכיוון סיום היום העובר דרך שרידי מנזר Lianthony Priory, מהמקומות החשובים בהפצת הנצרות בימי הביניים בוולס. כאן אני מגלה שהמקום שהזמנתי ללינה הוא רק במרחק 10 ק"מ... אני מחפש כיוון ומגיע לקיוסק קטן מעבר לכביש. הגברת הנחמדה מסבירה לי איפה המקום ואיך להגיע – "תרים אגודל". פתאום אני שם לב שיש לה חדרים - Treats Campsite. אחד פנוי, בסיסי, אבל כאן. אני נשאר. מתמקם ויוצא לסייר במנזר. בפאב המלון שנמצא במתחם המנזר העתיק והכנסיה אני אוכל ארוחת ערב משביעה של פאי דגים וצ'יפס. שרידי המנזר היום השני - Llanthony To Crickhowell 16 ק"מ וכ-700 מ' עליה מצטברת הישר מארוחת הבוקר אני מתחיל לטפס בערוץ הלח לרכס Bal Bach. כאן אני למד על השתלטות צמח מהר ההימלאיה על הצמחייה המקומית והמאבק בו. לא רק שהוא דוחק את המקומיים, הוא גם נוהג בחורף למות ובכך מאפשר סחף. מתנדבים מקומיים נאבקים בו, לא נראה שבהצלחה. הרכס חשוף ובלתי משולט. לפי ההסבר, והמפה אני פונה שמאלה והולך עד עמוד אבנים המהווה ציון דרך. למרות חוסר הסימון ומעט ערפל, הדרך ברורה והנוף פתוח. בהתאם לנוהל, אחרי כמה ק"מ יורד לעמק, חוצה את הנהר ומתחיל לטפס שוב דרך בתי האיכרים, עד כנסייה עתיקה ויפה מהמאה ה-14 ב- Partrishow. כאן אני אוכל קצת, מסייר בפנים ובחוץ ונח. ציור קיר בכנסיה ועמוד האבנים הדרך ממשיכה ומטפסת בחדות לעבר רכס Crug Mawr. כאן אני פוגש לראשונה במטיילים. כאשר הם שואלים אותי מה המצב, אני עונה שאני שעות מחכה שיבוא מישהו ויצלם אותי. האישה מטילה את המשימה על הגבר. על נ"ג 550. משם הדרך יורדת מטה מערבה, לעיתים מתחמקת, אבל הכיוון ברור, אם כי יש לשים לב שלא לברוח דרומה כאשר קו הרכס מתפצל. הדרכים הצרות והמוצלות יורדות בעמק, ואז עולות לקו שבין הגדרות והחומות העליונות של החלקות לבין החלק החשוף במורדות Pen Cerrig Calch. הפעם נעים על קו הגובה עד הר השולחן שמעל Crickhowell. משם גולש היום ביחד איתי לתוך העיירה. בדרך לקריקהוול תוספת קטנה של הליכה עד הצימר Park Place Guesthouse שנמצא מעבר לנהר. נזהר בגשר הצר וחולץ את הנעלים בחדר. מקום נחמד וארוחת בוקר מפנקת, אבל ראיתי בחוץ שלט למכירת המקום, כך שכדאי לבדוק מראש אם תכננתם ללון כאן. חוץ ממנו יש לא מעט אפשרויות לינה בסביבה. אגב ארוחות בוקר: מרבית המקומות מגישים ארוחת בוקר אנגלית מסורתית, כבדה ודשנה, כולל אופציה לצמחונים כמוני. אחרי פעמיים וויתרתי והסתפקתי בדגנים וטוסטים. לא מסוגל לעכל כזו כמות של שומן על הבוקר. אבל האופציה קיימת בתכולת ה-B של ארוחת הבוקר. ארוחת בוקר אנגלית/וולסית מסורתית היום השלישי - Crickhowell To Llangynidr 19 ק"מ ו-850 מ' עלייה מצטברת הדרך חוזרת ועולה להר, צמוד למסלול שממנו ירדתי אתמול, אבל במקביל מתחילה למשוך מערבה על הקו שמעל לחומה העליונה של חלקות הירק. הכבשים רועות גם כאן וגם שם, ומרעוליהן וצואתן שולטים בנוף. הפריחה לא מרובה, אך מדי פעם ניתן לראות פרחים. פתאום פסיונים בהמוניהם, כמו בסיפורי האחוזות והציד האנגליים. הם די עצבניים וקשה לצלם אותם. הדרך מתפתלת על התפר, ולבסוף יורדת לעמק לכיוון Cwm Du. באחד מהמעברים בכפר, אני מביט לצדדים בחיפוש הדרך. הדוור שבדיוק מגיע מכווין אותי לסימן הבא. בדרך למטה מתחיל לראשונה גשם קל, אבל מרטיב. הכפר הוא אמצע הדרך. הגשם שולח אותי לבית הקפה הנחמד, - Mynydd ddu tea rooms. תה ופודינג לחם מעבירים את הזמן עד שהגשם נחלש ומשיבים את הנפש, למרות שיציקת פודינג הלחם נותנת לי תזכורת בעלייה. ואכן שוב עולים בדרך למעלה, חולף על פני כמה בתי איכרים ומגיע חסר נשימה לרכס Cefn Moel , ממנו יש תצפית יפה על אגם באופק. שתי גברות חולפות על פני בדהירה קלה, ואני סוטה ממסלול הבייקונס לעבר הצימר שהזמנתי. הצימר The Kestrel Inn ממוקם על דרך ראשית יחסית (A479). יש מסעדה ופאב, כך שניתן לאכול שם ערב (היה טעים) וגם החדר היה נוח, אבל הוא מרוחק מעט מהמסלול וזה מסיט את ההלך מדרכו. על התפר בין הכפר להר היום הרביעי - Llangynidr To Storey Arms 23 ק"מ וכ-1300 מ' עלייה מצטברת ערב קודם בעלי המקום מסדרים לי טרמפ עם חבר ושכן, אך בבוקר הוא מבריז ובעל הצימר הנחמד מקפיץ אותי בעצמו לתחילת המסלול. מהגשר העתיק של Llangynidr הולך מעט בעיר עד התעלה והסכר, ומשם מתחילים, כרגיל, דרך החלקות והדרכים הסלולות, לעלות במשך כמה ק"מ עד אוכף הצופה על Talybont Reservoir. התעלה בתחילת היום הרביעי קבוצת נחתים מלכותיים יושבת במעגל ומקבלת תדריך מהסמל על הניווט הצפוי. אני שמח לדבר איתם על ניווט מפה ומצפן, אבל אחרי כמה מילים הסמל מרחיק אותי בנימוס. מבט על המאגר הדרך הולכת ברכס מעל המאגר ומעל העמק בו הוא שוכן. אני כבר בטוח בעצמי ובהבנתי את הדרך ואחרי שני ק"מ שם לב שהמשכתי בקו הגובה ולא ירדתי למטה ל- Taff Trail, מסלול נוסף שבקטע זה מתאחד עם הבייקונס. התלבטות, מבט במפות, מבט למטה ועושה מה שעשינו בניווט הראשוני בגבעות גורל - חיתוך. רק שכאן זה כולל מדרון תלול, פטל וצמחיה סבוכה, אבל זה מצליח, אני בדרך התחתונה. שמח וטוב לב אני צועד כמה קילומטרים עד המפגש עם הכביש בחניון ב- Pont Blaeny-glyn, לפני העלייה ל-Craig y Fan Ddu. רק אז אני מבין שהלכתי למעשה בדרך מקבילה. בכל מקרה, כל הדרכים הובילו לחנייה. מנוחה ומתחילים לעלות ולעלות. כמה עצירות ואני על הרמה שעליה הולכים במהלך המחצית השנייה של היום. סוס פלאי מתבונן בי כאשר אני מסדיר נשימה. רק לרגע וחוזר ללעוס. סוס פלאי לועס עכשיו הדרך הולכת על הרמה. ההתחלה לא ברורה ומכווינה לעמוד אבנים שבו יש לפנות ימינה. המקום פופולרי לטיולים ומסעות, על הדרך עוד מטיילים וההמשך יחסית ברור. הדרך לאורך ה"מכתש" ועוד עמוד אבנים לפנות בו הדרך הולכת עד שפת "מכתש" ומטפסת על כמה פסגות במעין משולשים בנוף דרמטי. העלייה בשביל האבנים לפסגה הגבוהה בדרום וולס (886 מ') Pen y Fan גורמת לרגליים לרעוד ממאמץ, כפי שהובטח בספר. אך מסתבר, בדיעבד, שיש הרבה דרכים להגיע ל-Pen y Fan, כי כאשר אני מגיע למעלה אני רואה המון אדם, זקנים וטף. מבט מ-Pen y Fan ועל הפסגה המתוירת אחרי ההליכה לבד רוב היום אני מצטרף למטיילים בדרך הנוחה יחסית ל-Storey Arms. אם אתם בטיול משפחתי, הגיעו לכאן ועלו מכיוון זה להר. מומלץ. אחרי יום ארוך, ולפני ירידה נוספת לאכסניית הנוער, אני עוצר אצל הגזלן המקועקע במגרש החנייה ומרווה את צימאוני. ההליכה למקום הלינה היחידי בסביבה, אכסניית הנוער YHA Brecon Beacons, מוסיפה עוד שני ק"מ וקצת, אבל בירידה והטיול יפה. יש לשים לב לפנייה מהדרך הכבושה. אני מגיע בסביבות 18:00, מקבל חדר, ויש גם ארוחת ערב בסביבות 19:00 שצריך להזמין בקבלה. מקבל בורגר פלאפל וצ'יפס, סלט ועוגת שוקולד. שווה אחרי יום ארוך מאוד. היום החמישי - Storey Arms To Craig-Y-Nos 23 ק"מ ו-750 מ' עלייה מצטברת אין ארוחות חינם, ולכן אחרי ארוחת הבוקר אני מטפס את הדרך בחזרה ל-Storey Arms, ומוסיף עוד כ-150 מ' טיפוס ליום. חוצים את הכביש מערבה ומטפסים מעל העמק שבו שוכנת האכסניה לכיוון צפון-מערב. אין סימון, אבל הדרך ברורה עד שמגיעים לקו המצוק ולגדר מעל Craig Cerrig-glisiad. משם רואים היטב את רכסי יום האתמול. ה"פאנים" באופק בצומת השלוחות, לאחר כשעה וחצי הליכה, אני פוגש קבוצת מטיילים שראיתי בארוחת הבוקר. מסתבר שיש דרך אחרת המגיעה מהאכסניה. טוב, בפעם הבאה. משם הדרך מושכת דרומה על רכס Fforest Fawr, על פני כמה כיפות. היום שמשי וקל למצוא את הכיוון הכללי ולבחור שביל. גולשים לאזור מיוער, דרך נביעות, קרקע בוצית ושבילי כבשים עד שער. אחרי 10 ק"מ של הליכה ללא סימון - על השער סימון שביל. המחצית השנייה של היום היא בנוף שונה. בתחילה הדרך עוברת על דרך ישנה - Sarn Helen - שסללו הרומאים, שרידים לכיבוש רומי בן 400 שנה בבריטניה. ליד הדרך גם אבן עומדת Maen Madoc שמשייכים אותה לאתר קבורה נוצרי קדום. אני מצלם, זה שונה ממה שראיתי עד עתה. הדרך נכנסת לאזור של גבעות קטנות ומערות הנקרא "המערה של האביב השחור" – Ogot Ftynnon Ddu National Nature Reserve. בקטע זה השביל מסומן היטב. מערות אני לא רואה, אבל חבורות של נערות ונערים שמנווטים עם תד"לי פילים על הגב אני רואה. מסתבר שזה מחנה נודד וניווט של נוער מסקוטלנד. הדרך עולה ויורדת לאורך כמה ק"מ עד שיוצאים למגרש החניה ליד מחצבת אבן ישנה. הגבעות הרכות מכאן יורדים לעמק למטה. למזלי ולמזלן של ברכי, זוג אנגלי חביב עם שני כלבי פודל (הפודלית בהריון, אם שאלתם) חוסך לי את הקילומטר וחצי האחרונים ומציע לי טרמפ (תודה) עד הצימר Pentre Riding Stables. הוא ממוקם מצוין. קרוב מאוד לסיום הרשמי של היום ולהמשך למחרת. רק שאין מה לאכול בערב, וצריך ללכת כשני ק"מ לפאב הקרוב. אני מוותר וניזון משאריות היום ומהפירות היבשים עד ארוחת הבוקר. היום השישי - Craig-Y-Nos To Llanddeusant 14 ק"מ ו-850 מ' עלייה מצטברת הדרך יוצאת ממגרש חניה של פארק לא רחוק מהצימר ונעה מקביל לערוץ נחל לא רחוק מהכביש. חולפים ליד בית קברות, כנסיה ופאב וחוצים את הכביש. מכאן מטפסים ומטפסים ומטפסים בחדות לכיוון Allt Fach. צידו המזרחי של הרכס תלול ומצוקי, ואילו לכיוון מערב יורדות השלוחות לכיוון האזור הפראי של הפארק. מתנשם ומתנשף ביחד עם עוד כמה תרמילאים אני מטפס. פתאום חולפת בקלילות אישה עם תינוק במנשא על הגב. אני מתלווה לזוג נחמד שהולך לקמפינג איפה שהוא בדרך, ואנו משוחחים במשך כמה קילומטרים. הם מספרים לי שעוד מעט יעבור מרוץ על הרכס, והגברת עם התינוק הולכת לעודד את בעלה שמתחרה. העלייה מסתיימת ואנו צועדים על הרכס. נוף לכל כיוון ולכל נפש. ואכן, הרצים חולפים על פנינו בשעטה. לא רבים, אבל נחושים. לפחות יש להם מריעים ומעודדים. רצים על הרכס הדרך הברורה על הרכס מוליכה לכמה פסגות עד מעל לאגם Llyn y Fan Fach. האגדה מספרת על הגברת שעלתה מהאגם. במקרה הזה מדובר על חתונה עם רועה צאן. לא פלא שחזרה בחזרה למצולות, לא? בכל מקרה המראה מהרכס ומעל לאגם מרהיב. ניתן גם לעלות מהאגם לרכס בטיול קצר יותר. רכס Fan Hir בניגוד למטיילים שיורדים חזרה לאגם, אני ממשיך צפונה, שוב לבד. השביל מגיע, לאחר הליכה בכבישי העמק הצרים, עד אכסניית הנוער הקטנה Old Lion, אבל שם לא הצלחתי להזמין מקום. לכן אני ממתין עד שתגיע לזלי, בעלת הצימר שהזמנתי, לאסוף אותי. עד אז אני צופה באיכר האוסף חבילות שחת מהחלקה הצמודה והמשותפת עם בית קברות באמצעות הטרקטור המיושן אבל השמור. לזלי ודרק מ- Ty Newydd מתגלים כזוג חביב ביותר והם וצמד הכלבים שלהם מאמצים אותי בחום. מבט על האגם והגברת הנעלמת היום השביעי – זו השמינית החסרה במהלך היום הקודם, קבלתי אזהרות ממטיילים שפגשתי. אחרי שבוע יבש, אומרים שתתחולל באזור סופה, כולל גשם, רוח וערפילים. בחוברת מוזהר המטייל לא ללכת בקטע השביעי, שהוא ללא סימון ובשטח פתוח ומסולע בחלקו, במקרה של סופה, אלא אם הוא נווט מיומן. יודע לנווט, אבל החלטתי לא לקחת סיכון. תכנית ב' לא הייתה, אבל החלטתי לצאת ולשוטט בעמק במרחב Llangadog. שיטוט במרחב Llangadog ללא תרמיל כבד, עם מעיל ושכמיה מצאתי במפה שבילים רבים והתפניתי לצלם את הצומח והחי. נשארתי לישון לילה נוסף אצל לזלי ודרק ב- Ty Newydd. היום השמיני - Carreg Cennen Castle To Bethlehem 16 ק"מ וכ-370 מ' עלייה מצטברת דרק הקפיץ אותי לנקודת ההתחלה ב- Carreg Cennen Castle. לצערי לא הייתי במצודה שראיתי בתמונות, ובמבט מרחוק בערפל נדמה שהיא מרשימה. פעם הבאה. השביל עובר היום ברובו על דרכים סלולות, יותר או פחות. בין החוות ובתי האיכרים, חוצה את החלקות הירוקות והלחות מאוד ואת שטחי הבור שביניהן. הנעלים ספוגות במים אחרי כמה דקות הליכה, ויקח להן עוד שלושה ימים להתייבש. הדרך עוברת בין חוות ובתי איכרים בין לבין חוצים את Garn Goch, גבעה ועליה אתרים מתקופת הברזל. מבחינתי אלה אתרים מתקופת הגשם והרוח. פרצי גשם קצרים תקפו מדי פעם, אך בסך הכל לא היה נורא. הדרכים קסומות, אך יש להיזהר - הן צרות ומדי פעם חולף רכב. הולכים, ולבסוף מגיעים לבית לחם. לפחות לשילוט שכזה. יש גם בית קברות. לבסוף מגיעים לבית לחם עוד כמה קילומטרים, חולף בקרבת הצימר שלנתי בו יומיים, וצועד בשבע-שמיניות גאווה ברחובות Llangadog אל תחנת הרכבת. לפני היציאה לטיול בדקתי ומצאתי שיש רכבת ב-15:42. הדרך חלפה מהר יחסית ובאחת אני כבר מגיע. אולי יש רכבת קודמת? מסתבר שבצומת ציחור עוברות יותר רכבות. יש גם בית קברות הרכבת של 15:42 היא היחידה אחרי הצהרים (בבוקר יש עוד אחת). מחליף בגדים וחוגג על טוסט במסעדה הסמוכה (והיחידה בקרבת הרכבת) - Telegraph Inn cafe. הרכבת הגיעה בזמן ואחרי שלוש החלפות וחמש שעות – הגעתי ללונדון. שימו לב - הרכבת הפרברית-יישובית שיוצאת מ- Llangadog לא עוצרת בכל התחנות שרשומות. בחלקן היא מאיטה והנהג בוחן האם יש נוסעים, אם יש – עוצר, ואם לאו - מגביר את המהירות וממשיך הלאה. שמונה ימי טיול, שבע-שמיניות בייקונס, ירוק בעיניים, מסלול מאתגר אך אפשרי לבעלי כושר הליכה סביר. וולס הייתה נחמדה אלי. תחנת הרכבת של Llangadog תודה רבה לבעז שהתארח אצלי בבלוג וחלק איתי ואתכם את סיפור המסע שלו בוולס. מקווה שנהניתם מהנופים והחוויות שלו לפחות כמוני. טרק היא אחת הדרכים הכייפיות, המתגמלות והמעמיקות לגלות מקום. ההליכה מאפשרת להכיר דרך העיניים וגם דרך הרגליים, להשתהות ולהבחין בדברים שלא ניתן לגלות דרך חלון המכונית. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים על טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן מזמינה אתכם להמשיך ולעקוב אחרי ברחבי הגלובוס, להגיב, לשתף, ולהרשם בקוביית ההרשמה לבלוג שלי כנוסעים מתמידים. אשלח לכם מפעם לפעם פוסט חדש או מסלולי טיול להורדה שאני מפרסמת. מנצלת את ההזמדנות ומאחלת לכולכם חג שמח ושנה טובה! #טרקבאנגליה #טרקבוולס #חלומותשמורים #TheBreconBeacons #טרקיםבאירופה #בריטניה #וולס

אוסטרליה התברכה ביותר מ- 500 פארקים לאומיים, שמטרתם בראש ובראשונה להגן על החי והצומח האנדמיים ועל האיזוריים הייחודיים ליבשת הזו - חופים, יערות גשם, הרים מושלגים, מדבר, שוניות ימיות וגיאולוגיה מיוחדת. הפארקים מרושתים במאות שבילים המציעים מגוון אפשרויות עצום להליכה ברגל - החל ממסלולים של מספר שעות ועד לטיולים של ימים רבים. ביבשת האוסטרלית טיילנו בתחילת שנות ה- 90' של המאה הקודמת. במשך 4 חודשים ראינו המון, חווינו המון, הלכנו בטבע המון והתגעגענו הביתה בהתאם... הפוסט הנוכחי מתמקד במספר מצומצם מתוך הטרקים שעשינו שם, מה שמכונה ב"אוסטרלית" Bushwalking, ומתבסס על יומן מסע שכתבנו במהלך אותו טיול - מלווה בתמונות ובזכרונות ממש על קצה המזלג. לטובת מי שהתמונות והזכרונות יפתחו לו את התאבון, מצורפים מידע עדכני ולינקים רלוונטיים על כל אחד מהפארקים המוזכרים בהמשך. יחד עם זאת, לפני היציאה לדרך חובה(!!!) לבדוק היטב אם חלו שינויים במסלולים וכמובן את תנאי הדרך ומזג האוויר. אז שנצא לבוש-ווקינג באוסטרליה? קדימה לדרך! ויקטוריה (VICTORIA) 1. וילסון פרומונטרי (Wilson Promontory National Park) ווילסון פרומונטרי, או בשם החיבה שלו - ווילסון פרום - הפארק הדרומי ביותר ביבשת האוסטרלית, ושוכן כ- 160 ק"מ דרומית מזרחית למלבורן. הפארק מציע למטיילים בו נוף מרהיב של סלעי גרניט ענקיים, יערות גשם עבותים וקו חוף נפלא ומפורץ. המקום מהווה בית למגוון רחב של חיות בר – חיות כיס, יונקים ימיים גדולים ועופות רבים. בפארק שבילי טיול רבים ברמות קושי שונות – החל משעתיים הליכה נינוחה ועד מספר ימי הליכה רצופים. מתוך יומן המסע: "צמחיה צפופה, יער מרופד בשרכים ירוקים מסוגים שונים, הרבה פרחים בצהוב, לבן, סגול וורוד... מפסגת ההר נשקף נוף מהמם ביופיו של החלק הדרום-מערבי של הפארק. חופים מסולעים עשויים מפרצים-מפרצים, ים כחול שקט ואיים רבים פזורים בו. החופים משגעים - לבנים וזוהרים בשמש, חלקם סלעי. הבולדרים צבעוניים ועגולים ו"נופלים" למים הצלולים שיש להם גוון מיוחד של טורקיז." סכמת המסלול שלנו: יום 1 - 18 ק"מ. מ- Tidal River אל Little Waterloo Bay (דרך Norman Bay ו- Oberon Bay). יום 2 - 24 ק"מ. מ- Little Waterloo Bay אל Oberon Car Park (דרך Sealers Creek). ניו סאות' ווילס (NSW) 2. קוסיוסקו (Kosciuszko National Park) הפארק הלאומי Kosciuszko קרוי על שם ההר הגבוה באוסטרליה הנמצא בתחומו, והוא חלק מהאלפים האוסטרליים. הוא מאופיין בנופים אלפיניים דרמטיים, פסגות מושלגות, אגמים קפואים וצמחיה אלפינית נמוכה. שונה מאד באופיו מרוב הנופים שנמצא בחלקיה האחרים של היבשת האוסטרלית. מתוך יומן המסע: "אנחנו נהנים מההליכה שמעל לגובה העצים. מסביב הרים גבוהים עם פסגות מושלגות, אגמים כחולים שחלקם עדיין קפואים, פרחים אלפיניים שרק החלו לפרוח ונחלים זורמים. מראש ההר ירדנו ב"דרך האגמים" שהובילה אותנו בינות לאגמים הנפלאים. על השלוגיות שנותרו סביב תפסו גולשי סקי החלקה אחרונה, עד החורף הבא." סכמת הטיול שלנו: יום 1 – 17 ק"מ. מ- Thredbo Village עד Club Lake Creek (דרך Mt. Kosciuszko ו- Albina Lake). יום 2 - 21 ק"מ. מ- Club Lake Creek אל Thredbo Village (דרך Blue Lake ו- Snowy River) 3. רויאל נשיונל פארק (Royal National Park) הפארק הלאומי הראשון שהוכרז באוסטרליה בשנת 1879 שוכן בניו סאות' וולס, מדרום לעיר סידני. במשך 76 שנים נקרא הפארק בפשטות "הפארק הלאומי", אך בעקבות ביקורה של המלכה אליזבת השניה במקום ב- 1955 שונה שמו ל"פארק הלאומי המלכותי". מדובר בפארק חופי נהדר עם צמחיה ובעלי חיים מגוונים מאד אשר הגישה אליו נוחה בזכות קירבתו לעיר הגדולה ובזכות רכבת החוצה אותו. "השביל עבר דרך תצפית מרהיבה על החופים זהובי החול שמצוקים גבוהים תוחמים אותם. עברנו ביערות אקליפטוסים עתיקים, ראינו פרחים ענקיים בצבע ארגמן ופגשנו בציפור שחורה ענקית וצווחנית עם קישוט לבן בזנב. לאט לאט השתנה הנוף ליער בנקציות, ורק אפשר לדמיין איזה יופי כאן בזמן הפריחה. הירידה מהמצוקים עברה ביער טרופי עם דקלים, מטפסים ופיקוסים. על החופים בתי גולשים שרובם נטושים כעת. פסענו על החופים, קצת שוקעים בחול וקצת מדלגים על הסלעים המיוחדים, כשמעלינו מתעופף זוג תוכים אדומים כחולי כנף. שפע החי והצומח כאן ממש מדהים." סכמת המסלול שלנו: יום 1 – 17 ק"מ. מ- Offord (הגעה ברכבת מסידני), אל Curracurrang. יום 2 – 12 ק"מ. מ- Curracurrang אל Bundeena (חזרה בשייט עד Cronulla ומשם רכבת חזרה לסידני). 4. בלו מאונטיינס (Blue Mountains National Park) פארק "ההרים הכחולים" הוא אחד הפארקים המפורסמים ביותר באוסטרליה ומוכרז כאתר מורשת עולמית בשל הערכים הגיאוגרפיים, הבוטאניים והתרבותיים הנמצאים בטריטוריה שלו. שמו ניתן לו בעקבות תופעה אופטית (עליה ניתן לקרוא כאן) הגורמת להרים להראות כחולים כאשר צופים עליהם ממרחק. בפארק עשרות מסלולי הליכה, אתרי קמפינג, תצפיות נוף נהדרות, מפלים ותצורות סלע מעניינות. הפארק נמצא במרחק של כשעתיים נסיעה מסידני ונגיש גם בתחבורה ציבורית. טיולים שעשינו באיזור Leura: טיול 1 - Wentworth Falls טיול 2 - Leura Cascade מתוך יומן המסע: "צפינו על המפלים מכמה תצפיות יפות וראינו איך המים בכלל לא נופלים, אלא עפים למעלה ברוח ומרטיבים את כל היער. אחר כך פסענו מתחתם ונרטבנו כהוגן. השעות חלפו בלי שהרגשנו והיה מאוד יפה ומהנה. התצפיות על ההרים הכחולים מרהיבות." טיול שעשינו באיזור Katoomba: טיול 1 - Katoomba Falls מתוך יומן המסע: "אנחנו כבר על ה- Federal Pass העובר בעמק מתחת לצוקים. עוד תצפיות יפות ועוד זוגות תוכים מרהיבים, קוקטו יפי כרבולת ועורבים שרקניים. בסוף הדרך הגענו אל מפלי קטומבה הנהדרים ואז עלינו ועלינו ועלינו ועוד קצת עלינו עד לקצה המסלול." טיולים שעשינו באיזור Blackheath: טיול 1 - Grand Canyon Walking Track טיול 2 - Blue gum Forest מתוך יומן המסע: "אמנם החלטנו להשקיע ב- Blue Mountains יומיים עד שלושה, אך אי-אפשר שלא להישבות בקסם המקום, וכך, אנחנו כאן כבר ביומנו הרביעי ועוד היד נטויה. הירידה היתה מאוד קשה ותלולה, בעיקר שידענו שכל מדרגה שאנו יורדים, נצטרך לעלות בדרך חזרה. וכך ירדנו וירדנו משך כשעתיים, גן עדן אמיתי. שרכים מסוגים שונים, הרבה מים מלמטה וממעל והרבה טחבים וחזזיות." 5. יוראייגיר (Yuraygir National Park) שמורת Yuraygir ממוקמת על החוף הצפוני של ניו סאות' וולס, כשעה נסיעה מ- Coffs Harbour, ומתגאה בכך שהיא רצועת החוף הבתולית הארוכה ביותר במדינה. השמורה מאופיינת במצוקים מרשימים הגובלים בים, שוניות סלעיות, חופים מבודדים ואגמים שקטים. מתוך יומן המסע: "צעדנו לאורך החוף המקסים העשוי מפרצים מפרצים. בראש כל אחד מהם סלע אבן חול. הדרך עברה בצמחיה חופית משתנה. על החוף מצאנו אבנים וצדפים וכל מיני רכיכות מגעילות. הגענו עד מערות Shelly היפות. הים סער ושתיים מהן היו מוצפות. לשתיים אחרות יכולנו להכנס. אבן החול הרכה נמסה והצבעים נראים כמו שכבות בעוגת קרם." המסלול שלנו: טיול קצר על ה- Yuraygir coastal walk עד Shelley Caves וחזרה. כאן ניתן למצוא מידע על השביל, שאורכו המלא 65 ק"מ. 6. וורומבאנגל (Warrumbungle National Park) הפארק הלאומי Warrumbungle מאופיין בנוף "קשוח" של קבוצות סלעים משוננות המתנשאות מעל המישורים השטוחים של ניו סאות' וולס. הפארק מרושת בשבילי הליכה המגיעים אל חלק גדול מתצורות הסלע המיוחדות הללו ומספקים תצפיות נהדרות על אחד האיזורים המיוחדים באוסטרליה. מתוך יומן המסע: "ממשיכים בדרך מרהיבה מתצפית לתצפית, האקליפטוס שולטים בנוף, נראה שגשם לא יורד כאן יותר מדי ולכן הצמחיה בהתאם. את "סכין הלחם", תצורת לבה צרה בגובה 90 מ', אנו רואים מלמטה, מהצדדים, מלמעלה, מקרוב ומרחוק. משאירים את התרמילים ועולים אל Exmouth. התצפית משם מרהיבה ביותר וניתן לאתר את כל המסלול בו הלכנו עד עתה." סכמת המסלול שלנו: יום 1 – 18 ק"מ. מ- Camp Pincham אל Ogma Camp (דרך Nuada Suddle ו- Bluff Mt.). יום 2 – 13 ק"מ מ- Ogma Camp חזרה אלCamp Pincham (דרך Mt. Exmouth ולאורךWest Spyri Creek). קווינסלנד (QUEENSLAND) 7. פרייזר איילנד (Fraser Island) פרייזר איילנד, אי החול הגדול בעולם, נמצא בחופה הדרום-מערבי של קווינסלנד. האי התגלה מספר פעמים ולקח זמן עד שהבינו שהוא למעשה אי, ולא חלק מהיבשה עצמה. האי מאופיין בחופים ארוכים ולבנים, צוקי חול צבעוניים, דיונות חול ענקיות, מעל 100 אגמים של מים מתוקים ויערות גשם עתיקים. האי שופע חי וצומח נדירים ומוכרז כאתר מורשת עולמית. ההגעה לאי בהפלגה של כחצי שעה מ- Hervey Bay או מ- Rainbow Beach, וכן בטיסה. מתוך יומן המסע: "ההליכה בחול לא קלה וכשעוברים את ה- 10 ק"מ הראשונים, בהחלט מרגישים אותם... הדרך התפתלה בין אגמים מרהיבים שאליהם נשפכות דיונות חול לבנות, חצתה יערות שמתקיימת בהם ערבוביה של עצי יער גשם, צמחיית חוף ואקליפטוסים. החופים - חופי חול כמובן, יפים מאוד ונקיים מאד. פה ושם מציץ אלינו מעבר לדיונות דינגו, ומביט עלינו בחשדנות, שומר על מרחק בטוח." סכמת המסלול שלנו: יום 1 – 21.5 ק"מ. 8 ק"מ מהמעבורת עד ה- Central Station + 13.5 ק"מ עד Lake Boomanjin. יום 2 – 14.5 ק"מ. מ- Lake Boomanjin אל Eurong. יום 3 – 19 ק"מ מ- Eurong אל Lake McKenzie. יום 4 – 5 ק"מ. מ- Lake McKenzie אל ה- Central Station. 