שעת אחר הצהריים מאוחרת ואנחנו ניצבים ביחד עם הפסלים שמקיפים אותנו, במרכזו של הגן הירוק. קרניים של אור רך מלטפות את פסלי הברונזה הנהדרים, מגלות טפח ומכסות טפחיים מהפינות הנסתרות. אני מהלכת בין שבילי הגן ובפעם המי יודע כמה מתפעלת מהמקום הזה... ככה התחיל מסע הכתיבה שלי על גן הפסלים ועל היוצרת המופלאה שלו – אורסולה מלבין, שהלכה לעולמה בתחילת החודש בגיל 103. אבל בעצם, ההתאהבות שלי בגן הפסלים קרתה הרבה הרבה לפני כן, בסוף שנות ה- 80' של המאה הקודמת, עת הייתי חיילת צעירה והרפתקנית עם שיער קצר וים של אנרגיות. לקחנו "רגילה" מהצבא ונסענו יחד צפונה. מאותה חופשה מאולתרת נשארו לי תמונות מעטות באלבום ועוד כמה שנטבעו בזכרון - הלינה הלא מתוכננת בבית הסבים בעין השופט שהסתבר שאינם בבית (לא הודענו מראש, מזל שיש דודים שפתחו את החדר...). לא רצינו לפלוש למיטתם בהיעדרם, לכן השתמשנו בספת הסלון הנפתחת למיטה זוגית, שלבטח נקנתה במחשבה מעמיקה על הדורות שילונו עליה - יש לי חשד שזו הפעם האחרונה שנעשה בה שימוש. אני זוכרת את ארוחת הבוקר למחרת, כאשר אחד מותיקי הקיבוץ כמעט סילק אותנו - הלכה למעשה - מחדר האוכל, כי מבלי דעת תפסנו את "מקומו הקבוע". ועוד מאותו הטיול – הגענו אל צפת, שהשיטוט בסמטאותיה נראה לי כה שונה ומסתורי ואחר כך ירדנו לטבריה, משם תפסנו טרמפים ופרסנו שקי שינה על שפת הכנרת. מנסים להרדם הותקפנו שוב ושוב על ידי נמלים עוקצניות. לעצום עין לא הצלחנו, ואת הלילה העברנו במקום הכי גבוה שמצאנו - שרועים על שולחן קק"ל. זכורות לי הנסיעות הארוכות ממקום למקום באוטובוסים, וכמובן – חיפה והביקור הראשון שלי בגן הפסלים, שכבר אז הרגשתי שיש בו משהו שונה, כאילו לא מכאן. מאז הטיול ההוא חזרתי אל גן הפסלים לא מעט פעמים, ואף כתבתי עליו כשטיילנו במקטע 19 של שביל חיפה. בימים אלה, בהם אנחנו די מקורקעים, אני מתגעגעת להמון דברים - בעיקר להתלהבות ממקומות חדשים שטרם דרכתי בהם ולהתנתקות מהכל. להרגשת חו"ל שאין לה תחליף, לקסם הזה שאין לו הסבר מדעי. ואם יש מקום בחיפה שטומן בחובו חלק גדול ממשאת הנפש הזו – זהו גן הפסלים של אורסולה מלבין. הפסלת האמנית אורסולה מלבין, שהעניקה לעיר חיפה את שכיית החמדה הזו, נולדה בברלין באפריל 1917, וערב מלחמת העולם השניה נמלטה לשוויץ שבה התחילה את דרכה האמנותית כפסלת ופגשה גם את בן זוגה. פיסול נחשב אז למקצוע גברי ובכדי שעבודותיה יוערכו על פי איכותן (ולא על פי היוצר/ת העומד/ת מאחוריהן), חתמה בתחילת דרכה על הפסלים בשם משפחתה בלבד. במחצית שנות ה- 60 הגיעה מלבין לראשונה לישראל, תחילה כתיירת ולאחר מכן רכשה בית בכפר האמנים עין הוד. מאז חילקה את חייה בין שוויץ לישראל. מרבית פסליה עוסקים בדמות האדם – נשים, ילדים וגברים, ביחסים ביניהם ובינם לבין עצמם. את פסליה הציבה בהתחלה בחצר ביתה בעין הוד והם משכו מבקרים וסקרנים. בהמשך, כאשר רבו הפסלים ואזל המקום בגן הביתי, החליטה לתרום 18 מהפסלים לעיר חיפה בגן שיוקם במיוחד עבורם. הגן עבור הגן אותרה פינה יפהפיה ממנה נשקף נוף המפרץ והגליל. תחילה הוצבו בו, כאמור, 18 פסלים אך עם השנים נוספו עוד ועוד והיום יש בגן 29 פסלי ברונזה – כולם מ"בית היוצר" של מלבין. בטקס חנוכת הגן, שנערך באביב 1979 במעמד ראש העיר דאז אריה גוראל, נישאו דברים, הוסר הלוט לקול פנפרות (חצוצרות תרועה) ונערך סיור בין הפסלים מלווה בצלילי מוסיקה. הפסלים מתארים תמונות מחיי היום-יום וניבטים מהם הנאה, אהבה, הרמוניה ואופטימיות. ביניהם, ילדים משתעשעים, רגעים אינטימיים בין אמהות לילדיהן, חיות מחמד, אנשים מנגנים ומשחקים זה עם זה ועוד. הפסלים, היצוקים ברונזה בגודל טבעי, מחזירים את המבקר לילדות ונוגעים ברבדים העמוקים ביותר, בתמימות, ברצון למגע אנושי, בשאיפה לשמחת חיים ובאמונה בטוב שיש בעולם. אולי בגלל גודלם, או אנושיותם והמחוות היומיומיות הכה מוכרות לכולנו, אולי בשל העובדה שהם כה נגישים ואינם מגודרים או חנוטים בין קירות מוזיאון - נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפסלים למבקרים בגן. עובדה זו משקפת כנראה את רוחה וגדולתה של היוצרת יותר מכל – למרות שהפכה ברבות השנים לאמנית מפורסמת מעוטרת בפרסים, לא נשארה רק במגדל השן של האמנות והנגישה את האמנות שיצרה לכל דורש, ובכך איפשרה למעשה לכל אדם לחוות אמנות באופן חוויתי וישיר. הגן משופע בפינות חמד, טובל בירוק של צמחיה וברקע בכחול של ים. שבילים נעימים ומוצלים מובילים אותנו בינות למדשאות מפסל אל פסל. מעבר לכל עיקול ועץ מתגלה הפתעה חדשה, וספסלים הפזורים ברחבי הגן מאפשרים מנוחה לגוף ולנפש. זה מקום מצויין לקחת פסק זמן מהכל, לשבת, להרהר, להתבונן ולנשום... הגניבה בתחילת דרכו היה הגן שמור 24 שעות ביממה "בתקווה כי תודעת הציבור הרחב תתפתח, ותוך הרצה של מספר חודשים יוכל הציבור עצמו לשמור על נכסיה האמנותיים הציבוריים של עירו", כך נכתב בהודעה לעיתונות שהתפרסמה לפני פתיחתו הרשמית של הגן. השנים חלפו, תודעת הציבור הרחב "התפתחה" ובכל זאת - בשנת 2005 נגנב מהגן הפסל "נער משחק בכדור". 200 ק"ג של ברונזה היו כנראה הסיבה לגניבה, ולא ערכו האמנותי או המסחרי שעמד אז על כ- 50,000 ש"ח. כמות המתכת ושוויה בשוק המתכות קרצה לגנבים והפשע בוצע. תלונה הוגשה במשטרה, ולמרות שהוצע פרס כספי גבוה למוצא (הישר), הפסל כנראה הותך עוד באותו הלילה ולא נמצא מעולם. האמנית תרמה לגן פסל אחר תחת זה שנגנב. כיום שערי הגן ננעלים בלילות. מסתבר שגני פסלים המוקדשים כל כולם לאמן יחיד הם די נדירים בעולם. עוד גאווה חיפאית קטנה שמתגנבת לי ללב... אני דווקא אוהבת את הקונספט המייצר לדעתי שלמות והרמוניה, ומאפשר להכיר את האמן ועבודתו מפרספקטיבה יותר רחבה ומלאה. בחיפה גן פסלים נוסף - גן הפסלים של יגאל תומרקין. עליו כתכבתי כאן כשחפרתי מעט בזכרוני, גיליתי כי בשיטוטיי בעולם ביקרתי בעוד שני גני פסלים המוקדשים לאמן יחיד. שניהם, כמו הפסלים בחיפה, מתמקדים בדמויות אדם. על פארק הפסלים באוסלו של האמן הנורבגי גוסטב ויגלנד (Vigelandsparken), כתבתי כאן על גן הפסלים בשטוקהולם של האמן השבדי קרל מילס (Millesgården), כתבתי כאן ואם כבר בגנים עירוניים אנחנו עוסקים - כאן כתבתי על פארקים ירוקים בלב ערים הומות הפרטים היבשים הגן פתוח למבקרים ללא תשלום. שעות פתיחה: מדי יום בין 7:00 ל- 19:00. לגן הפסלים שתי כניסות: האחת מרחוב 2 בנובמבר מס' 2, והשניה משדרות הציונות ליד בית 112. חניה: למרגלות הגן, ברחוב 2 בנובמבר. עוד באזור אם נצא מגן הפסלים דרך הכניסה העליונה הפונה אל שדרות הציונות, נמצא ממול בכתובת שדרות הציונות 147 קיר דקורטיבי מקסים. מדובר בפסיפס קהילתי צבעוני בשם "השלם גדול מסך חלקיו", מעשה ידיהם של ילדי גן שיר והוריהם בהנחיית האמן אריק כלפון. עוד על אמנות קיר בחיפה כתבתי בהרחבה כאן גם אתם ביקרתם בגני פסלים מיוחדים בעולם? מוזמנים לספר לי עליהם בתגובות למטה. אשמח להכיר אותם, ואולי אף אוסיף בהמשך את המלצתכם לכאן. כתבתי הרבה על טיולים בעיר חיפה. מוזמנים לקרוא כאן ולצאת לטייל בעקבות ההמלצות! אם טרם התחלתם לעקוב אחרי הבלוג שלי, מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה. עוקבי הבלוג מקבלים ראשונים את הפוסטים שאני מפרסמת, וכן מסלולי טיול להורדה ללא תשלום. מסלולים שאני מכינה במיוחד לשימושכם. ההרשמה קלה ופשוטה, דרך קוביית ההרשמה הנמצאת בתחתית העמוד. #חיפה #גןהפסליםבחיפה #אורסולהמלבין

חתול רחוב יפהפה מביט בי במבט משועמם, כאומר – מה יש לך לחפש על הספסל "שלי"? נצלי את הרגע שנפל לידיך כפרי בשל – ותעשי מה שאת הכי אוהבת – לשוטט ולצלם. מודה שאין לי המון תירוצים לצאת כרגע מהבית, ומבחינתי – טוב שכך. אני מרגישה מוגנת, שמורה ובעיקר נינוחה ושלווה יותר מאי פעם. אבל יש ימים כאלה בהם בכל זאת נדרשת יציאה מדלת אמותיי. כשנזדמנה לי שעה אחת כזו השבוע – ניצלתי אותה לשיטוט חיפאי ולהיכרות נעימה עם מתחם הרחובות הנמצאים במשולש שיוצרים שני היובלים של נחל אחוזה. בקודקוד המשולש מתאחדים שני היובלים לנחל אחד המגיע, כדרכם של כל הנחלים, אל הים. השיטוט שלי עובר, על פי סדר אקראי - כדרכו של שיטוט, ברחובות לכיש, דורון מייבלום, ויתקין, יצחק באבל וגת. האלמנט הראשון שתופס את עיני עם יציאתי לדרך הוא מה שהיה פעם עץ. גזע מתעקל בצורות מוזרות שמישהו התעקש להשאיר, למרות שכבר סיים את תפקידו בעולם הזה. ואולי לא? עכשיו הוא משמש כעדות אילמת לעבר, או סתם כפריט דקורטיבי באמצע הסמטה. בקצה הסמטה מדרגות מובילות אותי מטה. אין לי מושג למה, אבל הצללים שיוצרת שמש אחר הצהריים על המדרגות הבהירות, משמחים אותי ואני מצלמת אותם. בשיפולי הרכס אני מגיעה אל רחוב דורון מייבלום. רחוב חדש יחסית. בתי מידות מקיפים אותי, העיצובים מרחיקי לכת ומקרינים נובורישיות שכל כך רחוקה מהצניעות של השכונה הותיקה השוכנת במעלה המדרגות שאך ירדתי בהן. הבית עם תלתל המתכת השובב הוא ההתגלמות של כל מה שקורה ברחוב המוזר הזה מבחינה ארכיטקטונית. בדיעבד, אני נזכרת כי הבית הזה כבר הצליח להרשים אותי בעבר, כאשר טיילנו ב"שביל חיפה" במקטע 11, ואפילו כתבתי עליו אז. אני, כדרכי בקודש, מחפשת את היופי גם בכיעור, ומוצאת לי פיסת נוף הנשקפת מתוך חדר מדרגות עטוי זכוכית ולבנים חומות. נו, גם זו נחמה. צעידה קלילה עד קצה הרחוב מובילה אותי אל תצפית נוף משגעת, שרק חיפה מסוגלת לספק למטייל בה. נחל אחוזה פרוש לרגליי, השכונות על הרכסים מעליו ומצדדיי, והים משתרע עד האופק. אני עומדת לי שם לבד, נושמת את הרוח ורק רחש גלגולה של שקית תפוצ'יפס ריקה מחבל בפסטורליה. האם גרם המדרגות, אותו גיליתי בגוגל מפס, מחבר את קצה הרחוב בחזרה לשכונה למעלה? מסתבר שהתשובה שלילית. ולכן אני עושה אחורה-פנה וחוזרת לטפס במדרגות מהן הגעתי. עכשיו אני בתוככי השכונה הותיקה. הצניעות ניכרת כאן מכל פינה, בטח בהשוואה לבתי הרחוב ממנו עליתי זה עתה. פריחת הבוגונוויליה בשיאה, ואני חושבת על איך שהפסדנו השנה את האביב בגלל הקורונה, אבל מצד שני הגשם הטוב שזכינו לו הרווה את אדמת הכרמל ועכשיו, אמצע יוני, והכל בשיאו. ואולי בוגונוויליה זה בכלל פרח של קיץ? מי יודע? והאם זה חשוב בכלל? הרחובות כאן קטנים, תנועת המכוניות דלה, ובין הכבישים מקשרים גרמי מדרגות ושבילים ציבוריים יפים עטורי אורנים ענקיים. אני חושבת ש"שביל חיפאי" שכזה לא ניתן למצוא בשום מקום בעולם, וכאן הוא כה אופייני ונפוץ. אני מרשה לעצמי להציץ לחדרי מדרגות ולחצרות. אחדות מטופחות - ממש חלקות גן עדן קטנות. אחרות מוזנחות ומעט עצובות, ממתינות ליד אוהבת שתעבור לגור בבניין ותחשוף את היופי המסתתר מאחורי שכבות האבק. חצר פטריוטית קוראת לי להציץ פנימה. האם גם עכשיו, כשחג השבועות כבר מזמן מאחורינו, עדיין חוגגים כאן עצמאות למדינה? הדגלים מתנופפים להם ברוח בשמחה ואני חולפת לי עם הרוח וממשיכה הלאה... ישנם לא מעט אתרי בניה בשכונה. נראה שרוב הבניה החדשה היא על בסיס מבנים קיימים שכעת מחדשים את פניהם וכמובן מגדילים, מרחיבים ומגביהים את שטחם על חשבון החצרות הקטנות והיפות שהיו כאן פעם. האם זה צורך השעה? האם תכף כולנו נהפוך לרחוב דורון מייבלום? ימים יגידו. בורות נכרים באדמה ובסלע, קומות מורמות זו על גבי זו, גדרות מסמנות לאדם – סכנה! אין מעבר! כאילו מתוות לו, לאיש המשוטט לו ברחוב, את גבולותיו. את מסגרת האפשרויות העומדות בפניו. מגדירות את המותר והאסור, את המסוכן והבטוח. הדרך שלי עולה ויורדת, זו טבעה של העיר. כדי להקל על התושבים שבתיהם נבנו על המדרון ולחסוך מהם מדרגות הומצאו שבילי הכניסות המקשרים בין הרחוב לבין הבית. בדרך כלל מגיעים שבילים אלה אל מרכזו של חדר המדרגות, ממנו ניתן לעלות לקומות העליונות, או לרדת לתחתונות. אין לי מושג היכן, מתי או מי המציא אותם, אבל הם גאוניים ממש והם כל כך מאפיינים את השכונות הוותיקות של חיפה. תשובות כמו 'אני גר בקומה ראשונה מעל הכביש', או 'שלוש קומות מתחת לכביש' הן לגמרי נורמליות כאן. השכונה שבה אני מהלכת נושקת לאחד מצירי התחבורה והמסחר המרכזיים של העיר. שעת אחר הצהריים ומזג האוויר נעים, ואף על פי כן רק אנשים בודדים נקרים בדרכי, ברחובות ובסמטאות. חתולים, לעומת זאת, נמצאים בכל פינה. לפי המבטים, אני חושבת שהאורחת הסקרנית נראית להם די חשודה... כשבררתי את התמונות לפוסט הזה גיליתי שבחלק גדול מהן הנצחתי פינות עזובות, כאלה שראו ימים יפים יותר. כאן על הכרמל הוותיק הן מעטות יותר מאשר באזורים התחתונים של העיר, אבל העין שלי איכשהו תמיד "צדה אותם". אין לי הסבר למשיכה שלי דווקא למקומות האלה, שנראים פחות אסתטיים, פחות מטופחים וכנראה גם פחות פוטוגניים. בחרתי אחת של מכונית שכנראה עומדת כאן כבר המון זמן ובטוח ראתה ימים יפים יותר. וזהו. אני כבר צריכה לחזור. מיציתי את השעה שעמדה לרשותי. נהניתי מאד מהטיול הקצרצר שהזכיר לי כמה כיף לשוטט לאט ללא מטרה וכמה הרבה דברים מגלים כאשר מרימים עיניים ומצטיידים במעט סקרנות. הכרתי עוד כמה שבילים, מדרגות ורחובות בחיפה שטרם ביקרתי בהם. מקומות שהם לא בדיוק סקסיים, אבל במבט בוחן אפשר למצוא בהם המון עניין והם עוררו בי הרבה שאלות. המדרגות האלה, חשבתי לעצמי, נורא דומות לחיפה. הן עשויות חיבורים-חיבורים. חלקם מתאימים בול זה לזה, אחרים עקומים ואפילו שבורים. אפשר לעלות במדרגות או לרדת בהן, והן מובילות בטוח אל מקומות נפלאים. אני אוהבת לטייל בחיפה, וגם לכתוב עליה ולצלם את פינותיה הנסתרות והגלויות. כאן תוכלו לקרוא פוסטים נוספים שכתבתי על העיר בה אני מתגוררת: ההמלצות שלי לדברים ששווה לעשות בחיפה בעקבות אמנות הקיר של חיפה יומן מסע כתוב ומצולם לאורך "שביל חיפה" סיקור סיורים באירוע "בתים מבפנים ובאוהאוס חברתי" שהתקיים בחיפה על השריפה הגדולה שהתחולל בעיר ב- 2016 אם קראתם ואהבתם, אני מזמינה אתכם להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה בתחתית הפוסט. הנרשמים לבלוג יקבלו ממני מפעם לפעם למייל פרסומים חדשים, מסלולי טיול להורדה ולהדפסה, המלצות על טיולים ועוד הפתעות. תגובות, מחשבות ורעיונות מוזמנים להשאיר לי ממש כאן למטה...

