כשאני מחפשת מידע על מקום חדש אני מצפה לרטט הקטן הזה של הלב והבטן שאומר לי בלי מילים, 'או! זה בדיוק מסוג הדברים שמרגשים אותך'. זה בדרך כלל ההיפך הגמור מכל ה- MUST שאותו מצלמים ומתארים פעם אחר פעם באותן תמונות ומילים שחוקות. איכשהו בבולוניה התערבבו לי מרטיטי-הלב עם המאסטים ויצא לי מיקס משובח שליווה אותי במשך יומיים בבולוניה היפה. הקורונה לימדה אותי ששום דבר לא בטוח, וכך בהחלטה של רגע יצאתי לדרכי, לבד. מחסום הטיול לבד נפרץ כבר בביקורי באמסטרדם החורפית לפני שנתיים. אין ספק שלטיול לבד יש חסרונות (ראו פרק ההתלבטויות בפוסט על אמסטרדם), אך גם הרבה יתרונות שהעיקרי בהם היא האפשרות לנווט את הטיול בדיוק בדיוק כמו שמתאים רק לי. בולוניה, עד כמה שהיא קטנה, נחשבת למעצמה קולינרית, כאשר הידוע במאכלים הוא רוטב הבולונז שנקרא על שם העיר עצמה. אז מה עושה צמחונית במרכז הבולונז העולמי? על זה בדיוק באתי לספר בפוסט הנוכחי! לכל אחד יש את ה"הכי" שלו ואני בחרתי לשתף כאן המלצות על המקומות שהיו בשבילי הכי בבולוניה. ואם כבר התחלתם לתכנן, בוודאי תרצו לקרוא גם את הפוסט הזה, שבו כתבתבי בפירוט על מאחורי הקלעים של תכנון הטיול (הגעה, מלון, טיסה, קורונה וכולי). הרחוב הכי מפתיע – Via del Pratello אל ויה דל פראטלו, אחד הרחובות המדליקים ביותר בבולוניה, נקלעתי ממש במקרה, ותודה לגוגל מפס שבחר להוביל אותי מנקודה A לנקודה B דרך הרחוב המקסים הזה. מבחינתי – הפתעת הטיול, ואני מתה על חוויות כאלה. זהו רחוב היפסטרי משהו, שהוא לגמרי מוזיאון פתוח לאמנות רחוב. בשנים האחרונות כל עיר שמחשיבה את עצמה מתהדרת באזור שבו נותנים דרור לדמיון וליצירתיות. כנראה שוויה דל פראטלו הוא הספוט הזה בבולוניה. מלא בתי קפה נחמדים, צעירים וצעירות - מי על אופניים ומי מחובר ברצועה שבסופה צועד כלב, הכל צבעוני ושמח ומאד מאד יצירתי. הסתובבתי לי בין העבודות היפות שנמצאות משני צידי הרחוב ופשוט התענגתי על המקום הזה. אוהבי הז'אנר בטח ישמחו לגלות שאמנות הרחוב גולשת גם לרחובות הצדדיים באזור ומומלץ פשוט לשוטט ולשטוף את העיניים. האכסדרה הכי יפה האכסדרות (porticos) הן מסימני ההיכר הבולטים של בולוניה. בהתחלה נראה כאילו היית באחת – ראית את כולן, אבל מבט בוחן מגלה את האופי, הייחודיות והיופי של כל אחת מהן. הגבהים משתנים, תצורות העמודים בשלל סגנונות, הצבעים מגוונים, התאורה... בשל מבנה האכסדרות, לאורך שעות היממה משתנה האור שחודר מבין העמודים ויוצר מראה שונה לגמרי לאותה אכסדרה ממש. התייר הממוצע לא צריך לחפש אכסדרות בבולוניה. הן פשוט בכל מקום וכמעט כל רחוב מתהדר באכסדרה שכזו, לפחות בחלקו. הן נמתחות על פני עשרות קילומטרים וההליכה בהן השרתה עלי בהתחלה התלהבות רבה, ובשלב שני גם קלסטרופוביה קלה... למרות שזכיתי למזג אוויר נפלא ממש, אין ספק שבולוניה היא העיר האידיאלית לטיול ביום גשום, שכן האכסדרות הנהדרות מייתרות את המטריה לגמרי. אז מי האכסדרה הכי יפה בעיר? האמת היא שלא הצלחתי להחליט, ואולי אין כזאת וכל אחת נפלאה בזכות עצמה. על אחת מיוחדת במינה, מיד בהמשך. המסע הכי משמעותי פנימה – Santuario della Madonna di San Luca על גבעה שגובהה 270 מ' מעל פני הים שוכן לו מתחם סן לוקה. המקום חולש על האזור כולו ונשקפים ממנו נופים מרהיבים של גבעות אמיליה-רומאניה מצד אחד, ושל העיר מן הצד השני. בעונת הסתיו נצבעים הנופים בשילוב נהדר של ירוקים, כתומים וצהובים והמקום משרה שלווה ורוגע. גם לכנסיה היפה שבמקום חלק ביצירת האווירה המיוחדת. אבל כידוע, אין מתנות חינם, ובכדי לזכות בשלווה הזו צריך לעבוד קודם די קשה. וכך יצאתי לדרך, כאחת הצלייניות בעת העתיקה, לטיפוס של כ- 6 ק"מ ממרכז העיר ועד המנזר. האכסדרה המיוחדת הבנויה 666 קשתות, מובילה בעליה תלולה למדי מעלה מעלה. הצעידה בדרך הארוכה בשעת בוקר מוקדמת מפנה את הראש להרהורים ומחשבות, לחשבונות נפש ולרקימת חלומות חדשים. רוב הזמן אני לגמרי לבד במסע הפיזי והפנימי שלי. מפעם לפעם חוצה את דרכי בריצה, למעלה או למטה, בולונזי מסוקס או בולונזית חטובה. אם פעם חשבתי שחיפה על שלל מדרגותיה מאתגרת מבחינה ספורטיבית, הבנתי שריצת הבוקר של הבולונזי הממוצע לוקחת את חיפה בכיס הקטן. לרציניים בלבד: קיימות מספר דרכים להגיע למתחם סן לוקה. הראשונה כאמור היא מסע הליכה בסגנון צלייני. אבל למי שלא בעניין, ניתן להגיע גם ברכב או באוטובוס. דרך נוספת נחמדה היא ברכבת תיירים ייעודית. כל הפרטים עליה כאן. התצפית הכי מרשימה – Le due Torri בכל טיול עירוני אני תמיד מחפשת לאן לטפס. אוהבת את נקודת המבט הזו מלמעלה. להשקיף מגבוה על הכל, לשנות פרספקטיבה ולהעמיק ולראות את הפרטים הקטנים. אז היה לי ברור שעל האטרקציה הזאת אני לא מוותרת. בולוניה היתה בעבר עיר של מגדלים. כיום נותרו בה שניים מראשית המאה ה- 12 השוכנים בבטחה ב- Piazza di Porta Ravegnana ונחשבים לאחד מאתרי החובה בעיר. Torre degli Asinelli מתנשא לגובה 97.2 מטר וניתן להגיע לראשו בטיפוס של 486 מדרגות (לא ספרתי. זה כתוב בכל מקום). מראש המגדל תצפית נפלאה על העיר וסביבתה. הטיפוס למגדל כרוך בהזמנת כרטיס מראש, ואני תזמנתי את עצמי לקבוצה הלפני אחרונה, במטרה להגיע למעלה קצת לפני שקיעת השמש. הטיפוס היה קשה, אך התזמון היה מושלם. הגעתי באור יום ולאט לאט נצבעו השמים והעיר בורוד ובכתום. מראה יפהפה. כשהגיע זמננו לפנות את המקום לקבוצה האחרונה ביקשתי יפה משומר הגג להישאר עוד קצת וקיבלתי הסכמתו. לאט לאט ירד החושך ונדלקו אורות העיר, וכך זכיתי לראות את היום יורד על בולוניה. לרציניים בלבד: הטיפוס למגדל כרוך בתשלום ובהזמנת כרטיס מראש באתר האינטרנט. העליה בקבוצות של עד 20 איש, והשהייה למעלה מוגבלת בזמן. האמנות הכי מרגשת – Foto/Industria גם כאן יד המקרה שיחקה לטובתי ובדיוק במועד בו ביקרתי בבולוניה התקיימה בה ביאנלה Foto/Industria 2021, אירוע צילום בינלאומי בנושא תעשיה ועבודה. בליבה של הבינאלה עמדה השנה תעשיית המזון, שלה אין ספור השלכות על חיינו. תעשיית המזון נוגעת בשאלות במגוון רחב של תחומים - סביבה, דמוגרפיה, ביולוגיה, היסטוריה, מדע, פוליטיקה, כלכלה ואף פילוסופיה. 11 התערוכות פזורות ברחבי העיר במוקדים שונים והכניסה אליהן חינם. ביקרתי בחלק נכבד מהתערוכות, ולצערי לא הספקתי בכולן בזמן הקצר שעמד לרשותי. רובן פשוט מצויינות ומומלצות מאד, פותחות עיניים וגורמות למחשבות קיומיות. התערוכה של האמן האקטיביסט Henk Wildschut, הנקראת בפשטות FOOD, מספקת את החוויה החזותית העוצמתית ביותר לדעתי. הצילומים בתערוכה מתמקדים בטכנולוגיות שפותחו בכדי להגדיל את היקפי הייצור ומתעדים את מאחורי הקלעים של תעשיית המזון, כלומר של מה שאנחנו אוכלים ביומיום. הצילומים נקיים ומסודרים, נטולי כל זכר לזוועה, הכותרות תמימות. ההנעה הרגשית קורית במרווח שבין הדימוי הטהור והנקי שמוצג על הקיר, לבין מה שהצופה יודע על מה שבאמת קורה שם. תערוכה חזקה שמייצרת דיסוננס-קוגניטיבי שעוד הלך איתי שעות רבות. אם הגעתם עד סוף נובמבר 2021 לבולוניה – רוצו לבקר בלפחות חלק מהתערוכות בביאנלה. לרציניים בלבד: המלצה נוספת לחובבי האמנות הוא ביקור במוזיאון לאמנות מודרנית MAMbo. מוזיאון צנוע מאד ביחס למוזיאונים אחרים לאמנות מודרנית בהם הייתי, אך מעניין. משלב תערוכת קבע ותערוכות מתחלפות. שווה לבדוק מה מציג בזמן שהייתכם בעיר. השוק הכי ססגוני – Quadrilatero שווקי אוכל מייצרים חוויה מסחררת - הצבעים, הריחות, ההמולה, האווירה וההתרחשויות הקטנות שקורות רק שם. שוק קוודרילטרו נעוץ ממש בצנטרום של הפיילה וסמטאותיו נשלחות כמו קרניים מפיאצה מג'ורה. לפי הצפיפות, נראה כי כל תייר שמגיע לעיר טועם מהמקום השמח הזה. לקחתי לי את הזמן לשוטט, לשטוף את העיניים, לצלם וכמובן לאכול. דילגתי על דוכני הבשר הרבים ובחרתי לי ג'בטה עם מוצרלה וירקות. באופן ספונטני החלטתי להצטרף לאנשים שישבו על מדרגות בזיליקת פטרוניוס הקדוש ולטרוף באופן מאד לא מקודש את הסנדביץ' שלי, תוך בהייה בעוברים ושבים. האטרקציה הכי מצחיקה –La Piccola Venezia תחשבו על "פיקולה"? אז עוד יותר קטן מזה. מדובר בשריד מימים עתיקים שמזכיר לנו שהעיר נבנתה מעל מערכת נתיבי מים ששימשו למסחר וקישרו אותה עם מקומות אחרים. עם התפתחותה של בולוניה כוסו תעלות המים בהדרגה ברחובות ובנתיבי תחבורה חלופיים, וונציה הקטנה נשארה להזכיר לנו איך היה פה פעם. מי שציפה לגונדולות או לטיול רגוע על שפת התעלה יתאכזב לגלות שמדובר בחלון קטנטן בקיר שמאפשר לתייר הנרגש להציץ דרכו ולגלות עולם ומלואו. סוג של פיפ-שואו אם תרצו. בונציה טרם ביקרתי, וזה הכי קרוב שהגעתי אליה. עמדתי מן הצד דקות ארוכות והשתעשעתי מהתיירים הממתינים בתור להצצה חטופה ולסלפי המתבקש. "ונציה הקטנה" נמצאת ברחוב Piella, סמוך להצטלבות עם רחוב Bertiera. הגנים הכי סתוויים - Giardini Margherita אני מתה על פארקים עירוניים שתמיד מכניסים ירוק ושקט לטיול עירוני. אוהבת את האי השלו בתוך האורבניות הרועשת והמסחררת. כל כך אוהבת שאפילו כתבתי על כך פוסט שלם פעם. מעיון במפה גיליתי שיש בבולוניה כמה פארקים ירוקים. מכיוון שאני מתעוררת השכם בבוקר (הודות לחינוך הטוב שקיבלתי מג'רלד חתולנו האהוב) החלטתי לבדוק איך נראית זריחה סתווית. כך הגעתי לגני מרגריטה השוכנים בפאתיה הדרומיים של הרינג המקיפה את העיר העתיקה. אחרי הקפה וקרואסון הפיסטוק הבלתי נשכח (ראו המלצה מיד בהמשך...) זכיתי לחוויה מיוחדת של שיטוט בגנים הזהובים. במרכז הפארק אגם שההשתקפויות בו העצימו והכפילו את מראה השלכת היפה. צפיתי מרחוק על מפגש פרלמנט בעלי הכלבים המקומיים, שוחחתי עם מאכילת היונים, ובעיקר נהניתי לקחת את הזמן, לשוטט, לצלם וסתם כך לשבת על ספסל ולכתוב במחברת שלי. בית הקפה הכי במקום ובזמן - Regina di Quadri קפה טוב ומאפים מוצלחים אפשר למצוא בבולוניה די בקלות, ואין הרבה סיכוי לנפילות בעניין. אבל בית קפה נמדד גם ב"יכולת" שלו להיקרות על הדרך בדיוק במקום ובזמן הנכון! ככה קרה לי עם רגינה דה קווארדי, בה נתקלתי כשהייתי בדרכי לגני מרגריטה. כאמור, יצאתי לטיול השכם בבוקר, עוד לפני שעובדי חדר האוכל של המלון פקחו עיניים. מצאתי את עצמי כבר דקות ארוכות בדרך בלי הקפה של בוקר שכה חסר לי. רגינה היתה בול על הדרך, דקה מהפארק, ועל אף שעת הבוקר המוקדמת המקום נראה כבר ער ופתוח. קניתי קפה "לקחת" וקרואסון פיסטוק (שניהם היו מעולים), ורק בקושי התאפקתי לא לתת ביס לפני שמצאתי את הספסל האידיאלי בפארק לשבת עליו ולבצע את זממי. אז למי שעובר במקרה בסביבה - המלצה חמה. בדיעבד קראתי שרגינה לא רק יפה היא גם אופה ונקשרו למקום הנחמד הזה כתרים ותארים. זה מה שנקרא – זכיתי! לרציניים בלבד: אם אתם אנשים של בתי קפה, אולי תאהבו גם את PAPPA RE. מקום חמוד וידידותי, קפה טוב, עוגת גבינה ופירות יער מוצלחת ואפשר לבוא לעבוד עם לפטופ או סתם לקרוא ספר. הטורטליני הכי משפחתי - Sfoglia Rina על פסטה ספוליה רינה קראתי איפשהו, נכנסתי לאתר האינטרנט, התאהבתי עוד לפני שדרכתי על אדמת איטליה וסימנתי אותה לעצמי על המפה. לא כל הנקודות אותן נעצתי במפת הטיול הוכיחו את עצמן במציאות, אבל מסעדת הפסטה הזו שיחקה אותה בגדול. מדובר בעסק משפחתי שהחל מייצור ומכירת פסטה טריה ולאט לאט צמח, התפתח והתרחב. כיום עדיין ניתן לקנות במקום את הפסטה לפי משקל, אך לצד החנות נוספה מסעדה. המקום מעוצב בטוב טעם איטלקי מהמם, וטורטליני הגבינות שאכלתי היה פשוט גן עדן. ההגשה מוקפדת ועיטוף הסכום בסוג של קנלוני (אל תתפסו אותי במילה כי אין לי מושג בסוגי פסטות) – הוא הברקה ממש! יש לקחת בחשבון שהמסעדה קטנה אך מבוקשת, עניין שיוצר תור בחוץ בשעות השיא. מומלץ לתכנן את ההגעה מחוץ לשעות אלה. עוד חשוב לדעת כי לצד השולחנות הרגילים, בלב המסעדה שולחן ענק (בסגנון "אי") ויתכן ותמצאו את עצמכם ישובים בשכנות לאנשים אחרים. הגלידה הכי-הכי - Gelateria Gianni | Gelateria Galliera 49 פעמיים "הכי", כי היה לי כל כך קשה לבחור. אז ממליצה קודם כל לא לוותר ולאכול לפחות פעם ביום גלידה! שנית אמליץ כאן על שתיים – גלידריית ג'יאני, וגלידריית גלייארה 49. שני המקומות מציעים שלל טעמים וקשה להחליט. הגלידות מיוצרות מחומרים איכותיים לפי מסורות איטלקיות מימים ימימה וצריך שבועות בבולוניה בכדי לנסות הכל. אני הלכתי על שילובים האהובים עלי של פיסטוק וקראמל מלוח, נוצ'ולה ושוקולד. יש גם גלידות בטעמי פירות וגלידות טבעוניות. לא אכביר כאן במילים – תנסו לבד ותודו לי! לרציניים בלבד: בשיטוטיי במרשתת מצאתי עוד כמה גלידריות מומלצות: בהן - Cremeria Santo Stefano, Il Gelatauro, Cremeria San Francesco. לא הספקתי לטעום מהן. מוזמנים לנסות ולחזור לספר לי איך היה... אני קוראת שוב את רשימת ה"הכי" שכתבתי, ומבינה כמה הרבה הספקתי בסך הכל ביומיים+צ'ופצ'יק, וכמה הרבה עוד נשאר לי לפעם הבאה. אז נחזיק אצבעות שהגברת קורונה לא תרים שוב ראש, שמחירי הטיסות של ריינאייר ימשיכו להיות ברצפה ושבולוניה תחכה לי בסבלנות... עד כאן להפעם. אריבדרצ'י! בתכנון הטיול שלי לבולוניה נעזרתי בכמה אתרים ובלוגים מצויינים. הנה הדרך להגיע אליהם: האתר הרשמי של תיירות בולוניה רשמים מטיול קצר בעיר שכתבה רבקה קופלר בבלוג "אוספת אוצרות" בלוג מקומי עם המלצות מצויינות - My Lovely Bologna ובלוג מקומי נוסף עם המלצות בעיקר על אוכל, אך לא רק - Taste Bologna מוזמנים לקרוא עוד כמה פוסטים שכתבתי בעקבות טיולים שלי באיטליה: ברגמו - עיר ובליבה חומה - טיול חברות לכבוד יום הולדת 50 אל רומא בעקבות סטרווגנזה - טיול בר מצווה עם הבן הצעיר פירנצה - יום אחד, נער אחד, ספר אחד - עוד קצת מטיול בר המצווה דרך הרגליים - טיולי יום בדולומיטים