8. קולולה (Cooloola - Great Sandy National Park) קולולה היא החלק היבשתי של פארק החול הגדול, הכולל גם את האי פרייזר. הפארק מאופיין בדיונות חול ענקיות, יערות גשם, יערות אקליפטוס גבוהים, יער חופי יבש, מישורים נרחבים ואגמים. בשנת 2010 נחנך הטרק The Cooloola Great Walk, מסלול בן 102 ק"מ. עוד מידע על הטרק אפשר למצוא כאן. מתוך יומן המסע: " בלילה הרוח סערה ועם עלות השחר החל לרדת גשם. ניצלנו הפוגה ויצאנו לדרך באיחור מה, צועדים לאורך דרך הטלגרף הישנה. הדרך החולית עוברת ביער אקליפטוס ולאחר מכן נכנסת ליער גשם חופי. תוך כדי שיחה וחלימה בהקיץ - שוב קפיצה - הזוחל היומי! מהאיגואנות הפסקנו להתרגש, אבל הנחש השחור והעבה מתגלה ממש ברגע האחרון. מצלמים לאלבום הזוחלים, עוקפים בזהירות וממשיכים. ממשיכים לאורך החוף כשנוף סוריאליסטי של ים גועש, צוקי חול, ציפורים מתות וערפל מסביבנו. כמובן שבסופו של דבר נמאס לו, לגשם, והוא חזר לרדת בעוצמה." סכמת המסלול שלנו: יום 1 – 14 ק"מ מ- Rainbow Beach אל Freshwater Camping. יום 2 – חזרה אל Rainbow Beach לאורך החוף. על הטקסט והתמונות: אורה גזית, בעז זלמנוביץ למעט מקומות בהם טיילתי אני באמת משתוקקת לחזור. אוסטרליה היא אחד המקומות שכן!! יבשת מדהימה, מלאה כל טוב וגן עדן אמיתי לאוהבי טבע פראי ובראשיתי. מקווה שהתמונות והזכרונות שהעליתי כאן עשו לכם חשק להעמיס תרמיל על הגב, לקחת זוג מקלות ולהתחיל לצעוד. אין כמו הליכה ברגל להיכרות מעמיקה עם המקום. לכשתחזרו, אל תשכחו לשתף בתמונות ובסיפורים. טרק היא אחת הדרכים הכייפיות, המתגמלות והמעמיקות לגלות מקום. ההליכה מאפשרת להכיר דרך העיניים וגם דרך הרגליים, להשתהות ולהבחין בדברים שלא ניתן לגלות דרך חלון המכונית. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים על טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן אשמח אם תשתפו אותי גם כאן. התגובות שלכם תמיד משמחות אותי ואני מאד מחכה להן! מוזמנים להצטרף אלי במסעותיי סביב הגלובוס, וכמובן - להרשם לבלוג דרך קוביית הרשמה כנוסעים מתמידים. אשמח אם תשמיעו קולכם!! #טרקיםבאוסטרליה #אורהגזית #טרק #אוסטרליה

אנחנו כבר שלושה חודשים בדרכים. דרך ארוכה עברנו, אך לנו נדמה שהכל חולף כל כך מהר. כאן, באיסלנד, סוף העונה. מדפי הספרים מתרוקנים, סורגות הסוודרים כבר לא יושבות במדרחוב, תנועת התיירים התדלדלה, מבצעי מחירים בכל מקום ואפילו השאטל מהקמפינג כבר לא נוסע וצריך להשתמש בתחבורה ציבורית רגילה. מתקפלים מוקדם, משאירים בקמפינג למשמורת את כל הציוד שלא נזדקק לו במהלך הטרק, ויוצאים בדרכנו אל אחד הטרקים היפים והמפורסמים באיסלנד - טרק Landmannalaugar-Thorsmork. לטייל בתוך ציור הן המילים המתארות בדייקנות מירבית לדעתנו את הטרק הזה, הכולל 4 ימי הליכה ומאפשר לחוות את ה- Inland של איסלנד במייטבו. הקדמה ודגשים חשובים אל הטרק יצאנו בסוף אוגוסט 1991, כשאיסלנד עדיין לא היתה היעד הלוהט והטרנדי שהיא היום... אמנם הנופים אותם נופים והמסלול עדיין קיים, חי ובועט (ואומרים לי כי הרבה יותר עמוס כיום), אבל חובה לבדוק היטב לפני שיוצאים לדרך האם חלו שינויים במסלול, בבקתות וכמובן את תנאי הדרך ומזג האוויר. אנחנו בחרנו לטייל עם Ferðafélag Íslands (או בקיצור - FI), אך ניתן בהחלט להיעזר בחברות נוספות וגם לצעוד את הטרק באופן עצמאי. לאורך המסלול פזורות בקתות. אם מתכננים לישון בהן, חובה להזמין מקומות הרבה זמן מראש, שכן בקיץ הן בתפוסה מלאה. איסלנד אינה מדינה קרה או קפואה, למרות שמה – ICE-LAND (ארץ הקרח), אך היא מאופיינת במזג אוויר הפכפך. גשם הוא חלק אינטגרלי מהטיול ויכול להפוך טיול מדהים לחוויה בלתי נסבלת. לפיכך יש להתארגן בהתאם ולהצטייד בנעלי הליכה מעולות, חליפות גשם טובות, ביגוד יבש להחלפה וכיסוי תרמיל נגד גשם. ולא פחות חשוב - להתרגל לרעיון שגשם ירד ולחיות איתו בשלום :) שעות האור באיסלנד בקיץ ארוכות מאד, דבר המאפשר גמישות גדולה ו"מתיחה" של שעות ההליכה. לא צריך למהר ולצאת בבוקר ואפשר להגיע לנקודת הסיום של אותו היום "באמצע הלילה" (המואר). הטקסט מתבסס על יומן המסע שכתבנו תוך כדי טיול*, ומתמקד בהתרשמויות מהנופים, האנשים, מזג האוויר, המכאובים והתענוגות ולאו דווקא בפרטים הטכניים-אדמיניסטרטיביים (לכך יש להתעדכן ,כאמור, באתרים המתאימים). התמונות צולמו במצלמת פילים פשוטה** (מי חשב ב- 1991 על מצלמות דיגיטליות?) וסרוקות מתוך אלבום הטיול שלנו. סוף להקדמות - וקדימה – לדרך! יום 1 – מציאות או ציור? Landmannalaugar-Hrafntinnusker 12 ק"מ (4-5 שעות הליכה) אל Landmannalaugar אנחנו מגיעים בשעת צהריים ויוצאים אל הגשם... סליחה אל הדרך, לאחר הפסקה קלה בבקתה הסמוכה לחניון. אין ספק שהנוף מהמם - השחור הבזלתי, מגוון צבעי החול והסלעים - בין אפור לצהוב, אדי המעיינות החמים, השלג שחלקו צחור וחלקו שחור מסחף ועוד ועוד ועוד צורות וצבעים – יש תחושה שצועדים בתוך ציור. למרבה הצער הגשם משפיע קשות על הראיה וההתמודדות איתו לא קלה לנו. הדרך עוברת בשיחות הכרות עם חברי הקבוצה ובהתרשמויות הדדיות. אלה חברינו לטיול: דתה ודגה - המדריכה וחברתה. שתיהן נחמדות וידידותיות ולובשות חליפות צמר דק תואמות. לאחר מכן יתכסו היטב בחליפות גשם והמדריכה תוסיף שכמיה בצבעי הסוואה על הכל. התואר מדריכה איננו מדוייק, משום שאין אנו מקבלים יותר מדי הסברים... ביורג - דוקטור לחקלאות וולקנית, מבוגר וחסר מנוחה. מסתבר שהבין שאנו מדברים עברית, שכן שהה בארץ במשך 8 חודשים והשלים לימודיו ברחובות. בהליכה משתרך קצת מאחור, אך מפגין שריריות. כריסטין - איסלנדי במקור, נולד בריקייוויק ומתגורר מגיל 20 בלוקסמבורג. ז'אנין - נערה שוויצרית הלומדת כלכלת בית ומתעתדת לעבוד במסגרת לימודיה באחזקת בית בחווה לידSellfoss . ריינולד - בחור ג'ינג'י גרמני שמטייל לבד כבר 3 שבועות באיסלנד. שני ישראלים שויתרו על הקיץ הישראלי המהביל והולכים (בהתנדבות ובתשלום) כבר חמש שעות בגשם שוטף ובקור.... בבקתה הראשונה, Hrafntinnusker, אמנם אין חימום אך יבש ונעים. יש מיטות – שדרוג רציני בשבילנו אחרי חודש וחצי שינה על ריצפת האוהל! מיטות הקומותיים רחבות, בערך ברוחב של מיטה וחצי, כך שבכל אחת מהן יכולים למעשה לישון שני מטיילים. סידור מוזר אבל אנחנו "קופצים על המציאה" בשמחה... מבשלים מעט. אין צורך בתוספות כמעט. הישיבה המשותפת עם יתר המטיילים סביב השולחן נעימה והשיחה מתפתחת, נפרשת ומגשרת על פני ארצות ויבשות. מכנסי הסערה החדשות עמדו יפה למדי במשימה הקשה היום, אך מעיל הסערה האפור, המכנסיים הירוקים ונעלי האסולו התמוטטו כליל אל מול הגשם וגרמו לרטיבות. נקווה שיתייבשו עד הבוקר. יום 2 – רואים רחוק רואים שקוף Hrafntinnusker- lftavatn 12 ק"מ (4-5 שעות הליכה) איזה יום, איזה יום. אף טיפת גשם, רואים למרחוק, אין עננים, אין ערפל. ממש מזל – מרגיש לנו כמעט כמו לזכות בלוטו. אחרי אתמול השינוי מדהים. הבוקר קר מאוד, עוד אפשר לראות את הגשם שקפא על האדמה ואת הקרח על גבעולי העשבים הבודדים שמצליחים לצמוח בגובה. הקימה עורכת זמן, ולאחריה אנחנו מעפילים במסלול צדדי על פסגה קרובה ומשקיפים על הנוף המקסים. יורדים, מעמיסים תרמילים ויוצאים לדרך. הדרך עוברת בנוף נהדר, עוצר נשימה. הרבה שלג, גבעות בכל הצבעים כמעט ומעיינות חמים לרוב. לאחר שהתעייפנו מעט, אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ועולים לתצפית נוספת. מטפסים בשלג ועוד קצת בדרדרת אבנים ואנחנו בפסגה, צופים על כל הדרך שעברנו מלנדמנלאוגר, על קרחון Vatnajokull האדיר, על האגם והבקתה שבה נישן הלילה, על הר הגעש Helka ועל קרחון Myrdalsjokull. הנוף נפרש על כף היד לפנינו והוא פשוט מפעים. ממשיכים בסוציאליזציה עם החברים. מהאיסלנדים שבחבורה אנחנו לומדים שכאן במקום cheese אומרים למצלמה skyr, שהוא מאכל מקומי שמזכיר קצת בטעמו לבנה. במהלך ההליכה אנחנו פותחים פער רציני ואז מחכים לכל שאר חברי הקבוצה. הם באים אלינו בטענות שאנחנו רצים. שלושה חודשים של טרקים בסקנדינביה ואיסלנד לימדו אותנו ללכת בקצב של 4 ק"מ לשעה – קצב שמתאים לשנינו. פתאום אנחנו בקבוצה שבה לכל אחד יש את הקצב שלו. לאט לאט אנחנו לומדים להתאים את עצמנו ואפילו נהנים מהיופי שבאיטיות. את שארית הדרך אנחנו מעבירים בהליכה איטית ב"קצב איסלנדי". הפירוש של המונחים "קצב איסלנדי" או "מנוחה איסלנדית" הוא "ישנים הרבה והולכים קצת". למדנו. הדרך עולה ויורדת, ומסתיימת בירידה אחת גדולה שמביאה אותנו למישור שבו נמצא האגם ולידו הבקתה lftavatn. הנוף הסובב אותה מוזר – הרים מחודדים המזדקרים מתוך מישור. מאוד שונה מהנוף הצבעוני וההררי שליווה אותנו אתמול ובתחילת היום. הבקתות נעימות, ולנו יש מזל גדול – כנראה שבגלל שכבר סוף העונה, לאורך כל הטיול (מלבד בבקתה האחרונה בת'ורסמורק) אנחנו בעצם המאכלסים היחידים שלהן, כך שבהחלט יש לנו אוויר לנשימה. יום 3 – מי קרחונים בתחתונים lftavatn – Emstrur 15 ק"מ (6-7 שעות הליכה) היום עלינו לחצות נהרות ואנחנו עושים זאת באומץ רב. הנהרות רחבים ושוצפים. השיטה היא להתפשט עד רמת התחתונים ולחצות בזוגות בידיים שלובות. ההוראה שנותנת לנו דתה, המדריכה: "מי שנופל לו התרמיל או כל דבר אחר, יעזוב אותו לנפשו ויתן לו להסחף עם הזרם". מעבר הנהר הראשון רדוד יחסית, מה שמאפשר לעבור אותו במגפיים/סנדלים. חציית הנהר השני לעומת זאת מאלצת אותנו לפשוט מכנסיים ולחצות בתחתונים את המים המקפיאים. מגיעים לגדה השניה, מתייבשים ומפשירים. משם ממשיכים הלאה לנהר השלישי, שאותו שוב אנו חוצים יחפים בתחתונים, דורכים על החול השחור והרך. החול השחור היה הנוף המרכזי בטיול היום. כל יום והנוף שלו. החול השחור הוא נוף די קשה ומונוטוני. מעליו מתנוססים הרים ירוקים וצוקי בזלת. בסוף היום הגשם מתחזק ובדיוק אז אנחנו מגיעים לבקתה ב- Emstrur. זוג מטיילים שעושים את המסלול עצמאית מבקש להכנס לבקתה ודתה מסרבת בטיעון שהם בחרו לטייל עם אוהל ולא לשלם לבקתה, אז למה שאנחנו (ששילמנו) נצטופף? לנו קצת קשה עם החלטתה לא לאפשר להם להיכנס, כי מי כמונו מכיר את התחושה של להיות באוהל בגשם השוטף. לאחר מנוחה קצרה בבקתה יוצאים לסיור קצר ומרשים מעל קניון Markarfljótsgljúfur. תצפיות לפה ולשם, וחוזרים לארוחת ערב של יום שישי. ההתעניינות בישראל, ובפרט בקיבוץ ובשפה העברית, מאוד גדולה. ביורג מזהה מילים בעברית וז'אנין יודעת ריקודי עם ושירים בעברית. למדנו כמה מילים באיסלנדית ולימדנו מילים בעברית. אין ספק שהטיול בקבוצה, שכה זר ומוזר לנו, מפתיע אותנו לטובה. האווירה טובה ומקבלת והחבורה מתגבשת לנוכח הלינה המשותפת והמאבק באיתני הטבע - הגשם, העליות, ההליכה הממושכת וכמובן – חציית הנהרות בתחתונים. יום 4 – מגיעים לנקודת הסיום Emstrur- Þórsmörk 15 ק"מ (6-7 שעות הליכה) היום המסלול מאופיין בצעידה נינוחה ביותר. הדרך עולה, יורדת וחוזר חלילה. הנוף הררי, חול שחור ועשב נמוך ירוק. לאורך הדרך, במקביל לשינוי הכיוונים, עוקבים אחרי השתנות פניו של "הר-הקרן". לאט לאט הנוף משתנה, הקרקע נעשית מבוקעת יותר והקניונים מתרבים. נוטשים את הנוף הצחיח מאחור ורואים יותר ויותר צמחיה. ממשיכים להנמיך בדרך וכך, לקראת צהריים אנחנו מוצאים בלו-בריז טעימים המשמשים תירוץ נהדר למנוחה איסלנדית. חם ולפעמים אפילו חם מאוד, וכיוון שמטפטף גשם אנחנו זוכים להרבה קשתות נהדרות. גם היום חוצים נהר בתחתונים, אבל אנחנו כבר רגילים, והנהרות כאן כבר לא עושים עלינו רושם. כמו שהובטח על ידי דתה כבר בתחילת הטיול, כל יום בטיול הוא שונה לחלוטין מקודמו. מאוד מעניין לעבור בחתך הזה במשך ארבעה ימים. ת'ורסמורק (Þórsmörk) פירושו: "היער של ת'ור". ת'ור הוא אחד מהאלים האיסלנדיים והיער הוא אכן יער, אם כי "יער איסלנדי". באיסלנד אין יערות בגלל סוג הקרקע והאקלים, ולכן כל עץ שמצליח לצמוח מכונה באירוניה "יער איסלנדי". בבקתה, שדומה לארמון ביחס ליתר הבקתות בהן לנו בדרך, אנחנו מתקלחים ומתייפייפים. את השמחה על שהגענו אל היעד, מלווה עצב על כך שזה הערב האחרון. לקראת הערב מתיישבים לשיחות ולהחלפת כתובות עם החברים למסע. לא כתובות מייל (מה זה?), אלא כתובות-כתובות! יום חמישי ואחרון - פרידה את בוקר היום האחרון אנחנו מקדישים לטיול של כמה שעות באיזור Þórsmörk. תצפיות, מערות, מפלים. בתכנית שעתיים טיול, אך כרגיל בקבוצה הזאת - אין מה למהר... בדרך חזרה האוטובוס צולח נהרות ואבנים, ולאחר שאנו עולים על כביש מס' 1 מתחילה החבורה להתפזר, לא לפני שאנחנו עוצרים לגלידה אחרונה ופרידה. מהתחנה המרכזית של ריקיאוויק אנחנו מתפנקים במונית עד לקמפינג, תרומתו של כריסטין שנסע לכיוון ולקח אותנו. בהפסקה בין גשם לגשם אנחנו בונים את האוהל, אוכלים, מכבסים ומייבשים. הגשם, כמובן, ממשיך לרדוף אותנו כמו בכל שלושת החודשים שעברו, ולא חדל כל הלילה.... *על הטקסט: אורה גזית, בעז זלמנוביץ **על התמונות: אורה גזית, בעז זלמנוביץ וכריסטין נו, הצלחתם לזהות גם אותנו בתמונות? כי אני כבר בקושי בקושי מצליחה... זה באמת היה מזמן, ואולי הגיע הזמן לחזור שוב לאיסלנד הכל כך מיוחדת ומרתקת. מקווה שנהניתם לצעוד איתנו, למרות הגשם! טרק היא אחת הדרכים הכייפיות, המתגמלות והמעמיקות לגלות מקום. ההליכה מאפשרת להכיר דרך העיניים וגם דרך הרגליים, להשתהות ולהבחין בדברים שלא ניתן לגלות דרך חלון המכונית. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים על טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן אם אהבתם את הסיפור ואת התמונות, הצטרפו אלי לטיולים שלי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לכתוב לי תגובות, לשתף אותי במחשבות שעברו לכם בראש במהלך הקריאה, לשאול שאלות על איסלנד וכמובן - להרשם לבלוג דרך קוביית ההרשמה. אשמח אם תשמיעו קולכם. #לנדמנלאוגר #איסלנד #טרקיםבאיסלנד #טרקיםבאירופה #טיולבאיסלנד

כמה כיף לגלגל את השם הזה על הלשון – סנטאנדרה, סנטאנדרה, סנטאנדרה... כשחיפשתי לראשונה מסלול טיול יום מחוץ לבודפשט, כל סימני הדרך הובילו אותי אל סנטאנדרה, שהתגלתה כמקרה קלאסי של עיירה ציורית ונחמדה. כמה נחמדה? בואו תגלו ביחד איתי... איזו צבעוניות וכמה מרחיב את הלב לשוטט ברחובותיה. לפעמים אני חושבת לעצמי שהיה כל כך נחמד אם גם בישראל שלנו היו רחובות כל כך מזמינים. הרחוב מפתה אותך ללכת לאורכו, לחקור, להתבונן, להתפעם ולא לוותר על אף שעל. הצבעים תופסים את מלוא המרחב שהעין יכולה להכיל – מלפנים, מאחור, מהצדדים, ואפילו מלמעלה. מזכיר לי את קריאת "הסוֹפר" במשחק המחבואים 'מי שעומד מלפני, מאחורי ומצדדי...' אבל עוד לפני - רכבת הפרברים מבודפשט עוברת בעיירות ובכפרים. מהחלון נשקפים נופים ירוקים חקלאיים. היא עוצרת בתחנות בהן לא תמיד יש אפילו רציף. איש לא מחכה שם ואיש לא עולה שם. נראה כי כל העם היושב ברכבת נמצא בדרכו לסנטאנדרה. בתחנה האחרונה נשפכים כולם החוצה ודוהרים אל מרכז העיירה. לרציניים בלבד: הרכבת מבודפשט אל סנטאנדרה, H5, יוצאת מתחנת הרכבת הנמצאת ב- Batthyány tér. עלות נסיעה, אשר נמשכת כ- 40 דקות, 310 פורינטים לכיוון אחד (פחות מנסיעה בודדת בתוך העיר!). הרחוב הראשי מטופח ואפילו מתקתק. חנויות מזכרות מכל סוג ומין, בתי קפה, גלריות וכמה מוזיאונים קטנים. כדאי להכנס, להציץ פנימה, לקחת את הזמן, להתפעל. אפשר גם לקנות. לפני היציאה לטיול קראתי על סנטאנדרה דעות לכאן ולכאן. היו שגרסו – 'פנינה מקסימה, חייבים לבקר', אחרים אמרו – 'מלכודת תיירים, כדאי לוותר'. מהתרשמותי מהמקום, הוא אכן תיירותי, אך אין בו אף מאסט ואף וי לסמן על מטרה. כדאי לבוא עם ראש פתוח ופשוט לחוות את המקום כמו שהוא. הוא בהחלט מקום נעים המאפשר הפוגה מהעיר הגדולה. מודה שאני אוהבת מקומות של תיירים, אבל אוהבת עוד יותר לגלות מקומות מיוחדים. כאלה שלא נכבשו על ידי ההמון. בכל עיר, כפר או עיירה אני מושכת הלאה מהרחובות הראשיים, מחפשת הפתעות. הפעם היה זה סיבוב מקוצר, בעיקר מפאת החום הרב ששרר בשהותנו בסנטאנדרה, ובכל זאת – קצת מעבר לרחוב המזכרות הצלחנו למצוא פינות חמד אמיתיות. לרציניים בלבד: לאחר סיור במרכז העיירה, מומלץ לטפס למעלה עם הסמטאות השקטות והנחמדות. יש קסם רב בשכונות המגורים שבמעלה הגבעה, ויש גם תצפיות נוף יפות מאד לכיוון הדנובה. כשאומרים בסנטאנדרה 'מוזיאונים' מתכוונים למוזיאוני-נישה קטנים ונחמדים. אין לצפות ללובר, לבריטיש מיוזאום, או לנשיונל גאלרי... מוזיאון המרציפן, למשל, הוא קיטש מתוק – שמוביל כמובן בסופו אל חנות מרציפנים צבעונית. מוצגים בו פסלי מרציפן בגדלים מרשימים עם הקפדה על פרטי פרטים. רק לחשוב כמה עבודה הושקעה כאן על כל פסל שכזה... גם מוזיאון המיניאטורות הוא מקום קטן ומקסים, חדר אחד בלבד ליתר דיוק. מוצגות בו עבודות של אמן המיניאטורות Mikola Syadristy. העבודות כל כך זערוריות, שהן מוצגות תחת מיקרוסקופים המגדילים את היצירה כך שתיראה בעין. ליד כל אחת הסבר על גודלה ועל החומרים מהם היא עשויה. בהחלט אמנות מעוררת השתאות. לרציניים בלבד: לביקור בסנטאנדרה מספיק כחצי יום טיול. בחציו השני של היום ניתן לשלב טיול באיזור "ברך הדנובה", מצודת וישגארד והמוזיאון הפתוח. אפשרות נוספת היא לחזור בשייט על הדנובה עד בודפשט. את כל אלה לא הספקנו הפעם, אך אם אתם תעשו, אשמח לשמוע איך היה! תודה שיצאתם איתי מהעיר הגדולה לטיול בסנטאנדרה. המקום מקסים, כפרי ורגוע ומומלץ כטיול יום מחוץ לבודפשט. אני אהבתי! מקווה שגם אתם! אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם בתגובות או ליצור קשר, ולהרשם לבלוג בקוביית ההרשמה. לנרשמים לבלוג זכות ראשונים לקבל את הפוסטים המתפרסמים בו. #עיירהציורית #טיוליוםמחוץלבודפשט #בודפשט #סנטאנדרה

מתוך הערפל מגיחות מרכבות עם סוסים. דוהרות ברחוב הבוצי מן הגשם הרך הנושר מלמעלה. מטריות שחורות גדולות נפתחות בזו אחר זו. הרכבים לבושים חליפות שחורות מהודרות, חבושים כובע שחור מעוגל תואם לראשם. אלה שאיתרע מזלם והם נוהגים בעגלות עבודה לבושים בגדי חול חומים ופשוטים. אנחנו נזרקות באחת 200 שנה אחורה. 'זה אמיתי, או שאני באמת חיה בסרט?' חולפת שאלה במוחי. הכל נראה כל כך אמיתי, מציאותי, מתלבש על היום הסגרירי הזה פרפקט. כל זאת אלמלא האיש עם כובע הקסקט, הג'ינס הקצר ונעלי האדידס שמחלק הוראות ומשנה את התמונה כולה. לוקח לנו רגע לעכל שלא מדובר כאן במקל הקסמים של גבי ודבי וגם לא במנהרת הזמן, שלא נקלענו למאה אחרת, אלא לסט צילומים לסרט. אנחנו מופתעות מהמחזה הריאליסטי אליו נכנסנו, ממתינות שם דקות ארוכות ומתבוננות תחת המטריות המסוככות עלינו מפני הגשם שמוסיף לרדת. אז נחזור רגע להתחלה, כי לא כל יום נערתי חוגגת 18 אביבים וזה תירוץ מספיק טוב בשביל שתינו לבדוק מה השתנה בנתב"ג. כך לקחנו פסק זמן מהחיים עצמם, והמראנו אל יעד שאני זוממת עליו כבר לא מעט שנים – בודפשט, שהתנהגה למופת ולא אכזבה. העיר מקבלת את פנינו זוהרת ושמשית. שמים כחולים, אף ענן, העליוניות איתן נסחבנו כל הטיסה נשארו בתיק. משדה התעופה נגיע בתחבורה ציבורית היעילה והנוחה של העיר אל המלון שלנו, Erzsébet City Center. המלון נמצא במיקום מנצח ומחזיק בלא מעט מעלות נוספות אחרות. אם אגיע שוב לעיר, אחזור להתארח בו שוב בלי לחשוב פעמיים. את מעט השעות שנותרו מהיום הראשון אנחנו מבלות בשיטוט ראשוני באיזור המלון. קצת ואצי אוצה, החלפת כסף, בהייה בחלונות ראווה, גלידה וארוחת ערב. אנחנו עייפות ומציינות לעצמנו שהדרך מחיפה לבודפשט באמת באמת ארוכה! לרציניים בלבד: למגיעים משדה התעופה לעיר בכוחות עצמם, מומלץ להגיע מצויידים מראש במעט פורינט שיספיקו לתשלום ראשוני באוטובוס ובמטרו. מחיר נסיעה בודדת בתחבורה ציבורית - 350 פורינט. כבר בבוקר היום השני מרגישים שאמנם רק אמצע יוני, אבל הקיץ כבר כאן! כמה חבל, אני חושבת לעצמי, כל כך כמהה לאירופה המעוננת, האפרורית והסגרירית שאני אוהבת. העוגן היחיד שלנו להיום הוא סיור שהוזמן מראש בבניין הפרלמנט בצהריים, ועד אז אנחנו מתנהלות לאט, כמה שיתיר לנו הזמן. עבודת הכנה קטנה טרום הטיול מגלה לי שבאיזור הרובע היהודי יש לא מעט אמנות רחוב. אני מתלבטת אם לקחת סיור מודרך, אבל לבסוף מסמנת לי על המפה רחובות וכתובות ואנחנו יוצאות לחפש, לא יודעות מראש אם ומה נמצא. היצירות שראינו מרשימות, אם כי מצאנו פחות ממה שקיווינו. משם אנחנו פונות אל בזיליקת סנט אישטוון. הגברת הצעירה לא חובבת כנסיות, אך אני מספרת לה על התצפית הנפלאה מלמעלה ומבטיחה שזו תהיה הכנסיה הראשונה והאחרונה בטיול. מבפנים מפואר ומעוטר. אנחנו משתהות קצת, טועמות מהעושר הרב וצבעים המרהיבים, ופונות אל גולת הכותרת - התצפית. ניתן להגיע במדרגות או במעלית. אנחנו בוחרות באופציה הראשונה. הנוף מלמעלה עוצר נשימה. העיר נפרשת על כף היד והכל צלול ויפה. הנה מקומות שנבקר בהם בימים הקרובים, ומקומות אחרים שכנראה ישמרו לביקור הבא. סובבות את ראש המגדל לאט וצופות בעניין על התרחשויות שרואים מכאן אך לא רואים משם. המשך הדרך שלנו עוברת בכיכר החירות (Szabadság tér). במקום שתי אנדרטאות – האחת הוקמה על ידי המדינה ומעבירה מסר כי כל ההונגרים היו קורבנות הכיבוש הנאצי. השניה היא אנדרטה מאולתרת שהוצבה על ידי יהודים המוחים על ההצהרה הרשמית וטוענים כי ההונגרים רוחצים בניקיון כפיהם באשר לשיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. מיצג הזכרון הצנוע, העומד בניגוד מוחלט לאנדרטה הרשמית, מרגש מאד. יש לנו עוד קצת זמן עד הסיור, ואנחנו פונות אל עבר אנדרטת נעליים על הדנובה. גם טיול בית הספר עובר שם בדיוק כאשר אנחנו מתייחדות עם הזכרון הנורא. עברו... הסיור בבניין הפרלמנט תכף יוצא, ואנחנו מחכות עם כולם בתור לבידוק הבטחוני הקפדני ולאוזניות בהן נשמע את ההסברים בעברית. הצבעים השולטים בפנים הם זהב ואדום, רק החולצה הכחולה של מנקה השטיחים שוברת את הסכמה. ההסברים טובים, הבניין מרשים, אך הסיור חושף אותנו רק לחלק מזערי מתוך המכלול האדיר הזה. מאכזב משהו. לרציניים בלבד: הכניסה לבניין הפרלמנט בסיור מודרך בלבד. מומלץ להזמין מראש את הסיור באתר האינטרנט של המקום. תחסכו עמידה בתורים ותבטיחו לעצמכם כרטיס ביום, בשעה ובשפה הנוחה לכם. קפיצה קטנה לשוק המקורה אחר הצהריים, לאחר מנוחה קלה במלון, מבהירה לנו שעל המאסט הזה אפשר בהחלט לוותר. בקומה העליונה באסטות של מזכרות – דומות זו לזו כאלף טיפות מים. המזון בדוכני האוכל נראה עייף מהחום ולא מעורר תאבון. למטה נמצא החלק הנחמד יותר – שוק פירות, דגים ומיני מתיקה. קונות קצת משמשים קטנים וחמצמצים ויוצאות אל הרחוב. את היום נסגור עם שופינג קטן, מסורת שנשמור עד סוף הטיול, ושיטוט לאורך הדנובה לתצפית ערב על העיר המוארת כל כך יפה. יומנו השלישי מתחיל בהפסקת חשמל. מלמטה נשמעת המולה וצעקות רמות. הגברת הצעירה מציעה כי אולי מדובר בהפיכה נוספת... פוחדות לרדת אנחנו יושבות בחדר וממתינות. מכיוון שלא נשמעות יריות, אנחנו סוברות שכנראה ההונגרים מסתפקים בהפיכה של 1956, ומחליטות לקחת סיכון. המעלית מושבתת והמדרגות הומות אדם. בקבלה מעדכנים אותנו כי מדובר בהפסקת חשמל איזורית, ולא נותר לנו אלא לתפוס את המקום הכי מואר בחדר האוכל החשוך ולהסתפק בקפה קר. מכאן אפשר רק לעלות. ואכן, אנחנו במגמת עליה. הדרך אל המצודה של בודה עוברת על גשר אליזבט. חציית הגשר ברגל מאפשרת תצפיות יפות על העיר, הפעם מזווית אחרת. אנחנו מתחילות להפנים שתצפיות על בודפשט, מזוויות כאלו ואחרות, הן אחד האלמנטים העיקריים והמשמעותיים בטיול כאן. אנחנו מטפסות אל הארמון המלכותי בתוך גן פורח ויפהפה וצופות שוב על העיר – הפעם במבט מבודה אל פשט. בגלריה הלאומית מוצגת ההיסטוריה של האמנות