כבר כמה שנים בהן חודש מאי הוא בשבילי חודש "הליכות ג'יין". בתחילה השתתפתי בסיורים כהולכת-מאזינה-לומדת, ובשנה שעברה גם כמובילת סיור בנושא "אמנות קיר בחיפה". כל כך חיכיתי לסיורים המרתקים גם השנה, אבל הקורונה שיבשה לצערי לכולנו את התכניות. הפעם תתנהלנה ההליכות במתכונת שונה, וירטואלית ודיגיטלית, ותנסנה לשפוך אור על הקולאז' החיפאי הצבעוני, המגוון והמרתק. המטרה החשובה ביותר אולי של הליכות ג'יין היא לחשוף את הציבור הרחב אל מגוון הנכסים שיש לעיר להציע לתושביה – נכסים אדריכליים, נופיים, תרבותיים, אמנותיים, היסטוריים ואנושיים. אני בחרתי השנה להתמקד בפן האנושי ולראיין בלוגרים חיפאים שכותבים על חיפה. רגע לפני - קצת על הליכות ג'יין מדובר בסיורים עירוניים מודרכים המתקיימים בחודש מאי בערים רבות בעולם לזכר ג'יין ג'ייקובס - עיתונאית וסופרת שהיתה מגדולי המבקרים של הממסד התכנוני המודרני. בכתביה טענה כי התכנון העירוני המודרני אינו לוקח בחשבון את ההתנהגות האנושית בערים, ולכן הביא להתפוררות הקהילות העירוניות, לניכור אורבני ולהידרדרות איכות החיים והבטחון האישי. למרות שהיתה ללא השכלה פורמלית בתכנון ערים, היא השפיעה רבות על תפיסות עירוניות, סוציולוגיות וכלכליות, בעיקר באמצעות ספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות". הסיורים, המציינים את יום הולדתה, מקיפים תחומים אורבניים מגוונים ונערכים בהובלת מתנדבים מהקהילה, ללא עלות. בחיפה מתקיים האירוע מאז שנת 2011. אם אני צריכה להצביע על קבוצה מובחנת אחת של אנשים שמאוהבים בחיפה וגם מוציאים את שמה הטוב לאור - אני בוחרת בבלוגרים חיפאיים שכותבים על העיר. הם גרים בה, כותבים עליה מפרספקטיבות מגוונות, מפרסמים את כתביהם ומחשבותיהם ברבים ובעיקר ניכר מדבריהם כי הם אוהבים אותה מאד. שמעתי מהם על עצמם, על הבלוג וכמובן על חיפה. בואו גם אתם להכיר אותם ואת הבלוגים המעניינים שלהם - עומרי זילכה – פינת רחוב בלוג עירוני חיפאי מי אתה, ומהו הקשר האישי שלך לחיפה? אני עומרי זילכה, אדריכל נשוי ואב לשניים. במקור מפתח תקוה. הגעתי לחיפה לפני כעשור על מנת ללמוד אדריכלות בטכניון, הכרתי את אשתי והחלטנו להקים כאן בית. העושר שיש בעיר על החוויות האורבניות, הטבעיות, החברתיות והמבנים המדהימים שיש כאן קרצו לנו. העיר מציפה לי את יצר הסקרנות לרמות שלא ידעתי שאפשר להכיר ואני מאוהב בה. מה מייחד את הבלוג שלך ועל איזה נושאים חיפאיים אתה אוהב לכתוב? הבלוג "פינת רחוב" עוסק בתכנון ובאדריכלות בעיר מכיוונים שונים: שימור, פיתוח, סביבה ונוף, חוויות עירוניות, מרחבים ציבוריים, מבנים ספציפיים, ראיונות, אירועים שקורים ועוד. הבלוג עוסק בחיפה בלבד, ובכך מייחד את עצמו מבלוגים אחרים בנושאים דומים. מטרתו היא הכרות עם העושר שקיים פה, תהליכים שקורים וקיום שיח ער על הנעשה הפיזי כאן - שיח שחסר מאוד בעיר ומטריד בהעדרו. נושא הכתיבה האהוב עליי הוא מרחבים ציבוריים. הם לב העיר, המקומות הכי כיפיים בה ואחד הדברים שהכי חסרים כאן. המרחבים הציבוריים כאן לרוב מיושנים, מוזנחים ומחכים לגאולה. מה חיפאי בעיניך? אינסוף מבטים שונים על העיר. זה דבר ששום מקום אחר בארץ לא יכול להשתוות בו אלינו. המלצה אחת שווה שלך למבקרים בחיפה (וגם לחיפאים) בית סגל ברחוב ירושלים מס' 24 בשכונת הדר. בית בן כמאה שנים, אחד היפים שקיימים בעיר (והתחרות קשה..). איזה חלומות תרצה להגשים אחרי הקורונה? להקים קבוצת אקטיביסטים שתפעל לשיפור של מרחבים ציבוריים בנווה שאנן, שכונת מגוריי. שיר ים פסקה – Check In/Out מי את ומה הקשר שלך לחיפה? קוראים לי שיר-ים. אני, בוב ונסקה מתגוררים בבת גלים, השכונה הכי שווה בחיפה (ואני יודעת, כי עברתי לא מעט שכונות בחיפה בעשור האחרון). אני בלוגרית, מהנדסת, מורה וטיילנית. עברתי לחיפה לפני עשור לצורך לימודים, ונשארתי בשביל הכרמל וחוף הים. מה מייחד את הבלוג שלך ועל איזה נושאים חיפאיים את אוהבת לכתוב? בבלוג שלי, Check In/Out, אני מתעדת את הטיולים שלי בארץ ובעולם. מאוד אוהבת לכתוב על סיורים מעניינים, אטרקציות כיפיות והאהבה הכי גדולה שלי היא טיולי טבע. אני אוהבת לכתוב על חיפה, בעיקר על השילוב הקסום שיש בחיפה בין טבע לעיר. זה גם הדבר האהוב עלי ביותר בחיפה. האופציה לצאת לטיול טבע בנחל זיו ולסיים אותו בפרישייק בגרנד קניון. מה חיפאי בעיניך? מאפיין חיפאי שאני מאוד אוהבת זה הדו-קיום, לא רק בין לאומים שונים אלא גם בין חרדים לחילונים. בחיפה שמים דגש על הדו-קיום ודואגים לשלב אותו בחינוך, באירועים ובחיי היומיום. אחד הסממנים הבולטים למקום שתופס הדו-קיום בעיר הוא "החג של החגים" המצויין מדי חודש בדצמבר לכבוד חנוכה היהודי, כריסמס הנוצרי ועיד אל פיטר המוסלמי. המלצה אחת שווה שלך למבקרים בחיפה (וגם לחיפאים) כשמגיעים לבקר אותי "תיירים" בחיפה יש שתי נקודות שאני תמיד לוקחת אותם: בתצפית בסטלה מאריס ובפארק שקמונה. אלו שני המקומות האהובים עלי בעיר. איזה חלומות תרצי להגשים אחרי הקורונה? לפני שהקורונה התפרצה לחיינו הייתי בדרכי להגשים את החלום המקצועי שלי - להתפרנס מטיולים. כשהיא תהיה מאחורינו, אני מקווה לחזור לטייל ולשקם את העסק שלי במהרה. גיא שחר – מבט רב תחומי לעולם מי אתה, ומהו הקשר האישי שלך לחיפה? גיא שחר, יליד פתח תקווה. בהכשרה האקדמית אדריכל, גיאוגרף ומהנדס. מילדות ביקרתי בחיפה ונשביתי בקסמה. זכורות לי הנסיעות ברכבת במיוחד לביקור בעיר, העלייה בכרמלית לגן האם, ונופי ההר והים. להבדיל, זכור לי הלפיד של בתי הזיקוק כשהיינו מבקרים את הדודים של אימא בקיבוץ אושה. בשנת 2009 עברתי לחיפה לרגל לימודי ארכיטקטורה בטכניון, ומאז אני מתגורר בעיר. בתקופה האחרונה עובד במחלקה לשימור מבנים ואתרים בעיריית חיפה. מה מייחד את הבלוג שלך ועל איזה נושאים חיפאיים אתה אוהב לכתוב? הכתיבה שלי על חיפה התחילה עוד טרם הבלוג, בעידן מצגות הטבע והנופים שהייתי מצלם, כותב, עורך, ושולח לרשימת תפוצה גדולה. המצגת הראשונה הוכנה והופצה ב-2006, נקראה "מבוא לחיפה" ונפתחה במשפט "מאז שהייתי ילד אני אוהב את חיפה". בשנת 2009 הקמתי את אתר האינטרנט האישי הכולל בלוג, בו אני כותב בין השאר על נושאים מגוונים הנוגעים לעיר, מתוך גישה רב תחומית. מה חיפאי בעיניך? האקלקטיות של חיפה בכל היבט: בפסיפס האנושי, בשילוב הנופי של הר וים, פתוח ובנוי, בעושר ההיסטורי שמתבטא בגיוון אדריכלי. הר הכרמל על שלוחותיו ונחליו, המספקים מבטים והצצות מפתיעות, ומרחבים ירוקים המאפשרים שקט והתבוננות החוצה ופנימה. המלצה אחת שווה שלך למבקרים בחיפה (וגם לחיפאים) לטייל בעיר ברגל לאורך 72 הקילומטרים של "שביל חיפה", כולם בתוך העיר. זהו אחד הפרויקטים שיזמתי והענקתי לעיר, תושביה ואורחיה. איזה חלומות תרצה להגשים אחרי הקורונה? לשוב לקחת אנשים לסיורים בנתיבי העיר, ושמישהו ישבור את שיא ההליכה המהירה לאורך שביל חיפה, שעומד כרגע על 21 שעות וחצי. אביחי שקד – ילדטבע מי אתה, ומהו הקשר האישי שלך לחיפה? אני אביחי, נולדתי בנשר ובגיל 13 עברנו לחיפה, מאז אני מאוהב בעיר הזו. יש לי שני ילדים, חתול ואישה נהדרת וכולנו תמימי דעים שחיפה היא העיר שלנו. אני לא חושב שיש עוד עיר שמשלבת טבע, אורבניות וים בצורה עדינה ומושלמת כמו בחיפה. מה מייחד את הבלוג שלך ועל איזה נושאים חיפאיים אתה אוהב לכתוב? ילדטבע הוא בלוג טיולים בארץ ובחו"ל, אבל טיולים אמיתיים - כאלו שצריך ממש לצעוד ואפילו להזיע בהם. הייחוד שלו הוא שאני תמיד רואה את עצמי כאחד הקוראים שלי ומנסה לכתוב ולספר את הסיפור הכי בגובה העיניים, בלי ליפות ולעגל פינות. הבלוג שלי פוגש את חיפה בעיקר במסלולי הטיול בוואדיות שבין השכונות המערביות של העיר, ובמסלולי ההליכה בכרמל האהוב, שביליתי בו זמן ניכר מילדותי ואני מכיר כמעט כל פינה בו. מה חיפאי בעיניך? לרדת לוואדי ניסנאס ביום שישי ולראות איך דו-קיום עובד הלכה למעשה. לקנות קפה טחון טרי אצל מצטפא, וכרוב ממולא אצל הנשים בשוק, וסלטים במכולת של אבו שאקרה והכל באווירה חמה וחברית. לקום בבוקר ולרדת לוואדי הקרוב מתחת לבית - לכולם בחיפה יש וואדי קרוב מפלט מהיר מהעיר הרועשת... לרוץ על טיילת הכט בשקיעה, לנשום את האוויר המלוח והלח של הים, ולקנח בשייק פירות בכאמל. המלצה אחת שווה שלך למבקרים בחיפה (וגם לחיפאים) יש כל כך הרבה, אבל אתמקד בטיול. נחל שיח - ערוץ נחל מוצל שיורד מהכרמל כמעט עד הים. הנחל עובר ליד מעיין המלא במים כל השנה, שתמיד נעים לשכשך בו. זה מסלול לא קשה ולא ארוך שיתאים גם עם ילדים קטנים יחסית. איזה חלומות תרצה להגשים אחרי הקורונה? פשוט לטייל יותר! וכמו שאנחנו רואים, אי אפשר לדעת מה ילד יום... נעמה סובול – תרבות אכילה מי את, ומהו הקשר האישי שלך לחיפה? אני נעמה סובול, חיפאית דור שני ושרופה על חיפה. בשבע וחצי השנים האחרונות יש לי בלוג שמסקר את סצנת הקולינריה והתרבות בחיפה. אני פעילה מאוד מבחינה עירונית וקהילתית. יזמתי פסטיבלים קטנים בנושאי אוכל ואמנות, ולפרנסתי אני מעבירה סיורי תרבות קולינרית ברחבי העיר. מה מייחד את הבלוג שלך ועל איזה נושאים חיפאיים את אוהבת לכתוב? הבלוג שלי, תרבות אכילה, מתמקד בחיפה. אני כותבת בעיקר על תרבות חיפאית ומוסדות קולינריה חיפאיים. אני בעד פרגון, ולכן אם לא נהניתי במקום לעולם לא אכתוב עליו. אני מתעניינת באנשים ובסיפורים שמאחורי העסקים, ומביאה בבלוג את סיפוריהם. מה חיפאי בעיניך? פלאפל, ים, בשר לבן, כדורגל, פאבים, כרמלית, מדרגות, אורנים והנוף שמשקיף לנמל. המלצה אחת שווה שלך למבקרים בחיפה (וגם לחיפאים) לבקר במוזיאון היפני טיקוטין, ומשם להמשיך לטיילת לואי הצופה על חיפה. איזה חלומות תרצי להגשים אחרי הקורונה? אשמח להגשים חלום ולכתוב ספר על 120 שנות קולינריה ותרבות בחיפה. ספר שיכלול את האנשים, המוסדות והסיפורים לאורך השנים. תודה לבלוגרים החיפאים ששיתפו אותי ואתכם בסיפורים שלהם, במחשבות ובתכניות לעתיד. אחרי ששמעתי אותם, אין לי ספק שהם נכסים נפלאים לעיר שלנו, וגם שגרירים מאד מוצלחים! אתם מוזמנים להכנס לבלוגים שלהם, לקרוא בהם ולקבל רעיונות נוספים לטיולים שווים בחיפה (וגם במקומות נוספים). אני מבחינתי, שמחתי לגלות שאני נמצאת בחברה טובה ושאינני הבלוגרית היחידה שהגיעה לחיפה ממקום אחר, התאהבה בה, בנתה כאן את ביתה, והחלה לכתוב ולצלם את העיר. למדתי שהרבה מהחיפאים לא חיים בחיפה מכח האינרציה, אלא קמים בבוקר ובוחרים יום יום מחדש להמשיך ולגור כאן. זה לא מובן מאליו בעיני, ואפילו מרגש. אתם מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה בתחתית הפוסט, ולהשאיר לי תגובות, מחשבות ורעיונות. כאן תוכלו לקרוא עוד פוסטים שכתבתי על חיפה: ההמלצות שלי לדברים ששווה לעשות בחיפה בעקבות אמנות הקיר של חיפה יומן מסע כתוב ומצולם לאורך שביל חיפה סיקור סיורים באירוע "בתים מבפנים ובאוהאוס חברתי" שהתקיים בחיפה על השריפה הגדולה שהתחולל בעיר ב- 2016 רשות הצעירים חיפה - דף המלצות חיפאיות שאני אוהבת ושווה לעקוב אחריו

אני אוהבת לספר על זכרונותי, לעלעל בהם וליצור חיבורים בין אז לעכשיו. כתבתי עליהם לא פעם בבלוג, אבל הפוסט הנוכחי (לפחות עבורי) בעיקר משקף תקופה, ולא בטוח שהיה נכתב בזמן אחר. התקופה הזו, תקופת הקורונה, שבה נכפה עלינו לשבת בבית ומה שנותר מהטיולים שלנו הוא כרגע זכרונות בלבד, שלצערי הולכים ומתרחקים כמו גלים שנשטפים אל הים. אני מקווה שכמו הגלים שתמיד חוזרים אל החוף, גם האפשרות לצאת ולטייל – מי בארץ מי בחו"ל – תחזור אלינו במהרה. זכרונות הם חלק בלתי נפרד מכל טיול, והם נשארים הרבה-הרבה שנים אחריו – אם באלבומי התמונות, בספרי זכרונות ובעיקר בלב. אצלי הם תמיד משולבים עם תכניות וחלומות להמשך. יש לי מגירה מלאה בחלומות שמורים, אותה אני מטפחת בקנאות. חלומות שמוכנים להגשמה. פתאום נקטע הרצף הזה: תכנון-טיול-כתיבה-זכרונות-חלומות להמשך - וכך, ביום שבו נפל המגנט שהבאנו מטאלין מהדלת של המקרר ונשבר, ידעתי שהפעם באמת נפל דבר! תרתי משמע... אז התיישבתי לכתוב על כמה מזכרות שהבאנו מטיולנו הרבים בחו"ל... חלק מהמזכרות מלוות אותנו שנים, מבית לבית, ותאמינו לי שהיו לא מעט מעברים כאלה. ולמרות שבדרך כלל המזכרות שהבאנו איתנו קטנות, כי אנחנו לא אוהבים להקדיש זמן טיול לשופינג, לכל אחת מהן פינה חמה ומיוחדת בלב ומאחוריה מסתתר סיפור. הדב פדינגטון – לונדון הדובון הוא מרצ'נדייז מתוק, שמתבסס על דמותו הספרותית של הדב פדינגטון ונרכש אי-שם בלונדון, עת יצאתי לראשונה עם הורי את גבולות הארץ. על הטיול ההוא בלונדון כתבתי כאן. כיוון שמלוננו הטחוב מצוי היה בשכונת פדינגטון, אך הגיוני היה הדבר לרכוש מזכרת שתשחזר את עשרת הימים שבילינו יחד בעיר הגדולה. הסופר הבריטי מייקל בונד כתב סדרת ספרים המתעדים את הרפתקאותיו הלונדוניות של הדובון, הנקרא על שם תחנת הרכבת פדינגטון, בה נאסף על ידי משפחתו המאמצת לאחר שהגיע אליה מפרו הרחוקה. הספר הראשון התפרסם בשנת 1958 ולאחריו יצאו עוד ועוד ספרי המשך, סדרת טלוויזיה ואף סרטי קולנוע. את דמותו הספרותית לא הכרתי לפני הנסיעה ההיא, ואני לא בטוחה אם התעניינתי בה גם לאחר שחזרנו. בכל זאת הייתי מתבגרת בת 16 והעסיקו אותי דברים מעט שונים... אבל הבובה הקטנטנה והנחמדה שבתה את ליבי ושמורה אצלי מאמצע שנות ה- 80' של המאה הקודמת ועד היום. יש לו מקום של כבוד בספר הזכרונות שלי, בעיקר כי הוא באמת כה מתוק וזוהי המזכרת הותיקה ביותר שהבאתי איתי מחו"ל. שלושה פלטיפוסים – סידני, אוסטרליה זוהי אחת המזכרות הותיקות שנשמרו מהטיול הגדול אחרי