טיול משפחתי בספרד בצל אסון התאומים 'גברתי, הילד לא יוכל לעלות לטיסה אם אין לו דרכון', יורה לעברי שוטרת חמורת סבר. אני מנסה להסביר, לשכנע, להתחנן – בכל זאת הילד רק בן 6 - אבל היא בשלה - אתם רשאים לעבור, הילד נשאר בברצלונה! כך (כמעט) הסתיימה לה החופשה המשפחתית הראשונה שלנו בחו"ל. לסיומת הצורמת הזו קדמה שרשרת אירועים בינלאומית שבדיעבד אנו יודעים כי תשנה את עולם התעופה שהכרנו לתמיד. זה קרה בדיוק לפני 20 שנה, ביום בו נפלו השמים ואיתם שני מגדלי התאומים. אבל נתחיל בהתחלה – כשהגיעו ילדינו לגיל שאפשר להתחיל, נחתה עלינו הזדמנות בלתי חוזרת שהיתה האות מבחינתנו לצאת בפעם הראשונה לטיול משפחתי בחו"ל. צפייה מקרית בהחלט באחד המקטעים של הטור דה פראנס גרמה להתלהבות גדולה מהפירינאים, שם עברו הרוכבים, והובילה אותנו לרכוש כרטיסי טיסה לברצלונה, שאמורה היתה לקרב אותנו אל היעד. סוכנת הנסיעות החלקלקה שכנעה אותנו להתמקם דווקא באחת מעיירות החוף המשמימות בפאתי קוסטה בראווה – דבר שבסופו של עניין הכתיב טיול שלא תאם באמת את המטרה הראשונית. יומן לא נכתב בטיול ההוא, אולי מפני שהייתי עסוקה מדי באִמָּהוּת הטריה שלי ובטיול הראשון כשיש פתאום מישהו שתלוי בי ובקיומי. אני יכולה רק לדלות ממעמקי הזכרון ומהתמונות באלבום את שעשינו וחווינו. היינו אז כבר טיילים ותיקים, כשמאחורינו טיולים עירוניים, טרקים ואף מסע עולמי אחד גדול. ממבט בתמונות וממרחק הזמן נדמה לי כעת שלא עשינו מאמץ גדול בכדי לְרַצּוֹת את הילדים במיני אטרקציות, אולי בגלל שעוד היו אז מאד צעירים, או בגלל שאנחנו היינו מאד מנותקים מההוויה הזו. התכנית הכללית והגמישה, אם בכלל היתה כזאת, הותאמה בעיקר להעדפותינו, ההורים. אחד הזכרונות שטבועים בי מאז ומעיד במשהו על חוסר ההתארגנות וההכנה לקראת הטיול הזה היה שלמרות שידענו שנלון בעיירת חוף, אפילו מגבת לים לא הבאנו איתנו. נו, מילא, קנינו שם, על הטיילת. לפי כמות המגבות שהוצעו למכירה הם בטח בונים שם על הורים מבולבלים כמונו. זו היתה מגבת חוף כחולה וענקית עם איורים של ים וסירות שהספיקה לכולנו יחד ושימשה אותנו עוד שנים רבות אחר כך. את הכמה גרושים שעלתה החזירה מזמן. חוץ מבילוי בחופים, שתפס חלק נכבד ומהנה מזמננו, עשינו כמה טיולים בכבישים נופיים. עלינו צפונה לכיוון הגבול עם צרפת, אבל גם ירדנו דרומה לכיוון ברצלונה. קו החוף מפורץ וכה יפה, ולאורך הדרך אינספור תצפיות על הים, סירות המפרש ועל הכפרים והעיירות הקטנים החוסים בצל הצוקים הכבירים הנישאים מעליהם. חלפנו על פני מקומות רבים בדרך, אך טוסה דה מאר היתה אחת העיירות בהן בחרנו לעצור. יש בה טירה עתיקה עם חומות אדירות שמהן תצפית נהדרת על המפרץ עליו שוכנת העיירה. סירות מנקדות בלבן את המים הכחולים ויערות ירוקים סובבים את הכל. אף על פי כן ולמרות הכל עשינו גם יום טיול לפירינאים – הלוא לשם כך התכנסנו... עלינו ברכבל להרים – מי זוכר לאן עם חלוף השנים? - וצעדנו בשבילים. צפינו על הנופים היפים ועשינו פיקניק ליד פלג מים שוצף. ביקרנו בברצלונה, בירת קטלוניה, אלינה נסענו ברכבת! העיר סיפקה לנו יום אורבני מענג עד מאד. עשינו וי על הסגראדה פמיליה הבלתי מסתיימת לעולם. זה לא היה כנראה רעיון מוצלח להגיע לשם עם ילדים. אחר כך נסענו לפארק גואל שהיה לעומתה הצלחה מסחררת. הילדים אהבו מאד את הרוח הילדית שנשבה מהפארק והשתעשעו בינות לספק-פסלים ספק-מבנים. אנחנו אהבנו את הצבעים, הצורות, האסתטיקה המיוחדת והמבנים הנהדרים שנהגו ממוחו הקודח של האדריכל גאודי. בגן החיות העירוני נרשמה התלהבות מהפיל, מ"הג'ירפות הקטנות" (= עדר עופרים ואיילות), אבל את הניקוד הגבוה ביותר קצר מגרש המשחקים ומתקני השעשועים. נו, רק בשביל מגלשה ונדנדה היה כדאי לבוא עד גן החיות... יום אחר הקדשנו למונסראט. זהו מנזר מיוחד שנטוע בלב הר משונן בעל מבנה גיאולוגי ייחודי, אליו מגיעים ברכבל סגור שעולה בחדות אל תוך ההר ושהיווה, גם הוא, אטרקציה בפני עצמה. במרחק השנים אני לא בטוחה שהיה זה יום מוצלח במיוחד עם ילדים צעירים, שפחות התחברו לנושא. בתמונות נראה שזכינו שם ליום ערפילי למדי, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת מצב הרוח. בקיצור, מקום יפה עם פוטנציאל שצריך לחזור לבדוק אותו מתישהו. ומה עוד? אכלנו גלידה! מעניין לגלות שכמעט מכל טיול משפחתי יש לנו תמונה שבה אנחנו ישובים, לרוב על הדשא, ואוכלים גלידה... את טעמה אני כמובן לא יכולה לשחזר כעת. אני גם לא יכולה לשחזר את כל יתר הדברים שעשינו וראינו וחווינו באותו הטיול. התמונות מספרות לי על כפרים יפהפיים, על נסיעות, על משפחה צעירה שאוספת רגעים של ביחד. אבל מכל הטוב הזה, אין ספק שהזכרון המשמעותי והמבוסס ביותר שנשאר לי מהטיול ההוא טמון דווקא ביום הלפני-אחרון שלו. 11/9/2001. אחר הצהריים. סיבוב אחרון על הטיילת. טובלים בים בפעם האחרונה לפני החזרה הביתה, משתמשים במגבת החוף הגדולה, ומה שנקרא עושים Stroll around כהלכתו בין הבסטות. אנשים רבים שהצטופפו סביב מסכי הטלוויזיה המרצדים בכל בית אוכל שמכבד את עצמו משכו את תשומת ליבנו. בדעתנו עלה משחק כדורגל חשוב, אבל כשהתקרבנו להציץ מי מוביל, הבנו מיד שמדובר בדבר אחר... זה היה מוזר, מפחיד, כמו לקוח מסרט. ראינו שוב ושוב את התמונות המשודרות של המטוסים הטסים ישירות אל תוך מגדלי התאומים, ואת אלה האחרונים צונחים אל סופם המר. אחזנו בילדים, מיהרנו למלון ששכן לא רחוק והתחברנו מיד לטלוויזיה. העולם היה בהיסטריה כללית, על אחת כמה וכמה שדות התעופה. בשלב הראשון לא ידענו אם בכלל נוכל לחזור ומתי. ירדנו לדלפק הקבלה לברר על אפשרות להאריך את שהותנו במלון, אם יהיה צורך בכך. די מהר הבנו שהטיסה מתקיימת, ובאישון לילה נסענו מודאגים לשדה. לפני שעזבנו את המלון ספרתי דרכונים וכרטיסי טיסה - 4 במספר. ספרתי שוב לאחר שהחזרנו את המכונית לחברת ההשכרה. נשבעת שהכל היה במקום. שדה התעופה המה ותורי-ענק השתרכו לכל עבר. כולם רצו לחזור הביתה. בהגיענו לדלפק הצ'ק אין הסתבר שהדרכון של בן ה- 6 אבד, ובתוך הכאוס הכללי זה לא שיחק לטובתנו. הצמידו אלינו מאבטחים ועברנו כמה מדורי גהינום שלא אכביר עליהם מילים. לא ברור מה שכנע בסוף את החבר'ה הספרדים לתת לנו לחזור ארצה. אולי הבינו שעדיף להם לשלוח אותנו מאשר להשאיר אותנו אצלם... סוף טוב, (כמעט) הכל טוב - חזרנו 4 אנשים עם 3 דרכונים הביתה, אבל העולם השתנה לתמיד באותו היום, ואצלי ייזכר הטיול המשפחתי הראשון שלנו בצל האירוע המטלטל הזה, שקרה בדיוק לפני 20 שנה. האירוע הזה לא ריפה את ידינו, ועל אף הכל המשכנו לצאת בשנים הבאות לטיולים משפחתיים נוספים, בהרכבים כאלה ואחרים. על חלקם כתבתי כאן בבלוג, אחרים – אולי יבוא יום ויגיע גם תורם. איפה אתם הייתם ביום ההוא שבו נפלו מגדלי התאומים? מוזמנים לספר לי על כך בתגובות כאן למטה. אם טרם נרשמת לבלוג – מוזמנים לעשות זאת בקוביית ההרשמה שבתחתית הדף. ההרשמה קלה ופשוטה, ובאמצעותה תוכלו להתעדכן בפוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם ולפעם, במסלולי טיול להורדה והדפסה ובטיפים והמלצות שאני מביאה מפה ומשם.

בשנים האחרונות אני מתוודעת ליותר ויותר "ימים בינלאומיים". הרבה מהם מאד חשובים ורציניים (למשל יום הגנת הפרטיות, או יום האשה), חלקם מצחיקים (למשל יום הריצ'רץ'), ואחרים מגוחכים ממש (יום הכזבים, הלא הוא אחד באפריל הידוע לשמצה). יום הבלוג הבינלאומי חל ביומו האחרון של חודש אוגוסט. המועד נקבע על סמך הדמיון הרב בין הספרות המרכיבות את התאריך 3108, לבין המילה BLOG באנגלית. אני מוצאת כאן דמיון מאד בדוחק, אבל אם זה נותן לנו סיבה למסיבה, אז למה לא בעצם? מטרת היום להגביר את חשיפת הקהל לבלוגים במגוון תחומים, להעלות את קרנם של הבלוגים ולהפגין חברות טובה ופרגון לבלוגים אחרים. בשנים שחלפו גיליתי את הבלוג שלי מככב במספר פוסטים שכתבו אחרים ביום הבלוג הבינלאומי, וזה שימח אותי מאד. אז השנה החלטתי להצטרף לחגיגה ולהמליץ על חלק מרשימת הקריאה שלי - בלוגים שאני אוהבת במיוחד, חוזרת וקוראת בהם שוב ושוב ותמיד מוצאת בהם משהו חדש, סיפור טוב, גילוי מעניין או תובנה שאני לוקחת איתי לדרך. "אבני גזית – חדשות מהעבר" – הבלוג של דן גזית אז מהשם של הבלוג ושל יוצרו אפשר להבין שיש כאן עניין עם בן משפחה... קרוב במיוחד – אבא שלי! דן גזית, ארכיאולוג במקצועו ובהשכלתו, נולד בחדרה לפני 84 שנים והגיע ב- 1957 עם גרעין נח"ל לקיבוץ גבולות שבנגב, בו הוא מתגורר עד היום. לאורך השנים חקר, סקר וחפר (במובן הפרהיסטורי של המילה, לא במובן של "אבא אתה חופר לי"...) את סביבת הנגב המערבי. היה בצוות מקימי "דרך הבשור" ופעל שנים כארכיאולוג המחוז ברשות העתיקות. לימד במוסדות רבים, הדריך אין-ספור סיורים, ועסק כיועץ שטח לגופים שונים. אני מודה שאם יש בי איזשהו ניצוץ של יצירתיות, הוא מגיע מאבא שלי (סליחה, אמא). הוא יודע לצייר ולאייר, לשזור מילים לסיפורים ולשירים (את חלקם תמצאו בבלוג שלו), לרתך ברזלים ולמצוא פתרונות לכל קלקול (רמז: נסו להשתמש בחוט ברזל). בבלוג מובאים חלק מכתביו שכתב במהלך השנים בנושאים שונים. פוסט שאני אוהבת במיוחד: "ידיד מהעיר עזה", שעוסק במפגש עם עִיסַאם א-שַׁאוּוָה. אני מתחברת לפוסט הזה מפני שמשתקפת בו תקופה רחוקה ושונה, שממחישה שאפשר שיהיה כאן גם אחרת. הבלוג של IO. אחרי הבלוג של ענבר אורון אני עוקבת כבר שנים. כל כך הרבה, שהפסקתי כבר לספור... עליה עצמה אני יודעת מעט מאד, אבל הבלוג שלה הוא בלוג הטיולים הראשון שבאמת פתח לי את העיניים ואת התאבון. ענבר מטרקת בעולם לבדה, כשהיא מצליחה לקחת חופשה מהעבודה, ומתעדת בבלוג את סיפורי המסעות שלה. הגדולה האמיתית של הבלוג היא השילוב בין מידע אופרטיבי שממש מנחה את המטייל צעד אחר צעד בשביל, לבין היכולת של ענבר לתאר במבט אישי מאד את ההתרגשויות, השמחות, היופי, ההתלבטויות, הקשיים והנפילות שבדרך. כל אלה עושים את הבלוג הזה לנהדר במיוחד בעיני, כאשר המילים והתמונות מעבירות לקורא סיפור דרך שהוא חוויה שלמה. בעקבותיה ובהשראתה צעדתי את טרק סובב מון בלאן, וברשימת המשאלות שלי - כל יתר הטרקים שעשתה... סיפור דרך שאני אוהבת במיוחד: Coast to Coast – C2C, שמתאר טרק בחלק משביל הליכה ארוך באנגליה. הסיפור אהוב עלי במיוחד, דווקא בגלל שאינו מושלם כלל וכלל. למה אינו מושלם? לא אעשה כאן ספויילרים. תצטרכו להכנס ולקרוא בעצמכם. "חלון אחורי" – הבלוג של מיכאל יעקבסון מיכאל יעקבסון הוא אדריכל שמקדיש חלק מזמנו גם לכתיבה, אותה הוא מפרסם מעל במות שונות. אחת מהן היא הבלוג שלו שבו הוא כותב, כמצויין בכותרת המשנה של הבלוג, על "ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בדיסנילנד המקומי". הפוסטים בבלוג הם תוצאה של ביקורים, או יותר נכון "סיבובים" כלשון הבלוג, שהוא עושה בזמנו הפנוי במקומות שמעניינים אותו. הוא עושה זאת לא ממגדל השן המשרדי, אלא יוצא לשטח, מראיין, מצלם, חוקר ומצרף הכל לכדי פוסטים מרתקים המתפרסמים בתדירות גבוהה. הנושאים סובבים בעיקר סביב אדריכלות, אך נוגעים גם באמנות, היסטוריה ועוד. הבלוג הותיק הזה הוא מכרה זהב מבחינתי. כאשר אני נוסעת, או אפילו נקלעת, למקום כלשהו בארץ – תמיד אבדוק קודם כל אם מיכאל כתב עליו משהו. אני יודעת שאם כן (ורוב הסיכויים שכן), אגיע אל פיסת מידע מסקרנת שלא אצליח למצוא בשום מקום אחר. בטח לא בזמינות כזו. תמיד יהיה שם איזה חדר אוכל, מגדל מים, גרם מדרגות, אמנות קיר שישדרגו לי את הנסיעה. מיכאל הוא כותב מעמיק ומרתק מהזן שאי אפשר שלא להתחבר אליו. פוסט שאני אוהבת במיוחד: "סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים בנגב: כפר עזה, גבולות ומגן". עם כל הכבוד לכפר עזה ומגן, בגבולות יש לי מניות... נולדתי וגדלתי שם, הורי עדיין מתגורים שם, ויש לי רגשות עזים למקום גם ממרום גילי וממרחק השנים שאיני חיה בגבולות. מרגש לקרוא סיפור על המקום "שלך" מנקודת המבט של מישהו אחר. הבלוג של בעז זלמנוביץ בעז הוא הרבה דברים, בין השאר בן קיבוץ ניר עוז, אל"מ במילואים, חוקר במחלקת היסטוריה וגם (גילוי נאות) בן הזוג שלי מזה 37 שנים ואב ילדיי. אבל אם יש משהו שהוא בעיקר - זה איש-ספר. זקני הקיבוץ מספרים שבילדותו היה דוהר על אופניים ברחבי המשק, ביד אחת אוחז בכידון ובשניה מחזיק ספר וקורא תוך כדי רכיבה. התחביב מלווה אותו גם היום והוא "מחסל" מספר ספרים בשבוע, כמעט תמיד קורא כמה במקביל. הבלוג של בעז מתמקד ב... ספרים. הוא סוקר בו ספרים משלל סוגות – החל מספרות יפה, דרך ספרי עיון בתחומים מגוונים ועד ספרות צבאית, המשיקה לעיסוקו העיקרי בשנותיו כאדם בוגר. הסקירות שהוא כותב הן בשפה קריאה ואישית, מלוות תמיד במחשבה מעמיקה שמעידה על הידע הרב והבין-תחומי שצבר. הרבה פעמים, אם הנושא מאפשר זאת, הוא משלב "קריצות" שמופנות לקוראיו המתמידים, שהוא יודע שיבינו את הציניות המשעשעת שמאפיינת את כתיבתו. לעיתים הוא משתף את קוראיו בסיכומי השנה שלו בקריאה או בלקטי ביקורות על ספרים בנושאים ספציפיים. ההמלצות / ביקורות / סקירות נחתמות דרך קבע בקישור לשיר שבעז מעלה מארסנל האסוציאציות שלו ובהבטחה התמידית שאם תקראו תהיו הרבה יותר נחמדים. אני משתדלת. באמת משתדלת. פוסט שאני אוהבת במיוחד: "מחשבים קיצם לאחור" – סקירת הספר "הפסגה" מאת אהרון אפלפלד. אין ספק שזהו אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. פעם אפילו הצלתי את כל ספריו מספריה שסגרה שעריה. ומעבר לכך, יש בפוסט הזה שילוב של כל המאפיינים הכל כך יחודיים של הבלוג. "חשיפה" – בלוג הצילום של "הארץ" בלוג הצילום של "הארץ" מאפשר "חשיפה" ונותן במה לעבודות של צלמים ישראלים וצלמים בינלאומיים, ותיקים וחדשים. בבלוג מוצגת בכל פוסט סדרת תמונות ולצידה סיפורו האישי של הצלם וסיפורה של הסדרה. את הבלוג, שהושק בשנת 2013, עורך הצלם דניאל צ'צ'יק. מדובר בבלוג מושקע מאד, המביא לצופה ולקורא מגוון גדול ואיכותי של סגנונות צילום וסיפורים מעוררי מחשבה. למרות שמדובר בבלוג של עיתון יומי, הפורמט ייחודי ומאפשר הצגה מכובדת וראויה לצילומים, שהם (עם ובלי המילים) מביעים את הסיפור עצמו. את הבלוג הכרתי דרך הפייסבוק ומשם עברתי לעקוב אחריו באינסטגרם, שם מתפרסמים באופן קבוע הפוסטים החדשים, וצלמים מוזמנים לשלוח את צילומיהם בתקווה שיוצגו בבלוג. אמנם טרם זכיתי לפוסט משלי בבלוג עצמו, אך מפעם לפעם אני שולחת צילומים ל"נושא השבועי" שהתפרסמו לא-אחת ואני זכיתי ב- 5 דקות התהילה שלי. פוסט שאני אוהבת במיוחד: "לראות את הורי ואותי, ביחד ולחוד". צילומים של הצלמת שני אבני. מנקודת מבטי, זהו פוסט שאפשר ללמוד ממנו הרבה על מבט בוגר על הורים מבוגרים, על חמלה, השלמה, קבלה ואינטימיות משפחתית. אז מה היה לנו כאן? - חמישה בלוגים בנושאים שונים - ארכיאולוגיה, טיולים, ארכיטקטורה, ספרים וצילום. כולם מרתקים, כולם מושקעים, על כולם אני ממליצה בחום רב! החגים לפנינו, תקופה מצויינת להשקיע קצת בקריאה ובטיול בעולמות וירטואליים ואמיתיים. ספרו לי כאן בתגובות למטה אילו מהבלוגים "הציתו" גם אתכם. אהבתם את ההמלצות שלי? הנה בלוגים נוספים שאני מאד ממליצה לקרוא בהם שנת כתיבה וקריאה פוריה ויום בלוג בינלאומי שמח!