ההונגרית המקומית. כל קומה מתמקדת בתקופה מסויימת וככל שעולים בקומות מתקדמים בשנים. האמנות בת זמננו מעניינת אותנו מאד, ולפיכך אנחנו מתחילות בקומה העליונה. התערוכות מרתקות ואנחנו מבלות שם זמן רב, מנסות להבין ולפרש את שרואות עינינו. איננו מבינות במאטריה, אך שתינו מסכימות כי קיים יסוד אפלולי וקודר באומנות ההונגרית העכשווית. ביציאה מהגלריה אנחנו חולפות על פני שומרי הארמון המצחיקים, אך לא ממתינות לטקס החלפת המשמר. לרציניים בלבד: למגיעים למצודה מומלץ לעשות פסק זמן בקונדיטוריית Ruszwurm הנהדרת. ניגשנו לבדוק אם כל מה שנכתב עליה נכון. הכל נכון! השירות מעולה, הקפה טעים, העוגות מצויינות והאווירה מדוייקת. על כנסיית מטיאש אנחנו מדלגות, הבטחה זו הבטחה! וממשיכות אל מצודת הדייגים שמזמנת לנו עוד ועוד תצפיות נפלאות על העיר, על הגשרים, על הדנובה. מלמעלה רוח נעימה משיבה קצת את רוחנו בחום הזה. כולם מצלמים. וגם אנחנו. מחפשות לנו נקודות מבט אחרות, משהו שיהיה שונה מכל מה שראינו בגוגל ובמדריכי הטיולים. משהו מהחוויה הייחודית שלנו. חושבים שהצלחנו? הביקור במצודה על שלל אתריה מומלץ בחום. לא חייבים הכל, אבל טעימה מחלק מההיצע תשאיר טעם של עוד. הדרך מהמצודה למטה עוברת ברחובות צבעוניים ויפים. אנחנו מנצלות את הזמן ואת הירידה בכדי לעשות תכניות להמשך... פנינו מועדות עכשיו אל האי מרגיט, אך קודם לכן אנחנו מוכרחות לבדוק מה קורה בתחנת הרכבת המרכזית של העיר. תחנות כאלה, הזכורות לי מערי בירה באירופה, שוכנות לרוב בבניינים נפלאים והביקור בהן מעורר השראה. לאחר מעשה, אלו הממצאים - תחנת הרכבת אכן שוכנת בבניין מרשים מבחוץ, אבל די מוזנחת ומאכזבת מבפנים. רק חבורה עליזה של בנות ובלונים אדומים יזכירו לנו שהיינו שם. לעומת זאת, תגלית מקסימה ומקרית בהחלט מזמנת לנו הדרך הרגלית מתחנת הרכבת אל האי מרגיט. מבחוץ הכל נראה סטנדרטי, השד יודע מה משך אותי פנימה. אולי היה זה המסדרון המעניין המוביל אל חצר פנימית, אולי הרצפות המצויירות הנהדרות והנברשות שנלקחו ממאה אחרת. כך או כך, שוב אני מוצאת עצמי חיה בסרט. הפעם העלילה מספרת על רוזנים ומלכים וארמונות, תככים ומזימות. בשלב הזה כבר אי אפשר היה לעצור אותי. בסוף המסדרון נמצא המקום הזה! הדבר היחיד שיוצא מהפה הוא – וואו!!!!! גדול. הגברת הצעירה מרגישה שלא בנוח ורוצה כבר לצאת, אבל אני מתקשה להתנתק. המקום מהלך עלי קסם. מי שבעניין, זו הכתובת: Szent István Körút 16 אבל כשאין ברירה – אין ברירה, ואנחנו יורדות אל קרקע המציאות וממשיכות אל האי מרגיט. יש בו שבילים ירוקים וקסומים שמוארים נפלא ועצים עבותים ומצלים. 2.5 קילומטרים כל אורכו. הכל נקי ושלו מסביב. תענוג של מקום לטיול אחר הצהריים. לרציניים בלבד: בקצהו הצפוני של האי מרגיט - גן יפני קסום ושלו. מקום נפלא למנוחה והתרגעות אחרי יום הליכה מאומץ בעיר. ניתן להגיע אליו רגלית או באוטובוס 26 החוצה את האי לאורכו. חוזרות, הפעם באוטובוס, אל צידו הדרומי של האי, וממתינות עם כולם למופע המזרקות. אורות צבעוניים, מוזיקה נהדרת, מים משפריצים וזוג מבוגר שקם לרקוד והקהל מעודד במחיאות כפיים – בהחלט דרך נפלאה לסיים את היום שבאמת היה עמוס בכל טוב... את יומו הרביעי של הטיול בילינו מחוץ לעיר ועליו אני מספרת בפוסט נפרד, ואפשר לקרוא כאן. העייפות המצטברת מהימים האחרונים מתחילה לתת אותותיה ובוקר היום החמישי מתחיל מאוחר ולא עם הרבה חשק. אבל היום סוף סוף הגיע הגשם שלו חיכינו כל כך בסבלנות ואין סיכוי שלא נצא מהמלון. הסמטאות היפות והרחובות החביבים הסובבים את המלון שלנו מזמנים כל כך הרבה רגעים אנושיים וסיטואציות יומיומיות נפלאות. אני פשוט לא מתאפקת ועוצרת שוב ושוב לצלם, מנסה לתפוס את השניה הנכונה שתיתן ביטוי מלא ושלם למה שהיה שם, לחוויה שלי בתוך ומחוץ לה. רגעים קטנים של אושר עבורי. אז כולם אמרו לנו שעל בית הכנסת של בודפשט אסור לנו לוותר, לפיכך לא נותרה לנו ברירה ויצאנו אל הגשם לבדוק אם כולם צודקים. עמדנו בתור, רכשנו כרטיסים והצטרפנו לסיור בעברית. סנדרה המדריכה מספרת לנו את ההיסטוריה של הקהילה היהודית ומתעכבת על תקופת מלחמת העולם השניה ועל מבנה בית הכנסת. הסיפורים וההסברים מרתקים ומוסיפים רבדים עמוקים, שבלעדיהם הביקור היה הרבה יותר שטחי ורדוד. לרציניים בלבד: הסיורים בבית הכנסת הגדול ניתנים בחינם במספר שפות על ידי אנשים מקהילת יהודי העיר. מומלץ מאד לקחת את הסיור ששופך אור על סיפור הקהילה המקומית ומעמיק את ההבנה של מה שאירע לה. בדרך לספריית הסטודנטים Metropolitan Ervin Szabó Library השוכנת, כך אומרים, בבניין נהדר, אנחנו נקלעות לסרט ההוא שהוזכר בתחילת הסיפור. נספר רק שלמרות שעות הפתיחה המצויינות באינטרנט, הספריה היתה סגורה ואנחנו מתיישבות על קפה וסנדביץ' בבית קפה חביב העונה לשם "פראג" ברחוב Ráday הנעים, ומחשבות מסלול מחדש. ההחלטה נופלת על מוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית. בשילוב של מטרו וטראם אנחנו מגיעות ליעד ובוחרות די על עיוור בין שתי אופציות בתערוכה NON ALIGNED ART מהאוסף של מרינקו סודאץ'. מדובר בתערוכה בועטת המציגה מגוון מקיף של אמנות אוונגרדית ממדינות יגוסלביה לשעבר וממדינות שכנות, תוך התמקדות בעידן המלחמה הקרה ומסך הברזל. התערוכה מתרכזת בעיקר בפעילות אמנותית קבוצתית ובתפקידן של הקבוצות בהתפתחות סצינות אומנותיות. על אף הקושי לרדת אולי לעומקם של הדברים ולהבינם עד הסוף, המכלול "דיבר" בזכות עצמו ויצר רושם עצום ורב ממדי. כנראה בזכות השילוב בין אמנות פלסטית, חומר תיעודי והסברים מלווים באנגלית שהנגישו לנו קצת יותר את היצירות. המבול שתופס אותנו רגע לפני שאנחנו יוצאות מבניין המוזיאון יהיה הגשם האחרון לטיול הנוכחי. בחוץ מתרוקן בית הקפה מיושביו, ואנחנו ממתינות לרגע בו נוכל לצאת שוב לדרך. ואז השמים נפתחים ואנחנו ממהרות לטראם שלוקח אותנו שתי תחנות למתחם המכונה The Bálna. המתחם יושב בבניין יפהפה ומיוחד במינו מבחינה אדריכלית המשלב שני בניינים היסטוריים שמעליהם מעין כיפת זכוכית מודרנית. בפנים חנויות מיוחדות, בתי קפה ופאבים, והגלריה של בודפשט לאמנות עכשוית. בשעה שאנחנו מגיעות הרוב כבר סגור. רשמנו לעצמנו לפעם הבאה בעיר. גשר החירות מואר בקרני שמש אחרונות שבוקעות מבין העננים הכבדים. תודה על היום החורפי הזה! יום אחרון בטיול הוא בדרך כלל יום קצת מפוספס. עם התובנה הזו, אליה הגעתי בטיול המשפחתי לבולגריה, אנחנו יוצאות אל היום השישי שלנו. כל יום הסתכלנו עליה מלמטה וכל יום היא הסתכלה עלינו מלמעלה. כל יום תכננו ולא הצלחנו להגיע והיום יש לנו הזדמנות אחרונה לעלות אל הסיטדלה. יוצאות אל הרוח החזקה הנושבת היום. השביל המטפס אל הגבעה מיוער ומקסים, הנוף מלמעלה מרהיב והעננות היום מושלמת לצילום. אנחנו מתעכבות ליד הסיטדלה הרבה זמן. נותנות לעצמנו עוד רגע עם העיר היפה הפרושה לרגלינו. כל כך הרבה נשאר לפעם הבאה... ובכל זאת, אנחנו מחליטות להספיק עוד משהו, להיפרד מהסיטדלה ולנסוע לכיכר הגיבורים. אין לנו מושג מה אנחנו בדיוק הולכות לעשות שם, אבל בא לנו לראות את המקום. עם הגיענו אנחנו זוכות לקבלת פנים - רביעיית סקסופונים שמנגנת בהרמוניה מושלמת. אנשים חולפים על פניהם וממשיכים הלאה, לא נעצרים. יותר חשוב צילום "היינו כאן" עם הכיכר, לא? אנחנו עומדות להאזין, מוחאות כפיים בסופו של כל קטע קצר. לאט לאט מצטרפים אלינו עוד ועוד אנשים, עוד ועוד מחיאות כפיים. הנגנים מרוצים, וגם אנחנו. הגברת הצעירה מתפעלת מהכוח שיש לעיתים ליחיד על הקבוצה. בתוך הפארק היפה – טירה, ובגנים שלה צילומי חתן-כלה. הרוח החזקה מהתלת במצטלמים ויוצרת מצבים מצחיקים. בדים לבנים מתנפנפים לכל עבר וגם אנחנו כבר צריכות להתנפנף מכאן... השעון מראה שזמננו תם. תודה בודפשט! לא היינו יכולות לבקש יותר. מקווה שאהבתם את בודפשט שלי ושל הגברת הצעירה. היא פרטנרית נהדרת ואני אוהבת את הראש שלה. מודה לה שהיא מאפשרת לי להיות איתה כל כך קרוב גם בגילה "המתקדם" ומודה לכם על שהתלוויתם אלינו. הלוואי וסיפור הטיול שלנו יסייע לאחרים בתכנון הטיול הבא! בדיוק לשם כך הכנתי עבורכם מסלול טיול להורדה ולהדפסה. מוזמנים להשתמש בו בתכנון הטיול שלכם לבודפשט! הורידו מכאן את מסלול הטיול בבודפשט אם אהבתם את הסיפור המשותף שלנו אם-בת, אולי תאהבו לקרוא גם את סיפורי הטיול האחרים שעשינו ביחד: כאן תוכלו לקרוא על הטיול בפריז, כאן תוכלו לקרוא על וינה, וכאן כתבתי על הטיול שלנו בורשה. אני מאד אוהבת טיולים עירוניים, ולשמחתי היו לי הרבה הזדמנויות לטייל כך, בהרכבים שונים. מוזמנים לקרוא המלצות וחוויות מטיולים אורבניים נוספים שעשיתי. בלוגרים נוספים שטיילו בבודפשט וחזרו לספר עליה: מיכל בן ארי מנור מ"רואה עולם" כתבה שני פוסטים נהדרים ליען נוסבאום מ"בדרכים" עשתה עבודת איסוף נפלאה של קישורים לבלוגים על בודפשט ינינה זסלבסקי-אפק כתבה על הפנים הרבות של העיר הגרגרנית מספרת על סוף שבוע ארוך בבודפשט אשמח אם תצטרפו אלי לטיולים הבאים שלי ברחבי הגלובוס. מוזמנים להשאיר לי תגובות ולהרשם לבלוג בקוביית ההרשמה. כיף לי תמיד לשמוע את קולכם!! #טיולעירוני #בודפשט #אורהגזית #אטרקציותבבודפשט #בודפשטעםילדים #הונגריה

שמש חצות בקיץ, זוהר צפוני בחורף, איילי צפון, נופים פראיים – את כל המתנות הנהדרות האלה מחלק הפארק הלאומי אביסקו (Abisko National Park) ביד נדיבה. הפארק נמצא בלפלנד אשר בצפונה של שבדיה. מדובר בשמורת טבע פופולרית מאד לטיולים, שכן מעבר לכל מה שיש לה להציע, היא נמצאת על מסילת הרכבת שבין Kiruna ל- Narvik ועל כן נגישה מאד. המקום שופע מסלולי הליכה מגוונים בדרגות קושי שונות, ובמרחביו פזורות בקתות מטיילים שניתן לנוח או ללון בהן. עם שפע שכזה, מי חשב שנהיה אבודים בשלג... אשתף כאן בסיפור הטרק השלו אליו יצאנו בשנת 1991. טרק שהיה חלק ממסע עולמי שעשינו ושהפך מבלי שהתכוונו לכך לסיפור מתח מורט עצבים, ובדיעבד לחוויה מעצבת. לאלה מביניכם שאינם מתכננים טרק, או שלחילופין לא בנויים לסיפורי מתח, מחכה בסוף הסיפור הצעה למסלול קליל, נגיש, יפהפה ומומלץ. יום 1 - ממרכז המבקרים (Abisko Tourist Station) אל בקתת Kårsavagge בתחנת הרכבת המשמשת גם כתחנת המידע של הפארק אנחנו מצטיידים במידע ובמפה, ויוצאים לדרך בשעת אחר-צהריים. שעות האור המרובות בקיץ מאפשרות לטייל בלפלנד עד שעת ערב מאוחרת. מגבלת ה"להתקע בחושך" המוכרת כל כך לטיילים, מוסרת כמעט לחלוטין. שמים כחולים מלווים אותנו כאשר אנחנו מתחילים להעפיל מעלה. ההליכה אינה קשה, אולם מי הפשרת השלגים הזולגים במפלים מרהיבים ממרומי ההרים סביב מקשים מעט על ההתקדמות ועל שמירת הנעליים יבשות. לקראת מקבץ הנחלים שעלינו לחצות בקטע האחרון של הדרך, אנחנו חולצים נעליים ועוברים לסנדלים – המים קפואים ממש. הנופים בדרך מרהיבים. ההרים מושלגים בחלקם, מפלים ונחלים זורמים מכל עבר, פרחים יפים מעטרים את המדרונות ולאורך הדרך מלווה אותנו חמישיית איילי צפון. עם הגיענו אל בקתת Kårsavagge, השייכת לארגון התיירות השבדי STF, אנו מגלים כי אמנם אין בעיית מקום, אך הלינה כרוכה בתשלום הגבוה מדי לכיסנו. התייעצות קצרה וההחלטה נופלת – הקמת האוהל לצד הבקתה. בחוץ מעט קר אבל בתוך האוהל חמים ונעים. יום 2 - מבקתת ההרים Kårsavagge אל נ.