צבא. ממש בסיומו, כאשר אנחנו אוחזים כבר בכרטיסי טיסה הביתה וכוססים ציפרניים עד שנוכל לעלות על המטוס ולהתאחד עם יקירינו – כילינו את ימינו בסידני, אוסטרליה. שוטטנו פה וגם שם, יצאנו לסרט, קנינו בגדים, ביקרנו כל יום בדואר לבדוק אם קיבלנו מכתבים, הסתפרנו, וגם יצאנו לתור את שוק פדינגטון. מדובר בשוק ססגוני עם עבודות יד מסוגים שונים וכן פיצ'פקעס מכל הבא ליד. בדוכן נהדר שכולו חיות קרמיקה מקסימות, ביקשנו לרכוש לנו שני פלטיפוסים, זכר לעובדה שעל אף מאמצינו - לא פגשנו ולו פלטיפוס אחד בטיול... אך כפי שציינו ביומן: "עקב התלהבותנו, או נחמדותנו, קיבלנו פלטיפוס נוסף במתנה". וכך, עם רכש של 3 חיות מחמד חדשות, ארוזות היטב בטישו מגולגל, חזרנו ארצה. שלושת המופלאים קישטו דירות ובתים וחדרים בהם התגוררנו, אך במהלך השנים צנחו פה ונשברו שם. כבת לארכיאולוג לא היתה לי בעיה לעסוק במעט רפאות ולשחזר את השברים לכדי שלמות אחת, אם כי את סימני ההדבקה לא ניתן לסתיר. ברילו בוקס ( Brillo Box) – שטוקהולם בשנת 1964 זעזע אנדי וורהול את עולם האמנות כאשר יצר מאות העתקים של קרטוני משלוח בסופרמרקטים והציגם כאמנות. הפריט הידוע ביותר שלו היו קופסאות ברילו, שיצר מקופסאות עץ שוות בגודלן וזהות לקופסאות המקוריות מהסופרמרקט. הקופסאות הוצגו בגלריה בתצוגת ערמה שהזכירה מחסן מכולת צפוף. אספנים הוזמנו לרכוש פסלים מן התצוגה במחיר של כ- 200 דולרים, אך הקופסאות לא הצליחו להימכר ולמעשה נדחו על ידי עולם האמנות. כיום, כעבור עשרות שנים, עם המוניטין של וורהול כאמן הפופ-ארט המפורסם ביותר בעולם, נמכרות אותן הקופסאות ממש במליוני דולרים. את התערוכה שנסובה סביב סיפור הברילו בוקס פקדנו בשנת 2018 כאשר טיילנו בשטוקהולם היפה שהיתה מכוסה בשלכת זהובה. כתבתי על הטיול בשטוקהולם כאן. המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר הוא פנינה של ממש ומומלץ לביקור. חלק אינטגרלי מביקור במוזיאון, כל מוזיאון, הוא בעיני ביקור בחנות המזכרות. רוב הפעמים הארנק נשאר בתיק, אבל סיפור הקופסאות היה כה מרתק שהיה ברור שמזכרת קטנה שתוצב בבית ותעורר לי את בלוטות החלום היא כמעט בגדר חובה. בעת הביקור בתערוכה הוצג בה הסרט התיעודי "Brillo Box 3 ¢ off". הסרט מספר את סיפורה של אחת הקופסאות, שנרכשה על ידי משפחת סקילר בשנת 1969 בעבור 1000 דולר, וכעבור 40 שנה נמכרה במכירה פומבית במעל 3 מליון דולר. סרט מלא הומור והפתעות שמלווה מסע של קופסא אחת ומשפחה אחת לאורך חצי מאה. מדובר בסרט של HBO שניתן לצפות בו בחלק מערוצי ה- VOD. מומלץ מאד! המפלצת מלוך נס - סקוטלנד הטיול בסקוטלנד התהווה בחלומות שלי זמן רב לפני שהגענו לשם. ובכל זאת, באופן מאד לא מתוכנן, עם אפס מחשבה קדימה יצאנו לדרך כשאני בחודש השלישי להריוני הראשון... אתם כבר מבינים כנראה שרוב הזכרונות שלי מהמדינה היפה נסובים סביב בחילות בוקר, בחילות צהריים ובחילות ערב. גם התמונות בהן אני מופיעה, משקפות לי בבירור את החוויה הלא-מוצלחת. אולי זו הסיבה שמעולם לא העליתי על הכתב זכרונות מהטיול הזה. מה אני כן זוכרת משם? דרכים פתלתלות, אגמים, טירות עתיקות, הרבה ירוק, מזקקת ויסקי עם סיפור על איזו חתולה, ואגם לוך נס עם המפלצת השוכנת בקרבו. נראה לי שהמפלצת הזו, המכונה בשם הכה לא מפלצתי "נסי", אף הופיעה בחלק מסיוטי הלילה שלי. העיקר שנשארה לנו מזכרת משם, שלעד תזכיר לי את הטיול המפוספס ההוא. אין ספק שאני זקוקה לחוויה מתקנת. זוג כפות עץ - נורבגיה כמו הפלטיפוסים שהזכרתי למעלה, גם המזכרת הזו נרכשה אי שם בשנת 1991 במהלך המסע העולמי שעשינו בטיול אחרי צבא. נורבגיה ידועה במוצרי העץ היפים שלה והמזכרת שבחרנו היא שתי כפות עץ קטנות עם עיטורים מסורתיים. אני זוכרת, ויעיד על כך היומן שכתבנו, שהמזכרות הסקנדינביות היו כה יפות אך גם כה יקרות שפשוט לא יכולנו להרשות אותן לעצמנו. אך רגע לפני שעלינו על המטוס לאיסלנד, משהו בנו נשבר ובכל זאת הוצאנו את השטרות מהגרב. מהיומן אני למדה כי אחרי שבחרנו בקפידה, אף ייעדנו לזוג הכפות מקום ספציפי ביותר – בפינה המערבית של המטבח! וואו! מתוכננים זה אנחנו! כשחזרנו וקיבלנו חדר בקיבוץ, הכפות אכן נתלו בפינה המערבית של המטבח. לכבוד כתיבת הפוסט הזה הן הוצאו ממרבצן ארוך השנים בארגז שעבר מבית לבית ואולי אף יתלו שוב. הפעם אמנם אין לנו פינה מערבית במטבח... אבל אולי בפינה הדרומית? חבילות צמר - איסלנד גם איסלנד, שהגיעה מיד לאחר נורבגיה, היתה יקרה להחריד, בטח עבור שני תרמילאים תפרנים. שם כבר נקטנו בשיטת "הבה נתחכמה לו" ובמקום לקנות מוצר מוגמר שעולה הון, קנינו שתי חבילות צמר - אחת כחולה והשניה ירוקה. כך גם הרווחנו סיור קצר בחנות המפעל של המותג הותיק Álafoss, עליו כתבנו ביומן ביום ה- 88 למסע. את הצמר ייעדנו לסוודר שתסרוג הסבתא לעתיד לנכדתה הראשונה שבילתה באותם חודשים עוד ברחם אמה, אחותי הגדולה. מתוכננים, כבר אמרנו? איסלנד היא מעצמת צמר וסריגה. החורף שם ארוך וקשה ובגדי צמר הם מוצר נדרש, שכן ידוע הוא שצמר טבעי מחמם להפליא, וזה עוד לפני שדיברנו על יופיו. וכמובן, בל נשכח כי באי יש יותר כבשים מבני אדם... אם תהיתם מה עלה בגורלן של שתי חבילות הצמר – אז הסוודר נסרג למופת על ידי אמי, בדיוק כפי שתכננו. מה שלא נלקח בחשבון בעת הטיול הוא שכמות הצמר לא תספיק לסוודר הקטנטן, ולפיכך הוסיפה הסבתא היצירתית צמר נוסף בגוון אפור והאילתור יצא מושלם. הסוודר, יש לציין, שימש לפחות שלושה נכדים ברצף... והוא עדיין נראה חדש גם היום, כאילו לא נלבש מעולם. קופסת פח - הולנד חיבתי לוינטג' היא סוד גלוי, ואוסף קופסאות הפח שלי עולה על גדותיו ומציץ אלי מכל פינה בבית. ובכל זאת, לא התאפקתי. בביקורי האחרון באמסטרדם, פירגנתי לעצמי חצי יום טיול מחוץ לעיר בחברתה של רחלי מ"רק-עתיק", המתגוררת בהולנד ומובילה שם סיורי וינטג'. כתבתי על יום הטיול הזה כאן. ביום הגשום שנחת עלינו, הסתובבנו בין האנגרים של וינטג' הולנדי נהדר לבין בתי קפה מדליקים. העיניים רכשו שלל מזכרות, אבל גודל המזוודה איפשר רק אחת. קופסת הפח הזו היא האחת שבחרתי ואני אוהבת אותה מאד. יחד עם זאת, באחד ההאנגרים נחה עיני על הדפס של איור בוטאני ממוסגר. לא אלאה כאן בכל הפרטים, אך לאחר שלא קניתי חשתי חרטה עמוקה. הודעת SMS בהולה שלחה את רחלי בחזרה לחנות לרכוש עבורי את האוצר, שעשה את דרכו לישראל וממתין לי אי שם במרכז הארץ כבר מספר חודשים. אני חושבת שכשיסתיים עידן הקורונה, זה יהיה סוף סוף זמן טוב לנסוע לאסוף אותו משם, לא? מגנטים של מגדל אייפל ושער הניצחון - פריז טיולי המשותפים עם ביתי כבר הפכו למסורת רבת שנים, אבל הטיול לפריז – עליו כתבתי כאן – היה יריית הפתיחה. היה זה טיול בת מצווה אליו יצאתי בחשש גדול, שכן גודל האחריות – על הנערה, אך גם על עצמי – הדירה שינה מעיני. ואכן, הטיול הזה התאפיין בהרבה אילתורים ורגעים של חוסר וודאות שעוררו דאגה. כך למשל התקשינו באיתור הכניסה לדירה וללא עזרתו האדיבה של נהג המונית שלקח אותנו באישון לילה משדה התעופה, כנראה עד היום היינו מנסות להקיש את קוד הכניסה באינטרקום הלא נכון; על אחד הגשרים הרבים שעל הסיין ניסו לכייס אותנו, ורק תושיה שצנחה עלי משום מקום הובילה אותנו לברוח מהמקום; ואל חלק מהמקומות בהם תכננו לבקר הגענו ומצאנו אותם סגורים ונאלצנו לחשב מסלול מחדש. על כל פנים, דווקא החוויות הללו ביחד עם המון חוויות נוספות, הפכו ברבות השנים לסיפורי הקאלט של הטיול הזה ולזכרונות היפים שנשארו לנו מעיר האורות. והמגנטים? אותם אני מודה לבושתי כי אינני זוכרת היכן רכשנו. נכנסו ובאנו בכל כך הרבה חנויות – בכל זאת אם ומתבגרת... – שכיום קשה לי לשחזר. אבל הם איתנו, מקשטים בצבעוניותם את המקרר, ומזכירים לי את הטיול הראשון שלנו בהרכב המיוחד והאהוב הזה. סחרחרת אווירונים - בודפשט כמו הטיול לפריז, גם הטיול לבודפשט עליו כתבתי כאן, הוא אחד מהטיולים אליהם יצאנו בהרכב אם-בת. כאן כבר היינו מנוסות יותר והגברת הצעירה גדלה והפכה לפרטנרית אמיתית. בשיטוטינו הרבים לאורך ואצי אוצה התרשמתי במיוחד מצעצועי הפח בסגנון רטרו. למרות שידעתי שלא מדובר בדבר האמיתי, והם כולם חדשים מהניילונים, התאהבתי בהם. כשנדרשתי לבחור הגיעו לקו הגמר סחרחרת האווירונים וקופת חיסכון עם כלב שמוציא לשון. קופה כזו בדיוק היתה לאחי הצעיר בילדותו וכגרופי של נוסטלגיה - ליבי יצא אליה. התלבטתי והתלבטתי ובסופו של דבר השארתי את העבר מאחורי ובחרתי בסחרחרת האווירונים הצבעונית והשמחה, שמזכירה לי את מה שאני אוהבת באמת – לטוס לטייל בעולם. אני מאחלת לכולנו שימי הקורונה יעברו ביעף ונוכל כולנו לעלות על סחרחרת האווירונים ולהגיע למקומות רחוקים ומרתקים. שנחזור משם עם חוויות, הרפתקאות וזכרונות נפלאים שימלאו את חיינו וגם את בלוגנו... אם גם אתם שומרים מזכרות שהבאתם איתכם מטיוליכם בעולם - אשמח אם תספרו לי עליהן כאן למטה בתגובות. יש להן בטוח ערך רגשי עבורכם, ובמיוחד בימים טרופים אלה. לי יש בבית עוד המון מזכרות שלא הספקתי לספר עליהן כאן, אז אולי נארגן לנו מלאי וירטואלי של מזכרות מרחבי העולם שימלא בינתיים את מגירות החלומות והתכניות שלנו עד יעבור זעם. מוזמנים להרשם כמנויים בקוביית ההרשמה לבלוג, כאן בתחתית הפוסט. מנויי הבלוג מקבלים ראשונים את הפוסטים ואת מסלולי הטיול להורדה והדפסה שאני מפרסמת, ואני תמיד שמחה לשמור על קשר. תהיו בריאים ושמרו על עצמכם! #מזכרות #חנותמזכרות #זכרונותמטיולים #החייםעצמם

לא קורה לי הרבה שאני חוזרת למקום שכבר ביקרתי בו בחו"ל. החיים קצרים ואני רוצה להספיק ולראות עוד ועוד מקומות חדשים. ובכל זאת – כאשר כתבתי על טיול בוינה בפעם הקודמת שחזרתי ממנה, נתתי לפוסט את הכותרת: "באביב את תשובי חזרה". מסתבר שהיתה זו נבואה שכמעט הגשימה את עצמה. כי איך אפשר לסרב לחופשה חורפית קצרה בוינה כאשר כרטיסי הטיסה נמכרים בעלות מינימלית - גם אם האביב טרם הגיע? הורידו מכאן מסלול טיול בוינה שלא תבינו לא נכון - אני עדיין משתוקקת לראות את השטאדפארק במלא תפארתו האביבית הירוקה והפורחת, ויחד עם זאת, היתה זו חופשה נהדרת, ועליה אני רוצה לספר כאן. לרציניים בלבד: Austria Trend Hotel Europa Wien הוא מלון נחמד הממוקם ממש בצנטרום של הפיילה - במרחק הליכה מכל המקומות המעניינים בעיר, ודקות הליכה מתחנת מטרו. צוות המלון אדיב ומחייך ומלא בנכונות לסייע בכל שאלה. החדר בסיסי ונקי וכולל את כל מה שצריך בשביל לישון טוב. ארוחת הבוקר מגוונת ומלאה מטעמים, מלווה במוסיקת מעליות - טרנד שחשבתי שכבר חלף מן העולם. היו לנו יומיים וחצי חורפיים בעיר, שקיבלה אותנו בשלג רך שצנח עלינו מהשמים וצבע הכל בלבן. חווינו הרבה רגעים מעניינים ומרגשים וכמובן טעימים להפליא - בכל זאת וינה... ביקרנו במוזיאונים, פקדנו מסעדות ובתי קפה, שוטטנו ברחובות הצוננים ואפילו הספקנו לקפוץ לנאשמרקט הצבעוני והשמח. הנה כמה המלצות מה לעשות בוינה - למי שזמנו קצר, עונתו חורפית וביקר כבר בעיר בעבר. מוזיאונים מוזיאון הונדרטוואסר - Kunst Haus Wien – Hundertwasser Museum זה אחד מהמקומות שריגשו אותי מאד בביקורי הקודם בעיר. לכן ברור היה לי שאני חוזרת אליו. לתערוכת הקבע המפעימה התלוותה הפעם גם תערוכת צילומים שסקרנה אותי. כבר סיבה טובה לחזור. בכניסה למוזיאון שמחתי לפגוש שוב את הרצפות המשופעות, העצים החודרים את החלונות וכמובן את השירותים המעוצבים ברוח יצירותיו של הונדרטוואסר. פרידנסרייך הונדרטוואסר היה אמן רב תחומי ואיש אשכולות בעל רעיונות מקוריים, ואפילו מהפכניים. במרכז עבודותיו עמדו הטבע, הקו הלא-ישר, צבעוניות ואינדיבידואליות. תערוכת הקבע מציגה חלק מעבודותיו ומתחקה אחר חייו ותחומי העניין בהם עסק – אדריכלות, עיצוב וכמובן ציור. אפשר לבלות דקות ארוכות מול יצירותיו מלאות הקווים המסתלסלים והצבעים, וללמוד הרבה מאישיותו ורעיונותיו המעניינים. כחובבת הז'אנר של צילום רחוב, שמחתי לגלות שבמסגרת התערוכות המתחלפות מוצגת כעת התערוכה STREET.LIFE.PHOTOGRAPHY. מדובר בתערוכה המקיפה 7 עשורים של צילום רחוב, ועוקבת אחר התפתחות הז'אנר החל משנות השלושים של המאה הקודמת ועד היום. מגוון רחב של אמנים מציג יצירות הנוגעות בסביבה האנושית העירונית וב"חיי הרחוב" מאספקטים רבים כמו תחבורה ציבורית, אנונימיות וניכור, מראות סוריאליסטיים או משעשעים וכדומה. מרתק לראות את הפוקוס השונה שכל צלם מדגיש בעבודותיו, את תפיסת הרגע – שהיא כל כך משמעותית בצילום רחוב, וכמובן את השימוש המקצועי באור הטבעי שהוא כחומר ביד היוצר. לרציניים בלבד: כרטיס הכניסה למוזיאון כולל כניסה לתערוכת הקבע בלבד. הכניסה לתערוכה המתחלפת, המוצגת בקומה השלישית והאחרונה, בתשלום נוסף. המוזיאון לאמנות שימושית – MAK Museum Wien המושג "אמנות שימושית" תמיד מפתיע אותי. כשאני חושבת על אמנות אני יכולה לדמיין משהו נשגב, יפה, מעניין, ואף כלי להעברת מסר. "שימושי" הוא לא אחד מהתארים שהייתי קושרת לאמנות. מטרתה של האמנות השימושית לעצב ולקשט אובייקטים יומיומיים, בכדי ליפות אותם. ערים רבות מתהדרות במוזיאונים לאמנות שימושית, והפעם החלטתי שזו הזדמנות טובה לנסות לעמוד על טיבו של הצירוף המוזר. נתחיל ממבנה המוזיאון, שהוא יצירה בפני עצמה. מדובר במבנה קלאסי מרשים מהמאה ה- 19 עם חלל מרכזי פתוח שמסביבו חדרים סדורים לאורך מסדרונות מקושתים. עמדתי דקות ארוכות ובהיתי בחלל העצום והיפה הזה. במקום תערוכת קבע הכוללת רהיטים, כלי זכוכית וכסף, טקסטיל, שטיחים עתיקים ועוד. בנוסף, תערוכות מתחלפות המתמקדות