נפוליאון, וולסקז וגויה נכנסים לגן... נשמע כמו התחלה של בדיחה טובה? אולי, אבל כאן בעיבורה של חיפה מסתתר לו גן פסלים קטן ומעניין שמכיל בתוכו אזכורים לכל הדמויות הללו ועוד... לפני ימים אחדים הלך לעולם שכולו טוב (ככה לפחות מספרים אלה שחזרו משם) אחד האמנים הפוריים וחשובים שהתהלכו כאן בינינו, חתן פרס ישראל, יגאל תומרקין. קפצתי לביקור לעת שקיעה בגן הפסלים שלו שנחנך בחיפה בקיץ לפני שנתיים. הגן הקטן נמצא בשטחה של אכסניית אנ"א חיפה, שרכשה את הפסלים והקצתה להם שטח ראוי ויפהפה בין ההר לים. את שדרת הפסלים, המונה 21 במספר, חוצה שביל סלול ומונגש. פסלי הפלדה והברזל שיצר יגאל תומרקין בין השנים 1990-2000 הועברו ממקום משכנו של האמן בבורגתא כשהיו במצב רעוע. כולם שוחזרו, שופצו ונצבעו מחדש בהנחייתו של תומרקין לכבוד הצבתם בבית החדש שנבחר להם. להדיוטות כמוני, בענייני אמנות בכלל ובפיסול בפרט, היה זה ביקור מרתק. בחרתי לבקר בגן קצת לפני השקיעה – שעה שבה אפילו בחודש אוגוסט אפשר טיפה לנשום, ובה הצללים מתארכים וקרני השמש כתמתמות – כל אלה מעניקים נופך נוסף לפסלים המעניינים. את הדרך, הרצופה פסלי מתכת גולמית חמורי-סבר מנקדים פה ושם פסלים צבעוניים המוסיפים נקודות "אור". התבוננות בפסלים מזויות שונות מאפשרת מבטים ופרשנויות משתנים ומעניינים. בכדי להשיג זאת נאלצתי לרדת מהשביל המסליל את ההולך בדרך. הרגשתי מעט "פורעת חוק", אבל באומץ רב ובזהירות גדולה הרשיתי לעצמי להציץ - פעם מפה ופעם משם... הגן מטופח ונקי, ספסלי ישיבה פזורים לאורכו. נראה שהושקעה כאן מחשבה - אפילו פחי האשפה מתכתבים עם הפסלים ועשויים מתכת גולמית וחלודה. ליד כל פסל מוצב שלט קטן עם שמו ועם גוף תאורה המכוון אליו. נראה שיכול להיות מעניין להסתובב כאן לעת ערב. רשמתי לי לביקור חוזר. יגאל תומרקין, צייר ופסל, נולד בשנת 1933 בדרזדן שבגרמניה, ובגיל שנתיים עלה עם אמו לישראל. לכשבגר והשתחרר מן הצבא למד פיסול את רודי ליהמן בכפר האמנים עין הוד ומשם יצא אל העולם הגדול – ברלין, אמסטרדם ופריז. אמנותו התאפיינה בשינויים סגנוניים רבים במהלך שנות יצירתו – החל משנות ה- 50' של המאה הקודמת ועד ימינו אנו. יחד זאת, נראה כי לאורך השנים דבק בטכניקת האסמבלאז', אליה נחשף בתחילת דרכו האמנותית באמצעות תנועת ה"דאדא" ואמני קולאז' אחרים. בטכניקה זו יצר אובייקטים תלת-מימדיים מחיבור של חפצים וחלקים שונים ושילוב של סמלים תרבותיים. על ידי כך העניק ליצירה המוגמרת משמעות חדשה. תומרקין, שהתבטאויותיו הפומביות עוררו לא אחת סערות ציבוריות, יצר בחייו עשרות פסלים ואנדרטאות שהוצבו במרחב הציבורי הישראלי ויצירותיו הוצגו בתערוכות, במוזיאונים ובמוסדות רבים בארץ ובעולם. הוא ביטא באמנות שלו מחאה תרבותית, ופוליטית אנטי-מלחמתית, כאב, אלימות והרס, וזכה בהכרה ובפרסים רבים, ביניהם פרס ישראל בתחום הפיסול לשנת 2004. הבחירה בהקמת גן פסלים של אמן בסדר גודל כזה בחיפה היא נכס תרבותי עירוני, וככזה עלינו לכבד אותו, לשמור עליו ולפקוד וללמוד אותו. בשלט הנמצא בכניסה לגן ובו קיצור תולדות הזמן של תומרקין מוטבע ציטוט מדבריו: "להכות בזמן הנכון, בנקודה הנכונה, במירב הריכוז". הוא התייחס בכך כנראה למלאכת האמן המכה בברזל, אך ניתן כמובן להכליל זאת על כל פעולה שאנחנו עושים בחיינו והיינו רוצים באמצעותה להגיע להישג או לייצר משמעות. הכניסה לגן הפסלים ללא תשלום. מי שאינו אורח האכסניה מוזמן לצלצל בפעמון שעל השער הסגור ולבקש להיכנס ולבקר בגן. בוויז: גן הפסלים של יגאל תומרקין חיפה במרחב הציבורי החיפאי מוצבים פסלים נוספים של תומרקין: בחצר בניין הטכניון הישן (מוזיאון המדעטק) - "האדם הוויטרובי", 1990. בדרך ההגנה - "תמרור", 1972. ליד מרכז המבקרים בקמפוס הטכניון - 1985-1986 "Chicen Itza Blue". בקריה הרפואית רמב"ם - "אשליות", 1971-1972. בסמוך למוזיאון חיל הים - אנדרטה לחללי אח"י אילת, 1994/2009. סרטון המאפשר הצצה נוספת על גן הפסלים של יגאל תומרקין בחיפה. הופק ע"י ציפורה מימון עבור "זמן חיפה". על גן פסלים נוסף בחיפה – גן הפסלים של אורסולה מלבין – כתבתי כאן על אמנות קיר במרחב הציבורי של חיפה - כתבתי כאן ושלל המלצות לביקור בחיפה - כתבתי כאן עד כאן להפעם, עדיין בארץ, תחת הקורונה ששוב מרימה ראש ומאיימת עלינו בסגר לקראת החגים. מאחלת לנו שהלוואי ונתבדה ולי ולבלוג באופן אישי שהפוסט הבא יביא אליכם ניחוחות מעבר לים... אהבתם את מה שקראתם? מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה ולהרשם לרשימת התפוצה של הבלוג בתחתית העמוד בקוביית ההרשמה.

מאי 2021. שלל מהלכים פוליטיים הובילו אותנו למלחמה חיצונית בסבב המי יודע כמה מול החמאס, ולהתלקחות פנימית נוראה וכואבת. הקרעים והפערים נמצאים ומטופחים כאן כבר שנים, והיה צריך לא יותר ממשוגע אחד שיזרוק את הגפרור ויצית את התבערה. החלחול שהגיע הפעם עד מפתן הדלת, קטע באחת את רצפי החיים ויצא מציאות פנימית דיכוטומית של רע מול טוב, שגעון מול שפיות, צדק מול חוסר צדק, חזק מול חלש, חוץ מול פנים. מי הוא מי? ואולי כל האנדרלמוסיה הזו מתחוללת בכלל בתוכי? האם באמת הכל שחור או לבן? או שאולי ניתן עדיין לזהות גם גוונים של בין-לבין? האם אפשר להבחין בניואנסים שבין אנשים, דעות, מעשים, מחשבות ורעיונות מבלי לעשות הכללות? חיפה היא עיר שמצליחה בשגרה לשמור על יחסי שכנות טובה, על קיום משותף ועל הכלה של כלל הדתות והמגזרים שבה. לפחות על פני השטח. סוג של "עיר שחוברה לה יחדיו", אם ניתן להשאיל שניה משפט ממקום אחר מזמן אחר ומהקשר אחר. יחסית לערים מעורבות אחרות, יש 8 כאלה בישראל, היא המתונה ביותר, הידידותית ביותר, וברור שגם היפה ביותר – אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. אחרי 11 יום מתישים וסוערים יצאתי לבדוק הכלו המים? צילמתי בשחור-לבן. קיוויתי שדווקא הטכניקה הזו, באופן אירוני במקצת, תסייע לי להעמיק את ההתבוננות בגוונים. שאוכל להתבונן בלי הסחות דעת במרקם העדין שיוצר את העיר. "When you photograph people in color, you photograph their clothes. But when you photograph people in Black and white, you photograph their souls!" אמר הצלם טד גרנט, שהתייחס כמובן לאנשים. בהשאלה – ניסיתי אני לצלם את נשמתה של העיר. כפי שהעיר בנויה על שלוחות נפרדות שביניהן חוצצים ואדיות עמוקים, כך גם מבותר המרקם החברתי, התרבותי, הדתי והלאומי. בחרתי לרדת לאורך התפר הבלתי נראה ממרכז הכרמל למעלה ועד לעיר התחתית למטה. קו-תפר שכמו במטה קסמים רוקם תך אל תך את העיר על שלל גווניה האנושיים והגיאוגרפיים. רחובות העיר נבנו בהתאמה לטופוגרפיה ההררית שלה, והם נמתחים לאורך הרכס. ביניהם מחברים גרמי מדרגות רבים, המאפשרים מעבר מהיר יחסית בין חלקי העיר השונים. קל כמובן לרדת, הרבה יותר קשה לעלות... פעם כשהייתי הרבה יותר נמרצת - עליתי את כל 1000 המדרגות. הפעם עשיתי את הדרך ההפוכה. הליכה בתוואי זה מספקת הצצה אל חלק מהנכסים המזוהים ביותר עם העיר - כיפת הזהב והגנים הבהאים, תצפיות על הים ועל ממגורות דגון, בניין "הטיל" שבקריית הממשלה, בית החולים בני ציון, המושבה הגרמנית ותחנות הכרמלית. כולם הפכו מזמן לחלק מסמליה של חיפה. המעבר משכונה לשכונה מאפשר פרספקטיבה מעניינת. הדרך מתחילה במדרגות גדרה היורדות מטה ממרכז הכרמל. אזור אקסקלוסיבי עם אוכלוסיה מבוגרת יחסית, נקי, טובל בירק, בבתי מידות ובמלונות. המדרגות מתפתלות בין בתי מגורים. כאלה שבנו פעם, לפני עידן התמ"א 38 - בית צנוע עם חצר גדולה. חצרות שהולכות ונעלמות מהנוף עם התאבון ההולך וגדל של הקבלנים ושל הדיירים. אני מתגעגעת להסתפקות במועט ולפשטות שאיפיינו כל כך את השנים ההן. מי צריך יותר מבית קטן, גינה גדולה, שכנים נעימים, וארוחת ערב הכוללת טוסט, קוטג' ועגבניה? די מהר מגיעים לשכונות האמצע שסביב הדר הכרמל. כאמור – מדרגות מקצרות דרכים! המקטע מאופיין בשעטנז ארכיטקטוני שיש שיגידו שהוא בלתי נסבל. אני דווקא אוהבת את הבלאגן הלא-מאורגן הזה שיצרו אדריכלים שונים בתקופות שונות, שהאמינו בתיאוריות ותפיסות ארכיטקטוניות שונות, ולעיתים משונות. פני הבניינים כפני האנשים המתגוררים בהם - יש כן ותיקים ועולים חדשים, אנשים עשירים ועניים ומגוון דתות וקהילות שחיות אלה לצד אלה. הירידה במדרגות שפרה לוקחת אותי עוד למטה משם. המדרגות הללו תחומות מצד אחד בבתים ערביים יפהפיים בנויי אבן ובוסתנים קטנים בחצר. עצי הלימון עכשיו בשיאם. אני שואלת את עצמי האם עלי לפחד כשאני חולפת כאן. בכל זאת, האירועים שהתחוללו בעיר בשבוע האחרון הותירו בי סימן. בצידן השני של המדרגות נישאת לגובה הגדר המאסיבית של מתחם המנזר ובית הספר נזירות נצרת. זהו אחד מבתי הספר המצטיינים בארץ והוא שוכן באחד הבניינים הנהדרים והמרשימים בחיפה. גרם מדרגות אחרון מוביל אל המושבה הגרמנית שבחלקה העליון משתרעים הגנים הבהאיים. המראה שלהם תמיד עושה לי משהו בלב, אפילו בשחור לבן. לא שמעו כאן שהקורונה הסתיימה ומאז תחילת המגפה הגנים סגורים ומסוגרים. אין יוצא ואין בא. מה שנקרא, הולכים על בטוח עד הסוף... הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית, שדרות בן גוריון, היה במוקד המהומות האחרונות בחיפה. התרגשתי ממש לגלות שהוא שוב הומה אנשים ומכוניות, שהמסעדות מלאות ושתחושת הבטחון חזרה. סיימתי את הסיור הקטן שלי במסעדת פאטוש הותיקה והמצויינת, אליה אני תמיד אוהבת לחזור. ירדתי 1000 מדרגות וגיליתי הרבה גוונים ותתי-גוונים בתוך השחור והלבן. מצאתי שהחיבורים בעיר לפעמים רופפים, שהתכים דקיקים, שהקווים לא תמיד ישרים. עדיין, אני מתעקשת להאמין שהקרע שנפער כאן הוא זמני ושנדע לגשר עליו ולהתבונן אלה באלה בגובה העיניים כבני אנוש, לכבד, לפעמים לא להסכים ובכל זאת להמשיך יחד ולשלב כוחות. חזון העיר חיפה מתייחס להרבה תחומים, אבל החשוב ביותר לטעמי הוא המשפט הבא: "תושביה במרכז, סובלנית, פלורליסטית ורב-לאומית". כי אם לא נדע להכיל ולקיים הלכה למעשה את המשפט הזה מתוך החזון, אזי לעולם לא נצליח להגיע להישגים בכל שאר התחומים. מסלול 1000 המדרגות - הפרטים המסלול המוצע הוא רק אחד מתוך מגוון אפשרויות של ירידה (וכמובן גם עליה) בגרמי המדרגות המחברים בין חלקי העיר השונים. התחלה: מדרגות גדרה (חניה ברחוב יפה נוף). סיום: המושבה הגרמנית. משך: בין שעה (ליורדים דוך) לבין שלוש שעות (למי שלוקח ת'זמן). חזרה מנקודת הסיום לנקודת ההתחלה: אוטובוסים מתחנת הגפן/בן גוריון 37, 37א, 58, 136; או מונית; או הקפצת רכבים שעושים אותה מראש. שילוט: קיים בחלק מהמקומות. לא מצטיין בלשון המעטה. לא הייתי בונה עליו. תיאור מילולי של המסלול: במדרגות גדרה נרד עד לרחוב הנרייטה סאלד. נחצה את הרחוב ונמשיך מטה במדרגות עד לרחוב החשמונאים. ברחוב החשמונאים נפנה שמאלה, ומול בית מספר 11 נפנה ימינה אל מדרגות גמלא - איתן נרד עד לשדרות אליהו גולומב. מולנו נראה את בית חולים בני ציון. נפנה שמאלה בשדרות גולומב ונלך כ- 150 מ' עד לתחנת הכרמלית אליה נרד במדרגות, אך לא ניכנס! נמשיך במדרגות יהודה וילנסקי ובסופן נפנה שמאלה אל סמטת השחר. בקצה הסמטה נפנה ימינה אל מדרגות כורש, בהן נרד עד לרחוב הלל, בו נפנה שמאלה ונלך עד סופו. נחצה את שדרות הציונות בצומת המרומזר ונפנה בו ימינה עד מדרגות בית שערים. נרד עם מדרגות אלה לרחוב פועה, בו נפנה שמאלה ונלך עד סופו. במפגש עם רחוב שפרה נרד ימינה במדרגות שפרה עד לרחוב עבאס. ברחוב עבאס נפנה ימינה לרחוב הפרסים ומיד שמאלה אל מגרש חניה, אותו נחצה ונגיע אל מדרגות הכרמים שיובילו אותנו עד רחוב הגפן. ברחוב הגפן נפנה שמאלה ונלך כ- 50 מ' עד לתחתית הגנים הבהאים. בנקודה זו מתחילה המושבה הגרמנית. מפת המסלול: רוצים לקרוא עוד דברים שכתבתי על חיפה? מוזמנים להכנס לכאן ולהתחיל לטייל בעיר. טיילתם בעקבותיי ונהניתם? קראתם משהו שכתבתי או ראיתם צילום שלי שאהבתם? - ספרו לי על זה כאן בתגובות למטה. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש! מוזמנים להרשם לבלוג שלי לקבלת עדכונים ופוסטים שאני שולחת מפעם לפעם. ההרשמה קלה ומהירה - דרך קוביית ההרשמה בתחתית הדף.