ג. 1382 קרני השמש חודרות בעד היריעות השקופות של האוהל ומעירות אותנו אל יום חמים עם שמים בהירים. החמימות הזו לוכדת אותנו במלכודת דבש שכזו ואנחנו לוקחים את הזמן בכיף. יוצאים מאוחר לדרך, עובדה שתתברר כטעות קריטית בהמשך. השביל לוקח אותנו לגובה. הטיפוס לאורך המפלים במעלה Latnavaggi לא פשוט, אך יפהפה. אנו מקווים כי למרות השלג שנמצא על הפסגות נצליח לטפס למעלה, שאם לא כן - נאלץ לחזור חזרה כלעומת שבאנו. בשעות הצהריים המאוחרות אנו מגיעים למפגש דרכים. על פי המפה הדרך ממשיכה ישר קדימה עד הבקתה אליה תכננו להגיע. מאידך, הדרך הזו נראית ממקום הימצאנו מושלגת מאד. גם סימון השביל בשטח, כמו גם סימני עקבות מטיילים שעברו כאן לפנינו, מובילים דווקא ימינה. אנחנו מתלבטים ומחליטים לפנות ימינה לאורך השביל הנראה פחות מושלג ומסומן בסימון כתום. ננסה להגיע לבקתה אחרת, שלא היתה בתכנון המקורי. בדרך אנחנו חולפים על יד אגם Latnjavárri הקפוא ברובו. לצידו פוגשים זוג מהם נודע לנו כי יש כאן תחנת מחקר אקולוגי. הם יושבים כאן כל הקיץ ועוקבים אחר התקדמות הצמיחה ביחס לשלג הנמס. לדעתם אפשר לטפס למעלה, למרות השלג. הם ראו לפני יומיים מטיילים שעברו כאן בכיוון ההוא. לאחר החלפת כוחות אנחנו ממשיכים לטפס. ככל שעולים השלוגיות גדלות ונעלינו, שאינן מותאמות לטיול מסוג זה נספגות ברטיבות. עד עתה המצב היה נסבל, אך לפתע מתחיל גשם והקור גובר. אנחנו מנסים להחיש צעדינו כדי להגיע לבקתה המסומנת. לפנינו עוד כ- 3 ק"מ, אבל לאחר ק"מ אחד נוסף של צעידה איטית בגשם, רוח ושלג כשאנחנו מבוססים וטובעים עד הברכיים בשלג הרך – מתקבלת החלטה לאתר פיסת קרקע חשופה, להקים בה את האוהל ולשהות בו עד יעבור זעם. אנחנו מוצאים שטח אדמה קטן בין השלוגיות הענקיות. בידיים רועדות ואדומות מקימים במהירות את האוהל ומשתמשים באבנים לחיזוק היתדות. ממהרים פנימה, פושטים מעלינו את הבגדים הרטובים ולובשים ביגוד יבש כדי לשמר את חום הגוף. תקועים על יד נ.ג. 1382, מוקפים בשלוגיות רבות, בינות לטיפות הגשם. בתוך האוהל הרבה יותר נעים. נרגעים ומתחממים, מקשיבים לגשם הדופק על "חלוננו" ומאיים לחדור פנימה. בינתיים האוהל מחזיק מעמד יפה ואנו מקווים כי בבוקר הגשם יחלש ונוכל להמשיך למטה לבקתה הבאה, או בחזרה אל מרכז המבקרים של הפארק. הגשם נמשך כל הלילה, למעט הפסקה קטנטנה אותה ניצלנו להכנת תה פושר מחוץ לאוהל. מכיוון שאין הרבה מה לעשות בתוך האוהל, אנחנו מתפנים בינתיים לחשב את כמות האוכל שנותרה לנו בתרמילים (למקרה שהגשם לא יפסק לעולם), ולעסוק בניתוח השגיאות שגרמו להיתקעות. כך למשל לא ניצלנו את שעות השמש בבוקר. אם היינו יוצאים קודם, אין ספק שהיינו מצליחים להגיע לבקתה לפני הגשם. אנחנו מבינים כי בהצטלבות הדרכים היינו צריכים כנראה להמשיך ישר כמו בתכנית המקורית. הדרך היתה מובילה אותנו הישר אל הבקתה ב- Laktajakka שהיתה קרובה יותר. ולבסוף, נראה כי אנחנו לא מאורגנים מספיק לטיול מסוג זה ולא מכירים מספיק טוב את תכונותיו של השלג. יום 3 - מנ.ג. 1382 אל Abisko Tourist Station בלילה רצפת האוהל הוצפה מהמים הזורמים ואנו הצטמקנו לנו אט אט בפינה קטנה ששרדה יבשה. רועדים מקור, וגם קצת מפחד, העברנו את הלילה והמתנו להפוגה רצינית יותר שתאפשר לנו להימלט מכאן. גם הבוקר הרוחות ממשיכות לנשוב והגשם יורד בעוצמה וכמעט ברציפות. לאחר שכמעט אפסה התקווה שהגשם יחדל, זה קורה. הגשם פסק ושקט משתרר על נ.ג. 1382. אבל...מן הפח אל הפחת. אמנם אין גשם, אך כעת רובץ על ההר ערפל כבד שלא מאפשר שדה ראייה כלל. אפילו לא של מספר מטרים קדימה. אנחנו מתקשים לאתר את סימון השבילים שיוביל אותנו, כך אנו מקווים, למטה, ומוותרים בשלב זה. הזמן עובר ואנחנו מחליטים בכל זאת לנסות לצאת ולחפש אחר הסימנים הכתומים. בכדי לא לאבד את הדרך חזרה אל האוהל בתוך הערפל, האחד יוצא לתור בזהירות את השטח והשניה נשארת באוהל. הסייר מוצא את דרכו חזרה אל האוהל באמצעות תקשורת בצעקות. אנחנו מתכנסים שנית באוהל ומחליטים להמתין לפיסת שמש או לפיזור הענן כדי לזנק ולהמשיך ולו רק עד הבקתה הבאה, שעל פי הנתונים שבידינו נמצאת במרחק של קצת פחות מ- 2 ק"מ בירידה. לאחר שעתיים נוספות, מתחיל להתפזר מעט הערפל ומתגלים סימוני השביל הראשונים. הידד! אנחנו פושטים את בגדינו היבשים (יחסית) שמא נזדקק להם בהמשך, נכנסים חזרה לבגדים הלחים ולנעליים הרטובות, מקפלים את האוהל ויוצאים כבדים עם תוספות המים שספג הציוד. בדרך אנו מצטיידים במוט ברזל שמצאנו ובעזרתו בודקים את עומק השלג לפני כל צעד בכדי שלא נטבע שוב. מסימן לסימן, לאט לאט, גולשים בשלג שהתקשה והתהדק מהגשם הרב, נמלטים למטה. כאשר השביל נהיה ברור וגם שמש מאירה לכיווננו אנחנו עוצרים סוף סוף להתפעל מהנוף ומעצמת השלגים הנמסים והמים הנאספים מכל עבר. השלג בוהק ואנו צועדים עליו בבטחון, כבר לא מפחדים שיירטבו הנעלים והגרביים – שהרי הם רטובים בין כה וכה... ממהרים למטה, חוצים פלגים ושלוגיות עד לכפר Björkliden. בדרך חולפים מעל לקניון אביסקו לשם נאספים כל המים שירדו עלינו מהשמים ביחד עם מי השלגים, והם קוצפים ושוצפים. הירידה התלולה והמהירה מרעידה את שרירי הרגליים, אבל לנו לא אכפת. הגענו למטה, ניצלנו! נושמים לרווחה, וחוגגים בקמפינג בארוחה משופרת ובמקלחת חמה שהורידה את לכלוך שלושת הימים האחרונים. טיול צד לאורך קניון Abiskojåkka נהר Abiskojokka זורם לאורך פארק אביסקו. ממש לפני שהוא נשפך לאגם Torneträsk, הוא נכנס לקניון שעומקו מגיע עד 20 מ' והוא מוקף במצוקי בזלת תלולים ומרשימים. הטיול הקצר לאורך הקניון מאפשר לחוות את כמויות המים האדירות שיורדות מההרים ומצטמצמות למעבר הצר והגועש שיוצר הקניון. טיול זה אינו ארוך, בדרגת קושי קלילה ומתאים מאד גם למי שמגיע לאיזור רק ליום אחד ורוצה להתרשם ממה שיש לפארק הענק הזה להציע. צילום וכתיבה: אורה גזית ובעז זלמנוביץ האם גם לכם יש זכרונות של חוויות מסמרות שיער בטיולים? אשמח אם תשתפו אותי בהן. לפעמים חוויות כאלה נחקקות בנו לתמיד, וכשמביטים בהן אחרי שנים מבינים שהן עיצבו בנו משהו ושבדיעבד לא היינו מוותרים עליהן. טרק היא אחת הדרכים הכייפיות, המתגמלות והמעמיקות לגלות מקום. ההליכה מאפשרת להכיר דרך העיניים וגם דרך הרגליים, להשתהות ולהבחין בדברים שלא ניתן לגלות דרך חלון המכונית. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים על טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס ולהשמיע את קולכם. כתבו אלי בתגובות למטה, אפשר גם ליצור קשר ואשמח אם תרשמו לבלוג שלי בקוביית ההרשמה. תוכלו לקבל ראשונים כל פוסט חדש שאני מפרסמת וגם מסלולי טיול להורדה והדפסה שאני מכינה מפעם לפעם. #פארקאביסקו #טרקבשבדיה #סקנדינביה #טרקיםבאירופה #יומןמסע

אפריקה מעולם לא היתה יעד מתוכנן לנסיעה מבחינתי. היא נראתה לי חמה מדי, זרה מדי, צמאה מדי - יבשת קשה. כך קרה שבזכות ספר אחד ישן גיליתי דברים שאולי ידעתי אותם בתוכי כבר מזמן, אך הם העמיקו אל תוך תודעתי ומצאתי עד כמה עשירים, עמוקים ומסעירים הם. עבודתי בשוק הפשפשים היתה אמנם עמל ששכרו בצידו, אך התמורה המהנה והמתגמלת ביותר חיכתה לי בתום יום העבודה. בשעה שיצאתי לרחוב, שכבר היה סגור על רוב עסקיו, ובפתחי החנויות נערמו ערמות-ערמות - חפצים שנחרץ גורלם שכן לא נותר להם סיכוי להמכר יותר. הייתי עטה עליהן כמוצאת שלל רב, שפעמים רבות היה נוסטלגי ונפלא. תמונות שחור-לבן שנשרו מאלבומים משפחתיים, מפיות רקומות, מסגרות וינטג' מהממות שעיטרו פעם תמונות, ספרים ושאר חפצים שאיש (מלבדי) כבר לא היה צריך. באותו יום יצאתי אל רוח אחר הצהריים החמה שערבלה שקיות וניירות באוויר - והוא פשוט שכב, כאילו המתין רק לי, בתוך ערימה בלולה שכזו. לא הייתי צריכה לקרוא את הכתוב בכדי לדעת, רק על פי העטיפה הזכורה כל כך, כי מדובר בספר "שורשים" מאת אלקס היילי. "האם אתם זוכרים?" שאלתי בהתרגשות חברים כשסיפרתי להם על הספר שמצאתי. "קונטה קינטה!" היתה התשובה שקיבלתי מכולם. שתי מילים שנשמעות כמו קוד או סיסמא למערת פלאים. אלה מבני דורי ודאי זוכרים את סדרת הטלויזיה המצליחה שנכתבה בעקבות הספר ושודרה בסוף שנות השבעים (ב- 2016 צולמה גרסה מחודשת לאותה סדרה היסטורית). הסדרה, ועמה השם קונטה קינטה, נטבעו כל כך בזכרוננו הן בשל העובדה שהיה אז רק ערוץ אחד שכולנו צפינו בו והכרנו כל תו ומילה, שיר וסדרה שנשתקפו ממנו. בנוסף, היתה זו סדרה נחשונית, קשה ומטלטלת, כמו הספר עצמו ממש, אשר מיד הפכה לשיחת היום. בעקבותיה שאלתי בערך בכיתה ח' את הספר מן הספריה, והזכרון הכמעט יחידי שנשאר לי ממנו הוא מראה העטיפה. עניין זה בהחלט יכול להעיד על התכנים הלא פשוטים בהם עוסק הספר, שלא ממש התאימו כנראה לגילי דאז. ובחזרה לימינו - אספתי את הספר אל חיקי מתוך הערמה. דפיו ישנים ומוכתמים משימוש ומשנים, ובתוכו "כרטיס קורא" של ספריה אזורית. קראו בו בשנת 1978 מאיר שדה, ולוזון נורית, וגם מרים, שושנה, ורחלי.ז. גם זו כבר ח'תכת היסטוריה. הוא המתין לזמן הנכון, וכשזה הגיע – פתחתי והתחלתי לקרוא בו. בהקדמה מספר המחבר על מסע החיפושים שלו אחר עברו ושורשיו המוביל אותו אל אפריקה. מסע שהחל מ"קטעי מילים סתומים" והסתיים בגילויים מרעישים ובכתיבה סוחפת שמתברר, בדיעבד, כי רובה הגדול בדיה. יחד עם זאת, ברור כי הספר נשען על יסודות אוטוביוגרפיים ועל לא מעט עובדות היסטוריות. העלילה מתפרשת על פני כמה דורות ועל כ- 100 שנות שעבוד של משפחה אפרו-אמריקאית אחת. בספר הם מכונים במילה שכיום נחשבת לכל כך מיושנת ולא פוליטיקלי קורקט – "כושים". תחילת הסיפור בכפר ג'ופורה שבגמביה, בו נולד וגדל קונטה קינטה. אנו מתוודעים לאורחות חיי המשפחה והכפר, למסורות השבטיות ולנופי ילדותו. עם הגיעו לבגרות, נחטף הנער על ידי סוחרי עבדים ומובל באנייה אל חופי אמריקה שם הוא נמכר. מכאן ואילך אנו עוקבים אחר קורותיו כעבד, המתגלה כבעל אופי מיוחד. עקשן, אמיץ לב, בעל אש פנימית ויכולת לא לאבד ערך וכבוד עצמי במקום בו שולט הדיכוי ובעל חכמת חיים מופלאה גם אם אינו יודע קרוא וכתוב. בתוך הסבל מצליח קונטה קינטה להקים משפחה ענפה של בנים ובני בנים – כולם משועבדים לגזע הלבן. הספר לא עושה הקלות ואינו פוסח על תיאורים מפורטים של הזוועות - המכות, ההשפלות, האונס השיטתי, הפרדת המשפחות, וההתעללות הפיזית והנפשית בבני אנוש. כמעט מכל דף נשמעת זעקת הכאב. תיאורים מקוממים גם מאות שנים לאחר שהתרחשו. אבל יותר מכל גיליתי עולם תרבותי עשיר ומעורר דמיון של שבטים השייכים למקום שכל כך רחוק ממני. נגע לליבי המוטיב בספר העוסק בהעברה המילולית של סיפורים ומסורות מדור לדור. העברה שתכליתה לא לשכוח את העבר, אך גם להיות מלאי תקווה ואמונה לקראת העתיד. וכך, גם אלו שכבר אינם ילידי היבשת השחורה וגופם אינו זוכר, סופגים אל תוכם את המורשת העשירה של אבותיהם ולמדים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. למרות השפה המעט ארכאית, אורך הספר (מעל 500 עמודים) והתיאורים הגרפיים לעיתים מדי - ממליצה בחום על חזרה לקריאה בספר הזה ואל השורשים. בבואי לכתוב על הספר, שוב עמד בפני אתגר החיבור בין הטקסט לצילומים. חיפשתי משהו שיבטא את מוטיב ההעברה הבין דורית של מסורות עתיקות. שיזכיר לי את אפריקה. את מבוקשי מצאתי במסגרת "שומרי הגן", תנועה שחרטה על דגלה חינוך והדרכה של מבוגרים וילדים על בסיס ידע ומיומנויות חיים של תרבויות ציידים לקטים שחיו באיזון ארוך טווח עם סביבתן. אני מודה לחוג השנתי של שומרי הגן בחיפה שהסכימו לארח אותי ולשתף איתי פעולה בצילומים, והיו נחמדים ונפלאים כתמיד. אשמח לשמוע מכם על ספרים שקראתם והביאו אתכם למקומות שלא חשבתם שתגיעו אליהם לעולם. אם אהבתם את המילים ואת התמונות, המשיכו לעקוב אחרי בבלוג. מוזמנים לשמיע את קולכם בתגובות למטה או ליצור קשר, ולהרשם דרך קוביית ההרשמה לרשימת התפוצה של הבלוג. אשלח אליכם ישירות כל פוסט חדש שאני מפרסמת. #המלצהעלספר #שורשים #אפריקה #שומריהגן #ספריםמומלצים