בדרך כלל בעיצוב מודרני ועכשווי. את מרבית זמננו במוזיאון הקדשנו לתערוכה Bentwood and Beyond, שהוקמה לציון 200 שנה לחברת הריהוט Thonet. באמצע המאה ה- 19 הגיע מייקל טונט לוינה ושם הקים את אימפריית הרהיטים שלו. כיסא מספר 14 שפיתח הפך לא רק לרהיט הנמכר בעולם, אלא גם לקלאסיקה עיצובית שעד היום משפיעה על התפתחות טכנולוגיית בניית הכסאות ועיצובם. התערוכה מציגה את המרכזיותה של חברת טונט בעיצוב ריהוט מודרני, ונוגעת בהיסטוריה של החברה, בשלבי ההתפתחות הטכנולוגית והעבודה עם העץ (Bentwood), וכן במעברים בין ייצור אמנותי לייצור סדרות תעשייתיות. בדיוק כמו הכיסא עצמו - עיצוב התערוכה פשוט מחד, ומרשים מאידך. המבקר עובר ב"שביל" מתפתל המדמה את כיפוף העץ המפורסם של חברת טונט. המסלול מתקדם עם השנים ומציג את מגוון הכסאות וסיפוריהם. מעניין לראות את ההקבלות הטיפולוגיות שהיוו מקורות השראה לטונט בייצור הריהוט, וכן מעצבים עכשוויים השואבים השראה מהחברה ועוסקים בריהוט מכופף מנקודת מבט אמנותית. בימים אלה מוצגות ב- MAK תערוכות נוספות, עליהן רק רפרפנו. אציין את תערוכת ההדפסים היפניים העכשוויים Kuniyoshi + | Ukiyoenow, שתהיה פתוחה גם היא עד 16 בפברואר 2020. התערוכה עוסקת בנושאים מעולם הבידור העכשווי, כמו ספורט ומוסיקה, תוך איזכורים של אלמנטים חזותיים המאפיינים את הדפס העץ היפני המסורתי. לטעמי תערוכה שראויה ליותר זמן ותשומת לב ממה שאני הצלחתי להקדיש לה. לרציניים בלבד: מומלץ להכנס למסעדת המוזיאון ולהחליף כוחות בין תערוכה לתערוכה. אנחנו הסתפקנו בקפה קטן, למרות שהתפריט נראה מבטיח. מדובר במקום די מבוקש וכדאי להזמין מקום מראש. אלברטינה - Albertina אני זוכרת את עצמי בבית הספר, תלמידה משועממת שבעיקר בילתה מחוץ לכותלי הכיתה, יושבת מרותקת בשיעור "ספרות ואמנות" שהעבירו ברוב חן פרופ' זיוה בן פורת וזוהר גת. הקונספט של שיעור מולטי-דיסציפלינרי (שהיה חדשני ביותר לשנות ה- 80) בשני תחומים שאהבתי - טבע בי את חותמו. עד כדי כך, שאני יכולה לשלוף ממגירות הזכרון פרטי פרטים של יצירות בתחומים השונים, לרבות שמות אמנים, זרמים אמנותיים וניתוחים ופירושים לעבודות השונות. בשל כך כנראה הייתי כל כך נרגשת מהתערוכה במוזיאון אלברטינה. בתערוכה Munch Chagall Picasso מאוסף הרברט באטלינר מוצגות יצירות מופת של האמנים הנזכרים בשם התערוכה, אך לא רק. הרגשתי שאני מהלכת במעין "קיצור תולדות הזמן" שנע בין אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, קוביזם, סוריאליזם ועוד איזמים שונים ומשונים. חוויה שהחזירה לי באחת את השיעור ההוא, הכמעט יחיד (מלבד תפירה וגרפיקה) שחיכיתי לו בימיי בית הספר. התהלכתי מוקסמת בין היצירות המוכרות והפחות מוכרות, מזהה ללא כל קושי, למרות 30 השנה שחלפו מאז, כל מריחת צבע וגוון, ופשוט חוויתי את התערוכה הזו לאורך ולרוחב ובעיקר לעומק. לא פלא שאחרי החוויה הרגשית המטלטלת התקשיתי מעט להכיל את יתר התערוכות שהוצגו במקביל במוזיאון. ובכל זאת, במשך כמאה שנה שימש בניין המוזיאון של ימינו כמשכנם של הארכי-דוכסים מבית הבסבורג. בקומה העליונה ממוקמים כ- 20 חדרי הסבה אימפריאליים מפוארים ששוחזרו בקפידה. בהחלט תצוגה נאה עם הסברים מעניינים על חיי ותככי משפחות האצולה והמלוכה האוסטריות. מסעדות ובתי קפה קפה לנדמן - Cafe Landtmann אין ספק שבתי הקפה סטנרל, דמל ולנדמן הם השילוש הקדוש של בתי הקפה בוינה. אמרו לנו שאנחנו חייבים, שאין מצב שאנחנו חוזרים בלי לפקוד אותם, נתנו המלצות ספציפיות על עוגות ומטעמים... אבל המלצות לחוד ומציאות לחוד. כדי שלא נחשד כעצלנים, רק אומר שבסנטרל ובדמל חלפנו מספר פעמים ותמיד היה שם תור בלתי מסתיים. עם כל הכבוד, ויש כבוד, אני לא עומדת בתור בשביל עוגה... וכך, הגענו לקפה לנדמן ונמצא עבורנו שולחן במרפסת הנהדרת, המשדרת אווירה קלילה יותר מהמראה הכבד והוינאי שבפנים. סיפורו של בית הקפה מתחיל ב- 1873, כאשר פתח אותו פרנץ לנדמן. מאז נמכר המקום ועבר מיד ליד פעמים רבות. בשנות ה- 70 יועד המבנה להפוך לבנק. משפחת קורטפלד ששמעה על כך רכשה את הנכס ולמעשה הצילה את בית הקפה מהגורל שנגזר עליו. בהמשך הוא שופץ והותאם לדרישות המודרניות, אך שמו וכן צביונו כבית קפה וינאי קלאסי ואלגנטי, אחד הטובים בעיר, נשמר עד היום. עד כאן תקציר העלילה. מבחינתנו, בשלב הזה של הטיול, אחרי האכזבות שספגנו פעם אחר פעם בסנטרל ובדמל – הלכנו על הטופ שבטופ – מחבת קייזרשמארן, עוגת ערמונים וכמובן קפה. היה מושלם. כתובת: Universitätsring 4 קפה אאידה - Aida נכון, זה לא לנדמן (וכנראה גם לא דמל או סנטרל), ועדיין – למי שלא רוצה לעמוד בתור אבל כן רוצה קפה ועוגה מצויינים במחירים סבירים - אאידה מספקת את הסחורה. מדובר ברשת בתי קפה שנפתחה במאה הקודמת כעסק משפחתי לעוגות, והיום אפשר למצוא סניף בכל פינת רחוב בעיר. חפשו את הלוגו המסתלסל הוורוד. בביקורנו הנוכחי שוב נהניתי מהמבחר הטעים. הרשת עדיין מפתיעה לטובה ואני ממליצה בחום. כתובת: רשימת סניפים ווגיז - Veggiezz כל מסעדה שמכבדת את עצמה, מגישה כיום גם מנות לאלו שבשר אינו לחם חוקם. יחד עם זאת, לאור צמחונותנו, כשאנחנו נוסעים למקום חדש אני תמיד מחפשת אחר מסעדות מעניינות מהז'אנר. כך גיליתי לדוגמא את המסעדות המעולות בפראג, בטאלין ובמקומות נוספים. ווגיז היא רשת מסעדות טבעוניות, שניים מסניפיה נמצאים בוינה. מוגשות בה מנות המיוצרות ממרכיבים אורגניים, בהן כריכים, סלטים, מרקים, המבורגר, מנות פסטה, קדירות טבעוניות ופינוקים מתוקים ביתיים. פתחנו במרקים והמשכנו בהמבורגר טבעוני וקדרה טבעונית. המנות היו טעימות וגדולות מאד, השירות מהיר, צעיר ומחייך ולדעתי המסעדה מספקת תמורה נהדרת לכסף. כתובת: Opernring 6. סניף נוסף נמצא בכתובת: Salzgries 9 דניאלי - Danieli דניאלי היא מסעדה איטלקית קלאסית, על כל המשתמע מכך – הן מבחינת העיצוב, המלצרים המבוגרים עם השירות התיאטרלי-משהו וכמובן המנות המוצעות לסועדים. הגענו אליה אחרי השחיתות בקפה לנדמן, כך שלא היינו כל כך להוטים למשהו כבד ולכן לא אוכל לתת המלצה גורפת. אכלנו מרק וחלקנו בינינו פיצה צמחונית שנאפתה בתנור לבנים והיתה גדולה וטעימה. שווה להגיע על בטן פחות מלאה ולתת צ'אנס גם למנות האחרות. כתובת: Himmelpfortgasse 3 אז מה המסקנות שלי מפעם שניה קצרצרה בוינה? כמו כל עיר ענקית, העיר היא בלתי נגמרת, אין בעיה למצוא מה לעשות בוינה ותמיד אפשר לחזור אליה לעוד מוזיאון שעוד לא הייתי בו, או תערוכה מעניינת שנפתחה. שלא לדבר על בתי הקפה סנטרל ודמל שהותירו אצלי חור בלב ורק בשבילם אני חייבת לשוב. וכמובן - שיטוט ברחובות היפים שתמיד מזמן חוויות מעניינות ורגעים אנושיים מיוחדים שאני אוהבת לצלם. כתבתי על רגעים כאלה כאן. היו לי הפעם פחות מדי רגעי שיטוט וצילום, שחסרו לי מאד והותירו בי תחושת החמצה קלה. אז כן, בדיעבד הבנתי שהיה לי קצר מדי. לא בגלל ש"כל טיול הוא תמיד קצר מדי" אלא בגלל שזה באמת היה סוג של מחטף שבו לא הצלחתי למצות בזמן הנתון את הרגע. לשהות. להתעכב. לארגן לעצמי את המחשבות ואת החוויות. מסתבר שהמינימום הנדרש בשביל שארגיש שאני ממש בחופשה הוא שלושה ימים. טוב, למדתי משהו חדש על עצמי בגיל 52 וגם זה משהו. על החוויות שלי מטיול 5 ימים בוינה - כתבתי כאן מסלול טיול בוינה להורדה והדפסה - כאן בוינה כיף לטייל בזוג, אבל אפשר גם לטייל לבד. זה מה שעשה יואב גוש מהבלוג "אבא מטייל סולו מוזמנים לשתף אותי בחוויות שלכם מהעיר היפה, ואם טרם הצטרפתם לרשימת התפוצה של הבלוג - זה בדיוק הזמן לעשות זאת דרך קוביית ההרשמה לבלוג. להתראות בטיול הבא... #טיולבוינה #וינהבשלושהימים #מהלעשותבוינה #אורהגזית #חלומותשמורים

איך מספרים סיפור בתמונה כשצילום שלי גורם למישהו לעצור ולהתעכב עליו, אני יודעת שהצלחתי ללכוד רגע אמיתי בתמונה, שהיא תמונה שמספרת סיפור ומעבירה רגש. תמונות מספרות סיפור לעולם יכילו את הרצף הכולל את שלושת הרכיבים - לכידת הרגע על ידי הצלמת, העברת הרגש מהצלמת לצופה, והתעכבות של הצופה על התמונה. כדי שתמונה תהיה משמעותית היא לא חייבת לעמוד בכל "חוקי הצילום", אבל היא חייבת להעביר חוויה, רעיון, או לספר סיפור המעורר את המחשבה, הדמיון והרגש. אני אוהבת לספר סיפורים. חלקם במילים, אחרים בתמונות, ויש סיפורים בהם אני משלבת גם וגם. תמונה היא כלי המאפשר לי לספר סיפור עקבי שעושה סדר בבלאגן הויזואלי. הפעם אדבר קצת על הדברים שעוזרים לי לספר סיפור דרך דימוי ויזואלי, כך שגם מי שלא חווה ביחד איתי את המתרחש ברגע הצילום - יוכל לטעום משהו ממה שביקשתי לבטא בתמונה. סיפור בתמונה יכול להיות מנוסח באינספור אופנים, ונתון לאינספור פרשנויות. במעשה הצילום אני מביאה את הפן האישי שלי, כצלמת, יוצרת ומספרת סיפורים. אולם ברגע ששחררתי תמונה לאוויר העולם, הפרשנות היא על אחריות הצופה בלבד. כל דימוי יכול להתפרש אצל אנשים שונים באופנים מגוונים, ולעיתים אף מפתיעים ורחוקים אלפי שנות אור ממה שהתכוונתי מלכתחילה. יש לי אפילו כמה סיפורים ממש מצחיקים על העניין הזה. אולי פעם אכתוב עליהם בפוסט נפרד. הנה כמה דברים שמצאתי שעוזרים לי לספר סיפור בתמונה: לפקוח עיניים הסביבה שלנו מלאה בהתרחשויות ובדרמות קטנות. ביום-יום קשה לפעמים לעצור ולשים אליהן לב, אבל עם קצת מודעות כל החושים מתחדדים וזה הזמן לתפוס רגעים קטנים שמספרים (אולי) סיפור גדול. תחשבו כמה סיפורים אנחנו מפספסים בגלל העיניים הנעוצות תדיר במסך הטלפון. מאז המצאת הטכנולוגיה הזו אני מרגישה שהלכו לנו רגעי השיעמום והבהייה שפעם גלגלו לפתחינו כל כך הרבה סיפורים נפלאים. אני משתדלת להיות פתוחה וערנית לסביבה. לשים לב למחוות גוף קטנות כמו קשר עין בין שני אנשים, מבט עם הבעה מיוחדת, סיטואציות מצחיקות או יוצאות דופן, מחוות גוף כמו יד מושטת או רגליים משוכלות... עם הזמן, גם אתם תגלו שהכל הכל שם, ממש מתחת לאף - רק צריך להרים מבט ולחפש. לרציניים בלבד: בפעם הבאה שאתם הולכים למכולת, נוסעים באוטובוס לרופא, או יושבים בתור בבנק – שימו את הנייד בתיק והתבוננו מסביב. תופתעו לגלות כמה סיפורים טובים מתגלגלים מסביבכם ורק ממתינים שתרימו את הכפפה. לתכנן (עד כמה שניתן) כדאי ומומלץ להבין מעט (או הרבה) בחוקי הצילום ובשפה הצילומית, ולהכיר מושגים כמו קומפוזיציה, פרספקטיבה וכמובן אור! כל אלה עוזרים מאד לתכנן את הפריים, להוציא ממנו את המיטב, ולקחת החלטות חשובות כמו – איזו אווירה רוצים שהצילום ישדר, מהו הרגע "הנכון" להקליק, מה ישאר בתוך הפריים ולא פחות חשוב - מה לא יכלל בו. החלטות שיתרמו, ולמעשה יעצבו, את "עלילת הסיפור" שלכם. לעיתים סיפורים מתרחשים מאד מאד מהר ובאופן בלתי צפוי. סיטואציות כאלה לא מאפשרות לי תכנון חכם ואני פשוט מרימה את המצלמה ומקליקה (אם הספקתי). תמונות, גם אם לא תוכננו פרט לפרט, יכולות להיות מצויינות ולספר סיפור מעניין. אז אם לא מספיקים לתכנן וקלטתם סיטואציה מעניינת - שווה לנסות ולצלם. תמיד תוכלו אחר כך להחליט שהצילום אינו טוב דיו ולמחוק או לגנוז אותו. אבל אם זה הצליח – תזכו בסיפור נהדר נוסף. לרציניים בלבד: כשמספר התמונות מוגבל וצריך לחשב כל קליק, הצילומים בהכרח יהיו מתוכננים ויצאו טובים ומעניינים יותר. בטיול הבא הקציבו לעצמכם מספר מוגבל של תמונות ליום. אפשר 24 או 36, כמו בסרטי הפילם של פעם. זוהי המכסה שלכם לאותו היום ואסור לכם לעבור אותה! תופתעו לגלות שאחוזי התמונות המוצלחות שלכם יעלו פלאים. להשאיר חלק מהסיפור מחוץ למסגרת המסגרת מקפיאה רגע, אבל כל סיפור גולש הרי גם מחוץ למסגרת במובן מסויים. לפעמים אני אוהבת להותיר בתוך המסגרת רק רמזים, חלקים בודדים מהסיפור, ונותנת לצופה לדמיין את סיפור המעטפת. כאשר משאירים חלקים משמעותיים מהסיפור מחוץ לפריים, זה בהכרח מעורר את המחשבה ונותן מרחב וחופש גדול יותר לדמיון. במקום לשים סימן קריאה, החלקים החסרים הופכים את התמונה לסיפור עם סוף פתוח ומותירים הרבה סימני שאלה. לצלם מנקודת מבט אישית לכמה תמונות כאלה, או דומות, של הקולוסיאום נחשף לדעתכם האדם הממוצע בימי חייו? כנראה שהרבה מאד! על עוד תמונה של אתר כל כך מפורסם שראינו כבר במליון וורסיות אף אחד לא יתעכב כנראה, לא יעשה וואו, ובטוח לא יזכור... יחד עם זאת, אני לא אומרת – אל תצלמו! – צלמו, אבל שמרו את התמונה לעצמכם. גיליתי שכאשר אני מסתכלת על נושאים "רגילים" בצורה שונה, אני מוצאת בהם עניין מחודש. ישנן לפחות שתי דרכים שעוזרות לי בזה: הראשונה - להכניס טוויסט אישי בעלילה. תפנית קלה בתמונת הקולוסאום, יוצרת עניין מחודש באותו אתר עצמו ומספרת סיפור אישי. גם מי שאינו בקיא בפרטי סיפור הטיול שלנו יכול להבין מהתמונה שמדובר בטיול משפחתי, שהיה יום כנראה די מתיש, ושלמרות האלמנט האלמותי ברקע, הדבר היחיד שהילד הזה רוצה כרגע זה לחזור למזגן במלון, ואם זה לא - אז לפחות שיקנו לו ארטיק. בקיץ האחרון טירקנו בהרי הרילה. אחד האתגרים בטרק היה הטיפוס לפסגת ההר הגבוה בבולגריה - המוסלה. לפני החלק האחרון בטיפוס צילמתי תמונה, ובה השביל המטפס בהר ובתחתיתו בן זוגי. מנקודת מבטי, ההחלטה להכניס את הדמות אל תוך התמונה ולא להסתפק בתמונת נוף – עושה את הסיפור. הדמות גורמת לתמונה לספר סיפור של התכוננות לפני אתגר, של קטנות האדם אל מול הטבע, ואולי אפילו מצליחה להעביר משהו מהחשש שלי לפני תחילת העליה. אופציה אחרת ליצור עניין בתמונה היא צילום מזווית ראיה לא שגרתית, או לא צפויה. נקודת מבט "לא טבעית" עשויה להפוך את הצילום למרתק. הוצאה של המתבונן, ולעיתים קרובות