היה זה עוד יום רגיל עם משימות רגילות ורוטינה צפויה. יום שבו התגלגלתי לפתחו של רחוב התקווה, אליו הגעתי הודות לידידי הוויז. הייתי טרודה ולא היה לי זמן רב, אבל שם הרחוב נחקק בראשי וחודשים לאחר מכן הגיח ממגירות הזיכרון והוביל אותי לחיפוש אחר אופטימיות שמגלמות במשמעותן מילים. יצאתי לתור אחר רחובות בחיפה הנושאים שמות שמבטאים רגשות חיוביים אוניברסליים, כאלה שנראה כי כל אדם באשר הוא יוכל להזדהות איתן. ראשית ערכתי רשימה שהתבססה על 1,394 רחובות העיר הנמצאים באתר רשות האוכלוסין וההגירה. בחרתי 7 רחובות ודי התפלאתי לגלות שלמעט אחד, לא ביקרתי באחרים מעולם. יצאתי לדרך בלי לדעת בעצם מה אמצא או אגלה, ובטח שלא על מה אכתוב. עד מהרה חשף הסיור תמונה מעניינת שאותה אחלוק כאן. אז האם יש כיסוי למילים החיוביות שבהן מתהדרים הרחובות הללו? תכף נדע... רחוב העתיד מה יותר אופטימי מלהתחיל בעתיד? "רחוב העתיד" נשמע, לפחות לי, כמו משהו עם קונוטציה חיובית שמחכים לו... אבל לא! ואפילו בדיוק להיפך. רחוב העתיד בחיפה נראה "בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום...". הרחוב הקטן ממוקם בלב אזור תעשייתי בחוף שמן בואכה נמל חיפה ונראה כאילו נשכח מלב. אין בו כמעט כלום, לבד ממספר מחסנים, כביש משובש מאד (מאד), ערמות ענק של זבל ותחנת אוטובוס אחת שכוחת אל. מבעד למחסנים מחופי הפח נשקפים מורדות הכרמל עליהם בנויה העיר. זה היה מראה עצוב ואני מקווה שאינו משקף את העתיד של חיפה. מהמרשתת למדתי כי הפתגם "כאשר אבדנו – אבדנו - מבטא יאוש מצד אחד ותקווה גדולה מצד שני - השלמה עם לקיחת סיכון כי אין יותר מה להפסיד". בואו נודה שיש פה קצה של התחלה מעודדת. שלושת הרחובות הבאים בהם שוטטתי נמצאים בשכונת קריית אליעזר. השכונה נוסדה בתחילת שנות החמישים על ידי עובדי נמל ונקראת על שמו של שר האוצר הראשון, אליעזר קפלן. אחד המאפיינים הבולטים של השכונה הם בתי המגורים הציבוריים בדמות שיכוני רכבת, המופרדים ביניהם בשטחים משותפים נרחבים יחסית. את מרביתם תכננו האדריכלים מוניו גיתאי וינרויב ואל מנספלד. רחוב אחווה המילה "אחווה" עלתה לכותרות עת תפסה מקום של כבוד במכבסת המילים שקישטה את טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה- 73 למדינת ישראל. כמה חבל שאינה מתקיימת הלכה למעשה, ואפילו היפוכה הגמור הוא זה שמאפיין את המציאות העכשווית בה אנו חיים. הייתי שמחה אם היינו חווים קצת יותר ממה שהמילה מייצגת - ערכים של אמון, תמיכה, הדדיות ונתינה בין אדם לחברו. רחוב אחווה נקרא על שם קבוצה שנוסדה ב- 1912 בארצות הברית לטובת התיישבות בארץ ישראל ועבודה קבלנית ביישוב חקלאי קואופרטיבי. מטרתה היתה להפוך את העסקת הפועלים היהודים לעסק משתלם ויציב. הגרעין המייסד עלה מצפון אמריקה ואליו הצטרפו חלוצים מתנועת פועלי ציון. החידוש המהפכני של הקבוצה היה באופן ההתקשרות עם המעסיקים בחוזים ארוכי טווח, ולא על בסיס יומי כפי שהיה מקובל אז. חבריה נדדו מערד לחיפה, וחלקם היו שותפים בהקמת קיבוצים. רחוב אחווה הוא רחוב קרית אליעזרי טיפוסי עד מאד. בין בתי השיכונים ניתן למצוא אקליפטוסים ותיקים וגם כמה פינות חמד. אחת מהן נמצאת ממש בקצהו בצמוד למרכז הרפואי לין - גינה צבעונית ומקסימה שטופת אור, צעצועים ופריטים שונים צבועים בשלל צבעי הקשת ומסודרים על ידי יד מכוונת. יוזמה פרטית קטנה שהופכת את השיטוט ברחוב לכה משמח. תהיתי איך זה שגינה כזאת שורדת לאורך זמן? איך היא לא סובלת מוונדליזם או גניבות? אולי התשובה היא שמדובר באחווה אמיתית ושרצון לעשות טוב מביא איתו רק טוב. אחרת אין לי הסבר. רחוב דרור אני מתבוננת בהגדרה ונדמה לי שהמילה "דרור" מבטאת את מה שכל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, שואף אליו. משום מה זה לא בדיוק מצליח ברוב המקרים. אנחנו נבלעים בשגרה אפרורית וסיזיפית, כלואים בתוך עצמנו בהרגלים ישנים שמניעים אותנו לפעולה ולא מצליחים להשיג דרור אמיתי. על כל פנים, בניגוד לרוב הרחובות שהצצתי אליהם, רחוב דרור מטופח ונחמד, צנוע ואף נקי! הוא מחבר בין רחוב אלנבי הראשי שמעליו, לבין המרכז המסחרי ההומה הנמצא סביב כיכר מאירהוף, שלא מזמן התבשרנו על ידי העיתונות המקומית כי התחדשה בפסנתר!!! מה אומר ומה אגיד? זה בדיוק הדבר היחיד שהיה חסר שם... במעלה הרחוב, כשפנינו דרומה, מציץ אלינו הכרמל שנישא מעל הבתים הנמוכים. בקצהו כיכר יפה ומטופחת עם עץ זית במרכזה. בדרך נפגוש גן שעשועים לילדי השכונה, שבילים ירוקים המובילים אל כניסות בתים ומרפסת עם פסל של סוס. האם האנשים שמתגוררים ברחוב תהו פעם על משמעות שמו? אין לדעת. בכל אופן גם אם כן וגם אם לא, זה בהחלט רחוב שהפיח בי תחושה שהוא מכבד את השם היפה שניתן לו. רחוב התקווה רחוב התקווה נמצא בקריית אליהו, שכונת-בת של קריית אליעזר הגדולה, הוותיקה והידועה. זהו רחוב קטנטן ושקט שנחלק לשניים על ידי רחבת חניה גדולה. בחלקו המזרחי נמצאים בניינים הבנויים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס). נמצא כאן את המאפיינים הידועים - הקווים האופקיים, המרפסות המתעגלות והחלונות האנכיים הנמתחים במעלה חדרי המדרגות. חלקו המערבי, לעומת זאת, הוא לגמרי "קריית אליעזר" על שיכוני הרכבת המפורסמים שלה (ומה שמתחתם) והשטחים הפתוחים והגדולים יחסית בין בניין לבניין. מן הסתם, ניתן לשער כי הרחוב קרוי על שם ההמנון הלאומי. אם נעזוב את המשמעות הלאומית לרגע ונפנה למילון לפרשנות הנקייה של המילה נבין עד כמה המונח תקווה פשוט, שגרתי, אלמנטרי. כמעט סתמי. ואולי דווקא בגלל זה - הוא הדבר שכל כך חסר לנו כאן בשנים האחרונות. רחוב השלום נדמה לי ש"מצב ללא מלחמה" מרדד מעט את המונח, וששלום אמיתי הוא הוויה הרבה עמוקה ומורכבת. גדלתי והתחנכתי במקום שבו שלום (או במקרה שלנו - אחוות עמים) היה לא רק סיסמא החקוקה בראש העמוד הראשון של עיתון הבוקר, אלא החיים עצמם. למען השלום עם שכנינו עמדנו בצמתים, השתתפנו בהפגנות, שרנו "הבאנו שלום עליכם" בכל פעם שנכנסנו בשער הקיבוץ, והאמנו בכל ליבנו שהוא אכן אפשרי ובוא יבוא. השנים האחרונות עמעמו קצת את הלהט, אבל אני עדיין רוצה לקוות שיש לזה סיכוי אמיתי. ולא רק עם דובאי... רחוב השלום ממוקם בשכונת הדר, ומקשר בין הרחובות מסדה ההיפסטרי והרצליה המזדקן. סמוך למרכזו ישנה נקודה בה הוא הופך, בדרך כל כך חיפאית, מכביש לגרם מדרגות רחב. ואכן זהו רחוב קטן ו"חיפאי" במובן הטוב של המילה – צנוע, אקלקטי מבחינת סגנונות הבניה, יש בו אוכלוסייה מעורבת יהודית וערבית (שלום או לא שלום?), רואים ממנו את הכרמל בצד אחד ואני בטוחה שממרפסות הבתים ניתן לראות בצד השני גם את הים, הוא רבע מוקפד ושלושת-רבעי מוזנח, והכי חשוב – הוא טומן בחובו עליה רצינית (או ירידה רצינית – תלוי מאיזה צד מגיעים). כשמטפסים במדרגות במעלה הרחוב, הולכים ומתגלים מגדלי מרכז פנורמה ("מגדלי התאומים", אם תרצו) שהפכו כבר מזמן לחלק מהסקיי-ליין של העיר. הגעתי ביום גשום והתהלכתי לי לאט. לעיתים נאלצתי למצוא מסתור מפני הגשם תחת מרפסת תלויה או בחדר מדרגות. הצצה זו לחדרי המדרגות בהחלט שדרגה לי את הביקור ברחוב שב- 30 שנה האחרונות חלפתי בו אך ורק ברכב. כדאי ללכת ברחוב גם הלוך וגם חזור, מה שמאפשר פרספקטיבות שונות על מה שיש בו, כמיקרוקוסמוס של העיר עצמה, וגם להרהר שוב במילה שנבחרה לפאר את שמו. רחוב חוסן כרחובות רבים בחיפה (ובערים מעורבות אחרות), שמו של רחוב זה הוחלף מערבית לעברית לאחר קום המדינה. מדובר בנושא רחב ומרתק בפני עצמו שעניינו הפוליטיקה שמאחורי הענקת שמות לרחובות, שקצרה היריעה מלעסוק בו כאן. במקור שמו היה רחוב "חסאן", על שם חסאן בן תאבת - משורר ערבי, ושונה לרחוב "חוסן" - בניסיון מוזר במקצת לשמר את הצליל המקורי של השם. קראתי שלאחר שינוי שמו החלו התושבים לכנות אותו רחוב "חוסיין". האם זו מחאה שקטה? או שמא יישור קו? אין לדעת. הרחוב נמצא בשכונת חליסה ותחום בין מכולת שכונתית, שהזכירה לי את המכולות שפגשתי בכפרים הנידחים של בולגריה, לבין שטח מגודר שבו גדלים עצי פרי, עשביה וקרון של סוס. מצידו האחד של הרחוב סדרת בתי אבן בעלי עיצוב אחיד שנראים מטופחים ומשומרים. מעברו האחר מרכז יום חוסן המפעיל סדנאות העשרה לאנשים בעלי מוגבלויות ומופעל על ידי עמותת אלווין. בין לבין הרבה שטחי הפקר בלתי מטופלים. מילון אבן שושן לא מספר לי על משמעות המילה, אבל במרשתת מצאתי שהמונח חוסן, במובן הנפשי, מתאר "יכולת חיוביות להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו". אני לגמרי יכולה להתחבר למילה הזו ולקוות שכל אחד מאיתנו ימצא בתוכו את הכוח, היציבות והעמידות להתמודד עם אתגרי החיים. רחוב אני מאמין כקודמו, גם שם רחוב זה עֻבְרַת אחרי 1948. במקור רחוב "אל-מאמון" על שם עבדאללה אבו אל-עבאס, החליף השביעי לבית עבאס. תושבי הרחוב רואים עצמם כחלק בלתי נפרד משכונת חליסה, גם אם הוא מעט מרוחק ומופרד ממנה. הרחוב תחום מכל עבריו ברחובות סואנים וגדולים, עניין שמעצים את דלותו במרחב – והוא בחלקו נטוש וזנוח. בינות לבניינים המתפוררים ולצמחיה הגדלה פרא מסתובבים תרנגולים באין מפריע, אחד קורא בקול למרות שהשחר עלה זה לא מכבר. אבל שהמראות ה"כפריים" לא יטעו אתכם. למרות סמיכותו לתחנת משטרת חיפה, המצלמות הרבות המרשתות את הבניינים הנטושים שבתחומו לא מותירות מקום לספק מה מתרחש כאן ממש מתחת לאף. בקצהו המערבי גובל הרחוב בצומת הרחובות אבן גבירול והגיבורים, ומעליו מתנשא הגשר האדיר ע"ש גדוד 22. העמידה מתחת לעמודי הגשר מעבירה את עוצמתו בכלל, אך בעיקר את הניגוד שבינו לבין הרחוב הכל כך נחבא אל הכלים שלמרגלותיו. את סיפור הרחוב הזה, ואת הפוסט כולו, רציתי לסיים בשיר שעוזר לי לנסח את מה שניסיתי להגיד כאן. מצאתי בשיר אמונה באדם, דרור, רעות (אין רחוב כזה בחיפה אבל יש בית ספר...), תקווה, עתיד, שלום. וכמו הדיסוננס הקוגניטיבי שמשתקף ברחובות האלה שקצת נשכחו מאחור, מוזנחים, צדדיים ונידחים, אך שמם הולך לפניהם, נראה שגם במציאות בה הכל תלוי על בלימה, מקולקל, מיושן ומתפורר – כל עוד קיימות בשפה שלנו מילים שמבטאות אופטימיות אוניברסלית וניתן לומר אותן בקול רם – אני יכולה רגועה. אני מאמין / שאול טשרניחובסקי שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז. רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל, יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל; לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל. שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין, אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב, לֵב תִּקְוֹתַי גַּם תִּקְוֹתָיו, יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב. אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם, אַךְ בֹּא יָבֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם. יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר. יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ, דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי, לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם, חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי. אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר, לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר; לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר. רוצים לקרוא עוד דברים שכתבתי על חיפה? מוזמנים להכנס לכאן ולהתחיל לטייל בעיר. מוזמנים להשאיר לי כאן למטה תגובות ומחשבות, וגם להרשם לרשימת התפוצה של הבלוג. תקבלו ממני מפעם לפעם עדכונים על פוסטים חדשים שכתבתי, וכן מסלולי טיול להורדה והדפסה. ההרשמה קלה ומהירה ומתבצעת בקוביית ההרשמה למטה בתחתית הפוסט.

חיפה טומנת בחובה הפתעות רבות. כבר כתבתי כאן לא מעט על העושר והמגוון האינסופי שהיא מציעה למבקרים, אך גם (ואולי בעיקר) למתגוררים בה. בלב העיר ממש, בין שכונות מגורים מנומנמות, בצמוד לקניון אדיר ממדים ובסמוך למפתח האמצעי של מנהרות הכרמל מסתתרים להם מפלים עונתיים שמופיעים רק לאחר גשם חזק במיוחד. הם נעלמים כבמטה קסם מיד עם סיומו. כל זאת ועוד תמצאו בטיול קצר ונינוח אל ואדי רושמיה. גשם גשם בוא לעוקבים אחרי אין צורך להזכיר שהעונה האהובה, המועדפת והחביבה עלי היא החורף. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עסוקה בלהמתין לו שיבוא. אולי זה בגלל שנולדתי בחורף במרווח הקסום שבין חנוכה לט"ו בשבט, אולי בגלל שגדלתי בנגב שמעבר לקו הבצורת, במקום בו טיפת גשם שקולה לזהב, אולי סתם כך ללא סיבה. בקיץ אני לא מעיזה להוציא את האף מהבית וחלק גדול מהטיולים שלי מתרחשים בתוככי העונה הקרה או בשוליה. אני מחפשת את השלג, את הגשם, את האפרוריות הנהדרת. יום סגריר גשום עושה לי שמחה בלב ועננים יוסיפו נופך דרמטי לכל צילום. והנה, הופיעה בעולם הקורונה וגדעה באחת את האפשרות שלי להריח חורף אמיתי. כשהיתה כבר בפתח עוד הספקתי לקפוץ לכמה ימים מושלגים בוינה, ומאז אני מסתפקת בלהסתכל על הגשם ממרפסת הבית שלי, לספור עננים וציפורים נודדות, ולתפוס בעדשת המצלמה שלי את החרמון המושלג או קשת תועה מעל הים מחלון ביתי. בסוף השבוע נאלצתי לפלס דרכי לקניות בסופר בגשם סוחף. נעלתי את מגפיי הטובים ביותר, עטיתי צעיף (ומסכה), לבשתי מעיל, קטפתי מטריה אקראית ממתלה המטריות ויצאתי למשימה. נו, לחורף מסתבר יש גם חסרונות. אבל זוכרים את סיפור הלימון והלימונדה? אז בעודי מקללת את הרגע שבו יצאתי מהבית נזכרתי במפלים הנעלמים ובפלגי המים של ואדי רושמיה, אלה שעם כל גשם טוב עולים על גדותיהם ונותנים מופע מרהיב. חזרתי הביתה, אספתי את זה שאהבה נפשי, עלינו על הסוס ודהרנו אל עבר הארץ המובטחת. ואדי רושמיה - או נחל הגיבורים ואדי רושמיה הוא נחל אכזב, הגדול בנחלי חיפה. תחילתו ברום הכרמל וסופו (כמו כל הנחלים?) בים. הנחל קושר שכונות רבות בחיפה, מדניה ועד חליסה, ומשמש אגן ניקוז לואדיות נוספים אחרים. בימי המנדט הבריטי שימש חלק ממנו מחצבה ולאחר קום המדינה התמקמו בו אנשים מקבוצות שונות. ניצולי שואה ממזרח אירופה, פליטים פלסטינים מ–1948 ועולים מצפון אפריקה כוננו בו חיים צנועים, אלה לצד אלה. בימיו הטובים התגוררו בואדי כ– 3,000 בני אדם, אשר פונו משם על ידי העיריה החל משנות ה- 80' של המאה הקודמת. לאורך השנים, כחלק מהליך של קידמה ופיתוח, ספג תוואי הנחל פגיעות אנושות. מייזמי ענק, כהקמת הגרנד קניון, חפירת מנהרות הכרמל וסלילת כביש נחל הגיבורים לכל אורך הנחל, גרמו לאיבוד שטחים ירוקים ושינוי המרקם הייחודי של הואדי לעולמים. לא הספיקו השינויים המבניים וגם שמו של הואדי שונה ל"נחל הגיבורים" וכך גם שם הגשר הנמצא בעיבורו - כל זאת לטובת הנצחת גדוד 22 של חטיבת כרמלי שלחמו בקרב על גשר רושמיה במלחמת העצמאות. כוונת עיריית חיפה היתה להפוך את האזור ל"סנטרל פארק של חיפה". תוכנן בו אגם מלאכותי, פינות נופש ומרכז סנפלינג. דבר מכל אלה לא קרה. המקום כיום פצוע וסובל מהזנחה אולם בימות הגשם הוא מקבל תפנית ונעשה יפה ומיוחד. מומלץ להקדיש לו זמן טיול. מסלול ליום גשום (או אביבי) תחילת המסלול בסמוך לגרנד קניון והוא ממשיך על הכביש הישן החוצה את תוואי הואדי עד גשר רושמיה היפה. אורכו של המסלול כקילומטר וחצי במגמת ירידה. חשוב לציין כי זהו אינו מסלול מעגלי! ובתכנון הדרך יש לקחת זאת בחשבון. ניתן ללכת הלוך-חזור או להחנות מכונית אחת בכל אחד מקצוות המסלול. כאמור, אם תגיעו לאחר גשם שוטף, תרוויחו מפלים שוצפים, אך גם טיול אביבי בחודשים פברואר-מרץ יהיה יפה ובעיקר פורח מאד. אני לא בטוחה עד כמה המראה באמת מרהיב ועד כמה התחושות הנפעמות שלי נובעות מכך שכל זה קורה בתוככי עיר בישראל וממש מתחת לאף. במציאות זה כנראה מרגש בערך כמו שלג בחרמון, כאשר לא משווים אותו לאתרי סקי בחו"ל... בכל אופן, לי זה ממש "עשה את זה" ופיזזתי סביב המפלים כאילו זה עתה נחתתי במפלי האיגואסו או הנייאגרה. תכלס, מה כ'פת לי להתרגש קצת מדי מפעם? עליה (זהירה) בסולם העץ מאפשרת נקודת מבט נוספת על המים הרבים שזורמים כאן. הדרך זימנה לנו שילוב של טבע שנותר מראשית ימי הנחל עם נוף אורבני דורסני לעיתים. כך למשל המפלים היפים השוצפים בעוז עטויים בשלמת בטון ומלט של מחלף מנהרות הכרמל המתנוסס מעליהם. הצמחייה המגוונת פורצת לכל עבר באופן פראי וטובלת בתשתיות בטון המנסות לאלף את הנחל ולשלוט בו. בינות לחורש הירוק לאורך הנחל ניתן עדיין לראות את בתי המגורים הנטושים אותם אכלסו תושבי הואדי בעבר. בהווה נראה כי הם משמשים מקלט מפני החורף לחסרי בית. גם עדר עיזים עם רועה צאן ושני כלבים נחמדים פגשנו בדרך. הדרמה של תחילת השביל, הכוללת את המפלים והמחלף האימתני, מתחלפת בהמשך למפתח רחב ונינוח של ואדי. משני צידיו מתנוססים קירות גבוהים עליהם בנויות השכונות הוותיקות נווה שאנן וחליסה מזה ורמת ויז'ניץ מזה. בדרך נראים בבירור שרידי המחצבה מימי המנדט הבריטי שכרסמה בדפנות הנחל, אגן הניקוז שנבנה במטרה לשמש אגם אך נשאר כפצע פתוח, ובמרחק פרוייקט המגורים הכעור החדש בתכנון משרד שורץ-בסנוסוף בואכה גשר רושמיה (או גשר הגיבורים). מהריאה הירוקה שנשאה בקרבה כ- 3000 דונמים של טבע נותר כיום ואדי די מוזנח, מעין שטח הפקר שנשכח מאחור עם פונטציאל אדיר להפוך לפנינת חמד של ממש (אמירה שנכונה כנראה לחיפה בכללה). אבל בימות הגשם הוא מקבל פתאום תפנית ונעשה יפה במיוחד. בימים כאלה מומלץ להקדיש לו זמן טיול. הפרטים הקטנים מתי לבוא – את המפלים ניתן לראות אך ורק מיד אחרי גשם רציני. במסלול מומלץ לטייל באביב ובחורף. חניה – רחוב יוחנן רטנר מיד אחרי תחנת הדלק פז, או בחניון הגרנד קניון. אורך המסלול – כ- 1.5 ק"מ לכל כיוון. המסלול אינו מעגלי. זמן – כחצי שעה לכל צד. מומלץ לקחת את הזמן ולהקדיש כשעתיים טיול לכל המסלול הלוך וחזור. רמת קושי – קל. נגישות - המסלול אינו מונגש. תחילת המסלול – הגישה אל השביל בירידה במדרגות היוצאות מספורטק נווה שאנן. יתכן ותמצאו את הספורטק נעול. ניתן לעקוף אותו ולרדת בשביל צדדי ומאולתר היוצא בצידו הצפון-מערבי שמתחבר אל המדרגות. סיום המסלול – גשר רושמיה. הנה סרטון קצר מהמופע הכי שווה בעיר לקריאה נוספת על נהר הבטון של חיפה ועל נחל הגיבורים - בתוך הבלוג של גיא שחר. על טרילוגיית הסרטים "ואדי" של עמוס גיתאי שנוצרה בהשראת ואדי רושמיה – בתוך כתב העת "תקריב". עוד המלצות לטיול בחיפה - כתבתי כאן מוזמנים להרשם לרשימת התפוצה של הבלוג ולקבל ממני מפעם לפעם עדכונים על פוסטים חדשים שכתבתי, וכן מסלולי טיול להורדה והדפסה. ההרשמה בקוביית ההרשמה כאן למטה בתחתית הפוסט.