'אני לגמרי לא סגורה על הטיול הזה הפעם', זרקתי משפט לחלל האוויר ימים ספורים לפני הנסיעה. מכיוון שאני אמונה על התכנון הרגשתי אחריות, אבל מסתבר שכולם ממשיכים בעיסוקיהם ולא מפנים אפילו מבט. טוב, אני חושבת לעצמי, מה כבר יכול להיות? ניסע, נראה, מקסימום -5 ימים אנחנו חזרה בבית... יום 1 – מסע קטן מפה לשם וככה, התגלגלנו כל המשפחה לבולגריה. הכל זורם בקלות ובמהירות. בשדה אנחנו פוגשים מיד את הנציג החייכן של Sikon Group שמחכה לנו עם שלט ומצייד אותנו במכונית חדשה וענקית. אנחנו מפליגים אל עבר מקום הלינה הראשון שלנו – וליקו טרנובו. הדרך ארוכה. עוברת בין גבעות מיוערות הממתינות לאביב שבפתח, ובנופים כפריים-חקלאיים ירוקים המשובצים בשדות חרדל הנפרשים מאופק עד אופק. כאן אנדרטה, שם עגלה עם סוסה, וכפרים חצי נטושים בהם מקיימים אנשים לא צעירים את שגרת יומם. אל וליקו טרנובו אנחנו מגיעים אחר הצהריים. מונחים בקלות באמצעות תכנת HereWeGo (להלן HWG) עד למקום הלינה Trendy Inn, בו נשהה בשלושת הלילות הקרובים. מדובר בגסט-האוס משפחתי צנוע ונחמד אותו מנהלת ביד רמה מילנה, שמפנקת בכל טוב ודואגת למלא כל משאלה, קטנה כגדולה. התארגנות קצרה בדירת המשפחה ויוצאים לשוטט ברחוב הראשי. בכל מקום ניתן להבחין בצמידי המרטניצי השזורים אדום-לבן ותלויים על העצים – אות וסימן לכך שהסנוניות הראשונות הגיעו והאביב כבר כאן. מתיישבים במסעדה נעימה ומזמינים לנו מכל טוב, וכבר בשלב זה אנחנו מבינים עד כמה המחירים נמוכים ביחס למוכר לנו מהבית. יום 2 – מפלים, בריכות טורקיז ומצודה מהאגדות אני מתעוררת לפני כולם ויוצאת לצפות בנוף המרהיב של העיר וסביבתה הנשקף מהמרפסת. הערפל מוסיף רובד נוסף ויפה ורק הקור העז משגר אותי בחזרה פנימה אל החמימות שבחדר. קצת אחר כך מביאה מילנה לחדרנו ארוחת בוקר מופלאה וטעימה, שבימים הבאים תתגוון ותשתנה בהתאם למצאי המקומי באותו היום. התארגנות קצרה ואנחנו בדרך. הכבישים חולפים שוב בדרכים כפריות ובנופים ירוקים יפהפיים. הם ממש שובים את ליבי. כמעט ואין תנועה, אך ברור מי כאן הבוס, ואנחנו עוצרים ומניחים לאחד העדרים לחצות בבטחה את הדרך. היום לא צפויות לנו נסיעות ארוכות ודי מהר אנחנו מגיעים אל השביל האקולוגי Emen, אשר החי והצומח בסביבתו מוגנים. תחילתו בטיפוס קל במדרגות אל מערה גדולה שבה שוכן לבטח... מטאטא... כנראה נשכח על ידי אחת המכשפות שחלפה במקום. ממרגלות המערה מתחיל השביל האקולוגי. הדרך ברורה ומובילה אותנו על קצה המצוק לאורך הנהר המוקף צוקים נישאים. לעיתים היא חולפת ביער ירוק ומקסים ולעיתים חשופה וסלעית. אנחנו צופים מהגובה בנהר ובגשרוני העץ שעבר זמנם התלויים מעליו. איך הגיעו להקים אותם בגובה הזה? ומיהם אלו שהעזו לצעוד עליהם? כעת הם מטים לנפול ובכל מקרה לא נתגרה במזלנו הטוב שהביאנו עד כאן. הליכה של כשעה בגבהים מביאה אותנו אל ירידה חדה מטה. הדעות חלוקות לגבי ההמשך – הסקרנים שמתעקשים להמשיך, ואלו שפחות מתלהבים מהרעיון כאשר הם חושבים על העליה הצפויה בדרך חזרה. שכנועים לכאן ולכאן ולבסוף כולנו יורדים. מתוך החורש נשקף אגם יבש עם עצים מתים – מראה לא מלבב במיוחד, אך הליכה קצרה הלאה מביאה אותנו אל פינת חמד אמיתית - מפל ובריכה מקסימים ומוצלים. בקיץ בטוח שהיינו קופצים פנימה. בהחלט שווה את המאמץ! בדרך חזרה השביל נראה פתאום קצר, וכבר אנחנו בדרך ליעד הבא שלנו – מפלי Hotnitsa. גם כאן מדובר בסוג של שביל אקולוגי, הפעם רובו עובר על סולמות וגשרונים מעל בריכות טורקיז ומפלים נפלאים. שביל קצר ויפהפה שקוצר קריאות התפעלות וגם קצת קריאות פחד. בשלב מסויים אנחנו מתפצלים – הבנים ממשיכים הלאה והבנות חוזרות על עקבותיהן – נפגשים כולם לגלידה ליד הבריכה התחתונה שבסמוך לחניה. הטבע ממלא אותנו בכל כך הרבה אנרגיות, אבל אנחנו זקוקים להתרעננות. חזרה לוליקו למנוחה קלה ואחר הצהריים אנחנו יוצאים לתור את מצודת Tsarevets החולשת על העיר. רבע שעה הליכה מהמלון ואנחנו בלב ליבה של העיר העתיקה המוקפת חומות - מכאן ניהלו בעבר הצארים את ענייני הממלכה. הגשר העתיק המוביל אל העיר, העליה אל הכנסיה המרשימה והקודרת, שרידי ארמון המלך והתצפית המרהיבה על העיר כולה בשקיעה, מספקים סיום הולם ליום המלא והיפה הזה. יום 3 – כנסיות חצובות בסלע ונגיעה בדנובה היום הזה לא סגור מבחינת התכנית, אבל אנחנו זורמים ויוצאים אל הכנסיות החצובות בסלע שליד Ivanovo. השדות המתקמרים על הגבעות משנים את צבעייהם בהתאם לפרי האדמה הגדל בהם, הרועים עם עדרי הצאן והבקר, חסידות המקננות על עמודי חשמל, הכפרים הקטנים והפשוטים שבמרכזם מכולת, כנסיה, כלב עזוב ושיכור מקומי - מראות מקומיים מאד. גברת HWG מובילה אותנו בבטחה אל כנסיית הבתולה הקדושה, ה"תלויה" על אחד הסלעים שבלב שמורת הטבע Rusensky Lom. באיזור כ- 40 כנסיות ומנזרים שכאלה, חצובים בסלע. מדרגות תלולות מובילות אליה, אבל אנחנו בוחרים להגיע בשביל היקפי קצר ויפהפה הצופה על הפארק כולו. קירות הכנסיה צויירו בטכניקה מיוחדת שהשתמרה מאות בשנים ובזכותם היא מוכרזת כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. בפנים הכנסיה אנחנו מקבלים הסבר פרטי על כל ציור וציור. אסור לצלם! אז לא צילמתי. ירידה במדרגות התלולות מובילה אותנו חזרה, ואנחנו יוצאים כעת אל מנזר Basarbovo. כאן כבר יש מתחם שלם שכולל כנסיה חצובה בסלע וגם אחת "רגילה", שוק פשפשים קטן ולול תרנגולות... אנחנו עולים ויורדים במדרגות האבן, מציצים אל הכוכים הצנועים, ומתיישבים לנוח בצל הסלע, בפתח אחד החדרים החצובים. נחים מעט לפני ההמשך. בדיוק כשהילדים מאותתים שמיצו את חווית המנזרים והכנסיות, גם לי נגמר. עם כל הכבוד לאונסק"ו, מודה שקצת התאכזבתי וציפיתי לחוויה יותר עשירה. אם זה במקרה על הדרך שלכם - זה נחמד וזהו. בקושי צהריים, והחלק השני של היום, שמראש לא היה סגור, ניצב מולנו כמו תמרור עם סימן שאלה. כולם כבר רעבים ועצבניים ואנחנו מחליטים פה אחד לנסות להגיע אל הדנובה הנמצאת במרחק לא רב. מכוונים אל Russe, ואכן – הטיילת של העיר נמצאת ממש על שפת הדנובה. יש שם גם פארק שעשועים נחמד, אבל אנחנו רק עוצרים וצופים על המים הגדולים, ומעכשיו נוכל להגיד "ראינו את הדנובה!". בפעם שעברה שפגשתי בה, היא היתה קפואה ומושלגת. אחר הצהריים מוקדש לשיטוט בסמטאות היפות של וליקו. ככה, קרוב למלון, לא משהו דרמטי, אבל בדיוק מהדברים שאני כל כך אוהבת. ארוחת ערב מצויינת וזהו, חלף עבר לו עוד יום. יום 4 – הדרך לסופיה רצופה סוכריות היום אנחנו נפרדים ממילנה ומוליקו טרנובו. דרך ארוכה ותכנית גדושה לפנינו. ראשית פנינו מועדות אל מערת Bacho Kiro, אליה מוביל שביל לאורך נחל זורם עם מפלונים קטנים ומקסימים. זוהי מערת נטיפים, בלי יותר מדי נטיפים, אבל יש בה חללים ומעברים והרבה אורות נאון בצבעים פסיכדליים. בפנים קריר ונעים ומתאים לנו כך לפתוח את היום הזה. מעל המערה שביל מעגלי המטפס אל ההר ומוביל לתצפית יפה. מסביב הכל ירוק ופורח. אנחנו מטיילים ביער הנעים ממש ממש לבדנו. כמה כיף להשתרע על העשב, לקרוץ מול ניצנוצי השמש הנשברת בעלים ולנמנם קצת... אחרי עליה לא קצרה אנחנו מגיעים לתצפית ומגלים שרוב האנשים פשוט עולים אליה מהכיוון השני ויורדים חזרה. המלצה שלי – אם הגעתם עד שם, אל תוותרו על הסיבוב כולו ועל היער הקסום. בוחרים לדלג על ביקור במנזר Dryanovo הסמוך (הספיק לנו אתמול), וממשיכים אל היעד הבא – המוזיאון הפתוח Etara. בהכנות לטיול קראתי דעות חלוקות על המקום, ואני מגיעה לשם ברגשות מעורבים, מתנחמת בעובדה שהמקום ממילא על הדרך שלנו ודמי הכניסה מצחיקים, אז שיהיה.. אבל כל החששות מתבדים מיד לנוכח הכפר האתנוגרפי הקטן ו...התיירותי. כן! תיירותי! אבל הוא כל כך מקסים ונעים שזה ממש לא מפריע לנו. הכל ירוק ונחל יפה זורם בינות לבתי עץ קטנים שבהם עוסקים במלאכתם בעלי מלאכה מתחומים שונים. כוח המים הזורמים בנחל מפעיל חלק גדול מן המכונות בכפר – טווית חוטים, נגרות ונולים. תוצרת מקומית שיוצרה כאן נמכרת לכל דורש. אנחנו נהנים לקפץ מעל הנהר, להציץ אל תוך הבתים הקטנים ולצפות באומנים במלאכתם, וכמובן לקנות במאפיה את התוצרת המקומית. הזמן טס וסופיה עדיין רחוקה. מכאן אנו עולים בכביש המתפתל עד מעבר Shipka, שבו התרחש בשנת 1877 קרב קשה עם הטורקים שבסיומו תם הפרק הקשה והארוך של כיבוש בולגריה על ידי העותמנים. הדרך עוברת ביערות חשופים שטרם הוריקו. מסתבר כי האביב טרם הגיע לגבהים. בראש מעבר ההרים טיפוס של 894 מדרגות מביא אותנו אל האנדרטה העצומה שהוקמה שם לזכר הקרב. הבנים מדלגים קדימה, הבנות נסחבות מאחור. ולמעלה שלוגיות! כמה שמחה ועליצות יכול קצת שלג לסחוט מילדי הקיץ של ישראל. מלמעלה נוף מרהיב מאופק עד אופק. הרי הבלקן נפרסים למלוא העין - צידם המזרחי הנמוך יותר חום-צהבהב מנוקד ירוק, וצידם המערבי הגבוה מושלג עדיין. הכל פתוח ונושם ושעת אחר הצהריים עושה חסד נוסף עם ההרים והעמקים הנפרסים בכל הכיוונים. תענוג גדול. כעת יורדים 894 מדרגות וממשיכים לחתור קדימה אל עבר הבירה. הדרך עוברת באיזור מישורי – מימיננו פסגות הבלקן המושלגות, משמאלנו הרי הרודופי מהם לא נטעם הפעם. יש הרבה מה לעשות כאן בביקור הבא... לפנות ערב. סופיה מקבלת את פנינו בברכה. HWG מנווט אותנו בצורה מושלמת למלון הקטן והמעט נידח שלנו. יציאה חפוזה אל אחת המסעדות על שדרות ויטושה, ותם לו עוד יום. יום 5 – סופיה סוף בתכנית המקורית הקדשתי לסופיה לא מעט זמן-טיול, אך די מהר הבנתי שזה-לא-זה. שלא בא לי סופיה. שהיא עיר די אפרורית, שהישן שלה נראה לי מדכא ולא פוטוגני, שהחדש שלה לא מעורר אצלי שמחה בלב. וכך נשאר לו יום אחד ויחיד בסוף הטיול לקינוח בסופיה (שבדיעבד גם עליו הייתי מוותרת). יום אחרון שמסתכם בשוטטות אנה ואנה, בלי יותר מדי מטרות מסומנות מראש. ככה, ברחובות. איסטר היום. פרחים לחג נמכרים בכל פינה והכנסיות שוקקות אדם. בתחילה אנחנו מנסים להגיע אל כמה אתרים שרשמתי לי כאופציות – קתדרלת סנט אלכסנדר נבסקי ושוק הפשפשים שלצידה, פסלה של סופיה והמסגד הגדול באניה באשי. אבל איכשהו היום הזה התחיל ברגל שמאל ולא מצליח להתרומם. אולי זה סוף הטיול, אולי זה מזג האוויר שפתאום האפיר אחרי 4 ימי שמש זוהרים. אפילו שערי בית הכנסת סגורים. לאחר סיבוב קניות קצר בשדרות ויטושה אנחנו מנסים להציל את המצב ונוסעים לכיוון הר ויטושה החולש על העיר עם כיפתו המושלגת. הפעם HWG מוביל אותנו בדרכי חתחתים דרך כפרים נידחים יותר ונידחים פחות. אנחנו מנסים מכאן ומנסים משם ולבסוף מגיעים לדד-אנד שסוגר סופית את היום הזה. מסיימים את הטיול במסעדה הנחמדה מאתמול. כרגיל כאן המנות גדולות והמחירים קטנים. מצב הרוח משתפר ולמרות שאנחנו כבר עם הראש בבית, אין לי ספק שאל בולגריה עוד אשוב. תודה שהתלוויתם אלי לטיול שלנו בבולגריה היפה. טיול שהיה עבורי חוויה שונה מאד מביקורי הקודמים שם (עליהם אפשר לקרוא כאן וגם כאן), שהיו בסימן צילום. מדובר במדינה עם המון קסם, פשטות ומגוון רחב של נופים מרהיבים. הכנתי עבורכם מתנה קטנה שתקל עליכם את תכנון הטיול בבולגריה - מסלול טיול להורדה ולהדפסה. מוזמנים להכנס ללינק ולהשתמש בו בתכנון הטיול שלכם! הורידו מכאן את מסלול הטיול בבולגריה לסיפורי טיולים משפחתיים שעשינו - הכנסו לכאן. אם גם אתם, כמוני, התאהבתם בבולגריה הצנועה, מכניסת האורחים והיפה, מוזמנים לקרוא את המלצותיי מביקורי הנוספים בה: יומן מסע - טרק שבעת האגמים בהרי הרילה יום טיול זוגי בעיר הבירה סופיה אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. מוזמנים לשמיע את קולכם כאן למטה בתגובות או ליצור קשר. אם עדיין לא נרשמתם לקבלת עדכונים מהבלוג - זה הזמן לעשות זאת! בקוביית ההרשמה. מבטיחה לשלוח כל פוסט חדש המתפרסם :) #בולגריה #וליקוטרנובו #סופיה #אטרקציותבבולגריה #טיולעםילדיםבחול #טיולמשפחתיבבולגריה