גם של הצלם, מאזור הנוחות מחייבת עצירה, הרהור, ניסיון להבין מה בדיוק קורה כאן. מודה שאני פחות מתחברת לטכניקה הזו. להשתמש באור אור הוא הכלי המשמעותי ביותר בצילום בכלל, ובאופי הסיפור שישתקף בתמונה בפרט. האור מכתיב את האווירה בתמונה, נותן את הדגשים במקומות המאד מסויימים, מוסיף או גורע פרטים ויכול להעיף את התמונה לגבהים או להרוס אותה. התיאור המילולי של התמונה הבאה יכול להיות "חדר מיטות", אבל תיאור כזה חוטא לצילום ומפספס את הפואנטה, כי בתמונה הזו יש סיפור. מה עושה את החדר הזה למשהו שהוא יותר משתי המילים "חדר מיטות"? התשובה היא – האור! האור החודר דרך החלון יוצר את האווירה המיוחדת וגורם לתמונה להיות הרבה יותר מסך חלקיה. הוא יוצר תמונה מורכבת ומרובדת עם עומקים שלוקחים את המתבונן רחוק על כנפי הדמיון לפרשנויות שונות ומשונות. את זוג התמונות הבאות צילמתי בהפרש של 15 דקות זו מזו, ממרפסת בקתה בטרק סובב מון בלאן. הראשונה צולמה לפני שהפציעו קרני השמש הראשונות, והיא מאופיינת בגווני כחול שיוצרים שקט ויזואלי. לעומתה, התמונה השניה נראית שונה לחלוטין. יש בה דרמה ועומק שיוצר האור. קרני השמש שהחלו לעלות, נופלות על פסגת ההר הנראית למרחוק ומדגישות אותה. צבעי השמים הורדרדים-כתומים מנוגדים לצבעי הקרקע והעננים ש"נשארים בצל". לרציניים בלבד: בחרו נושא ונסו לצלם אותו בשעות שונות של היום ובעונות שנה מתחלפות. זה יכול להיות הנוף הנשקף מהחלון שלכם, פינה מסויימת בבית, או כל נושא אחר שתבחרו. אם תעקבו ותבחנו את הישתנות האור על פני היממה והעונות, תוכלו להעריך עד כמה גדולה השפעתו על הצילומים שלכם. למיין ולסנן תמונות האם עלינו להיות ביקורתיים כלפי התמונות שאנחנו מפרסמים? לתפיסתי – כן, בהחלט! בעידן הדיגיטלי אנחנו יורים ללא אבחנה, מקליקים ומקליקים. מעבר לכך שמצטברות אצלנו כמויות אדירות של תמונות, נודה על האמת שהרבה מהן סתמיות. היכולת לסנן תמונות היא חלק משמעותי בסיפור שאני רוצה להעביר בתמונה, או בסדרת תמונות. מלאכת המיון של התמונות מתחילה עוד לפני שלב הצילום, בשלב התכנון - עליו דיברתי למעלה. לעניות דעתי, לכל לחיצה צריכה להיות סיבה או מטרה. כאשר יש מטרה לכל פריים, בהכרח נייצר פחות תמונות, התמונות שיצאו תחת ידינו יהיו הרבה יותר טובות ויביאו סיפורים בעלי משמעות. אני מבינה את הצורך לשתף את כולם בכלללל מה שקרה לנו היום - ובכל זאת - לאחר מעשה, חלק מתפקידי כצלמת הוא לסנן, למיין ולברור את התמונות האיכותיות ביותר, ולבחור את אלו המשרתות באופן המייטבי ביותר את הסיפור אותו רציתי לספר. לרציניים בלבד: תרגיל באיפוק – אתם בטיול? מעולה! נסו לפרסם תמונה אחת בלבד ביום ברשת החברתית. חישבו טוב טוב ובחרו תמונה אחת שתעביר סיפור אחד, חוויה משמעותית אחת ששבתה את ליבכם באותו היום ותרצו לחלוק עם שאר העולם ואשתו. ציוד צילום וטכניקה האם יש חשיבות לציוד ולסוג המצלמה ליצירת תמונה שמספרת סיפור טוב? בסוגיה זו קיימות כל מיני דעות. אני חושבת שהתשובה היא, כמו שידידנו שמעון פרס היה אומר: 'כן ולא'. מצד אחד, אין לי ספק שציוד איכותי מקפיץ ומשדרג את הצילום, ותומך ביכולת להגיע לתוצאה טובה. מצד שני, מסכימה מאד עם האמירה שצילום טוב אינו תלוי בסוג המצלמה שמחזיקים ביד, אלא בצלם שנמצא מאחוריה. קרי, מי שיודע לספר סיפור טוב בתמונה, אזי גם סמארטפון יעשה את העבודה, ואיכות הצילום תיסלח לו. לרציניים בלבד: ציוד צילום הוא דבר יקר מאד וכדאי לרכוש אותו רק אם הוא משרת את המטרה שלכם. מהי המטרה שלכם? את זה תגלו אם תדעו מהו השימוש שאתם מתכוונים לעשות בתמונות (לשיתוף ברשתות החברתיות? להדפסה [באיזה גודל]? למכירה? לתערוכה? לפרסום במגזין?) התשובה תסייע להחליט מהם האמצעים שנכונים לכל אחת ואחד. לספר את הסיפור שלכם הטיפ הכי חשוב אולי שאני יכולה לתת הוא – לספר את הסיפור שלכם! בהקשר זה, לא חשוב מהו הנושא שבחרתם לצלם, אלא עד כמה אתם מתחברים אליו ומתעניינים בו. אם תצלמו נושא שאתם באמת אוהבים ומחוברים אליו רגשית, לא תתקשו לתרגם את הסיפור שלו לתמונה. אל תנסו לשכפל אחרים (גם אם נראה לכם שעלו על נוסחה מצליחה), לנהות אחרי טרנדים או להיות כמו כולם. מצאו את נקודת המבט הייחודית שלכם על העולם, חפשו את האור והזווית היחודיים, ונסו להעביר כמה שיותר רגש - שהוא הבסיס להכל. בהצלחה! חלקתי אתכם טיפים שמצאתי שעוזרים לי לספר סיפור בתמונה. כולם בגדר המלצה בלבד ובטח שאף אחד מהם אינו "חובה". יש המון דברים נוספים שיכולים "לעבוד" ולסייע במלאכת הסיפור. אם יש לכם המלצות שכאלה, אשמח אם תחלקו איתי, ואולי אף אכניס כמה מהן לפוסט, למען הכלל. מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי ההמלצות וסיפורי הטיול שלי. אם עוד לא נרשמתם לרשימת התפוצה, אפשר לעשות זאת בקלות ובמהירות בקוביית ההרשמה לבלוג. תודה שקראתם ומקווה שנתרמתם מהרעיונות שהעליתי בפוסט הזה. #סיפורבתמונות #טיפיםלצילום #איךלספרסיפורבתמונה #סיפורמצולם

למרות שנראתה בו תכונה פה ושם, המבנה העצום היה ריק כמעט לגמרי. בשעה זו של היום כבר הכל היה אמור לעמוד דום ולהיות מוכן לקראת המבקרים הרבים שהיו אמורים להגיע לסופ"ש של אירועי בתים מבפנים. אבל כאן עדיין לא... 'קצב חיפה' אני אומרת לעצמי בלב ומחייכת כשהנשימה נעתקת עם הכניסה למבנה שוק תלפיות. אור יום רך בוקע ממאות החלונות המנופצים הסובבים בחצאי מעגלים שהולכים ומטפסים מעלה מעלה. אני מתקשה להחליט לאן להביט קודם, לאיזה חלל להיכנס, מפחדת להחסיר ולו פסיק מהמקום מעורר ההוד הזה. השורות האלה נכתבות עוד לפני שיבש הדיו על דפי האירועים שהיו בחיפה. סוף שבוע בו איחדו כוחות "בתים מבפנים" ו"באוהאוס חברתי". עדיין ניתן לחוש את ההתרגשות, את הלב המלא עד גדותיו, את השמחה והתקווה, העניין והיופי שסבב אותי מכל העברים. והשורה הזו, 'יש ימים בהם האושר מפעם פתאום', מתוך השיר "התעוררות" של שם טוב לוי, לא הפסיקה להתנגן לי בראש. מבנה שוק תלפיות, על 6 קומותיו, מהווה אבן דרך בתולדות האדריכלות בסגנון הבינלאומי בארץ. הוא הוקם ביוזמתו של ועד הדר הכרמל, ובתכנונו של האדריכל משה גרסטל ב- 1940. עם השנים ננטש ונזנח, אך לכבוד אירועי סוף השבוע פונו ההריסות והוא נוקה ונפתח לשלושה ימים - בהם תפסה את מקום הירקות, הפירות והדגים תערוכת האמנות "באהבתנו גוף הפך מקום". השילוב בין אמנות עכשווית לבין בניין היסטורי בעל חשיבות ויופי שלא נעלם ממנו למרות ההזנחה והשנים בהן עמד נטוש – מהפנטת אותי. עדיין ניכרים המחשבה ותשומת הלב שהושקעו בכל פרט בבניין. חלונותיו המנופצים וקירותיו המתקלפים והשבורים לא מצליחים להסתיר את מה שהיה כאן. וכרגיל במקומות שכאלה, הדמיון עובד שעות נוספות ואני פורשת כנפיים... אז מה זה בכלל בתים מבפנים ומהו באוהאוס חברתי? "בתים מבפנים" הוא אירוע ארכיטקטורה שמטרתו לשפוך אור על הסביבה הבנויה ולעודד מעורבות אזרחית בנושא המשפיע על החיים של כולנו. למשך סוף שבוע נפתחים עשרות מבנים לביקורים, סיורים, דיונים ואירועי אמנות. האירועים השנה התמקדו בסיפורי הבניינים בהדר הכרמל, אך לא רק – ולמעשה התפרסו במקומות רבים בעיר ונגעו בנושאים מגוונים. "באוהאוס חברתי" היא חוויה אורבנית-אמנותית המנסה להנכיח את הכוח המעורר הטמון במקום, תוך התבוננות בעקבות העבר, הצפה של קונפליקטים והתייחסות עכשווית למרחב, לשינויים ולעתיד. השנה עמדה החוויה בסימן 100 שנים לבאוהאוס, כאשר חיפה נחשבת לעיר שבה מצוי הריכוז הגבוה ביותר בישראל של מבנים בסגנון הבינלאומי. האירוע כלל תערוכות אמנות, עכשווית והיסטורית, שהתקיימו בחללים אייקוניים ששוקמו ונפתחו במיוחד, אחרי עשרות שנים בהם עמדו נטושים. הקהל הוזמן לשוטט בין תערוכות אמנות, אירועי פרפורמנס, הרצאות, מופעי תרבות ועשרות סיורי בתים מבפנים. הדברים הללו נשמעו לי כמו הבטחה גדולה, ולכן התרגשתי מאד כאשר קיבלתי טלפון עם הזמנה להוביל סיור "בעקבות אמנות הקיר בחיפה" במסגרת סוף השבוע המיוחד הזה. אז גנבתי לי סופ"ש של חו"ל עם עוגן בבית, כמלון זמני-קבוע, ויצאתי לראות, לחוות וללמוד. סיורים כ- 70 סיורים במגוון נושאים מרתקים ומעוררי דיון התקיימו ברחבי העיר. סיורים שנגעו בעבר, תיארו מציאות של כאן ועכשיו ופתחו פתח למחשבה על העתיד - הפנו זרקור למקומות שנקרים על דרכנו יום-יום וגרמו לנו להתעכב לרגע. התכנית היתה עמוסה והבנתי מיד שלא אוכל להספיק הכל, ולמעשה אצטרך לוותר על הרוב. בחרתי סיורים בפינצטה מתוך ההיצע העצום, חלקם התקיימו במקומות נגישים לקהל הרחב גם ביומיום, ואני ממליצה להקדיש זמן ולבקר בהם, גם אם ב"סיור עצמי". קריית הטכניון כמוזיאון לאדריכלות ישראלית – סיור בהובלת עמרי זילכה בשעריו של הטכניון באתי לא מעט, ואף חוויתי אותו יותר לעומק במסגרת הצעידה ב"שביל חיפה", עליו כתבתי כאן. כבר אז הבנתי שאחד הדברים המייחדים את המקום הוא העושר האדריכלי המצוי בו, ולכן שמחתי להצטרף לסיור של עומרי, בעל הבלוג "פינת רחוב", שנדמה לי שהדבר שבאמת מחבר בינינו הוא האהבה המשותפת לעיר שלנו. מאז הקמתו היווה טכניון כר פורה לתכנון של מיטב האדריכלים, מה שהפך אותו לקמפוס מאד ייחודי, הזרוע עשרות מבנים בסגנונות שונים (ולעיתים משונים...). בסיור שמענו על ההיסטוריה האדריכלית, תוך ניתוח מרשים ומלמד שנגע בסגנונות וברעיונות שהובילו לתכנון כל אחד מהמבנים שנקרו בדרכנו. ביקרנו בבית הכנסת אוהל אהרון, מבנה צנוע ווירטואוזי בו זמנית, אותו תכנן בשנת 1969 האדריכל אהרון קשטן. נכנסנו גם למבנה המוזר של מעבדות דנציגר המשמש כמעבדות הפקולטה להנדסת מכונות. המבנה החדשני, החריג והשנוי במחלוקת תוכנן על ידי אלפרד נוימן וצבי הקר, ובנייתו הושלמה בשנת 1967. סביב תכנונו, בנייתו וחנוכתו מהלכים סיפורים מסמרי שיער, הנשמעים כלקוחים מסרט וכל כך מנוגדים למציאות חיינו בחיפה הסולידית. סיור מרתק בכל קנה מידה, ששפך אור על אחד מהמקומות המזוהים ביותר עם העיר חיפה. בימים כתיקונם – הכניסה לקריית הטכניון מותנית בבידוק בטחוני וחופשית לכל אדם. ממליצה על קריאה נוספת על בית הכנסת אוהל אהרון ועל מעבדות דנציגר בבלוג של מיכאל יעקבסון בית משותף – סיור בהובלת אורן און בפינת הרחובות יאנוש קורצ'אק וחורב עומד מבנה חריג בנוף הישראלי, ובנוף החיפאי בפרט. יום יום אני עובר לידו, שכן הוא סמוך לביתי, ושואלת את עצמי 'מה לכל הרוחות חשב לעצמו האדריכל?'. הסיור נתן לי את ההזדמנות לגלות את התשובה. האדריכל רם כרמי תכנן ב- 1998 קומפלקס מגורים יוצא דופן, שניסה לחבר בין סביבה לבין חדשנות מכאן ומסורת משם. מדובר בפרוייקט יומרני היושב על שטח של 6 דונם שהיה אמור להיות חלומו הרטוב של כל חיפאי שהפרוטה בכיסו, אך בפועל הצביעו החיפאים ברגליים וכגודל הציפייה, כך גודל הנפילה. הפרוייקט עבר מיד ליד, היזמים התקשו לשווק את הדירות וחלקן עמדו נטושות במשך שנים. כיום, הבניין המפואר אמנם מאוכלס, אך התחושה השלטת בו היא של מקום שומם. שוטטנו בחלליו הציבוריים עטורי הקשתות והמעברים, שאמורים היו להוות את לב ליבו של הבניין כמקום מפגש וחיבור בין שכנים. נפש חיה לא נראתה, והחלל העצום בגודלו הישרה עלי תחושה של קטנות ובדידות. דיברנו על השפה האדריכלית של המבנה, על שימוש באור, על תחזוקת המבנה, ותהינו האם הרעיונות שעמדו בסיס תכנונו מומשו. לסיום הצצנו אל אחת הדירות יוצאות הדופן. אין ספק שגיליתי עולם ומלואו ממש כאן מתחת לאפי. בימים כתיקונם – בניין מגורים פרטי שהכניסה אליו אינה אפשרית. ניתן להתרשם מהקומפלקס מבחוץ. כתובת: רחוב יאנוש קורצ'אק 2, פינת רחוב חורב. תחנת הכוח חיפה א' חברת החשמל - סיור בהובלת פארה גולדמן הסיור הזה סיקרן אותי מאד משני טעמים: הראשון, זהו מקום סגור, שמור ומאובטח שהכניסה לזרים אסורה בהחלט, וראיתי בסיור הזה הזדמנות יוצאת דופן; שנית, ממסעותי בעקבות אמנות הקיר בחיפה ידעתי שאי-שם בחדר האוכל של העובדים חבויה יצירת קיר מונומנטלית של האמן מרדכי גומפל והייתי מוכרחה לנצל את המומנטום בכדי לראות ולצלם אותה. וכך יצאנו אל חוף שמן, עברנו בידוק בטחוני מדוקדק ונכנסנו למתחם חברת חשמל, שם קיבלנו הוראות בטיחות קפדניות. הסיור המרתק במתחם מבני תחנת הכוח הישנים המיועדים לשימור, החל מחוץ לחומות ומשם צללנו פנימה. נכנסנו אל בית רוטנברג, שהוא פנינה אדריכלית בפני עצמה, ביקרנו במשרדו המשומר של פנחס רוטנברג, מיסד חברת חשמל, ושמענו הרצאה מעניינת מלווה במסמכים מארכיון החברה. לאחר מכן יצאנו לסיור בין מבני התעשיה העצומים ולמדנו על איכותם האדריכלית וההנדסית, על פעולות השימור המוצעות למתחם ועל ארכיטקטורה מודרנית של מבני ייצור, תפעול וניהול. אחרי שנפרדנו מהקסדות, ביקשתי יפה להיכנס אל חדר האוכל ולראות את יצירתו של מרדכי גומפל. לזכותה של דוברת החברה יאמר שהסכימה מיד ואכן, אור היום שבקע מהחלונות הגדולים האיר את את המקום והקיר התגלה לי במלוא הדרו. אין מילים לתאר! ההתרגשות אל מול היופי הזה לוותה בצביטה בלב על כך ששוב, גם כאן, התגלה היחס המזלזל לאמנות וכמה חבל שדלת חדר האוכל הורחבה על חשבון פינה מהיצירה. בימים כתיקונם – המתחם סגור למבקרים באוהאוס מהודר - סיור בהובלת עומרי זילכה בחיפה, ובשכונת הדר הכרמל בפרט, קיים ריכוז יוצא דופן של מבנים בסגנון הבינלאומי. בהגיענו לנקודת המפגש נדהמנו לגלות שלמעלה מ- 200 אנשים נוספים חשבו גם הם על הרעיון המקורי, והגיעו לחלוק איתנו את אותו סיור ממש. האינסטינקט הראשוני שלי היה לעשות "אחורה פנה" ולמצוא לי משהו יותר מוצלח לעשות. אבל עם ההתקדמות האיטית של הפלוגה בהנהגת המפקד ברחובות הצרים ולאורך גרמי