חבר שהגיע לביתנו בפעם הראשונה נפעם מהנוף שנפרש מהחלון. 'אתה יודע, אני כבר לא רואה את הנוף הזה כשאני פותחת את התריס בבוקר', אמרתי לו. 'אז אני כאן בשביל להזכיר לך להתבונן בו', הוא ענה. ואכן, חיפה מזמנת למבקר בה שלל תצפיות מרהיבות ומופעי נוף מפעימים. לתושבי העיר המראות הללו כה זמינים ויומיומיים, עד כי לעיתים הפסקנו "לראות" את שניצב מולנו. אז עצרתי לרגע ויצאתי ל"דרך נוף חיפה" במטרה להסתכל לנוף בלבן של העיניים. דרך נוף חיפה הוכרזה בשנת 2003 כמסלול נסיעה תיירותי המחבר בין 21 מצפורים הממוקמים בנקודות שונות בעיר. המסלול מקיף כ-60 ק"מ ומאפשר התרשמות מהמגוון הנופי העצום של העיר וסביבותיה, ועל הדרך טיול אורבני וחשיפה לאתרי תרבות, אמנות, בילוי וקניות. המצפורים לרוב משולטים היטב עם סימון הדרך הייחודי ומספר המצפור (רק במקומות ספורים לא מצאתי שלט). חשוב לציין כי מאז הוכרז השביל חלו שינויים בשטח - עצים צמחו, בניינים הוקמו, דרכים נחסמו - ולכן חלק מהנקודות התגלו כמאכזבות שכן אינן מאפשרות תצפית ראויה (פירוט בהמשך). לעונות השנה ולשעות היממה השפעה מכרעת על ההנאה מהתצפיות. עונת החורף מאפשרת, לעניות דעתי, את התצפיות היפות ביותר – ראות צלולה בשילוב עננים המוסיפים דרמה לכל הסיפור. זה עוד לפני שדיברנו על יום ולילה, זריחות ושקיעות, ותאורה מזוויות משתנות. אם באתם לטייל, לחוות, ללמוד ולהתבונן בנחת – אין כמעט סיכוי שתצליחו לפקוד את כל נקודות התצפית ביום אחד. ממליצה לבחור את התמהיל המתאים לכם ולבנות מסלול שיענה על הפנטזיה הנופית שיש לכם בראש. לשימושכם, הכנתי מפה אינטראקטיבית עם כל המצפורים, מידע מתומצת ותמונה, וכן את מפתח ההמלצות שלי לביקור בתצפיות. מוזמנים להיעזר בהם. *** מומלץ מאד! לא לפספס! (סימון כתום במפה) ** כדאי, לא חובה (סימון ירוק במפה) * אפשר לוותר (סימון אפור במפה) אז מה ראיתי ומה מצאתי בדרך נוף חיפה? על זה בפוסט הנוכחי. מצפור 1 – הגפן (***) מיקום במפה (כתובת: שדרות בן גוריון 48) מה רואים? הגנים הבהאים ממעל, ומנגד המושבה הגרמנית הפרושה למטה. מה יודעים? הגנים הבהאים בנויים 19 טרסות המשתפלות על המדרון הצפוני של הכרמל, וניחנים בעיצוב ייחודי ובגינון מרהיב. מקדש הבאב, מקום קבורתו של הנביא-המבשר של הדת הבהאית, ניצב במרכז ובראשו כיפת זהב שהפכה לאחד מסימני ההיכר של חיפה. הגנים מוכרזים כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. מילה אישית: קשה לעמוד בפני המראה, קיטשי ככל שיהיה. אהבתי את הבלאגן האורבני המנוגד כל כך לסדר המופתי של הגנים. עוד בסביבה: המושבה הגרמנית הוקמה באמצע המאה ה- 19 על ידי גרמנים טמפלרים. מומלץ לשוטט בין הבתים על סגנונם הייחודי המשלב אבן, גגות רעפים, מרפסות ותריסי עץ וחצרות משק. האזור משומר ומשוחזר ומשמש כמקום בילוי פוטוגני ותוסס עם מסעדות, בתי קפה, מלונות ומוזיאון. מצפור 2 – דוד שטסל (**) מיקום במפה (כתובת: שדרות הציונות ליד בית מס' 96) מה רואים? תצפית על נמל חיפה, הקריות, עכו, נהריה והצוק הלבן של ראש-הנקרה. מה יודעים? דוד שטסל נולד בשנת 1917 ונפטר ב- 1998. באמצע הספיק הרבה ובין השאר ייסד בחיפה לפני כ- 60 שנה את חברת דוד שטסל בע"מ ליבוא ושיווק עצים. מילה אישית: בהמשך תתקלו בתצפיות הרבה יותר שוות לכיוון צפון. עוד בסביבה: הליכה קצרה במורד הכביש תוביל אל מקדש הבאב – כיפת הזהב של חיפה. מומלץ לבקר בגנים הנהדרים המקיפים את המבנה ולהציץ גם לתוכו. מצפור 3 – גן הפסלים (***) מיקום במפה (כתובת: הכניסה העליונה לגן דרך שדרות הציונות ליד בית מס' 112, והכניסה התחתונה מרחוב שניים בנובמבר מס' 2, שם גם ניתן לחנות) מה רואים? גן פסלים יפהפה של האמנית אורסולה מלבין, על רקע נפלא של נופי המפרץ והצפון. מה יודעים? על גן הפסלים, על הפסלת ועל הביקור במקום כתבתי בהרחבה כאן. מילה אישית: לא להחמיץ! מצפור 4 – טיילת חוף הים (**) מיקום במפה (בין חוף דדו לשכונת בת גלים) מה רואים? מדובר ברצף טיילות חוף באורך כולל של כ- 10 ק"מ, המאפשרות מבט מעניין ומגוון על חופי הים מצד אחד, ועל המורדות המערביים של העיר מן הצד השני. מה יודעים? הטיילות מתחילות בחוף דדו בדרום ומסתיימות בבת גלים בצפון. לאורך הנתיב חופי רחצה וגלישה, שבילי אופניים והולכי רגל, בתי קפה ומסעדות, מועדוני גלישה וספורט ימי, מתחמי כושר ופינות ישיבה. כמו כן, חוצה המסלול את פארק הכט ואת הגן הלאומי תל שקמונה. מילה אישית: ה"נקודה" לא בדיוק עונה על ההגדרה של מצפור. יחד עם זאת, היא מאפשרת מבט רחב ומרתק על מאפיין בולט וחשוב של העיר – הים וחופיו. על טיול לאורך טיילות החוף של חיפה כתבתי כאן. מצפור 5 – גדעון (**) מיקום במפה (כתובת: דרך משה פלימן, כחצי קילומטר לאחר קניון קסטרא בכיוון העליה) מה רואים? מבט על קו החוף של חיפה ומורדות הכרמל. מה יודעים? גדעון חסיד נולד בחיפה בשנת 1929, והתחנך בבית הספר הריאלי. בוגר משפטים בלונדון, סגן פרקליט המדינה, סא"ל במילואים ובעל צל"ש במלחמת יום הכיפורים. נספה בתאונת דרכים בשנת 1995. מילה אישית: כשהוקם המצפור הוא אכן איפשר תצפית מגבוה על המרחב החופי. כיום על הנוף סוגרים בנייני שכונת נאות פרס שהוקמה מתחת למצפור. מצפור 6 – תמר (**) מיקום במפה (כתובת: שדרות אבא חושי, ליד בית מס' 70) מה רואים? תצפית על הים ועל חוף הכרמל לכיוון דרום-מערב. מה יודעים? המצפור, בתכנון אדר' רונית לכטמן, הוקם לזכר תמר כבירי (הנדלמן) שעברה בילדותה לחיפה. היתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער המאוחדת בנווה שאנן, שירתה בנח"ל, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומשם חזרה לעיר ועבדה כמתכנתת בטכניון. נפטרה בשנת 1994. מילה אישית: מבנה מרשים המשתנה בהתאם לזווית ממנה מביטים בו. הנוף הנשקף ממנו ניתן למבקר במשורה. מצפור 7 – זייד (**) מיקום במפה (כתובת: שדרות אבא חושי, סמוך לבית מס' 79) מה רואים? מבט צפונה לכיוון מפרץ חיפה. מה יודעים? שאול זייד נולד בחיפה בשנת 1927, למד בבית הספר אליאנס והיה פעיל בתנועת הנוער העובד. הודות לשליטתו בשפות השתלב במחלקת המדידות של המנדט הבריטי, משם העביר חומר ומפות לארגון "ההגנה" בו היה חבר. היה מראשוני המודדים בארץ ישראל ובין קובעי הגבול עם סוריה וירדן לאחר קום המדינה. נפטר בשנת 1995. מילה אישית: העצים שניטעו למרגלות המצפור צמחו וצמרותיהם מסתירות מעט את הנוף [עדכון לחודש ינואר 2021: צמרות העצים נגזמו והנוף פתוח ויפה]. טיול של דקותיים במורד המדרגות יוביל לרחוב אגוז משם יש תצפית פנורמית נפלאה(!!!) על חיפה וסביבותיה - מיקום במפה. מצפור 8 – נוף המפרץ (*) מיקום במפה - הגישה למצפור חסומה על ידי מחנה צבאי שהוקם במקום מילה אישית: התאכזבתי לגלות שאין מעבר לתצפית ושהשלט של מצפור מס' 8 כלוא בלב המחנה הצבאי. אולי פעם, כשיהיה שלום. מצפור 9 – אוניברסיטת חיפה (***) מיקום במפה - בימי הקורונה הכניסה למתחם הקמפוס מוגבלת מה רואים? התצפית האטרקטיבית ביותר בדרך נוף חיפה ובחיפה בכלל - נמצאת בקומה ה- 30 במגדל אשכול. תצפית של 360 מעלות על הגליל התחתון והעליון בואכה החרמון, דרך עמקי הצפון והרי מנשה, יערות הכרמל, עתלית, זכרון יעקב תחנת הכח בחדרה, העיר חיפה הפרושה על כף היד, הקריות, נהריה, עכו ועד גבול הלבנון. תצפיות טובות נוספות לכיוון צפון - על הכביש הנופי ההיקפי הנמצא בתוך הקמפוס, על גג בית הסטודנט, ועל גג הבניין הראשי בסמוך לחניה. תצפיות נהדרות נוספות לכיוון דרום – מרפסת הקפיטריה בבניין חינוך, ועל גשר הולכי הרגל המחבר בין האוניברסיטה לבין חניוני פארק הכרמל (מיקום במפה). מה יודעים? מגדל אשכול, הקרוי ע"ש ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל - לוי אשכול, הוא אחד מסמלי העיר חיפה ומתנוסס בנקודה הגבוהה ביותר שלה. המבנה, שגובהו 102 מטרים, הוקם בשנות השבעים בתכנונו של שלמה גלעד, על פי הצעתו של האדריכל אוסקר נימאייר. המגדל כה גבוה וצר שבעת רוחות סוערות, בעיקר בחורף, ניתן לחוש אותו נע... מילה אישית: כשתחלוף התקופה המוזרה הזו - לא לפספס!!! עוד בסביבה: על טיול בקמפוס האוניברסיטה כתבתי בהרחבה כאן. בתוככי הקמפוס נמצא מוזיאון הכט המציג פריטים ארכאולוגים המייצגים את התרבות החומרית של ארץ־ישראל בתקופות הקדומות. קצת מזרחה מומלץ לטייל ב"דרך הדורות" - פארק ארכיאולוגי המשמש כמוזיאון פתוח. זהו פרוייקט הצלה ייחודי ובו מבנים עתיקים, גתות ובתי בד שעמדו בפני הרס והובאו מרחבי הארץ, שוחזרו ועומדים לתצוגה במרחב הפתוח. בסמוך אליה - "חורשת הארבעים" הנקראת על שם 40 עצי אלון עתיקים שכל אחד מהם מייצג נביא דרוזי. האגדה מספרת כי פעם בשנה בליל ירח מלא מתכנסים הנביאים וקובעים מה יעלה בגורלו של העולם בשנה הקרובה. ב- 2020 הלך להם לא משהו... מצפור 10 – עורבים (*) מיקום במפה (כתובת: רחוב חסידי אומות עולם, מול בית מס' 8) מה רואים? מבט לכיוון שכונות נווה שאנן ויזרעאליה. מה יודעים? קיר העורבים הוא אתר ארכיאולוגי השוכן למרגלות המצוק עליו נמצאת התצפית. באתר הקדום נמצאו ממצאים פרהיסטוריים ובסמוך נתגלתה חווה חקלאית מהתקופה ההלניסטית. מילה אישית: המצפור מוקף שיחים שאינם מאפשרים תצפית ראויה. עוד בסביבה: "גן חסידי אומות עולם" היפהפה הוקם לכבוד אלה שסיכנו את חייהם למען הצלת יהודים בתקופת השואה, וקשרו את גורלם בחיפה. לכל אחד מהם מוקדשת פינה בגן ובה סלע עליו חקוק סיפור גבורתו. על קיר העורבים וגן חסידי אומות עולם כתבתי כאן. מצפור 11 – נתיבי כרמל (*) מיקום במפה (כתובת: דרך דורי, כקילומטר אחרי תחנת הדלק סונול בכיוון הירידה) מה רואים? תצפית אל כביש חיפה-עכו ואל כמה ממיזמי התחבורה הגדולים באזור, כמו מנהרות הכרמל וגשר הקריות. מה יודעים? חברת "נתיבי כרמל" נוסדה בכדי לתת מענה לבעיות התחבורה בחיפה וביצעה פרויקטים נרחבים בהם גשרים, מנהרות ושדרוג והקמה של נתיבי תנועה רבים. ברבות השנים הפכה החברה לתאגיד עירוני של עיריית חיפה ופעילותה עברה לחברת יפה נוף. מילה אישית: לא הייתי טורחת במיוחד, אלא אם כן המצפור ממילא על הדרך שלכם. מצפור 12 – פארק הקישון (***) מיקום במפה מה רואים? מבט מכיוון צפון אל העיר ועל מורדות הכרמל, נמל חיפה ועל המפרץ. מה יודעים? פארק נחל הקישון משתרע בצמוד לתוואי הנחל ובו מדשאות רחבות ידיים, פינות ישיבה מוצלות ועמדת תצפית. נחל הקישון הוא נחל איתן המאופיין במערכות אקולוגיות ובתי גידול ייחודיים, בערכי טבע ונוף יוצאי דופן ובלגונות מלחה רדודות המוצפות לסירוגין על ידי הגאות והשפל הימיים. הנחל סבל מזיהום כבד ומושקעים משאבים רבים לשיקומו. זהו המרחב הטבעי הפתוח האחרון בלב מפרץ חיפה המתועש. מילה אישית: פארק עירוני ירוק ונהדר שמשלב את כל מה שאנחנו מחפשים כשאנחנו מטיילים בחו"ל. מומלץ לביקור! עוד על פארקים עירוניים ברחבי העולם. עוד בסביבה: מעגן הדייג הסמוך לפארק הוא מקום יפהפה ופוטוגני בפני עצמו. ניתן לקחת ממנו שייט פרטי ביאכטה לאזור שפך הקישון ואל הים הפתוח. מצפור 13 – טיילת קריית הממשלה (*) מיקום במפה (כתובת: שדרות פלי"ם 15) מה רואים? תצפית צנועה לעבר העיר התחתית בואכה כיכר פריז מחד, ולעבר מנופי נמל חיפה מאידך. מה יודעים? מגדל קריית הממשלה בולט בצורתו ובגובהו בנוף החיפאי. הבניין, בתכנון משרד האדריכלים אמר-קוריאל, אמור לדמות מפרש, אך מוכר יותר בכינוי "מגדל הטיל". אל הבניין מובילה טיילת עטורת קשתות שבה משולבים העתקי רישומים ומפות עתיקות של הכרמל וחיפה. מילה אישית: האמת שאין כאן תצפית אמיתית על אף חלק מהעיר. התלוותה תחושה שהכללת הנקודה במסלול היא אקט פוליטי יותר מאשר משרתת את המטרה לשמה נוסדה דרך נוף חיפה. עוד בסביבה: הליכה קצרה תוביל אל העיר התחתית ורחוב הנמל ובהם שלל מסעדות, פאבים, וסצינת אמנות רחוב מפותחת. מצפור 14 – גן הזיכרון (***) מיקום במפה (כתובת: רחוב חסן שוקרי, מול היכל העירייה) מה רואים? בקצה הגן מרפסת תצפית ממנה נשקפים קריית הממשלה (בניין הטיל), נופי הנמל ומפרץ חיפה. מה יודעים? גן הזיכרון הוקם באמצע שנות ה- 50 לזכר משחררי חיפה שנפלו במלחמת העצמאות. הקמתו היתה נתונה לגלגולים ותהפוכות ועברו לא פחות מ- 5 שנים מיום שהוכרז ועד שהוקם בפועל. בחזית הגן תבליט לשחרור העיר שיצר האמן גרשון קניספל. במקום פינות ישיבה, בריכת נוי, פינת משחקים צבעונית וברזיה מחופת פסיפסים נהדרים. לאורך השבילים אבני זיכרון ליחידות שלחמו במלחמת תש"ח. מילה אישית: מקום מיוחד. התפעלתי מהסדר והניקיון ששררו בגן, שכל כך לא אופייני לשכונת הדר, ולחיפה בכלל. עוד בסביבה: שכונת הדר הכרמל שופעת נקודות עניין בהן מוזיאון חיפה לאמנות, המדעטק, שוק תלפיות, רחוב מסדה וואדי ניסנאס. ניתן גם לטייל באופן עצמאי וחופשי בעקבות אמנות הקיר עליה כתבתי כאן (מפה בפנים). מצפור 15 – כבאביר (**) מיקום במפה (כתובת: רחוב כבירים 83, מול המסגד) מה רואים? מבט אל הים ומורדות הכרמל לכיוון דרום-מערב. למטה בית הקברות כפר סמיר ובמרחק מבצר עתלית. מה יודעים? המצפור נמצא בלב שכונה שתושביה שייכים לכת האחמדית שנוסדה בהודו במאה ה- 19. הכת דוגלת בנאורות, אהבת הזולת ושאיפה לשלום בין כל הדתות, ומצדדת במעמד שווה לגברים ולנשים. בתקופת המנדט הבריטי הגיעו האחמדים לארץ ישראל והתיישבו מעל וואדי שיח בכפר כבאביר, שכיום מהווה שכונה בעיר חיפה. המסגד הסמוך לתצפית הוקם על שם בנו של מייסד הדת, צורתו מתומן ומעליו מתנשאים שני צריחים בגובה 35 מטרים. מילה אישית: זכיתי בעבר לסיור במסגד שהיה מרתק ואני ממליצה להגיע ולשמוע על מנהגי הכת המיוחדת הזו. על טיול בשכונת כבאביר כתבתי גם כאן. מצפור 16 – גן יפתח (***) מיקום במפה (כתובת: רחוב רענן מול בית מס' 28) מה רואים? תצפית נהדרת על קו החוף של חיפה ועל וואדי שיח. מה יודעים? גן לזכר סגן יפתח שרייר ז"ל אשר נולד בחיפה בשנת 1984. למד בבי"ס חוגים, היה פעיל בשבט הצופים "תדהר", התגייס לצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בן 21 נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה בכפר מרון א-ראס. מילה אישית: התצפית כאן פשוט מרהיבה, ולמרות קירבתה למצפור הקודם (מס' 15) היא מאפשרת נוף פתוח ופרספקטיבה רחבה בהרבה. מצפור 17 – הסביונים (**) מיקום במפה (כתובת: רחוב יפה נוף פינת רחוב הסביונים) מה רואים? תצפית נחמדה, אם כי לא מרגשת, צפונה לכיוון מפרץ חיפה. מילה אישית: שמחתי לגלות את המקום, שלמרות שעברתי לידו אינספור פעמים, הוא נחבא מעיני. עוד בסביבה: במרכז הכרמל הסמוך מוקדי עניין רבים כגון גן החיות הלימודי, גן האם, מסלול הליכה בנחל לוטם, התחנה העליונה של הכרמלית, מלונות, בתי קפה וחנויות. מצפור 18 – טיילת לואי (***) מיקום במפה (כתובת: רחוב יפה נוף 61) מה רואים? תצפית פנורמית מהממת על שכונות הדר, העיר התחתית והשכונות המזרחיות, על הגנים הבהאים, כיפת הזהב והמושבה הגרמנית, על המפרץ בואכה ראש הנקרה ועל הרי הגליל עד החרמון. מה יודעים? טיילת לואי, שאורכה כ- 400 מטרים, נמתחת מעל רחוב יפה נוף. היא הוקמה על ידי זוג תורמים לזכר בנם, לואי גולדשמידט, שנהרג בתאונת דרכים. מומלץ לשוטט בטיילת ולגלות את המבנה המיוחד של מסעדת הרונדו, בריכת האיילה עם המפל הקטן, התותח והאובליסק שהוקם לזכר ביקור הקיסר הגרמני וילהלם השני ב- 1898. כאן גם נמצאת נקודת הכניסה לסיור בגנים הבהאים, אותם תיארתי במצפור 1. מילה אישית: נקודת התצפית המתויירת והמוכרת ביותר בחיפה. תואר שנרכש בזכות ולא בחסד. ה-מקום לצילומי חתונה וצילומי "היינו כאן". לכו על זה... עוד בסביבה: מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ממוקם בשדרות הנשיא מאחורי בניין הרונדו, ומציג תערוכות מגוונות ואיכותיות. מצפור 19 – סטלה מאריס / סן פרנסיסקו (***) מיקום במפה (כתובת: דרך סטלה מאריס 100) מה רואים? תצפית יפה על בת גלים וקרית אליעזר, וכן על הנמל, העיר התחתית ועל קו החוף הצפוני. מה יודעים? המצפור הוקם על ידי אדריכל הנוף גד שלח ומציין את הברית בין חיפה לעיר התאומה שלה - סן פרנסיסקו. הנקודה ידועה יותר בשם סטלה מאריס – כוכב הים, שניתן לה ע"י קונסול הכבוד של ספרד עם תום בניית המגדלור בשנת 1928. במקום עמדת הדרכה קולית. מילה אישית: המצפור עטוי גדרות ברזל שאינן מאפשרות לאדם בגובה ממוצע (שלא לדבר על ילד) לראות את הנוף. התצפית היפה באמת נמצאת במדרגות מימין למסעדה הסמוכה – לא לפספס! עוד בסביבה: בצמוד למצפור נמצאת התחנה העליונה של הרכבל המקשר בין סטלה מאריס לשכונת בת גלים. מנזר הכרמליתים, השוכן מעבר לכביש, הוקם על ידי מאמינים נוצרים הרואים את עצמם כממשיכי דרכו של אליהו הנביא. מומלץ להכנס לכנסיה ולהתרשם מהכיפה המרהיבה מבפנים. המגדלור ומה שהיה ארמון הקיץ של עבדאללה פאשא משמשים כיום כבסיס צבאי של חיל הים וסגורים למבקרים. מהחניון הקטן יוצא שביל הליכה אל מערת אליהו. השביל, היורד על צלע ההר בחורש ארץ ישראלי, מוביל לתצפיות נהדרות ובדרך חולף על פני קפלת הלב הקדוש. על טיול באזור סטלה מאריס כתבתי כאן. מצפור 20 – אליהו פבר (**) מיקום במפה (כתובת: דרך סטלה מאריס, כ- 700 מ' במורד ממצפור סן פרנסיסקו) מה רואים? תצפית נמוכה יותר מהמצפור הקודם על השכונות המערביות, הנמל, העיר התחתית וקו החוף הצפוני. מה יודעים? המצפור הוקם על ידי חברת אליהו פבר לבנין והנדסה אזרחית, לזכר מייסד החברה. מילה אישית: הגעתי לכאן כבר מספר פעמים, ותמיד המקום מוזנח ומטונף באופן מעורר עצב וחלחלה. הפעם גם אחת מאותיות שלט ההנצחה המוטבעות באבן היתה שבורה. כמה חבל. מצפור 21 – המושבה (***) מיקום במפה (כתובת: שדרות בן גוריון 11) מה רואים? רצף נופי המתחיל במרומי הכרמל, לאורך ההר דרך הגנים הבהאים בואכה המושבה הגרמנית, ועד סמוך לנמל חיפה. מה יודעים? הנקודה האחרונה סוגרת מעגל שהחל במצפור הראשון הנמצא במעלה אותו הרחוב (על הגנים הבהאים והמושבה הגרמנית כתבתי במצפור 1). מילה אישית: מלבד "סגירת המעגל" לא הבנתי מה מייחד נקודת תצפית זו ביחס למצפור הראשון. עוד בסביבה: מוזיאון העיר חיפה צנוע ולא גדול וממוקם בבית טמפלרי משופץ ומשומר. במקום תערוכת קבע קטנה הסוקרת את תולדות העיר ותערוכות מתחלפות, מעניינות על פי רוב. אחרי שטיילתי בין המצפורים, צילמתי, רשמתי במחברת, דירגתי ובעיקר התבוננתי - אגיד שדרך נוף חיפה היא מיזם מיוחד שמדבר בשפה של העיר ומתאים לה כמו כפפה ליד. חשוב לציין כי חיפה בורכה בהמון תצפיות נהדרות - גם ממקומות שלא הוגדרו כמצפור על דרך נוף חיפה. מומלץ פשוט לשוטט בעיר, להרים את העיניים ולהנות בלי קשר לנ.צ. כזה או אחר. תצפיות מומלצות נוספות שאינן על המסלול תמצאו במפה שצירפתי למעלה ומסומנות בה בצבע סגול. מכירים עוד נקודות תצפית אטרקטיביות בחיפה שאתם אוהבים במיוחד? מוזמנים לכתוב לי ואולי אוסיף גם אותן למפה. ואם הגעתם עד כאן - אל תהססו! קיפצו על ההזדמנות הראשונה של "יום אחרי גשם" ונצלו את העונה המעולה הזו לטיול תצפיות בעיר. עוד פוסטים שכתבתי על חיפה - המלצות לטיולים ובילויים בעיר - מוזמנים לקרוא כאן אתרים נוספים בהם ניתן למצוא רעיונות לטיולים בחיפה - העמותה לתיירות חיפה שביל חיפה פינת רחוב בלוג עירוני חיפאי

= עדכון אוקטובר 2023 - החנות נסגרה = היה זה יום קיץ חם ומהביל, בין סגר אחד למשנהו. הדרך ממגרש החניה למרכזו של כפר האמנים עין הוד התחילה בחציית כביש ראשי, נמשכה בעליה חדה והסתיימה בסמטאות מוצלות וכמה קלישאתי – ציוריות! אי אפשר לטעות באג'נדה – אמנות מציצה מכל פינה וקרן רחוב. ועל אף הקיץ הנורא, פשוט יפה כאן. הדרך אל ה"בוידם" משולטת היטב. כמו במשחק ההוא מיימי ילדותי, אני עוקבת אחר הסימנים. ימים אחרונים של החופש הגדול. שלושה ילדים יפים יושבים על מדרגות אבן ומציירים. בראש המדרגות נפתחת הדלת אל הבוידם... כשהחנות "בוידם" בחיפה נסגרה, הרגשתי שנפל דבר. נפל דבר בעיר, כי חנויות עיצוב בכלל, וחנות כזו מיוחדת וכייפית בפרוט לא היו בחיפה עד אז; ונפל דבר אצלי, כי עבדתי בחנות מספר שנים, אהבתי אותה כאילו היתה שלי ובאמת הרגשתי בה בבית מכל הבחינות. בינינו, בכמה מקומות עבודה הרגשתם ככה? אז הלב נשבר, אבל הראש הבין. ככה חלפו להן מספר שנים, ובניגוד לכל תחזית, שלא לומר הגיון, בלב ליבה של מגפת הקורונה ומגפת החופש הגדול – החליטה עדי אהרוני לפתוח את הבוידם מחדש, הפעם כ"בוידם אקלקטיק" בעין הוד. למשמע הבשורה הלב שלי התרחב משמחה, ולמרות שאי אפשר להאשים אותי ברגשנות יתר - באמת התרגשתי. אז עליתי על האוטו ונסעתי להיפגש עם עדי, לברך ולהתרשם מהחנות החדשה. קשקשנו על כוס מים צוננים, העלינו זכרונות מהימים המשותפים שלנו בסטודיו בחיפה, דיברנו על החנות החדשה, על הבחירות של עדי ואיך לא – על תקופת הקורונה שעוברת עלינו. אני מתה על חנויות עיצוב והתלהבתי מאד מהחנות החדשה ומהמוצרים האיכותיים הנמכרים בה. תכלס? בא לי הכל... והרגשתי שהבלוג הוא פלטפורמה ראויה בכדי לחלוק את ההמלצה הזו עם כל מי ש"לא ידע את יוסף". מאז הביקור עברנו סגר שני, והנה - לכבוד פתיחת החנויות מחדש אני מזמינה אתכם להכיר את עדי ואת הסיפור של בוידם אקלקטיק. נעים להכיר עדי אהרוני, מעצבת פנים שעוסקת במקצוע כבר למעלה מעשר שנים. אוהבת מאד שימוש חוזר בחומרים ושימוש בצבע. תהליך העיצוב מתחיל בהיכרות מעמיקה שלי עם הלקוח ועם צרכיו, וממשיך בליווי אישי של הפרוייקט עד לתוצאה המוגמרת. בעלת החנות "בוידם", שהיא סטודיו לעיצוב מוצרים ממוחזרים, המשלבת מוצרים של מעצבים ומעצבות נוספים שאני אוהבת מתחומים שונים. ספרי על בוידם ועל מה שמייחד אותה בוידם היא שילוב של סטודיו וחנות עם אג'נדה ירוקה שגורסת שיש ערך סביבתי לשימוש חוזר בחומרים שסיימו את תפקידם הקודם בעולם והם פנויים לשימוש ולעיצוב מחודש. בסטודיו אני מעצבת ומייצרת מוצרים משמיכות פיקה ישנות, בדי וינטג' וספרים ישנים. המוצרים שאני מכינה בסטודיו הם one of a kind - כל אחד מיוצר בעבודת יד ובמקסימום תשומת לב. אני מציעה אותם למכירה בחנות בשילוב עם מוצרים שאני מלקטת ממעצבים, מקומיים או זרים, שמעניינים בעיני ומתאימים לקונספט של החנות. בנוסף, מוצעים למכירה גם בגדים יד שניה, שזאת נישה שאני אישית מאד אוהבת וקונה רק אותם. מעבר למחירים הזולים והתרומה לסביבה של ייצור פחות זבל ושימוש חוזר, זאת תמיד הפתעה מה שאפשר למצוא. כאמא לשלושה ילדים, חשוב לי להביא לחנות גם מוצרים שמתאימים לילדים בכל הגילאים, ומדברים בשפה של החנות - כאלה שאינם מתועשים, עשויים מחומרים טבעיים, מעוצבים בקפידה וידידותיים לסביבה. איזה דברים בדרך הובילו אותך למה שאת עושה היום? עשיתי תואר בתולדות האומנות וכבר שם הייתה לי משיכה עזה לאומנים צבעוניים כמו הונדרטווסר, גאודי וניקי דה סן פל. הונדרטווסר בעיקר השפיע עלי, קודם כל מעצם העובדה שהוא בנה ותכנן בתים למרות שלא היה אדריכל, ובנוסף הנטייה העזה שלו לאקולוגיה והשילוב של צמחיה אורגנית בפרוייקטים שלו. העובדה שהצליח לחשוב לגמרי מחוץ למסגרת, גם ברמה הצבעונית וגם ברמה הקווית. נראה לי שכאן נטמן הזרע לאהבה שלי לצבע ולשימוש החוזר. בעיסוק היומיומי שלי יש דגש על החיבור האקולוגי של שימוש בקיים. גם בבוידם וגם בעיצוב פנים, שם הנושא בא לידי ביטוי בשימוש בעץ ממוחזר, או ייצור רהיטים ממוצרים קיימים. לדוגמא - שידה מרדיו ישן או פינת תכשיטים, שולחן צד מקופסת תפירה ישנה, שימוש בארגזי שוק כמדפים וכדומה. איך נולד החלום להקים את בוידם? עברתי לחיפה מהמרכז, מצאתי עבודה בחינוך הבלתי פורמלי בעמותה באיזור הצפון וכעבור שנה פוטרתי בגלל הקושי לקבל מרות. הבנתי שאני לא באמת יכולה לעבוד תחת מישהו, אלא צריכה את החופש שלי לעבוד וליצור. במקביל הרגשתי שחסרה חנות בחיפה שתדבר בשפה אחרת, שתשלב את הנושא האקולוגי מצד אחד עם עיצוב מצד שני. ככה נולדה החנות, בגלגול הראשון שלה. בחמש השנים בהן התקיימה החנות הייתי רוב הזמן בהריון או אחרי לידה... אחרי הילד השלישי סגרתי את בוידם, עברנו להתגורר בעין הוד ולקחתי הפסקה של מספר שנים. כעת, כשהילדים קצת גדלו, החלטתי לפתוח את החנות מחדש – הפעם קרוב לבית בעין הוד, בשם הישן עם טוויסט – בוידם אקלקטיק. מי קהל היעד של החנות? קהל היעד שלי הם אנשים שכשהם משוטטים בחו"ל יחפשו חנויות עיצוב קטנות ולאו דווקא את המותגים. אלה שמאסו בעובדה שהכול נראה אותו דבר ומחפשים משהו אחר עם ערך מוסף, או בקיצור - אנשים שמגיעים לקניון רק כשממש אין ברירה. איך את בוחרת מוצרים לחנות? אני מחפשת דברים שהם יפים ומיוחדים בעיני. מבחינתי, את כל מה שנמצא בחנות הייתי בשמחה קונה גם לעצמי או כמתנות, הייתי לובשת או נותנת לילדי לשחק בהם. מה את אוהבת בעבודה? אני אוהבת בעבודה שלי את היצירתיות, את העובדה שאני יכולה לייצר מה שבא לי, לבחור את המוצרים והחומרים שאני אוהבת ולתת להם במה. אני מתרגשת מהחיפוש אחרי המוצר הבא שאייצר במו ידי, ומהחיפוש אחר המעצב הבא שאציג את מוצריו למכירה בחנות. ספרי על מקרה מרגש או מפתיע שקרה לך בהקשר של בוידם תמיד מרגש אותי לפגוש תיק ים שלי, ככה בטעות, בחוף הים או בטיול בצפון. בכל פעם מחדש מפתיע אותי לשמוע כמה אוהבים את המוצר שאני יצרתי. מה היה הרגע הכי משמעותי עבורך שקשור לבוידם? אני חושבת שהדרך בה נוצר מוצר הדגל שלי - תיקי הים משמיכות פיקה. באחד משיטוטי בשוק הפשפשים פגשתי את אחת השמיכות המוצלחות שהגיעו אלי - נקודות בגווני אדום ולבן. קניתי אותה ועוד לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות איתה. במקביל, לאחר פיטורי, החלטתי להגשים את הרצון שהיה לי לתפירה ולתיקים. קניתי מכונת תפירה תעשייתית והתחלתי לשחק. תכננתי להירשם לקורס גזירה ותפירה בשנקר, אבל צריך היה להגיע עם איזשהו בסיס, אז פשוט התחלתי לתפור ולהתנסות וככה נולד תיק הים הראשון. עד היום תיקי הים שאני מכינה הם בדיוק באותה הגזרה והצורה כמו בפעם הראשונה שתפרתי את התיק. מאוחר יותר, כשגיליתי שלא רק לי יש חולשה לפיקה והוא מושלם בעבור כל כך הרבה אנשים אחרים, זה היה כיף גדול! עם איזה קשיים את מתמודדת בעסק? בבוידם בחיפה התמודדתי עם שלושה הריונות ושלושה ילדים שבאו בעקבותיהם... השילוב היה מאתגר לוגיסטית, רגשית וכלכלית. היום, כעבור ארבע שנים של הפסקה, פתחתי את הבוידם בפעם השניה. למדתי במה להתמקד, מה להביא ומה לא, והסטודיו פתוח בפורמט אחר שמאפשר לי לשלב ביתר קלות בין הפן האימהי לפן המקצועי שלי. מה עוזר לך לשלב בין הבית והמשפחה לבין פיתוח העסק? נושא מאתגר, אבל העובדה שילדי גדלו ושפתחתי סטודיו במרחק דקה וחצי מהבית מקל על העניין. גם שעות הפתיחה הותאמו לכך, ובעיקר העובדה שאני יכולה לפתוח בתיאום. אין לי בעיה לקבל טלפון ממישהו שחייב עכשיו מתנה, לקפוץ לחנות ולפתוח אותה באופן אישי עבורו. השארתי לעצמי גם שני בקרים לטובת עיצוב הפנים, שזה מבחינתי תחום פעיל לפחות כמו החנות. כמה מילים על עיסוקך כמעצבת פנים בתחום עיצוב הפנים אני נותנת ליווי מקצועי מלא למי שבונה או משפץ. בנוסף, עושה ייעוצים חד-פעמיים נקודתיים למי שצריך לדוגמה עין מקצועית שתעזור לו לרענן את הבית, ולאלה שנתקעו אחרי השיפוץ ומעולם לא הגיעו לשלב העיצוב הפנימי. שלושה טיפים שלך לניהול נכון של עסק 1. תשוקה למה שאת עושה וחיבור אמיתי. 2. להיות נוכחת פיזית ולהמשיך להתפתח וליצור. 3. סדר! אצלי זאת הפרעה... מה החלום הבא שלך? מה את מאחלת לעצמך? כרגע אני מגשימה את החלום הנוכחי. מאחלת לעצמי לבנות קהל לקוחות נאמן כמו שהיה לי בחיפה. מעבר לתיירות בעין הוד בסופי השבוע, אני מאד רוצה להוות את המענה למתנה המדויקת לתושבי חוף הכרמל. שאמשיך לעסוק במה שאני אוהבת ולהתפרנס מזה בכבוד. וכמו שאני זוכרת חנויות מיוחדות שביקרתי בהן בכל מיני מקומות בעולם, להיות החנות הקסומה הזאת, אבל ממש כאן. ולסיום - על איזה מקומות תמליצי לביקור בעין הוד ובסביבתה? עין הוד הוא כפר אמנים ויש בו המון יוצרים בעלי סטודיו שפזורים בכל רחבי הכפר. מומלץ לשוטט ביניהם וגם להנות מהסמטאות היפות, מהפיסול הסביבתי ומהנוף הנהדר שנשקף לכל עבר. לאתר הבית של כפר האמנים עין הוד עדי ממליצה גם על ביקור בסטודיו של אמנים בקרבת בוידם: בסטודיו MIK מוכרת מיריק חממי בגדים שהיא מעצבת. הם יפים נוחים ובמחירים שפויים. דיתי יאנו היא צורפת. בסטודיו שלה ניתן למצוא תכשיטים מאד מיוחדים שמשלבים יהלום גולמי ואבני חן שונות. בסטודיו של NOTA NOTA אפשר למצוא דברים מהממים - כלי פורצלן, תכשיטים, כפיות מיוחדות, מוצרי נייר ועוד מלא דברים שהיא יוצרת. אם מגיעים עם ילדים מומלץ לבקר במעבדאדא שהוקמה במטרה להנגיש לקהל את עקרונות האמנות המודרנית, ומאפשרת התנסות פעילה לילדים ולמבוגרים. המעבדאדא נמצאת בתוך מוזיאון יאנקו-דאדא והיא נכס אמיתי שלא כדאי לפספס. מקום נוסף מלא קסם, שגם הוא מתאים לביקור עם ילדים (אבל לא רק) הוא מוזיאון ניסכו לתיבות נגינה. ואי אפשר בלי אוכל... עדי המליצה על פיצה סאביה הנהדרת, ולחובבי הבשר על מסעדת דוניה רוסה. ואם סתם בא קרטיב כדאי להכנס למכולת הכייפית של יניב, שגם מכין קפה. למעדיפים טיולים רגליים - סביב לכפר האמנים עין הוד יש מספר מסלולי הליכה שיפים בכל עונות השנה, אבל מומלצים במיוחד באביב. איך? איפה? מתי? - הפרטים הטכניים איפה חונים: חניון מבקרים מסודר וללא תשלום בכניסה לעין הוד. אין כניסה לכפר לכלי רכב. איך מגיעים לבוידם: החנות נמצאת במרכז הכפר, ליד האמפי. ניתן להגיע אליה מכמה כיוונים בסמטאות קסומות המשולטות היטב. עקבו אחר השילוט אל "בוידם" ותגיעו. מתי פתוח: ג'- ה' – 10:00-14:00, שישי-שבת – 10:00-15:00. ניתן לתאם ביקור מחוץ לשעות הפתיחה הרשמיות בטלפון – 054-5633017. מוזמנים להתקשר לעדי, ואם היא בכפר היא תגיע לפתוח את החנות בשמחה. בוידם אקלקטיק בפייסבוק בוידם אקלקטיק באינסטגרם תודה לעדי אהרוני ששיתפה אותי ואתכם בחלום שהגשימה ובסיפור שלה ושל בוידם. מומלץ להגיע לחנות ולהתחדש בשלל הדברים היפים שהיא מציעה, וכמובן לטייל בכפר האמנים עין הוד שהוא פנינה אמיתית! כאן תוכלו למצוא המלצות נוספות שכתבתי על טיולים בסביבה: מגוון המלצות וטיולים שכתבתי על חיפה המלצה חמה לטיול שעשיתי בכפר הדייגים ג'סר א זרקא אם הגעתם לעין הוד אין לי ספק שאתם חובבי אמנות! כאן תמצאו המלצות שכתבתי לטיול בעקבות האמנות: ביקור בגן הפסלים הקסום של אורסולה מלבין בעקבות אמנות הקיר של חיפה הדרך להרשם לבלוג קצרה וקלה ונמצאת ממש כאן למטה בקוביית ההרשמה. הנוסעים המתמידים בבלוג מקבלים ממני ראשונים כל פוסט חדש שמתפרסם, המלצות לטיולים ועוד... וכן מסלולי טיול להורדה והדפסה. מוזמנים בהמוניכם :) #כפרהאמניםעיןהוד #טיולבארץ #בוידםאלקטיק #חנויותעיצוב