אני יושבת על הרצפה המלוכלכת מאבק ואפר בחדר השינה שלנו, נשענת בגבי על המיטה הזוגית החשופה ועסוקה בשאלה – איך ממיינים חפצים? מוציאה מהמגירה שלפני נייר-נייר, פריט-פריט, מסתכלת, נזכרת, מחליטה האם להחזיר פנימה או להפרד לנצח. הנה הסיכות שקיבלנו בתנועה עם סיום כל טיול. ככה זה היה פעם. הטיולים היו ליעדים קבועים לפי שכבות גיל, כך למשל בכיתה ז' ידענו כבר שבחנוכה של י"ב נצא לטיול להרי אילת... כל טיול נרשם כמטרה, כהישג, ובסופו קיבלנו את סמל הטיול – סיכה מתכתית שנענדה בגאון על החולצה השומרית, משמאל לשרוך הלבן. והדרכונים הישנים, גזורי פינות המעידות על פג-תוקף, עם תמונות מצחיקות. מה, באמת נראינו ככה? בסוף הטיול באוסטרליה של 1991, הלך בן זוגי וקצץ את שיערו. אפילו אני התקשיתי לזהותו כאשר עמד בתור בדואר המרכזי, שם קבענו להפגש ולאסוף את החבילות והמכתבים שנשלחו אלינו. רגע לפני הטיסה חזרה, בעמדת בידוק הדרכונים, נתן הפקיד האוסטרלי חמור הסבר מבט בתמונת הדרכון שלו - ארוך שיער ופרוע – ושילח אותו לדרכו עם חותמת יציאה רשמית ועם המלצה חברית חמה – החלף תמונה! המשקפיים של הילדים! כאלה שכבר קטנים עליהם - גם במידה אך גם במספרים שטיפסו עם חלוף השנים. זוגות זוגות הם מאופסנים להם בנרתיקי פלסטיק "מהודרים". שוכבים כאבן שאין לה הופכין. אם היו מרכיבים אותם היום, איזה מן עולם היו רואים דרכם? והזמנות לקונצרטים של הבכור, וסיומי שנה משמעותיים, וכרטיסים להופעות של דילן ושל ג'ון קייל ומריאן פיית'פול... ואגרות ברכה לימי הולדת וגם פנקסי החיסונים של הילדים. על זה של הצעיר ביותר שלל מדבקות ילדותיות שאמורות היו להמתיק את הגלולה המרה של כאב החיסונים. אני נדהמת מכמות החפצים שערכם היחיד הוא רגשי, שצברתי במהלך השנים. כמה קשה לוותר על חפץ אהוב שטעונים בו כל כך הרבה זכרונות. אם רק הייתי יודעת איך ממיינים חפצים, היה לי הרבה יותר קל לשלח אותם לחופשי, אני חושבת. שרוך מאבחנים עליו שילמתי קנס מפני שלא הסכמתי להיפרד ממנו בבקו"ם. עכשיו הוא מונח לו בתוך קופסת קרטון של שוקולד מוצרט שקיבלתי אי שם בשנת תרפפ"ו... תכנו של הארון העליון מתרוקן גם הוא על המיטה. אל המדפים העליונים נדחקים תמיד הדברים בהם אין צורך ממשי. ממששת את הבדים, את הג'ינס Lee האהוב שכבר לא יעלה עלי, את המעיל הצהוב שאותו אולי דווקא אוכל להשמיש לחורף הבא, וגם סוודרים מצמר אמיתי שסרגתי בזמן הצבא לי ולאהובי, אותם תקבל האמצעית שהיא פאשניסטה אמיתית ותדע להעריך את עבודת הכפיים והייחודיות של הפרטים הללו. ככה אני נוסעת בזמן. עוברת על הדברים שנאספו בארון ובמגירה, וגם במגירה הבאה וזאת שאחריה. בית שלם, חיים שלמים. בוררת, מארגנת, מנקה, שומרת, מחבקת אלי, נפרדת, זורקת. אז באמת, איך ממיינים חפצים? החיים שלי רצופי מעברים. מבית לבית, מעיר לקיבוץ למושב לעיר. כל מעבר כזה גרר החלטות – מה לזבל, ומה ממשיך איתנו הלאה. כאשר קנינו את הבית הזה ידעתי שהוא כבר יהיה לנו לתמיד! חסל סדר מיונים ואריזות. דירה שממנה "יוציאו אותי רק על אלונקה". לא חשבתי אז שיגיע היום שבו אעסוק שוב, בגלל שריפה, בבחירה בין עיקר לטפל, בין שימור לפרידה. שני קטבים שלעולם לא יפגשו. שתמיד יהיו או-או. אם גם אתם תוהים איך ממיינים חפצים ומתקשים להפרד מהם - אתם בחברה טובה! אשמח אם תשתפו אותי בזכרונות שמתעוררים אצלכם למראה חפץ אהוב. זכרונות ששמורים לרגעים קטנים בחיים שלא יחזרו יותר. כתבתי פוסטים נוספים על השריפה שפקדה אותנו: איך קיבלנו "דיל מטורף ליער השחור איך הגינה החלה לפרוח לאחר שנה ואיך שנתיים לאחר השריפה הרגשתי שסוף סוף דברים משתקמים אני מזמינה אתכם להרשם לבלוג שלי בקוביית ההרשמה ולקבל פוסטים חדשים ישירות למייל שלכם, ואם אהבתם את הצילומים והזדהיתם עם המילים – אנא השמיעו קול! השאירו לי תגובה ממש כאן למטה או צרו קשר. #מעברדירה #מיוןחפצים #אורהגזית #זכרונות #שריפהבחיפה #סידורהבית

על זקני הכפר סטקבצי שבבולגריה רואים את השנים. הפנים שלהם חרושות קמטים, הידיים מחוספסות מעבודה קשה, הגב כפוף, מנסה להזדקף. גם השיניים כבר לא מה שהיו פעם, אך העיניים חמות וחכמות. הצעירים עזבו לעיר הגדולה או אל מעבר לים, ובמקום נותרו רק הזקנים, שגם הם, כדרכו של עולם, הולכים ומתמעטים. בכפר סטקבצי אין "זקני הכפר", משום שאין בו צעירים. זקני הכפר הם-הם הכפר. הם קמים אל שגרת יומם. עובדים בגינות המטופחות שלהם. בעונה זו פרחי הפקעות בשיאם ולוהטים בצבעים מרהיבים. אחר כך הם מתיישבים לאורך הרחוב הראשי על ספסלים ומחממים את עצמותיהם הישישות בשמש האביבית. גם הכפר כבר לא מה שהיה פעם. הוא תקוע אי שם בימי הקומוניזם במאה הקודמת, עולם הולך ונעלם. חלק גדול מבתיו אינם מיושבים והם מטים לנפול. קירותיהם מתקלפים, חלונותיהם פרוצים, והגגות פעורי רעפים. יש משהו רומנטי בעזובה הזו, בסימני העבר הניכרים מכל פינה, בנחל הזורם לו בין הבתים. גן עדן לצילום. אבל קשה שלא לחשוב על מה שהיה כאן פעם ומה שנותר מזה כעת. אם מתהלכים ברחוב הראשי ובשבילים שבין הבתים, אי אפשר שלא לדמיין את הילדים שהיו מתרוצצים כאן פעם, צוהלים, חוזרים מבית הספר ונפרדים זה מזה בכניסות לבתים. את אורות הבתים הנדלקים בערב ומאירים את הרחובות. את מבנה בית הספר הנטוש - הומה, את פעמון הכנסיה מזמין לתפילה ואת כל תושבי הכפר נוהרים אל הכנסיה העומדת כעת סגורה על גבעה קטנה. רוחות העבר עדיין מסתובבות בכפר. מודעות האבל המודבקות בכל פינה – על עצים, עמודי חשמל, קירות בתים, שערים – נשארות כאן לתמיד. הן "מקשטות" את הרחובות, מזכירות את אלו שהלכו לעולמם וממתינות לפגעי הזמן – הגשם, השלג והרוח – שיעשו בהן את שלהם. החיים, אלו שנותרו כאן, מתבוננים במודעות וחושבים אולי על יומם שעוד מעט יגיע גם הוא. אנשים שמזלם לא שפר עליהם במיוחד עשויים להיות אולי חשדנים או מרירים, אך מתברר שזקני הכפר סטקבצי הם חביבים ונעימים בצורה בלתי רגילה. הם מברכים לשלום ברחוב, מזמינים אל חצרותיהם, חולקים איתך את ענייני היום בטבעיות ומחפשים את הקשר והמגע. הם מדברים בולגרית וקצת רוסית, אבל עונים גם אל מי שפונה אליהם בעברית. וכך הם מספרים את עצמם בשפתם, אתה עונה בשפתך, ובאופן מוזר זה מצליח. כל אחד מאנשי המקום מתהדר בעז. הוא מביא אותה בבוקר אל רועה הכפר, המקבל את פני הבאות ודואג להן במהלך היום. אחר הצהריים מתרחש טקס הפוך – אנשי הכפר ממתינים לאורך הרחוב הראשי לעדר החוזר מהמרעה. כשהוא עובר על פניהם, אוסף כל אחד את העז הפרטית ולוקח אותה הביתה. כך הולך וקטן העדר, עד הבית האחרון בכפר. כבר שנה חלפה מאז ביקרתי בכפר סטקבצי. אני חושבת שחלק מהאנשים שהיו אז, כבר לא איתנו יותר. זו היתה אחת החוויות הלא-מתוכננות הכי משמעותיות שהיו לי ולכן היא נשארה איתי. והנה אני שוב לפני נסיעה לבולגריה. הפעם למקום אחר עם נופים שונים. אני תוהה אילו חוויות חדשות ומופלאות ממתינות לי הפעם. אז אני הולכת לארוז ויוצאת לדרך! אין ספק שיש למה לחכות... אם גם אתם מבקשים לעצמכם חוויה דומה, תוכלו להרשם לאחת מסדנאות הצילום הנהדרות שעורכת My Lovely Mess בבולגריה. בלוקיישנים שנבחרים בקפידה, עם מטעמים משובחים ולצלילי פלייליסט נפלא תלמדו את רזי הצילום ומובטחת לכם חוויה בלתי נשכחת. בבולגריה ביקרתי כמה וכמה פעמים. מוזמנים לקרוא מה שכתבתי עליה: סיפור הטיול המשפחתי שלנו בבולגריה יומן מסע - טרק שבעת האגמים בהרי הרילה יום טיול זוגי בעיר הבירה סופיה וכתמיד - מוזמנים להשמיע קולכם ולהשאיר לי תגובה ממש כאן למטה. אשמח אם תמשיכו לעקוב אחרי ברחבי הגלובוס דרך קוביית ההרשמה לבלוג. כך תשארו מעודכנים ואוכל לשלוח אליכם פוסטים חדשים ומסלולי טיול להורדה והדפסה שאני מפרסמת. #זקניהכפר #בולגריה #זכרונות #סדנתצילום #אורהגזית #טיולבבולגריה

'תגיד, איך הגיע הספר הזה אלינו?', אני שואלת אותו, והוא עונה 'אין לי מושג, אבל בטוח שלא קניתי אותו. אין סיכוי שהייתי קונה ספר עם שם כזה'. אני נעלבת בשביל הספר וממשיכה לקרוא. לא מצליחה להניח אותו. זה כל כך לא אופייני לי, כי ספרים אני קוראת כמו ריקוד טנגו - צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו. ובין לבין אני נרדמת עם האור. תמיד עם האור. יש ספרים שנדבקים ולא עוזבים. אצלי בדרך כלל מדובר באיזו עלילה תקופתית ותמיד יהיה כרוך בה סיפור אהבה לוהט וייצרי, לרוב לא ממומש, שתופס אותי בקרביים ולא מרפה. כזה שאני מרגישה חלק ממנו ממש, או שהייתי רוצה להיות בתוכו ולו פעם אחת בחיי. הספר "עיר של נשים" מאת דייוויד גילהם הוא בדיוק מהסוג הזה. האמת היא שאני מסכימה שהשם שלו לא משהו, נשמע קצת רומן-רומנטי – אבל בתור אחת שבוחרת ספרים לפי העטיפה ומכוניות לפי הצבע, אז השם כבר לא ממש משנה. על כל פנים הוא משקף במידה מסויימת את המציאות המתוארת בספר המתרחש בברלין בשלהי מלחמת העולם השניה. הגברים מגוייסים למלחמה ונשלחים לחזית ובעיר נשארות הנשים שתפקידן הוא לתמוך במאמץ המלחמתי ובעיקר להביא עוד ועוד צאצאים שישרתו בבוא היום את הרייך. על רקע זה הבחירה של הסופר בנשים כדמויות הראשיות המניעות את העלילה עומדת בניגוד גמור למשימות שייעדה להן ההיסטוריה. יחד עם זאת, למרות שרוב הגברים עזבו את העיר, עדיין מסתובבות שם לא מעט דמויות גבריות המשחקות תפקיד חשוב בסיפור. מרבית הספרים שנכתבו על המלחמה ההיא מסופרים מעיניו של הקורבן. הספר שלפנינו לוקח דווקא את הפרספקטיבה של סיגריד, אשה ארית שבעלה לוחם בחזית המזרחית והיא נשארת להתגורר עם חמותה הנרגנת. סיגריד, שבתחילת הספר מוצגת כאשה גרמניה טיפוסית העושה את המוטל עליה ומנסה לשרוד את היומיום "כמו כולם", נשאבת כמעט בעל כורחה אל מסכת אירועים מפותלים ומסעירים. התרחשויות אלו מאלצות אותה לפעול באומץ ולקחת החלטות גורליות בקשר לחייה ולחייהם של אחרים. העלילה עוקבת אחר יחסיה של סיגריד עם הדמויות המקיפות אותה, יהודים וגרמנים, גברים ונשים, שכנים ובני משפחה, ומעלה שאלות מוסריות איתן מתעמתים גיבורי בסיפור. וכמובן, ברקע, סיפור האהבה האסור, החושני, האובססיבי של סיגריד ואגון. סיפור מתגמל ומייסר כאחת, שאי אפשר איתו אבל גם אי אפשר בלעדיו. סיפור עם סוף רע, או טוב - תלוי את מי שואלים - מה שבטוח סוף מפתיע. גיבורי הספר מתוארים בצורה מפורטת שגרמה לי לחוש כלפיהם רגשות שנאה ואהבה, הזדהות וחמלה. כיאה לשנות המלחמה ההיא, שהיו הפכפכות ומלאות תמורות, הגיבורים אפופי סודות, לא תמיד קלים לפענוח, אשר לאט לאט נפרמים ונרקמים מחדש. בד בבד, העלילה שזורה בתפניות לא צפויות ששמרו אותי דרוכה ומוכנה כל זמן הקריאה. כמעט עד תום הספר לא ברור מיהם הטובים ומי הרעים, במי ניתן לבטוח ומי בוגד. גם אם הספר אינו נאמן עד הפרט האחרון למציאות, זה יסולח לו, מפני שמדובר בספר מתח טוב שחוויית הקריאה בו מהנה וזווית הראיה שלו מעניינת. אותי הוא ריתק וסחף פנימה אל תוככי התקופה האפלה ההיא. אז איך כותבים המלצה על ספר מבלי להדליף פרטים שיחשפו את סודותיו, ובכל זאת ישאירו קצה של חוט שלאורכו ירצו אחרים ללכת ולגלות עוד? אין לי מושג כי זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת, אבל אני מקווה שהצלחתי. כנראה שאם הגעתם לכאן, אז גם אתם, כמוני, נוטים להישאב לתוך עלילות והרפתקאות של אחרים :) ולכן אני ממליצה לכם בחום לגשת לספריה הקרובה לביתכם, או לחנות הספרים שמעבר לפינה, ולחפש את הספר "עיר של נשים". לא תצטערו. מבט נוסף על הגרמנים הפשוטים והשפעת השלטון הנאצי עליהם תוכלו לקרוא בסקירה שכתב בעז זלמנוביץ על הספר "אורות כבים" מאת אריקה מאן. מוזמנים כמו תמיד לספר ולכתוב לי כאן למטה או ליצור קשר. וכן, גם להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה. למנויי הבלוג אשלח כל חלום חדש שעולה לאוויר ומפעם לפעם מסלולי טיול להורדה ולהדפסה. #מלחמתהעולםהשניה #עירשלנשים #גרמניה #דייווידגילהם #נשיםגרמניות #ספרימתח #ספריםמומלצים #סיפוראהבה