המדרגות, עוצרים פה ושם את התנועה לדקות ארוכות... התגברתי על ההלם הראשוני ונשאבתי להסברים המלומדים שהועברו בחן, בחיוך ובידע רב. עברנו בין המבנים הבנויים בסגנון המכונה "באוהאוס" (כאשר הכוונה היא לסגנון הבניה הבינלאומי שנולד בבית הספר באוהאוס), ולמדנו על מאפייניו. התרשמנו מהכמות הבלתי נתפסת של המבנים הללו, וכן ממצבם הלא מזהיר כלל. עומרי הנהיג את העדר הענקי בוירטואוזיות מעוררת השתאות, אך הרגשתי שלא מיציתי וצריכה לחזור להשלמות, הפעם בהרכב מצומצם יותר. בימים כתיקונם – מומלץ להסתובב ברחובות הדר הכרמל, להרים מבט ולחפש את הבתים המיוחדים. מנזר זווארא – בהובלת ד"ר צבי בן ישי מנזר זאווארה שוכן במבנה אבן יפהפה לשימור, ותוכנן על ידי הנזירה מרי דה לה קרואה בסוף המאה ה- 19. המתחם, שנבנה עבור הנזירות הכרמליתיות, כולל מרתף עם תקרה מקושתת, חדרי אוכל ואורחים, קפלה לתפילה וקומה עליונה עם חדרי מגורים ומרפסות. במרכזו חצר פנימית מוצלת ונעימה. המנזר, הבנוי 20 אלף אבנים ללא שימוש בברזל, עבר גלגולים שונים ובשנות ה- 30' העתיקו הנזירות משכנן למרומי הכרמל עם בניית בית החולים הממשלתי. כיום משמש המקום לצרכי בי"ח רמב"ם, בתחומו הוא שוכן. מעט התאכזבנו לגלות שמדובר בהרצאה, יותר מאשר בסיור' כי רצינו לחוש את הדברים ולא רק ללמוד עליהם. לכן הרשינו לעצמנו להתגנב לקפלה שעומדת עדיין על תילה ומשמשת אולם כנסים, הצצנו לחדרים, סובבנו במסדרונות הפתוחים שמעל החצר הפנימית והצטערנו שלא ניתן להכנס למרתף שסיקרן אותנו מאד. בימים כתיקונם – החללים הציבוריים נגישים לביקור. הכניסה למתחם בית החולים מותנית בבידוק בטחוני. כתובת: רחוב העליה השניה 8 בתים מבפנים מודה שהרעיון המעניין שבו נפתחים בתים בבעלות פרטית לציבור הרחב מעורר בי סקרנות, אך גם חוסר נוחות שמתבטאת בתחושת מציצנות וחדירה למרחב פרטי - גם אם הוא מאפשר ואף מזמין אותי להיכנס. ובכל זאת, התפתיתי לאתגר את התחושה הזו וביקרתי בחלק מן הבתים. אז הניסוי הצליח אך החולה מת, ולכן אספר כאן על שני בתים, לא מהקונספט של בית פרטי, שהם מיוחדים עם סיפור מעניין מאחוריהם, והכניסה אליהם התאפשרה הודות לבתים מבפנים. בנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק) בית האבן היפהפה תוכנן על ידי אלכסנדר ברוולד, ונבנה בשנת 1928, לשמש כסניף חיפה של בנק אנגלו פלשתינה. כיום מאוכלס הבניין במשרד עורכי דין, והאירוע איפשר הצצה לחללים הפנימיים המהודרים והמרהיבים, שלא לומר עוצרי נשימה ממש! למדתי כי ברוולד ביקש ליצור "סגנון אדריכלי ארץ ישראלי" שהתבטא באקלקטיות ששילבה בין מאפיינים אדריכליים מזרחיים, מערביים ויהודיים. אין ספק שהצליח לו כאן מעל ומעבר! תמונה אחת שווה אלף מילים... בימים כתיקונם - ניתן להתרשם מבחוץ מהמבנה על המטבעות הטבועים בקירותיו החיצוניים. כתובת: רחוב נתנזון 1, עיר תחתית. בית הזכוכית שמו המיוחד של הבניין נגזר מלבני הזכוכית ששובצו בקירותיו, ונועדו להכניס אור לדירות הקטנות. האדריכל תיאודור מנקס תכנן את הבניין בשנת 1938, כמתחם מגורים חדשני ויצירתי לטובת חיילים בריטיים משוחררים. בבניין 14 דירות בשלוש קומות המסודרות מעל חצר פנימית-חיצונית שבמרכזה היתה בריכת שחיה. בדירות שולבו מערכות מודרניות מתקדמות לשנים ההן, כמו פיר אשפה ומערכת הסקה מרכזית, ואלמנטים עיצוביים כגון חלונות אוניה עגולים הפונים אל המפרץ, גרם מדרגות חיצוני וצנרת גלויה (החבר'ה של מרכז פומפידו עשו מזה שנים אחר כך קריירה...). התרשמתי מהדירות המחייבות סידור מדוייק בשל גודלן הקטנטן ומהצניעות שלא חוסכת ביצירתיות גם בתכנון של בית משותף. בימים כתיקונים – ניתן לבקר בבניין, למעט הכניסה לדירות הפרטיות. כתובת: רחוב בר גיורא 21, הדר עליון. תערוכות האירוע שפע תערוכות מגוונות, אל חלקן הצלחתי להגיע. את התערוכה "באהבתנו גוף הפך מקום", שהתקיימה בשוק תלפיות וכללה מגוון רחב מאד של אמנים הפועלים בסוגות אמנות שונות, כבר הזכרתי למעלה. קולנוע אורה, השוכן בבניין הוורוד, נפתח גם הוא לראשונה זה שנים לציבור. כשעמדתי באולם הגדול יכולתי לדמיין את הקהל יושב ונהנה מסרט טוב, את המקרין העומד מאחורי המכונה המאירה על המסך הגדול, ואת התור המשתרך ברחוב לפני אשנבי קופות הכרטיסים. ממקבץ התערוכות "חיפה האדומה" שהוצגו בבית מועצת הפועלים התרגשתי במיוחד, שכן הן נגעו ישירות בסיור שלי "בעקבות אמנות הקיר בחיפה". סיפורם של חלק מבתי הקולנוע שפעלו בעיר הוצג על הקירות באמצעות צילומים, מסמכים ומפות שהמחישו את העוצמה שתפסה החוויה הקולנועית ברחוב החיפאי באמצע מאה הקודמת. הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית של חיפה וגורם משמעותי בתהליך המודרניזציה שלה. בשנות ה- 50 אף החזיקה חיפה בשיא של מספר הביקורים הגבוה ביותר בקולנוע לנפש בכל העולם! מדהים, לא? וכמובן התערוכה שכללה את הראיון האחרון עם גרשון קניספל. על באוהאוס ואמנות ועל זיכרון במרחב הציבורי. קניספל, שעם כל המורכבות שנקשרה באישיותו, השאיר אחריו כל כך הרבה בחיפה, ובראיון הוא חוזר ומתכתב שוב עם הערכים שלשמם אנחנו בעצם כאן, בעולם הזה. סרט קצר וחשוב של מלי דה-קאלו, שלדעתי חובה להקרין בכל מקום אפשרי. בחיפה עבדו, חשבו ותכננו טובי האדריכלים שחיו בישראל, והעיר גדושה בעושר אדריכלי וסגנוני שלא היה מבייש כל עיר גדולה אחרת בעולם. המילה "פוטנציאל" מוזכרת כל כך הרבה פעמים בצמידות לעיר חיפה. ובאמת, כמו בשיר שצוטט למעלה, חיפה זקוקה אולי להתעוררות, אבל בסוף השבוע הזה היא היתה ערה, חיה, נושמת ולדעתי הפכה את הפוטנציאל לממשות. אירועי בתים מבפנים התקיימו בשיתוף באוהאוס חברתי וביוזמת עיריית חיפה, בית הגפן, מפעל הפיס, אוניברסיטת חיפה והטכניון. אוצרת ראשית בתים מבפנים: אביבה לוינסון אוצרת ראשית באוהאוס חברתי, ניהול אמנותי ומחקרי: גליה בר אור אם גם אתם אוהבים את חיפה כמוני, או סתם מתכננים לבקר בה, מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים והמלצות שכתבתי עליה. כולם מרוכזים כאן. והנה משהו שכתבה מיכל על חיפה מעיניים של תיירים לקבלת פוסטים שאני מפרסמת בבלוג מוזמנים להרשם בקוביית ההרשמה של הבלוג. אשמח אם תעקבו אחרי בטיולים ובחוויות. השאירו לי תגובה, או סיפור חיפאי משלכם. אשמח לקרוא! #חיפה #בתיםמבפנים #באוהאוס #סיוריםבחיפה

"מרכזים את הישראלים בקומה 9", אומר הבחור לאשתו בדרך לקומה האחרונה במעלית, כאשר הוא מגלה שגם אנחנו הגענו מארץ הקודש. אם זה לא היה בורשה, וודאי אמירה כזו היתה חולפת לה ליד האוזן. אבל כאן, במקום הטעון הזה, היא פתאום מקבלת משמעות עצובה ומצחיקה גם יחד. אז למרות שיצאנו לורשה בהחלטה משותפת על טיול נטול שואה ויהודים – כנראה שקשה ואפילו לא-ניתן לברוח מזה כאן... אז מה לעשות בורשה? בת הים של ורשה - מגנת העיר הטיול היה ספונטני, ולכן כנראה הצליח להפתיע אפילו אותי. העיר שהשתמרה בזיכרון הקולקטיבי (ובתוכו זה הפרטי שלי) בגוונים של שחור-לבן – התגלתה לי כמקום חי וצבעוני. האנשים לבושי המעילים הארוכים וכובעי הקסקט הכבדים, המהלכים במעין הילוך מקוטע ומהיר הנובעים מאיכות הצילום של אמצע המאה הקודמת, מילאו את הרחובות כעת בבגדי קיץ ססגוניים וקלילים. מזג האוויר החורפי של "אז" התגלה בשיא חמימותו והעיר קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. אחד הדברים האהובים עלי בטיול עירוני הוא "סתם" לשוטט ברחובות ברגל. אני אף פעם לא מרגישה שזה בא על חשבון משהו שלא הספקתי. שיטוטים שכאלה עשויים להביא איתם גילויים חדשים ומרעננים ומאפשרים לי לפגוש באופן ספונטני את הרחוב וההתרחשויות שקורות בו. בשיטוטיי הגעתי ללא מעט פינות מעניינות שהותירו אצלי חוויות בלתי נשכחות, שכנראה לא הייתי מגיעה אליהן באופן אחר. ואחרי הכל – השיטוט, שהוא איטי מטיבו, מאפשר לצלם ולצלם ולצלם. ורשה הרשימה אותי בשילוב שבין חדש לישן ובאקלקטיקה האדריכלית שלה. בנייני זכוכית סופר עכשוויים נראה כי בניינים סופר-עכשוויים מצופי זכוכית במגוון צורות צצים חדשות לבקרים בכל פינה, בניגוד מפעים ממש לבניה הקומוניסטית הטורית ישרת הקווים והפונקציונלית כל כך. בניה עכשווית סוגרת על בניה קומוניסטית ובתווך - בנייני העיר העתיקה המשוחזרים, האירופאיים כל כך, הקלאסיים, המוכרים לנו גם מערים עתיקות אחרות. והבניה הכה אירופאית וכה קלאסית העיר העתיקה העיר העתיקה של ורשה נחרבה עד היסוד במלחמת העולם השניה, וכך, מה שנראה כיום בשיטוט בסמטאות הציוריות שלה הוא למעשה אתר היסטורי משוחזר לעילא ולעילא. השחזור המדוייק נעשה על פי ציורים, צילומים ותיעוד מוקדם והוא אכן מאפשר למבקר בה לחוש את הטעם והאווירה של העיר בת מאות השנים. בעיר העתיקה מספר נקודות עניין כמו הארמון המלכותי, כנסיות, כיכר השוק ומספר מוזיאונים קטנים. נהניתי מהצבעוניות הרבה, ומהשילוב שבין בתי קפה שכסאותיהם נשפכים אל הרחוב בקיץ לבין חנויות קטנות ונחמדות. וכן, היא בהחלט עונה להגדרה "עיר ציורית". נדהמתי לגלות עד כמה העיר העתיקה קטנה. אפילו קטנה מאד!! לטעמי, ניתן למצות אותה בשעה-שעתיים של שיטוט איטי ונינוח. מוזיאונים לורשה יש המון מה להציע בתחום המוזיאונים. שלושת הימים שבילינו בעיר אפשרו לנו לראות רק קמצוץ, ואילצו אותנו לעשות בחירות לא פשוטות. המוזיאון לאמנות מודרנית (Muzeum Sztuki Nowoczesnej) מבחוץ, מבנה המוזיאון מזכיר קצת קן של התנועה ואינו מעיד על מה שבפנים כלל וכלל. כשנכנסנו פנימה נשבינו מיד בקסם. נתחיל דווקא מחנות הספרים של המוזיאון שלמרות זערוריותה והמגוון הלא גדול שיש בה - היא איכותית בצורה יוצאת דופן. ולראיה - יצאנו עם כמה ספרים... המוזיאון עצמו גם הוא אינו גדול ומוצגות בו תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית עם נטיה חזקה לבוקס בבטן. ראו הוזהרתם! התערוכה שהוצגה, "Paint also known as blood", הנה תערוכה קבוצתית של אמניות פולניות שהוקדשה לנשים ונגעה בתמות של כניעה ושליטה, פמניזם, אוטונומיה על הגוף והגדרה עצמית. היצירות אופיינו בנימה אישית ובהתבוננות מעמיקה בעניינים שהם בדרך כלל מודחקים, מביכים ואסורים. רוב העבודות נועזות והציגו מיניות מטרידה המשלבת, באופן קשה להכלה, הנאה לצד אלימות, תוך עמעום הגבולות ביניהן. תערוכה חזקה וקשה שקוראת ליצירת תרחישים אלטרנטיביים, לחופש הביטוי ולהכרה בהימצאותן של זהויות מרובות. לא מתאימה לילדים ולא לבעלי לב חלש. פרט מהתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית כתובת: Wybrzeże Kościuszkowskie 22 (למוזיאון סניף נוסף ברחוב Panska). אתר אינטרנט ארמון התרבות והמדע הבניין, שסטאלין העניק לעיר, תוכנן בסגנון האדריכלות הסטליניסטית ומסמל עבור אנשים רבים בורשה את התקופה הקומוניסטית שהיו רוצים לשכוח. סביבו מתקיים פולמוס מתמיד – האם להשאירו או שמא להרסו. בנקודת הזמן בה ביקרנו בעיר הוא עמד עדיין על תילו, ולפיכך נכנסנו. ארמון התרבות והמדע - ככה הוא נראה בלילה מעבר לעובדה שהוא כל כך חריג בנוף הורשאי ורואים אותו מכל מקום בעיר, יש בו לא מעט נקודות עניין. התצפית מהקומה ה- 30 יפה, אם כי כחובבת תצפיות הייתי אומרת שיש מרהיבות ממנה. מה שכן, מכאן אפשר פתאום לאמוד את גודלה הזערורי של העיר העתיקה. מכאן רואים כמה העיר העתיקה קטנה לרציניים בלבד: העליה לתצפית במעלית קטנה וצפופה המתקשה להכיל את הביקוש. לפיכך מומלץ להגיע ממש עם הפתיחה ולהימנע מהתור שמצטבר במהלך היום. כתובת: plac Defilad 1 אתר אינטרנט מוזיאון בתי הבובות (Muzeum Domków dla Lalek) מוזיאון קטן ומתוק שמציע טיול נוסטלגי בין כ- 130 בתי בובות היסטוריים. בתי הבובות, המפורטים לפרטי פרטים מיניאטוריים, הם מתקופות שונות ונאספו ברחבי העולם. צללנו אל חיי היום-יום, האופנות והטעמים, דרכי המגורים, ניהול הבית ובילוי הזמן הפנוי שהיו נהוגים במהלך ההיסטוריה, וחשבנו על הילדים שזכו לשחק בבתי הבובות הללו. ירידה נפלאה לפרטי פרטים מיניאטוריים מבחינתי המוזיאון היה תזכורת נפלאה לכך שגם היום אפשר להרים לרגע עיניים מהמסכים ולהנות ממשחק אמיתי שמרחיב את הדמיון. לדעתי מוזיאון נהדר ומומלץ לא רק לילדים. כתובת: plac Defilad 1 - בכניסה האחורית לארמון המדע והתרבות. אתר אינטרנט גלריית פסלי הפלדה בגלריה מוצגים פסלים עשויים ממחזור גרוטאות מתכת. הפסלים, בחלקם של דמויות מוכרות בהשראת אגדות, סרטים, ספרות והיסטוריה, מיוצרים בעבודת יד וחודשי עבודה רבים מושקעים בכל אחד מהם שהוא יחיד ומיוחד. 