באוגוסט 2015 התחלתי להכין את עצמי לקראת טרק סובב מון בלאן. מכיוון שמבחינה פיזית מצבי היה פקקט אחרי שנים של הזנחה, ושעמדה לרשותי כמעט שנה לעבוד על זה, החלטתי להתחיל בקטן. כך מצאתי עצמי יוצאת להליכות בקירבת הבית. בכדי לנסות ולהתמיד בהתחייבות שלקחתי על עצמי, ניהלתי יומן פומבי בפייסבוק, בו שיתפתי את חבריי במראות הדרך המתחלפים, במחשבות ובקרעכצים. פאסט-פורוורד - תקופת הקורונה. שוב הפכתי לקואץ' פוטטו, ושוב התחלתי ללכת - רק הפעם בלי טרק באופק... נזכרתי השבוע ביומן החביב ההוא שכתבתי אז, ובקריאה חוזרת הבנתי שהוא עדיין מצליח לשקף די במדויק את תחושותיי, גם עם חלוף הזמן. מראות הדרך המתחלפים די דומים, המחשבות הרצות בראש קצת אחרות - אבל למי אכפת? וגם הקרעכצים לא מהססים ומופיעים פה ושם. 21 באוגוסט 2015 חמש בבוקר. אני נשכבת על הגב ותוהה האם זה בדיוק הדבר הנכון לעשות. מבט מהיר מגלה שבחוץ עוד חושך. 'מי אמר שבקיץ מאיר מוקדם?' אני שואלת את עצמי, ובכוחות על נגררת מהמיטה, מתלבשת, שותה חצי כוס מים ויוצאת. חמש ורבע. זוהי שעתם של חתולי הפחים, של מחלקי הלחם והחלב, של משוגעים כאלה ואחרים, והיום גם שלי. הרחוב חשוך, הרוח נעימה והכי חשוב – ההליכה מתחילה בירידה! לא יודעת אם זה בגלל שאני לא בכושר, בגלל שבאמת קיץ, או גם וגם, אבל בסוף הירידה הלא ארוכה אני מזיעה. מזיעה ויודעת ש -90% מהדרך שמצפה לי בהמשך תהיה בעליה... רבע לשש. השמים סוף סוף מתבהרים. אני מחליטה לסטות רגע מהדרך אל תוך גן המשחקים שבו אפשר לשתות מים. על הספסל שני נערים בני 15 לכל היותר. שוכבים, אחד מרים ראש, מהמהם משהו לא ברור וחוזר לישון. וההורים שלהם? הם יודעים שהם כאן? חמש חמישים ושבע בדיוק - פנסי הרחוב כבים. כנראה שבאמת כבר בוקר. לאט לאט מתרבות המכוניות, וגם אנשים שיצאו כמוני לצעדת הבוקר מתחילים להיראות בדרך. שש ורבע – חזרתי. פעם הסיבוב הזה היה לוקח לי 50 דקות. היום שעה. יש על מה לעבוד... 22 באוגוסט 2015 אני מתעוררת. האיש שלצידי, זה שבכל השנים האחרונות לא קם אחרי 5 בבוקר, אומר לי בקול מנומנם: 'את יכולה לקום יותר מאוחר'. נו, זה בדיוק העידוד שלו אני זקוקה הבוקר כדי להצליח ולגשש את דרכי החוצה בחושך. שוב חומת בית הספר הריאלי. האיש שעל הקיר עדיין ישן... שוב גן המשחקים שיש בו מים מחיי נפשות בדיוק באמצע הדרך שלי. גן המשחקים הקטן הזה יש בו פיתוי – דרכו עוברת הדרך הקצרה והבטוחה חזרה הביתה. ובכלל, את הדרך שבחרתי לעצמי חוצים לא מעט שבילים שיכולים לשמש כדרכי מילוט. אני מצליחה להתעלם מהם, לעת עתה לפחות. שש חמישים ושבע - אותו מקום, אותה שעה – פנסי הרחוב כבים. מסתבר שבניגוד לתאורת השביל המשותף לנו ולשכנינו הדתיים, פנסי הרחוב לא שומרים שבת. כל הכבוד לעיריית חיפה! חיסכון נאה. פס של אור מסמן יפה את קו החוף. העננים הכבדים האפורים ששוכבים על המפרץ מרמזים לי שהסתיו כבר קרוב. 23 באוגוסט 2015 לאט לאט אני לומדת את הימים ואת הדינמיקה שלהם ומגלה שהשקט והלבד שהיו לי כאן בסוף השבוע מתחלפים ברעש מכוניות ובהמולה של יום ראשון. אם עד עתה צעדתי כמעט בבדידות, כעת חולפים על פני אנשים ומכוניות כבר ברחוב שלנו, מגמה שתלך ותתעצם כשאצא לרחוב הראשי. יוצאת מהבית עם שקית מלאה בצנצנות ריקות. הצנצנות - שהכילו פעם נס קפה, ריבה, שמן זית - מתאספות לנו על השיש ואז, יום אחד כשנמאס לי שהן מסתכלות עלי אני לוקחת אותן למיחזור. אני צועדת ו"משקשקת" עם שקית הזכוכיות ביד. לקראת סוף הירידה הצנצנות מושלכות אחר כבוד וברעש רב למיכל המיחזור הסגול ועכשיו אני חופשיה ומאושרת. הפניה שבסוף הירידה מתחלפת בעליה. אני מורידה הילוך ומתחילה לטפס בכביש. הנשימות הופכות קצובות. איכשהו אני מוצאת את עצמי מיום ליום מעדיפה את העליות על פני הירידות. העליות דורשות אמנם לא מעט מאמץ, אבל הירידות לא נעימות לי ברגליים. כנראה שגם לזה צריך להתרגל. 24 באוגוסט 2015 צד אחד של הרחוב שלנו מוצל ונסתר, מחופה בצמחיה, אבל תמיד מלא בחרא של כלבים. המדרכה שמנגד אמנם נקיה יותר, אך גם חשופה מאד - ביום לשמש ובלילה לאור הצהוב של פנסי הרחוב. אני מעדיפה את הצד החשוך, גם אם צריך להלך בו בזהירות יחסית, אבל היום הוא גדוש בערמות גזם ענקיות החוסמות לי את הדרך. כנראה שיום שני הוא יומה הגדול של מחלקת הגנים בעירייה. הדבר מאלץ אותי לזגזג בין המדרכה לכביש בכדי לעקוף את ערמות הענק. מלבד חוסר הנוחות שבדבר, על הדרך אני גם מאריכה לעצמי בעוד כמה מטרים את ההליכה. למרות ההעדפה שלי לצד האפלולי, יש את המקומות בהם המדרכה נפתחת אל הנוף ואל העיר שפרוסה מתחתיי. הם פשוט מרחיבים את הלב. כשאגיע לצד השני של השלוחה עליה אני צועדת כל הפנסים כבר יכבו והמפרץ יזהר באור יום. היום גם רוח קלילה מנשבת ואני מרגישה אותה בגוף. אפילו השיער, שאני עובדת כל כך קשה להצמיח שוב בחודשים האחרונים, מתנפנף לו. במקומות האלה בדיוק אני שמחה פתאום שקמתי בחמש בבוקר, וחושבת – הלאה הגזם והחרא של הכלבים... הצלחתי לצמצם היום זמנים בשלוש דקות שלמות. 25 באוגוסט 2015 בחיי שאני כבר מתחילה לזהות את הפרצופים הקבועים ברחוב. האיש המבוגר שמחכה בתחנת האוטובוס עם תיק שחור המונח על גופו כשרצועה בהצלב, הצעיר בג'ינס וטי-שירט ותיק גב (גם הוא שחור) הממתין לאוטובוס בצומת דניה, נהג ההסעות של חברת פ.א. הסעות וטיולים בע"מ הממתין לנוסעים במקום הקבוע, הנהג של מאפיית אגמי שפורק ארגזי לחם ליד ביה"ס הריאלי, האשה המבוגרת הצועדת במרץ ומביטה רק לרצפה - מודדת צעדים, וגם אוטובוס מס' 24 שחוצה את דרכי כל יום באותו מקום באותה שעה. לאנשי הבוקר הרגלים קבועים. גם אני נצמדת לשעה הקבועה שלי, כי אני יודעת שכל ויתור קטן מצידי יוביל אותי למדרון חלקלק שאין ממנו חזרה. יחד עם זאת, בכל בוקר מחדש כשהשעון מצלצל אני נוטה להטיף לעולם על היתרונות שבשינוי הרגלים. 26 באוגוסט 2015 בימים האחרונים אני מרגישה כל חלק בגוף שלי. גם בזמן ההליכה, גם בשעות שבאות לאחר מכן. יש חלקים בגוף שאפילו לא זכרתי שהם קיימים. מתהלכת לי קצת כמו ברווז, נאנחת במעברים משכיבה לישיבה ומישיבה לעמידה, משמיעה כל מיני קולות של אדם מעונה, ובקיצור – מרחמת על עצמי כשרק יש לי הזדמנות... נזכרתי שבשבוע שעבר קראתי איפשהו ברחבי הרשת על איש ישראלי שחלה בסרטן קטלני ויצא לריצה של 90 ומשהו קילומטרים כדי להלחם במחלה. נו, אם ככה - מי אני, שעם כל המכאובים שלי אוותר על שעה הליכה בבוקר... 29 באוגוסט 2015 אתמול, כשעלה הרעיון להתחיל את ההליכה מאוחר יותר וללכת על הטיילת לאורך החוף, הסתייגתי. לא אוהבת את הצפיפות שם, ומרגע שעולה השמש והחושך מסתלק אני מתחילה לסבול. גם אין שם כל עליה הגונה ואני אוהבת, מסתבר, "להרגיש" את המאמץ שדורשת ממני הליכת הבוקר. אבל הפיתוי ללכת עם שני הגברים שלי ניצח. הגענו לחוף ב- 6:00 ויחד עם המוני אנשים אחרים דהרנו לאורך 8 ק"מ תמימים, כשבכל עיקול או פינה מלך החוף שלנו מבורך על ידי מתעמלים אחרים ב'שלום' וב'בוקר טוב'. האמת? הרגשתי מוחמאת להיות לידו וגם ליד החייל הצעיר שכל כך התגעגעתי אליו בשבועיים האלה שסגר בצבא. 31 באוגוסט 2015 יצאתי קצת יותר מאוחר, מוותרת לעצמי אחרי שאתמול חזרתי בלילה מתל אביב ממפגש בלוגרים שכותבים באתר "למטייל". היה בהחלט חשוב ומעניין, אבל מעבר לכל היה משמח לפגוש אנשים אהובים. רבקה'לה חברתי, רנצ'י איש הנגב, רחל המטיילת הבלתי נלאית, זיוה החביבה, אמה המצחיקה, איריס שעובדת על הליכה דרך המחשב, שירליץ שנראית בדיוק כמו בתמונה ודני שבלעדיו הייתי ממשיכה עד היום לעשות רונדלים ברחובות תל אביב. והזמן אף פעם לא מספיק כדי לפגוש באמת את כולם. חזרתי מלאת אנרגיות ומחשבות והתקשיתי להרדם. אז הבוקר, בזכות הקימה המאוחרת זכיתי לתפוס את השמש על חם. מסתבר שקצת אור על הבוקר לא הורג. 1 בספטמבר 2015 אחד בספטמבר – תאריך מלא משמעות... שמחייב אותי החל מהיום להתחיל את הבוקר רבע שעה מוקדם יותר. אין ברירה, תעשיית הסנדביצ'ים נכנסת להילוך גבוה וצריך להספיק הכל עד שהילדים מתעוררים משנת היופי שלהם. אני מצליחה לקום ולצאת בחמש לדרך, להגיע בזמן, לטגן חביתות, לחתוך ירקות, לשטוף פירות, לארוז הכל יפה, להניח את המתנות על השולחן וגם לנשום. מאחלת לילדי שלי ולילדים בכלל שילמדו להיות אנשים, להיות חברים טובים, להרגיש טוב עם עצמם ולעשות טוב לאחרים. כל השאר (היסטוריה, חשבון, אנגלית, תנך ושאר מרעין בישין) כבר יגיע מעצמו.... שנת לימודים טובה שתהיה! 2 בספטמבר 2015 מוקדם בבוקר אפשר כבר להרגיש את הסתיו נושם. רוח קלילה ונעימה עוטפת אותי והגוף כבר נענה יותר בשמחה לאתגר. ב"מצפור זייד" אני שואלת את עצמי, 'מי זה השאול-זייד הזה שהרוויח כזה מצפור אל מול הנוף?'. מעיון חטוף בגוגל אני לומדת כי קודם כל המצפור הוא חלק ממסלול תיירותי בשם "דרך נוף חיפה" המחבר בין 21 מצפורים בעיר. אני גם מגלה כי שאול זייד, שעל שמו מצפור מס' 7, נולד וגדל בחיפה והיה, בין השאר, מראשוני המודדים בארץ ישראל. אני תוהה אם היתה היכרות בינו ובין סבא שלי, שעסק גם הוא בתחום המדידה. לא בטוחה אם עדיין יש כיום עם מי לברר את השאלה. 12 בספטמבר 2015 מלא זמן לא כתבתי. כי כמה כבר אפשר ללהג על שעה הליכה בבוקר? בהליכה המחשבות המגיעות מעצמן, לא זקוקות להזמנה מיוחדת. אני אוהבת את הניתוק בין הרגליים ההולכות המתאמצות לבין הראש המרחף לו במחוזות אחרים. הדרך עוברת על יד מה שהיה פעם – הגבעה – עליה עמד עץ אורן בודד. בקיץ היינו הולכים ומחפשים שם ירוקת החמור ובעזרת מקל ארוך משחררים את הזרעים שנורו לכל עבר. יום אחד עלו הדחפורים על הגבעה, הורידו את העץ, רמסו את ירוקת החמור, והפכו את המקום לבור ענקי מתוכו התחיל לבצבץ אט אט גוש גדול ואפור. מסתבר שמקימים כאן מרכז מסחרי. 20 בספטמבר 2015 טוב, זה באמת אחד הרגעים המצחיקים שהיו לי בהליכה. האמת שבהליכה יש מחשבות, יש מאמץ, לפעמים איזה פחד קטן מתגנב - אבל רגעים מצחיקים אין! אני בדרך כלל הולכת דרוכה - לרעשים, לתזוזות. נו, בכל זאת (פולניה) לבד בחושך... אז היום, לקראת סוף הדרך הרגשתי שמישהו מסתכל עלי ומיד נכנסתי לכוננות. מפה לשם התברר שמדובר בפרה על גג. מסכנה, ישנה כל הלילה בחוץ... 19 באוקטובר 2015 לרגל עונת הסכינים הפוקדת אותנו, ולמרות שמכל עבר אומרים לנו "לשמור על השגרה", קיבלתי החלטה לשנות מהרגליי המגונים ללכת בשעות החושך העוטפות והנעימות. כזו אני, פחדנית, תבוסתנית ומבוהלת. פתאום, תחת השמש הקופחת של שבע בבוקר, מסתבר שיש לי צל! צל שעד עכשיו חשכת הבוקר הצליחה להסוות במקצוענות. הדרך שלי בימים האחרונים מוצפת באור יום, אני נושמת אוויר מזוהם של טורי מכוניות התקועות בפקקים אין סופיים, עושה סלאלום בין ילדים הממהרים על המדרכות "שלי" לבית הספר, עומדת באור באדום ומקללת עד שמתחלף, ומתגעגעת לאפלולית, ללבד ולשקט של לפנות בוקר. 26 באוקטובר 2015 בערב שקעתי בהתלבטויות הרות גורל: האם לרגל החורף שהגיע לו פתאום אלבש להליכה חולצה ארוכה? או שמא הגופיה החבוטה שלי תספיק? האם להשאיר את המשקפיים בבית (שכן כל מרכיב משקפיים מתחיל יודע שהשילוב בין גשם לבינם הוא קטלני)? חישבתי מהלכים כיצד להגן על הטלפון הנייד שלי מפני הרטיבות ובקיצור נכנסתי לכוננות חורף. לפנות בוקר התעוררתי לשמע מבול רציני, טפחתי לעצמי על השכם וידעתי שלקחתי החלטות נכונות!! השמחה היתה קצרה והופרה על ידי ההבנה שקולות המים שאני שומעת עולים מהמקלחת... קמתי אל יום שמשי ובהיר ואין כמעט זכר לגשם של אתמול. למען הסקרנים – הלכתי עם הגופיה החבוטה ועם המשקפיים. שלולית פה, שלולית שם, שאריות עלים ומחטי אורנים פזורים, אוויר נקי מאבק. זהו, אפשר לחזור לשעון קיץ. וזהו, כאן באבחת קולמוס מסתיים לו היומן שאך זה התחיל, ואנא אני באה עכשיו? סתם, סתם... בקיצור, היה לי ממש נחמד לחזור ליומן הזה, ובעיקר להיזכר ולתת לו כאן מקום. הוא פיזר לי המון רמזים לדברים שקרו ממש ברדיוס הקטנטן שלי לפני 5 שנים. חשבתי על הדברים שהשתנו מאז - היה לי שיער קצר וילד בצבא, הכנתי סנדביצ'ים לבית הספר, היה בית ספר!!! העדפתי לצעוד בצד החשוך של הרחוב, וכן –היתה גם תקופה של פיגועי סכינים ברחובות. הקריאה החוזרת גרמה לי גם להכיר בכל הדברים היציבים בחיים שלי - חילופי העונות, האנשים האהובים שסובבים אותי, ההליכה שגם היום עדיין מתחילה בירידה, האיש שעל קיר הריאלי שטרם התעורר. הסיבוב ממשיך לקחת לי כשעה ועדיין, כל בוקר מחדש, אני צריכה שכנוע פנימי עמוק בשביל לשלוף את עצמי מהמיטה ולצאת לדרך... אהבתם? איזה כיף!! כאן תוכלו לקרוא על עוד סיפורים קטנים מהחיים שלי. אולי אפילו תמצאו דמיון לאלה שלכם... השאירו לי תגובה למטה - זה ישמח אותי :) מוזמנים גם לרשם לרשימת התפוצה של הבלוג בקוביית ההרשמה שבתחתית הדף. כך תוכלו לקבל ראשונים כל פוסט חדש שאני מפרסמת. היו שלום בינתיים עד הסגר הבא...

מרחבי האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, פורשים לפנינו תמונה מתעתעת. לכאורה, נראה כאילו אנחנו מכירים ויודעים אלה על אלה כמעט הכל. במציאות, מסתבר, פני הדברים שונים מעט (או הרבה). חלקכם אולי עשיתם מעשה וניגשתם ללמוד עלי בדף נעים להכיר (מה שנקרא בז'רגון המרשתת "אודות"), אחרים מדלגים וממשיכים הלאה. anyway, זמן הסגר הוא הזדמנות בשבילי להסתכל פנימה ולבחון דברים ששגרת היומיום בדרך כלל לא מאפשרת לי. וכך החלטתי שאני רוצה לספר כאן עוד כמה דברים על עצמי. דברים ש(כנראה)רובכם לא יודעים עלי. התלבטתי מה אפשר להגיד כדי להעמיק את ההיכרות בינינו, ואיזה טפח נוסף אני מוכנה לחשוף בפני כולם - אז הנה 10 דברים שלא ידעתם עלי: 1. אין לי חוש ריח תארו לעצמכם אשה שטיולים הם נשמת אפה (תרתי משמע), חולפת בסמטה קסומה על יד מאפיה. ריחות המאפים הטריים שזה עתה יצאו חמים מהתנור מתערבבים זה בזה, מתערבלים במעלה הסמטה - עוגות קינמון, ככרות לחם שמנמנים, ביגלעך עגולים ו... נאדה! לא מריחה כלום! או תרחיש אחר – אנחנו צועדים ביער קסום ורטוב. קרני אור ראשונות של בוקר חודרות מבין הענפים שעדיין זולגים טיפות מים. ריח הגשם, האדמה הרטובה והעלים הלחים הנחים עליה מסחרר את הנשמה. חוויה שלמה של מראות, מגע, שמע, ריחות ואפילו אפשר כמעט לטעום את טעם היער הלח - ואני לא שם. משהו מהותי חסר כל כך! טוב, הבנתם... וזה עוד לפני שדיברנו על ריחות הנענע והאזוב שצומחים לנו פרא בגינה, פריחת הדרים בסתיו, שוקולד חם וקניית בושם בדיוטיפרי... זה לא היה כך תמיד, אלא רק בשנים האחרונות. אולי בגלל זה הגעגוע גדול, כי אני יודעת מה אני מפסידה. לפחות מתנחמת בכך שנחסכים ממני ריחות שכל אחד מאיתנו היה רוצה להימנע מהם... 2. יש לי תעודת סוכנת נסיעות בימים בהם עוד חיפשתי את עצמי (במחשבה שניה, הם לא הסתיימו עד עצם היום הזה), למדתי שנה בקורס סוכני נסיעות באוניברסיטת חיפה. זה היה לפני הכל – לפני הלימודים האמיתיים באוניברסיטה, לפני שבאו הילדים לעולם, לפני שהבנתי ש"תחושת בטן" זה אחד הדברים החשובים בקבלת החלטות ושאסור לזלזל בה, גם אם היא נראית מופרכת באותה נקודת זמן. התקבלתי ללימודים על סמך ראיון אישי, שבו ידעתי להשיב על השאלה "מהי בירתה של איסלנד?". הקורס היה חדשני דאז, אך במבט לאחור נראה כה ארכאי. שמענו הרצאות על מדינות מעבר לים ומסלולי טיול, למדנו בעל פה קיצורי שם לשדות התעופה ברחבי העולם, תרגלנו באמצעות תוכנות שלאף אחד מאיתנו לא היתה גישה ישירה אליהן מכיוון שמחשב לא היה אז מוצר מדף, יצאנו לטיולים בארץ ועברנו בסיום הקורס מבחן קשוח. מעולם לא עסקתי במקצוע ואני יכולה להתגאות בכך שיש לי תעודה במקצוע שנכחד מן העולם בעידן ה"תפור לעצמך באינטרנט טיול לפי מידותיך". ומה נשאר לי מהקורס? מבט נוסטלגי על איך נראה עולם התיירות פעם, חברה אחת וגם את התשוקה לנסוע ולראות עולם. חייבת לנסות לחפש את המחברת שלי מאז. 3. אני צמחונית מגיל 15 איכשהו, כמעט כמו כל דבר בחיים שלי, גם זה קשור לטיול - הפעם טיול פסח של השמו"ץ, כיתה ט'. אנחנו מחולקים לחוליות, כאשר כל אחת מהן נעה בשטח בנפרד עם מדריך בוגר בכיתה י"א (גם כן בוגר...). לארוחת הערב מתכנסים יחד. כל חוליה אחראית לבשל מנה אחת שכולם יחלקו. וכך, לאחר שאכלנו בתאבון את המנה העיקרית שאחת החוליות שקדה עליה רבות (תוך ציחקוקים בלתי ברורים), גילינו לחרדתנו שמקורו של הבשר הטעים היה מיני חלזונות ולטאות שהחבר'ה טרחו לאסוף במשך היום בניצוחו של המדריך "הבוגר". מאז בשר אינו חלק מחיי. 4. התחתנתי בקפריסין הכרנו בתיכון. עד היום יש ויכוח מי התחיל עם מי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים זה כנראה כבר באמת לא חשוב. על כל פנים, לאחר 9 שנים שבהן הספקנו לא מעט, החלטנו "לשים לזה סוף" ויצאנו יחד לאי הקפריסאי לתת תוקף לאהבה המלבלבת. יומיים של פרוצדורות בלרנקה הסתיימו על מדרגות העירייה. חגיגיים מתמיד - בטי-שירט, מכנסיים קצרים וסנדלים, קיבלנו תעודה שמקנה לנו את הזכות להרשם בארץ הקודש כזוג נשוי לכל דבר. ראש העיר לחץ על play בטייפ קסטות, ולמנגינת מארש החתונה יצאנו לדרכנו לתור את האי. נסענו בדרכי עפר ובכבישים נידחים, עלינו להרי הטרודוס, ירדנו לחופי הים, עצרנו בכפרים מהממים, ישבנו בטברנות סכוכות גפנים עתיקות, טעמנו ממטעמי המקום וישנו כמו גדולים ב... אוהל. פינוק אמיתי. האמת שאני לא זוכרת הרבה דברים מטיול ההוא ומזל שיש לי באלבום כמה תמונות מצהיבות שיזכירו נשכחות. 5. אני פחדנית אם יש פחד מסויים שמסתובב לו חופשי אי-שם, אין לי ספק שהוא ידבק אלי. יש לי פחד גבהים, פחד ממקומות סגורים, פוחדת פחד איימים מהחושך, מנחשים. אני פוחדת שלא אסתדר, שלא אצליח, שאאבד את הדרך, שלא יבינו אותי, להמשיך? וככה יוצא שטיולים מהווים בשבילי אתגר כפול ומכופל, אם זה בטיפוס בסולמות בסלובקיה ובסובב מון בלאן, אם זה חיות מסוכנות באוסטרליה, אם זה כניסה למגדלי מדרגות צרים ופתלתלים המובילים אותי לתצפיות שאני כה אוהבת. אבל אין ספק שמעל כולם התעלה על עצמו הטיול שלי לבד לאמסטרדם. הוא הוציא ממני באמת את כל השדים החבויים והלא רציונליים שלי, ואילץ אותי פשוט להתגבר... 6. אני מתה על אמנות קיר סוציאליסטית אולי זה הקיבוץ, אולי זה אופי, אולי זה "על המשמר" שכותרתו נחקקה על לוח ליבי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אין לדעת מאיפה זה התחיל ולאן זה יגיע, אבל אמנות סוציאליסטית נוגעת לליבי. אני מחפשת אותה בכל מקום אליו אני נוסעת, ומוצאת אותה בעיקר במדינות שהשתייכו בעבר ל"גוש המזרחי", אך לא רק. במסעותיי אחרי אמנות קיר בחיפה למדתי שלא מעט מן האמנים שפעלו כאן בתחום באמצע המאה הקודמת השתייכו לזרם הריאליזם הסוציאליסטי. הסגנון האמנותי שהתפתח בברית המועצות, ניסה לקדם מטרות פוליטיות על ידי דימויים אוטופיים מלאי אופטימיות שתיארו את האדם העובד, החסון והשמח, ואת החברה הצופה אל העתיד. ולי רק נותר להגיד שבהחלט יכולנו ללמוד מהם משהו! 7. עברתי המון דירות לא באמת ספרתי, אבל יש מצב שעברתי עשרות מקומות מגורים בחיי. זה התחיל עוד בימי הילדות בקיבוץ גבולות, שם עברנו מבית ילדים אחד למשנהו וכך גם בין "חדרי הצעירים". בצבא גרתי לסירוגין בראשון לציון, בבאר שבע, בעומר ומפעם לפעם גם בקיבוץ. התגוררתי מספר חודשים באילת ושנה בקיבוץ ניר עוז, שנה בירושלים, שנתיים במושב גבע כרמל ועוד 7 שנים בקיבוץ בית אורן. אל חיפה הלכתי ובאתי לא פחות מ- 4(!!) פעמים. בפעם האחרונה נשארנו כאן לתמיד, כך אני מקווה, או בגרסה הפולנית – מכאן יוציאו אותי רק על אלונקה. 8. בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית זה סעיף שבאמת לא קשור לטיולים, אבל בא לי לספר עליו... נלחמתי להגיע לקורס מאבחנים פסיכוטכניים, למרות שלא התקבלתי אליו בתחילה. זה היה שווה כי הקורס היה אינטנסיבי אמנם, אך מאד מעניין וגם השירות שאחריו היה משמעותי ומרתק. שירתתי בבאר שבע ובתל השומר, גרתי בדירות שכורות – כיף אמיתי ותחושת עצמאות מטורפת לקיבוצניקית שכמוני. ראיתי פעמיים בשבוע סרטים בקולנוע, הכרתי המון אנשים שחלקם מלווים אותי עד היום, ובצניעותי אגיד שיש מצב שקבעתי גורלות של חלק מהאנשים שקוראים את הפוסט הזה עכשיו. 9. אני לא נותנת ל"נפילות" לקלקל לי את הטיול טיול מוצלח לדעתי הוא כזה שסך מרכיביו נכון לי – החברה, מזג האוויר, המקום, הקצב, האווירה - ולאו דווקא טיול שהתכנית שלו ידועה, ברורה וסדורה מראש. אני לא אוהבת לתכנן טיול עד הפרט האחרון, כי תכנון מדוקדק לא משאיר מקום להפתעות, לגמישות ומפחית את התלהבות הגילוי. אבל אליה וקוץ בה – כאשר לא כל הפרטים סגורים עד הסוף מתפנה מקום לנפילות. ואין ספק שהיו לנו כמה כאלה שייזכרו לתמיד. כך למשל בנסיעתנו לטאלין הזמנו חדר זוגי, שבדיעבד התברר כחדר של מטר על מטר עם מיטת קומותיים. תארו לעצמכם כמה זה היה מאתגר... בטיול בת המצווה לפריז נסענו בבוקר האחרון שלנו בעיר עד פארק דה לה וילט רק בשביל לגלות שהוא סגור באותו יום. בטרק סובב מון בלאן (שדרך אגב היה מתוכנן מראש למשעי) אחד המקומות שהכי חיכיתי לעבור בהם היה הכפר Dolonne ששוכן בצמוד לעיירה קורמאיור. בזמן אמת, הגעתי לשם עם כאבי שרירים איומים אחרי ארבעה ימי הליכה מייגעים שלא איפשרו לי את השיטוט בכפר היפהפה. לשם עוד אחזור בטוח! כל הדברים הלא צפויים הללו יכלו אולי להימנע, אבל אני בוחרת לקבל אותם באהבה ולהסתכל עליהם (אולי כמו על החיים עצמם) כחלק מהחוויה הכללית, שהיא שלמה דווקא בגלל הפגמים הקטנים שמעטרים אותה. 10. אני רוקמת כל הזמן טיולים חדשים טיול מתחיל אצלי כמעט תמיד באופן לא צפוי. זה יכול להיות תוך קריאת סיפורי טיול שכתבו אחרים, תמונה של מקום ששבתה את ליבי, או פשוט השראה שנוחתת עלי ברחוב, בבית, בנסיעה, או אפילו בחלומות שאני חולמת. הדוגמא הכי בולטת לסיפור טיול ש"עשה לי את זה" הוא טרק סובב מון בלאן. התוודעתי אל הטרק לראשונה בבלוג של ענבר באתר למטייל, והוא כל כך הקסים אותי שהיה לי ברור שפעם גם אני אהיה שם. החלום נרקם אצלי במשך כמה שנים, בהן חזרתי וקראתי בסיפור שכתבה – הופכת בו כל אבן. ואכן הגשמתי את המשאלה שלי וצעדתי את המסלול הנהדר. לעומת זאת, הטיול המשפחתי שלנו לאזור ברצלונה והפירינאים התחיל מצפייה מקרית ביותר בטור-דה-פראנס. התחרות עצמה, אם אודה על האמת, לא ממש עניינה אותי, אבל הנופים של הפירינאים שנשקפו מאחורי הרוכבים... אחחחח הנופים... הנסיעה שלי עם חברות ילדות לברגמו באיטליה נולדה מתמונה שראיתי ברחבי המרשתת. זו היתה אהבה ממבט ראשון ממש! העיר הקסימה אותי עד כדי כך (עוד לפני שביקרתי בה, כן?) שהייתי מוכנה להמר עליה כיעד מרכזי לטיול, למרות שכולם רק עוברים בה בדרך ל... או בדרך מ... בדיעבד ההימור הצליח מעל ומעבר! נעים לי לחלום טיולים חדשים, גם אם לא תמיד אני מצליחה להגשים אותם. לפעמים חולף זמן והם פשוט מתפוגגים כי אני כבר בדרך לחלום הבא... אבל אף פעם אני לא שוכחת, ותמיד מקפידה שיהיו לי בכיס החולצה קרוב ללב כמה חלומות שמורים. כתיבת הפוסט הזה איפשרה לי לעצור רגע, להיכנס לתוככי עצמי, להרהר ומשם - למקלדת ולאיסוף התמונות שצולמו ברגעים ובהקשרים אחרים לגמרי במהלך חיי. אני מקווה ששמחת הכתיבה שלי עברה אליכם, שהיה מעניין לגלות עוד טפח, ושהצלחתי לחדש (לפחות לחלקכם) משהו בנוגע אלי. מוזמנים לשתף בתגובות בדברים שאני לא יודעת עליכם. אני סקרנית. מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג. ההרשמה בקוביית ההרשמה בתחתית הדף. כל פוסט חדש שמתפרסם יגיע אליכם למייל ומפעם לפעם גם הפתעות כמו מסלולי טיול חדשים להורדה והדפסה. מאחלת שהמסלולים הללו יהפכו במהרה מחדש לרלוונטיים ושנחזור לטייל בכיף. שנה טובה (עדיין מותר לאחל?) לכולנו! #עשרהדבריםשלאידעתםעלי #אורהגזית #חלומותשמורים

לפני השינה אני מנסה להפעיל את הצד הרציונלי שבי, לנתח את פשר הדכדכת שנופלת עלי כך סתם פתאום בלי הודעה מוקדמת. אחרי שעניין המחזור נפסל על הסף (בכל זאת 50+) וגם משבר הקורונה המתמשך וכל מה שקורה מסביבנו לאחרונה, אני מבינה שפשוט ככה אני מרגישה לפעמים ביום ראשון... "שש וחצי, שבע שמונה, בוקר יום ראשון // לא רוצה לשמוע רדיו, לא לקרוא עיתון // עוד מעט עומד לרדת גשם שיטפון // לו יכולתי עכשיו רק לישון..." שר פוליקר את מילותיו של קויומדזיס בתרגומו של יעקב גלעד. כמה שאני מזדהה עם המילים האלה! אם גם אתם, אז מוזמנים לצאת איתי למסע קטן. מי לא מכיר את המושג שביזות יום א'? אותה תחושה שמתחילה לעקצץ כבר במוצאי שבת ותופסת תאוצה ביום הראשון של השבוע. במשך חודשים רבים (למעשה כבר שנים) אני מתעדת בצילום דימויים שמשקפים את הרגשת החורבן שאני חווה בכל יום ראשון ואת גיוס הכוחות שנדרש ממני בכדי לצלוח אותו בשלום מדי שבוע. סדרת הצילומים הושטגה (מלשון האשטאג) כ- #ככה_אני_מרגישה_לפעמים_ביום_ראשון, והדימויים בה משקפים דברים "מרנינים" כמו מועקה, עייפות, עגמומיות, תסכול, חוסר מוטיבציה, דכדוך, לא יודעת אם דכאון אבל בטוח שדיכי - בקיצור, נראה לי שהבהרתי את הנקודה... את הצילומים אני מפרסמת בדף הפייסבוק ובאינסטגרם שלי, והסדרה זכתה להצלחה בקרב העוקבים אחרי ברשתות החברתיות. אני יכולה רק לנחש שהצלחתי ליצור הזדהות, ושלהומור העוקצני הפולני שניבט מהתמונות היה חלק בזה, ואולי הוא גם הצליח להעלות חיוך קטן - אפילו בימי ראשון. ככה צברה לה סדרת הצילומים תאוצה, אבל מאז תחילת משבר הקורונה הורדתי איתה הילוך. ציפו ממני "נו, מתי?", התאכזבו ממני "חיכינו ולא העלית כלום", הופתעו ממני "יההה אז הפינה חוזרת?"... אבל אני בעיקר מרגישה שלא בנוח לתת לפולניה שבי להרים ראש במצב העגום שאליו נקלענו כולנו. וכן, אפשר גם להודות בכך שממילא כל ימי השבוע נראו פתאום אותו הדבר, ללא הבדל בין ראשון לימים אחרים... מאותן סיבות ממש, התלבטתי רבות אם לתעד את סדרת הצילומים כאן בבלוג, שבו אני אוהבת לספר בדרך כלל על חצי הכוס המלאה, על היפה והטוב שמצוי מסביבנו. אבל המציאות, מסתבר, אינה רק פרחים, לבבות ופרפרים. לכן החלטתי לתת מקום (קטן) גם לתחושות הפחות מלבבות הללו. בכל זאת, מגוון הרגשות הקשים האלה הם חלק מעולמו של כל אדם. אדגיש שאני לוקחת את כל העניין בהומור, בעיקר את הקאלט שהתפתח סביב סדרת התמונות הזו, ובאמת - אם אפשר, אז למה לא לגייס מעט ציניות בימי ראשון ולקחת את הבאסה ב(קצת)סבבה? אספתי לכאן חלק מהתמונות שהתפרסמו במסגרת הסדרה. ניסיתי לבדוק את מגוון הרגשות שמשתקפים מהן וגיליתי הרבה דברים על עצמי... אלה פרשנויות לגמרי אישיות שלי, ויתכן וכל אחד ואחת מכם ימצאו בכלל בצילומים דברים אחרים לגמרי. זה בסדר גמור וכך צריך בדיוק להיות! וכדי לא להשאיר אותנו באוויר, חשבתי שרצוי להיות גם מעט פרקטית. אז למי שסובל כמוני מימי ראשון ושישרוד עד סוף הפוסט - ממתינות כמה עצות לשיכוך, או לפחות למיסוך, התופעה. אז... ככה אני מרגישה לפעמים ביום ראשון לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לקרב – שבוע חדש בפתח. עוטה שריון, מצחצחת חרבות, עולה על הסוס ודוהרת קדימה... מי האויב? לקראת מי, או מה, אני מתכוננת? לא ברור לי עד הסוף. לפעמים אני מרגישה שאני כורעת תחת העומס – עוד לפני שהוא מגיע, אני כבר יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה. מדמיינת את העומס יושב לי על הכתפיים ושואלת את עצמי האם אצליח לשאת אותו? בנקודה הזו נראה כי השבוע עומד להיות מייגע וארוך כאורך הגלות. לפעמים אני מרגישה מותשת – המחשבה על השבוע שמתחיל מתישה אותי. אין כמו שינה טובה בשביל למגר מועקה. בא לי להתכסות עם השמיכה מעל הראש ושיעזבו אותי בשקט. אני פוצחת בעוד שבוע חדש חסרת כוחות ועייפה. לפעמים אני מרגישה מסמורטטת – שזה בעצם האחות התאומה של "מותשת", אבל דרגת דכדוך אחת מעל. לפעמים אני מרגישה חסומה – לא קולטת, שום דבר לא נכנס, נאדה! גורנישט! כשהרגש הזה עולה אני ממליצה לעצמי פשוט לעצור ולא לתכנן כלום לאותו היום. מסוג הימים שבהם צריך פשוט לדפדף הלאה ולשוב "לחיים" למחרת. לפעמים אני מרגישה מנותקת – מדובר בבן דוד רחוק של "חסומה", אבל קצת פחות נורא, ועם קצת יותר תקווה. בניגוד ל"חסומה", שביב התקווה הזה מאפשר לי לצלוח את ימי ראשון האלה בשלום יחסי. לפעמים אני מרגישה מאויימת – שזו לדעתי התחושה הכי מפחידה מכל מה שאני כותבת כאן. אולי בגלל שבניגוד ליתר הסעיפים, מקור התחושה הזו הוא חיצוני ולא פנימי. בכל מקרה, אולי זה חלק מהתשובה לשאלות מהסעיף הראשון של "יוצאת לקרב". לפעמים אני מרגישה שבורה – איכשהו הנושא הזה מרגיש לי הכי כואב, אפילו יותר מ"מתה" שתכף נגיע אליו. זה בעצם אומר שקרה משהו דרמטי מאד שדורש תיקון, אבל איך נתקן ביום ראשון? כשמגיע יום שני כל החלקים באורח פלא מתאחים מחדש. לפעמים אני מרגישה הלומה – תחשבו על מישהו שצריך לתת לו סטירה כדי לאפס אותו? אז זה! לפעמים אני מרגישה תלויה – שזו פוזיציה פאסיבית למדי. מטלטלת לי שם בין שמים לארץ, בין תקווה ליאוש, כמעט נופלת אבל מצליחה להיאחז במה שיש. סך הכל יכול להיות מעניין לפעמים לראות הכל מלמעלה ממעוף הציפור. לפעמים אני מרגישה שתהום פעורה תחתיי – הלוווווו? מישהו שומע אותי??? לפעמים אני מרגישה מתה – מקרה עצוב וקיצוני שבו הגשת עזרה היא כבר מה שנקרא "מעט מדי, מאוחר מדי". לא קורה לי הרבה, אבל היו מקרים ש... באופן מחשיד מסתבר שגם מזה יצאתי בשלום כשהגיע יום שני. אחרי רשימה כזאת, הייתי חייבת לקחת לי כוס קפה ולנוח קצת. ובינתיים חפרתי במרשתת על תופעת שביזות יום א' והתפלאתי לגלות שנכתב עליה לא מעט. מצאתי כל מיני כתבות וגם מחקרים שהתחקו אחר הסיבות, וכתבות אחרות שהתמקדו בעצות מסוגים שונים (ולעיתים משונים). למדתי שמבין הסיבות שיכולות להוביל לתחושות הקשות שמתחילות כבר במוצאי שבת וזולגות לתוך יום א' (הארור), נמנים שיבוש מחזור השינה בסוף השבוע שגורם לעייפות ביום ראשון (זה בטוח לא נכתב עלי), או מחשבות שליליות לנוכח כמות העבודה המצפה לנו (זה כבר יותר מזכיר לי אנשים שאני מכירה...). אבל הכי ריגשה אותי הסיבה הזו – אם את אשה, כנראה שנדמה לך שביום ראשון בבוקר את לא נראית טוב!! מה אני אגיד? נותרתי ללא מילים... קראתי גם שלל עצות מועילות(?) שעשויות למנוע את התופעה, או לפחות למזער אותה. חלקן מעט ניו-אייג'יות, אבל ניחא. העצות נחלקו לשתי קבוצות עיקריות, והנה אני חולקת אותן מטוב ליבי איתכם – איך להתכונן לקראת... לא להשאיר משימות פתוחות מיום חמישי ולהקפיד על סביבת עבודה שנעים לחזור אליה (משתדלת). להקדיש זמן במוצאי שבת למדיטציה ו/או פעילות גופנית ולשכב לישון מוקדם (מאתגר אבל אפשרי). לארגן מראש את כל הדברים לקראת יום ראשון, ולצאת מהבית מוקדם בבוקר (כתב את זה מישהו שלא צריך להכין סנדביצ'ים בבוקר). לקבוע כמה שפחות דברים לימי ראשון, באם זה תלוי בכם (אני בעד). להכיר תודה (WTF?). להקפיד על תזונה נכונה (מאכלים עשירים ב- B6, בשבילכם). קבוצת העצות השניה מתייחסת למה לעשות ביום ראשון עצמו - לקבוע משהו להמשך השבוע שכיף לצפות לו (חשוב, אם כי בזמן אמת לא מצליח לעודד אותי). לשתות מים (מי אמר "נחמן שי" ולא קיבל?). להאזין למוסיקה או לקרוא ספר (תמיד טוב, לא רק ביום ראשון). לקיים שיחות נעימות עם עמיתים (בחיי, זה מה שהיה כתוב). ובאופן כללי לקחת את הדברים בקלות ובפרופורציות (נשמע הגיוני!). אבל אין ספק שה-עצה, שאני אישית הכי התחברתי אליה, היא העצה המנחמת "תמיד תזכרו שנשארו רק חמישה ימים עד יום חמישי". איך לא חשבתי על זה קודם...? עד כאן להפעם. שיהיה יום ראשון אופטימי לכולנו! ואם הזדהיתם עם המילים והתמונות כי גם עליכם יום ראשון מטיל מדי שבוע צל גדול במיוחד, מוזמנים לספר לי בתגובות איך אתם מרגישים לפעמים ביום ראשון - כדי שלא ארגיש לבד. כבר אמרו חכמינו - צרת רבים - חצי נחמה :) #שביזותיוםא #ככהאנימרגישהלפעמיםביוםראשון #החייםעצמם