120 האמנים השותפים למיזם ביקשו ליצור מקום שבו המגע עם האמנות חופשי ובלתי מוגבל, והמבקרים מוזמנים לגעת במוצגים, להיכנס אל כלי הרכב, לשחק ולהצטלם עם הדמויות. השילוב בין אמנות לבין תפיסה אקולוגית מעורר השראה. הגברת הצעירה, שנכנסה בגפה לתערוכה, התלהבה מאד וגרמה לי להצטער שלא הצטרפתי אליה. כתובת: בכניסה הראשית לארמון המדע והתרבות, כתובת: plac Defilad 1 אתר אינטרנט מוזיאון האשליות - Świat Iluzji מדובר במוזיאון קטן ואינטראקטיבי שמתמקד באשליות אופטיות ותופעות השוללות את חוקי הפיזיקה. יש כאן חדר מראות, מנהרה המוציאה את הגוף מאיזון, הולוגרמות, תעתועי ראיה ועוד – בכל חדר ממתינה הפתעה חדשה. ההסברים הנלווים לתופעות בהן מתנסה המבקר מוסיפים רובד נוסף. ז'אנר המוזיאונים הללו הפך בשנים האחרונות לתופעה של ממש בערים רבות בעולם. לי זו הפעם הראשונה, שהיתה חווייתית, משעשעת ומהנה. אציין שכדי לחוות את המוזיאון באמת צריך "להתמסר" ולהתנסות הלכה למעשה בתעתועים שהמקום הנחמד הזה מציע. מתאים למי שנפש ילדית מקננת בליבו. כתובת: Rynek Starego Miasta 21 קומה ראשונה אתר אינטרנט כבר הרבה זמן שבא לי לחזור להיות קטנה... לרציניים בלבד: בימי שני מרבית המוזיאונים בורשה סגורים. ביתר ימות השבוע המוזיאונים נפתחים בשעות מאוחרות יחסית, בדרך כלל אחרי 10:00. משכימי קום (כמונו) מאותגרים בזמן לא מועט בבוקר שיש למלא בתוכן. אמנות במרחב הציבורי ורשה מלאה בפסלים ובאמנות רחוב. כל אחד יכול להתחבר כאן לסוגה שמדברת אליו ולמצוא פנינים של ממש. נעים להתעכב ליד פסל, בניין מצוייר או עבודת קיר מעניינת, ולמרות שבדרך כלל אין הסבר (ואם יש אז לא באנגלית), אפשר להתרשם ולהתפעל. לאוהבי אמנות הרחוב והגרפיטי - אותם ניתן למצוא בעיקר בשכונת פראגה. הנה רשימת יצירות שמצאתי ברשת ולפיה אפשר לתכנן מסלול. כל אחד ימצא את האמנות שמדברת אליו אמנות קיר כשעיני כבר מושחזות ומגלות בלי משים את האמנות הסוציאליסטית ששלטה במקומות רבים, וגם בישראל, באמצע המאה הקודמת [כתבתי על כך כאן בהרחבה] – אני מתבייתת מיד על קיר נהדר. זהו הבוקר הראשון שלנו בעיר ואם התחלנו כך, זה מבחינתי בהחלט סימן להצלחת הטיול בהמשך! כשאשוב הביתה אחקור מעט על היצירה ואגלה שמדובר בקיר מוזאיקה של האמן הפולני ולדיסלאב זיך, המנציח את הפיגועים בקפה קלאב ששכן בעבר בפינת שדרת ירושלים ורחוב נובי שוויאט. הפיגועים בוצעו על ידי המחתרת הקומוניסטית ב- 1942 וב- 1943 כנקמה על ההוצאות ההמוניות להורג של אסירי פאוויאק. קפה קלאב שימש במלחמת העולם השנייה כמקום בילוי המיועד לגרמנים בלבד, ולפיכך נבחר כמטרה. התוצאה, מספר גרמנים פצועים, לא השיגה את המטרה. למרות זאת, הפעולות זכו לתהודה וגלוריפיקציה והפכו לסמל לאומץ וגבורה. מוזאיקה להנצחת הפיגועים בקפה קלאב | Władysław Zych, 1955 יאנוש קורצ'אק ושוב הזכרון הקולקטיבי לא מרפה ואנחנו מוצאות את עצמנו ליד אחת מהאנדרטאות שהוקמו בורשה לזכרו של יאנוש קורצ'אק - המחנך, הסופר והרופא היהודי שהלך עם תלמידיו לטרבלינקה. האנדרטה, הממוקמת בפארק Świętokrzyski מול מזרקה יפה, נוצרה על ידי זביגנייב וילמה ובוגדן חמיילבסיק ומדמה ספק יד פתוחה אל השמים – ספק עץ קטוע ענפים. מתחת עומדים המחנך העוטף בזרועותיו את תלמידיו. אין ספק שמדובר במונומנט מרגש ונוגע ללב. אנדרטאות נוספות לזכר יאנוש קורצ'אק ניתן למצוא בחצר בית היתומים שניהל ברחוב Jaktorowska 6, בבית הקברות היהודי, ובפינת הרחובות Stawki ו- Dubois. לרציניים בלבד: התחבורה הציבורית בורשה נוחה וידידותית. ישנם כרטיסים לנסיעה בודדת (לטווחי זמן שונים על פי בחירה), או למספר ימים. ניתן לרכוש אותם באשראי או במזומן במשרדי הכרטיסים או במכונות אשר בתחנות המטרו ובסמוך לתחנות האוטובוס. בתוך האוטובוס ניתן לקנות כרטיס, אך התשלום שם הוא באשראי בלבד. חשוב מאד!! לתקף את הכרטיס מיד עם תחילת הנסיעה!! תוקף הכרטיס מתחיל להיספר מרגע התיקוף, ולא מרגע הקניה. המרשל יוזף פילסודסקי על סוסו קסטאנק במהלך 'הנס על הוויסלה' | Chazme & Sepe 2010 פארקים וגנים תמיד כיף לשלב בטיול עירוני פארקים, בעיקר בקיץ כשהכל ירוק ופורח. אני, על כל פנים, מקפידה לעשות זאת ואפילו כתבתי על זה פוסט שלם! בורשה יש לא מעט אפשרויות ואני שמחה להמליץ על שתיים שאהבתי במיוחד. הגן שעל גג ספריית האוניברסיטה על הגן הזה שמעתי וקראתי, אך מודה שהוא לא היה בתכנית הטיול שלי. נקלענו אליו במקרה בדרכנו למוזיאון לאמנות מודרנית, וברגע של הבזק זיכרון אמרתי 'בואי ניכנס!' ייתכן וספריית האוניברסיטה של ורשה מלאה בספרים רבי עניין, אך מה שבאמת מייחד אותה הוא הגן הענק והעשיר שנמצא על הגג שלה. הגן והבניין הם יצירה אדריכלית משותפת, וככאלה הם משתלבים זה בזה. הגן בנוי במפלסים המטפסים מהרחוב עד הגג השקוף בחלקו, ממנו ניתן לצפות אל תוככי הספריה, על נהר הויסלה ועל העיר. השבילים מעוטרים בצמחיה משתנה, גשרונים, פינות מוצלות לישיבה, תצפיות, בריכת דגי זהב עם נופרים ונחל קטן. עוד על הגן המיוחד הזה מומלץ לקרוא בבלוג המעולה של מיכאל יעקובסון. ואם הגעתם עד כאן, כדאי להציץ גם בגלריית הכרזות הנמצאת במעבר המקורה מול הכניסה לספריה. בגלריה אוסף וינטג' נהדר של פוסטרים, שאם אתם כמוני מאוהבי הז'אנר – תתקשו לבחור רק אחד... התעדכנות משותפת בחדשות היום וואז'נסקי פארק פארק גדול ומטופח שמאד אהבתי את הטיול במרחביו, על מדשאותיו העצומות, ובין העצים הירוקים והסנאים החמודים המתרוצצים עליהם. בפארק פזורות מספר נקודות עניין כמו ארמון המרחצאות ובו גלריית אמנות, אמפיתיאטרון, גנים בוטניים ואנדרטה לזכר המלחין פרדריק שופן. אפשר להעביר כמה שעות רגועות ונעימות ברחבי הפארק, ואף מומלץ לשלב את הביקור עם פיקניק על הדשא. לצערי אנחנו לא התארגנו מראש לטובת העניין, אך לא נותרנו רעבות (על כך תוכלו לקרוא בהמלצות האוכל שבהמשך). ירוק בשחור לבן בימי ראשון בחודשים מאי-ספטמבר נערכים פעמיים ביום ליד פסלו של שופן קונצרטים נהדרים תחת כיפת השמים. בעיני זו אחת החוויות המהנות והמרגיעות שהענקנו לעצמנו בורשה, והכל בחינם! זכינו אמנם ליום חם במיוחד שהיה פחות אידיאלי לישיבה על הדשא בשמש הקופחת ובכל זאת, משהו בצלילים המתגלגלים בינות לעצים ולשיחי הורדים וביצירות המנוגנות על ידי מיטב הפסנתרנים עשה לי את זה. אם הגעתם לכאן בקיץ מומלץ להצטייד בכובע וקרם הגנה. לרציניים בלבד: בסופי שבוע הרבה מהחנויות ובתי המסחר בורשה סגורים. יחד עם זאת, דווקא מוקדי התיירות והמוזיאונים פתוחים ומתקיימים הרבה אירועים מיוחדים. שווה להתעדכן מראש מה מתוכנן למועד בו תבקרו בעיר. בתי קפה ומסעדות לפני הכל אני רוצה להמליץ המלצה אחת גורפת – גלידה אחת ביום! הגלידות הורשאיות הן פשוט תענוג לחיך. שלי לפחות... בעיקר אלה בסגנון "גלידה אמריקאית", עם יתרון ענק לזו בטעם שוקולד מריר. הגלידות נמכרות בכל פינת רחוב והן כל כך טעימות וזולות שאפשר פשוט להתמכר לחלום המתוק הזה. ולענייננו – וינסנט - Vincent אל וינסנט הגענו במקרה כשחיפשנו מקום להשיב רוח ולצבור כוח לקראת המשך היום. התלבטות קלה ואנחנו בפנים, מזמינות ארוחת בוקר לגברת הצעירה וקפה ועוגה לגברת הפחות צעירה. מלבד הטעמים המעולים שהתערבבו לנו בפה, משהו במקום הזה, בעיצוב ובאווירה, שבה את ליבי. מה צריך הבן אדם יותר מזה? במקום פטיסרי ובולונז'רי, ובעיקר חזון של גבר צרפתי העונה לשם הכה כובש וינסנט גוטייה, שהיגר לפולין ופתח את המאפייה הצרפתית הראשונה שלו בלב ורשה. כיום וינסנט מונה 13 סניפים ברחבי העיר. אפשר לטעום שם לחמים צרפתיים אמיתיים, ארוחות בוקר וצהריים, מאפים מתוקים וכמובן קפה. אהבנו ואני ממליצה מאד! ישבנו בסניף הנמצא בכתובת: plac Grzybowski 2 אתר אינטרנט טעמים | אווירה | עיצוב מסעדת Posypane כל מי שחיפש באינטרנט מסעדות בורשה וודאי נתקל בסיפור הפיקנטי על מסעדת תל אביב הממוקמת מול מסעדת ביירות... לפי מספר האנשים שצבאו על דלתות תל אביב, היא כנראה גם מוצלחת. בכל מקרה, אנחנו לא נתנו להמונים לבלבל אותנו ושיטוט קצר הוביל אותנו אל סמטה צדדית ונעימה שבה ממוקמת Posypane. במסעדה שולט המטבח האיטלקי, ובעיקר פסטה ביתית טעימה בעבודת יד. בתפריט מנות ראשונות ומגוון פסטות ורטבים המתאימים גם לאוכלי בשר וגם לצמחונים. המקום מעוצב ועכשווי וניתן לשבת גם בחוץ בשולחנות הפרושים "על הרחוב". חזרנו פעמיים. זה כבר אומר משהו. כתובת: Hoża 43/49 קפה אמפיתאטרון - Kawiarnia Amfiteatr "קפה אמפיתאטרון" כשמו כן הוא - ממוקם לצד האמפיתאטרון הסמוך לארמון המרחצאות בלב פארק וואז'נסקי. מקום טוב לנוח מהשיטוט בפארק ולהשיב כח לרגליים. הזמנו כריכים שהיו מוצלחים למדי, ובעיקר התאהבנו בגביעי הגלידה הענקיים והמלאים כל טוב. הזמנו גביע משותף לשתינו ובקושי התגברנו על הכמות העצומה, אם כי ראינו בשולחנות הסמוכים אנשים מחסלים אחד לבד בלי להניד עפעף. כתובת: Łazienki Park בסמוך לארמון המרחצאות. מבחינתי הביקור בורשה, מעבר לטיול אם-בת שאני תמיד שמחה לעשות, היה אבן בוחן ליכולת שלי להכיל טיול פולני בלי יהודים ובלי שואה. יש פולמוס די נרחב על הצורך של רבים להתנצל על כך שהם נוסעים "לשם" בלי לתת משקל בתכנית הטיול להיסטוריה הקולקטיבית שלנו. קראתי תגובות, קראתי דעות, ועסקתי בכך ביני לבין עצמי לא מעט. בדיעבד ברור לי שביום שבו עזבתי את הקיבוץ (וזה היה מאד מאד מזמן) השארתי מאחור את ה"לא נעים לי" ואת ה"מה יגידו" ואני פשוט מטיילת (או חיה...) באופן שהכי מתאים לי. מקווה שהצלחתי להפנות זרקור למקומות מיוחדים ונעימים בורשה שבשבילם כדאי להגיע ולטייל בעיר. לורשה יש עוד המון מה להציע, ונשארו הרבה מקומות אליהם רציתי אך לא הספקתי להגיע. מפות הטרק של הקיץ הבא כבר הגיעו בדואר, ולפני כן אשתדל עוד להכניס איזה טיול חורף עירוני. בקיצור, הזמן קצר המלאכה מרובה ואתם מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי ברחבי הגלובוס. וכרגיל, תמיד משמח אותי כשאתם כותבים לי ומשאירים לי תגובות כאן למטה. לקריאת סיפורים של טיולי אם-בת נוספים שעשינו ברחבי הגלובוס: שיר אהבה צרפתי - טיול לפריז חיה בסרט - טיול לבודפשט באביב את תשובי חזרה - טיול לוינה אם תרצו לקרוא עוד על ורשה, מזמינה אתכם להכנס: לאתר של גיא שחר שכתב על פרוייקט מיוחד במינו - התחדשות שכונת מוראנוב - שעשה בוורשה. לבלוג "אפקים מטיילים" שם כתבה ינינה זסלבסקי אפק על טיול עם בנה. לבלוג "בדרכים" של ליען נוסבאום שכתבה על הטיול שעשתה לבד בורשה. לבלוג "רואה עולם" של מיכל בן ארי מנור שמספרת על נסיעתה לורשה עם ביתה. #ורשה #טיולאםבת #טיולעירוני #חלומותשמורים

למי ששואל אותי 'אם כדאי לנסוע ל...', אני תמיד עונה שלעניות דעתי ההנאה מהטיול מורכבת מהמון גורמים ושהיעד הוא בסך הכל התפאורה. שאם באמת רוצים להבין, יש לפרוט את חוויית הטיול לפרטי-פרטים - החל ממזג האוויר, דרך השותפים לטיול והאינטראקציות ביניהם ועד לחוויות הקטנות (שהן בדרך כלל המפתיעות והזכירות ביותר) מהמקום. היעד הוא בסך הכל תפאורה כשעזבנו את סופיה בפעם שעברה היה לי ברור שאין לי כוונה חזור אליה. בטיולנו המשפחתי בבולגריה הקדשנו לה יום שלם והיא הותירה בי רושם אפרפר ומשמים שהשתלב בצורה "מושלמת" עם יום אחרון של טיול שהוא תמיד סוג של שביזות, ילדים עצבניים והורים מותשים. באמת שלא תכננתי להגיע אליה בשנית, אבל זה קרה במפתיע. שוב בסיום טיול – הפעם טרק של 5 ימים בהרי רילה – אך הפעם עם מדדי עצבנות קצת פחות גבוהים ועם פתיחות לגלות האם בכל זאת יש בה משהו? בכל זאת יש בה משהו? כמה ימים בטבע בראשיתי עשו את שלהם, ופתאום היה לי נחמד לסיים את הטיול בהמולה עירונית וברחובות שוקקים. כאמור, סופיה לא היה בתכנית שלנו מראש ולכן הזמנו תוך כדי תנועה את המלון הנפלא, שמיד אספר עליו. וכך, אחרי די הרבה ימים של ניתוק מהרשת הסלולרית, במקום לחרוך את הפייסבוק, האינסטגרם והוואטסאפ מצאתי את עצמי אחרי מקלחת משובבת נפש (כן, גם זה חסר לנו מאד בימי הטרק), שוכבת על המיטה הנהדרת ו... מחפשת מה לעשות בסופיה? לאחר שיטוט וירטואלי די משמים יש לומר, הבנתי שאת סופיה אי אפשר לשפוט על פי "האטרקציות התיירותיות" שיש בה וצריך לבחון אותה באמצעות מדדים אחרים. בעיקר להשתהות, להתבונן, לתת לסיפורים הקטנים לזרום אלי במקום לנסות למצוא אותם. איך אמר רפיקי לטימון במלך האריות? 'תסתכל מעבר למה שאתה רואה...' זה עזר לי להבין שיש כאן הזדמנות פז לתקן את הרושם הלא מאד חיובי שעשתה עלי בפעם שעברה, ופשוט נתתי לזה לקרות. לפיכך, לא תמצאו כאן הפניות לקתדרלת אלכסנדר נבסקי, לשוק העתיקות ולמדרחוב ויטושה (למרות שבכולם היינו). יש עליהם מלאנת'לפים חומר באינטרנט ולא ראיתי סיבה לחזור על כך. כן אספר לכם כמה סיפורים מיוחדים על מקומות מעניינים, ברובם ללא עלות כניסה, שגרמו לי לחייך בסופיה. שירה שמיימית בקצה הרחוב שלנו יש כנסיה, סנט נדליה. המרכז של סופיה שופע כנסיות, והכנסיה "שלנו" היא יפה. יפה מאד! וזה המקום הראשון שאנחנו מחליטים להכנס אליו ביום הטיול שיש לנו בעיר. המבנה מזכיר כנסיות ומנזרים אחרים שפגשנו בבולגריה – מבנה מסיבי בעל כיפות גדולות ורחבות. מבפנים הקירות והתקרות מכוסים ציורים מרהיבים. ברגע שרגלי דורכות בפנים נופלת עלי מן לאות נעימה. אני מתיישבת על אחד מספסלי העץ ובוהה בציורים ובאנשים שחולפים על פני, מתקשה לגרום לעצמי לעזוב את המקום הנוח שמצאתי לי. אולי זה פועל יוצא של חמשת ימי ההליכה המפרכים, אולי של החזרה הביתה שכבר נראית באופק, ואולי משהו במקום הספציפי הזה. על כל פנים, בעודנו יושבים ו"מעבירים את הזמן", שבו אני שטופה בייסורי מצפון על כך שאני מבזבזת את יומנו היחיד בעיר ושכדאי כבר לעבור הלאה – נשמעת לפתע שירה שמיימית. שירה נשית מלווה תפילה גברית, כאשר הכומר עומד בגבו אלינו ואל המקהלה. בין פרק תפילה אחד למשנהו בוקעים קולות הפעמונים. הנשים פשוטות, כאילו נאספו שם במקרה, אך לא כך הוא. המנצחת הנמרצת מנחה ומנתבת, תומכת ומתפללת ביחד איתן. קשה לסרב לכל היופי הזה שעוטף אותנו. לא קשה לדמיין כאן איך עשתה לה הכנסיה נפשות כה רבות. שירה נשית, תפילה גברית כנסיית סווטה נדליה (St. Nedelya המכונה לעיתים גם בשם St. Kyriaki Cathedral Church) משתייכת לזרם המזרחי-אורתודוקסי. היא הוקמה בראשיתה בימי הביניים, סבלה מהרס חוזר ונשנה ושוחזרה שוב ושוב לאורך הדורות. חלקים ממנה שרדו, אך המבנה הנוכחי נחנך רק באביב 1933. בתחילת שנות ה- 70' של המאה הקודמת הוספו לה קישוטי הקיר המרהיבים. כתובת הכנסיה: pl. Sveta Nedelya 2, במפגש הרחובות Aleksandar Stamboliyski ו- Vitosha קולות מן העבר אחד הדברים שאולי מאפיינים ביותר את בולגריה ואת העם הבולגרי הוא סובלנות דתית וכיבוד האדם באשר הוא אדם. איפה עוד אתה יכול למצוא את עצמך במרכזו של משולש, בו נמצאים בכפיפה אחת בית כנסת, מסגד וכנסיה? כך זה בסופיה. באותה אג'נדה ממש נתקלתי גם בעיר הצפונית וידין. בית הכנסת הגדול של סופיה שוכן בסמוך למסגד בניה באשי, ולא רחוק משם נחות להן שלל כנסיות. בביקורנו הקודם בעיר מצאנו את שערי בית הכנסת סגורים, והפעם אנחנו חדורי מוטיבציה להכנס פנימה. המקום שמור עד מאד באמצעות חומות, שערים כבדים ומצלמות. אנחנו גם עוברים תחקיר קטן בזמן קניית כרטיס הכניסה (4 לבה לאחד). יחסית לבתי כנסת מן השורה, שבדרך כלל מתהדרים בצניעות ופשטות, בית הכנסת הזה מפואר מאד. מסתבר שהוא גם הגדול ביותר בבלקן והשלישי בגודלו באירופה כולה. לי הוא מאד הזכיר את בית הכנסת של בודפשט, בו ביקרתי לפני כמה שנים. קראתי כי הנברשת המדהימה יוצרה בוינה ומשקלה כ- 1700 ק"ג. רק שלא תיפול משם בדיוק עכשיו, אני חושבת לעצמי... נברשת עצומה. רק שלא תיפול... אבל גודלו ופארו, מרשימים ככל שיהיו, היו רחוקים כרחוק מזרח ממערב ממה שריגש אותי באמת. בפינה קטנה, מצאתי דגם של בית הכנסת הנטוש של וידין! אותו בית כנסת עליו כתבתי כאן. מקום שבו התערבבו לי הדמיון והמציאות, העצב וההתרגשות, ואני יכולה להישבע כי שמעתי בו ממש את משק כנפי ההיסטוריה. הדגם מאפשר לי בפעם הראשונה להסיר חלק מסימני השאלה שהותיר בי המבנה הנטוש והמוזנח ההוא שקם עכשיו לתחיה לנגד עיני, ולעבור מארצות הדמיון לחיים עצמם. כל פרט בדגם כה מדוייק – החל מקונסטרוקציית המבנה ועד לפרטים הקטנים ביותר כמו מגן הדוד שמעל הכניסה ועד פרזול החלונות והעיטורים. דגם בית הכנסת בוידין - הדמיון הפך למציאות פתאום מרוב התרגשות אני מצלמת ושולחת בו במקום את התמונה לאפרת לוזנוב מ- My Lovely mess, יודעת שהיא תבין. עכשיו אני כבר לא לבד בסערת הנפש הזו ואנחנו שם שתינו יחד. לאפרת, דרך אגב, יש סדנאות צילום מעולות (מניסיון!). אם מישהו בעניין – שווה לבדוק אם נשאר מקום. כתובת בית הכנסת: Exarch Joseph Street 18 סוציאליזם ואחוות עמים מאז יצאתי למסע בעקבות אמנות הקיר בחיפה, אני מחפשת אותה ורגישה אליה במיוחד. לפעמים אני חושבת שאולי היא בכלל מחפשת אותי... והנה כאן, בסופיה, אני כה שמחה לגלות שני איזכורים שנראים בול מאותה תקופה ונושאים על גבם את אותו מטען סובייטי, שכה מאפיין את השנים בהן היתה ברית המועצות שליטה בחצי אירו-אסיה. שתי העבודות שמצאתי נעשו בטכניקת סגרפיטו. בטכניקה זו מצפים את הקיר במספר שכבות טיח בצבעים שונים. הציור נוצר על ידי גירוד הטיח בטרם התייבש, מה שמאפשר את חשיפת השכבות התחתונות שנצבעו בצבעים שונים. היצירה הראשונה מציצה אלי מבין צמרות עצים. היא קטנה וצנועה ומסתתרת במרומו של בניין גבוה שבו מתקיים עירוב שימושים מושלם של מגורים בחלקו העליון ועסקי מסחר קטנים בחלק התחתון. כתובת: Serdika 18 אני אוהבת את השיטוט הצדדי הזה, שאינו על מסלולי התיירים הדרוכים ושחוקים עד דק. השיטוט מאפשר תגליות מפתיעות, וזה מה שבאמת קרה לי כשהרמתי עיניים ונשאתי אותם מעבר למה שאני רואה. מוטיבים סוציאליסטיים באמנות הקיר מדובר בעבודת ענק המכסה קיר שלם הצמוד לתיאטרון 199 'ולנטין סטויצ'ב'. האין זו תגלית מהממת ביופיה? אני חושבת על כך שרק בשבילה היה שווה לי לבקר שוב בסופיה. והיא הגיעה לי בזמן הנכון, כשכבר יש לי את הרקע המתאים לנתח את היצירה, להבין אותה ואפילו לנסות לתארך אותה. אושר צרוף ושלם כל כך. אנחנו יושבים לנו על הספסלים בכניסה לתיאטרון עם הפנים לקיר ומתבוננים. יש מצב שאנשים חולפים כעת ברחוב ומתבוננים בשני האנשים המוזרים שיושבים וצופים בקיר (במקום בהצגת תיאטרון)... כתובת: Teatar 199 Valentin Stoychev, Georgi S. Rakovski 129 האין זו תגלית מהממת ביופיה? הירוק היום ירוק מאד כבר כשמעיפים מבט במפה של סופיה הצבע הירוק מושך את העין. באופן מפתיע ומעט דיסוננטי לעיר האפרפרה למדי הזו, היא מרוצפת בפארקים ובגינות משובבי נפש. בכל טיול עירוני תמיד אני מחפשת את הריאה הירוקה שתספק לי אתנחתא מהרחובות הסואנים. כתבתי על כך בהרחבה כאן. וגם סופיה לא אכזבה. פארק ירוק בלב עיר אפרורית בשמש הקופחת של חודש יולי החם מזה עשרות שנים, פארק ירוק שכזה הוא כמו מים זכים לצמא במדבר. וכך אנחנו עושים הפסקה על ספסל כאן, וליד מזרקה שם, וגם חוטפים תנומה קלה בצל אחד העצים בגן העירוני היפה והמלא מפה לפה. תנומה קלה בצל ממליצה מאד לשלב בתכנית הטיול גם אתחתא שכזו באחד הגנים. להניח את הנייד מהיד, לקחת את הזמן, להתבונן בעוברים ובשבים, לעצום עיניים ולחלום קצת. אין לי ספק שיש לזה פונטציאל להפוך כל טיול מטיול-טוב לטיול-מצויין. מקום מעולה לשים ת'ראש מלון דיזיין 36 - Design Hotel 36 - הוא מלון מקסים ואינטימי, חדש ומעוצב בטוב טעם. הוא ממוקם במיקום מרכזי נהדר במרחק הליכה מכל הדברים המעניינים בעיר. השירות לבבי ונעים ויורי, מנהל המקום - דובר אנגלית מצויינת וממש יצא מגדרו בכדי לעזור בכל דבר שביקשנו ממנו. הוא זמין 24/7 ומאד נוח וקל לתקשר איתו בוואטסאפ. החדר היה מעולה! מרווח, נקי, מסודר ומאובזר בכל מה שצריך והכי חשוב – המיטה היתה סופר נוחה. זכינו גם במרפסת קטנטנה ונחמדה. ארוחת הבוקר צנועה ומשביעה - בול מה שצריך בכדי להתחיל יום של שיטוט בעיר. בקיצור, אם לא הובן עד עכשיו - מקום מומלץ בחום רב ללילה או יותר! כתובת: Alexander Stamboliyski blvd. 36 עכשיו אני יודעת שבכל זאת יש בה משהו, בסופיה. היא הרבה יותר ממה שהצלחנו לגלות בה בשני הביקורים החטופים שהקדשנו לה. היא עיר עם היסטוריה עשירה ומעניינת ועם המון שכיות חמדה שטרם עלו על מפת התיירות, השמורות כנראה רק ליודעי דבר. יחד עם זאת, יש לי תחושה שגם הפעם לא הצלחתי להסיר ממנה את מעטה הסוד והיא עדיין מסקרנת ומושכת אותי. אז כנראה שלא תהיה ברירה ואצטרך לשוב אליה... עדיין מסקרנת ובלתי פתורה אל בולגריה אני חוזרת שוב ושוב, וכתבתי עליה לא מעט: לסיפור הטרק שעשינו בהרי הרילה לסיפור הטיול המשפחתי שעשינו בבלקן עם הילדים לסיפורו של אחד הכפרים הנידחים והמרתקים לסיפורו של בית הכנסת הנטוש בעיר וידין ינינה מהבלוג "אפקים מטיילים" מספרת על העיר פלובדיב. הגעתם לבולגריה? פלובדיב מהעיניים שלה נראית לגמרי שווה קפיצה. אם תרצו להעמיק ולגלות איפה עוד כדאי לבקר בסופיה, ממליצה מאד לקרוא את מה שכתב על העיר ברוך גינזברגר בבלוג שלו "מסביב לעולם". #סופיהבולגריה #מלונותבסופיה #טיולעירוני #טיולבבולגריה

נקודת התחלה: בקתת גרנצ'אר (Грънчар) נקודת סיום: בקתת יסטרבץ (Ястребец) מרחק: 14.5 ק"מ (1010 מ' עליה, 850 מ' ירידה), 9 שעות הליכה היום מצפה לנו היום הקשה בטיול, שבכללו עליה עקשנית וממושכת לפסגה הגבוהה ביותר בבולגריה – הר מוסלה (Мусала), ולאחריה ירידה ארוכה ומתמשכת וקשה לא פחות. אני חוששת מעט מהיום הארוך הזה ולא בטוחה עד כמה אני כשירה לעמוד בו. בעיקר מטרידה אותי העליה לראש ההר. מעודדת את עצמי בעובדה כי חלשים ובלתי מנוסים ממני כבר עשו זאת לפני. מן נחמה שכזאת. ארוחת הבוקר בגראנצ'ר צנועה ביותר וכוללת 2 פרוסות לחם מטוגן וריבה. אנחנו בולעים כל אחד פרוסה שמנונית (ביודענו כי נקבל ממנה תזכורות חוזרות ונשנות בעליה...) ופרוסה אחת נתרמת להמשך היום כתוספת לחטיפי האנרגיה שעוד נותרו מהם אחדים בתרמיל. מקדימים לצאת לדרך, לא לפני שווילי מארחת לנו לחברה שוב ואנחנו משאירים לה את מילותינו החמות בעברית בספר האורחים, ביודענו כי הישראלים הבאים לאחרינו יתרגמו לה את הכתוב. העליה נחלקת היום למספר מקטעים, שהראשון והקליל מביניהם הוא החזרה אל הצטלבות השבילים ממנה ירדנו אתמול לבקתה. 1/2 שעה ואנחנו בצומת, פוגשים בדרך מחנה אוהלים פרוביזורי שהוקם בלילה ומברכים את אנשיו ביום טוב. מכאן אנחנו מורידים הילוך ובמשך שעה מטפסים בעליה קשה מאד בזווית איימתנית שלוקחת אותנו דוך למעלה אל המדרגה הבאה. תצפיות נפלאות מכל עבר בראש המדרגה השביל חוצה את הרכס ואנחנו זוכים לתצפיות מהממות מכל עבר. ניתן מכאן לראות את הדרך שבה צעדנו אתמול ואת האגם הענק שעליו צפינו מצידו השני של העמק. האגם הזה נוצר מסכר על נהר Beli Iskar והוא בולט מאד בנוף ההררי שמסביבנו. מכאן הדרך מזגזגת במשך כשעתיים בשבילי מרפסת נפלאים החובקים את הרכס פעם ממערב ופעם ממזרח. הר המוסלה נמצא כל הזמן לפנינו ונגלה אלינו חליפות, הולך ומתקרב. אין עליות משמעותיות ואין ירידות תלולות – אך השביל צר והתהום פעורה מתחתינו כל הזמן, מה שדורש תשומת לב מרובה בהליכה, גם אם היא נוחה ולא קשה יחסית. כדי להתפעל מהנופים היפים יש לעצור ראשית ורק אז להרים מבט ולהתבונן, שמא גורלנו יהיה דומה לגורלה של המצלמה... הר מוסלה הולך ומתקרב בשעה 11:10 אנחנו מגיעים למרגלות ההר. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק, יודעת שידרש ממני מאמץ גדול כעת ואני צריכה את הזמן שלי לרגע. העליה קשה לי מאד, בעיקר מתוקף העובדה שהגיעה אחרי כארבע שעות די מאומצות של הליכה שכבר נמצאות מאחורינו. יאללה מוסלה אני עולה צעד-צעד וממלמלת לעצמי בשקט עם כל התקדמות, 'את אלופה', 'את מעולה', 'אין כמוך', 'כל הכבוד' ועוד מילים משכנעות שכאלה... אין כאן באמת שביל ברור, שכן חלק גדול ממנו נסחף כי אין מה שיעצור את האדמה, ולכן אנחנו מפלסים שביל "אישי" משלנו בינות לעשרות השבילונים שאחרים כבר פילסו כאן לפנינו ומשתדלים לזגזג בכדי להוריד עומס מהגוף. פה ושם אני עוצרת לנוח, להביט לאחור ולראות את המרחק הגדול והעצום שכבר עברתי. הפסגה מתקרבת עוד ועוד והנה אנחנו למעלה!! סך הכל כ- 3/4 שעה של עליה, קצב שהפתיע אותי. פסגת ההר הומה אדם, שכן היא יחסית קרובה לרכבל העולה מהעיר בורובץ והיום יום ראשון שמנוצל על ידי כולם לטיול במזג האוויר האביבי. כולם מצטלמים ליד סימון הפסגה וגם אנחנו תופסים קורבן שינציח אותנו שם. לאחר סימון ה- V ההכרחי אנחנו מתיישבים בצד לחסל את שאריות הלחם המטוגן עם הריבה מהבוקר, וצופים במחזה המשעשע של המצטלמים האחרים. חלקם בהחלט לוקחים את זה למקומות אחרים... מחזות משעשעים על פסגת המוסלה מהפסגה 360 מעלות של נוף משגע ויש כאן גם בקתה קטנה לא מאויישת שניתן לקנות בה חטיפים, בירה ולמלא מים. מכאן נתחיל בירידה מצידו השני של ההר. בשביל המתפתל לפנינו צועדים ועולים המוני אנשים, ממש נהר אדם. הצפיפות על השביל לא תורמת לקלות הדרך מפני שהשביל הצר צריך להכיל גם את העולים וגם את היורדים. בשלב זה אנחנו במיעוט ונאלצים לעצור שוב ושוב ולפנות את הדרך לבאים מולנו. אחרי שצעדנו ימים שלמים עם עצמנו על השבילים, המחזה הזה מוזר ביותר ומעט מדכדך מבחינתי. באמצע הדרך יש בקתת מחסה נוספת שהגג הכחול המשולש שלה נראה כבר מפסגת ההר. ניתן להצטייד בה בחטיפים ושתיה. אין בה שירותים. תאמינו לי, ביררנו :) אבל יש מסביבה הרבה אנשים ולידה גם אגם קטן ויפה. האגם ולצידו בקתת המחסה עם הגג הכחול הדרך ממשיכה ולוקחת אותנו למטה עוד ועוד עד בקתת מוסלה (Мусала), הנמצאת במרחק של כשעתיים הליכה מתחילת הירידה מהפסגה. הירידה קשה לי ואני מדדה לאיטי, כבר לא רואה כלום סביב מלבד האבן הבאה עליה יש להניח את הרגל. חשה מאחוריי את הצטברות חמשת ימי ההליכה. בשלב זה אני צועדת פול גז בניוטרל ומרגישה ששתי פרוסות הלחם המטוגן שאכלתי מהבוקר כבר לא מספקות לי את האנרגיה הדרושה להמשיך. מצידי שנשאר עוד לילה על ההר, אני מסרבת להמשיך מעבר לבקתה. מנסים לקנות משהו לאכול, אבל בבקתת מוסלה יש רק נקניקיות ושוקולד, ולכן אנחנו מסתפקים בקולה ושולפים פירות יבשים מהתרמיל. עוצרים לנוח, לשתות ובעיקר לחשוב. מתלבטים אם להמשיך עוד כשעה עד הרכבל שיקח אותנו לבורובץ, או להישאר כאן בבקתה ולקום מחר רעננים ורק אז לרדת מהרי הרילה. שמונה שעות הליכה קשות כבר מאחורינו והעייפות גדולה, אבל הקולה עושה את שלה והאנרגיות שבות אט אט אל הגוף. השביל בין בקתת מוסלה לבין הרכבל הסמוך לבקתת יאסטרבץ הוא למעשה דרך רחבה וטובה שהולכת על קו גובה אחיד. אנחנו לא נותנים לעייפות להכריע אותנו, שועטים קדימה ומגיעים בדיוק ב- 16:00 אל הרכבל, לא לפני שהצלנו בדרך ילד חמוד שנפל ונפצע ותרמנו להוריו המודאגים ממלאי הפלסטרים שלנו. שכן פלסטר הרי ידוע כמרגיע הלאומי וכתרופה האולטימטיבית לכל כאב. לא ברור מה עבר לבולגרים בראש, אבל לא ניתן לשלם על נסיעה ברכבל בתחנה העליונה, ולפיכך מכניסים אותנו ללא תשלום, כאשר אנו מתחייבים לפרוע את החוב כאשר נגיע למטה. הירידה ברכבל נמשכת כחצי שעה ואנחנו מרחמים על הזוג שתקוע איתנו בקרון הצפוף ובטח סובל מהריחות שאנו מדיפים אחרי כל כך הרבה ימים ללא מקלחת טובה. בורובץ מתקרבת במהירות ובהגיענו אנחנו משלמים על הנסיעה בקופה, יוצאים מהתחנה ותופסים בתחנת המוניות שמעבר לכביש מונית שתיקח אותנו אל סופיה. הנהג שואל לאיזו כתובת ואני אומרת לו, 'סע, יש לי עוד 20% סוללה בטלפון. נזמין מלון מהדרך ונעדכן אותך כשנדע...'. שעה וחצי ופחות 100 לבה ואנחנו במקלחת הכי כייפית שעשינו מזה זמן רב [על היום שלנו בסופיה כתבתי כאן]. מי ידע שחלון סדוק יקנה לצילום ארומה וינטג'ית שכזו... לטרק הזה חיכיתי זמן רב. למעשה, מאז חזרנו לפני שלוש שנים מטרק סובב מון בלאן. למרות זאת הוא היה לא מאד מתוכנן ומהודק, שום דבר לא הוזמן מראש וגם המסלול לא היה סגור עד הסוף. יצאנו אליו די פתוחים לשינויים ולאלטרנטיבות, אם יצוצו בדרך, ובכל יום חישבנו מסלול מחדש. היתרונות שאני רואה בטרק הזה רבים. ראשית, בולגריה קרובה, זולה מאד ומכניסת אורחים בצורה בלתי רגילה. זו הפעם הרביעית שאני מבקרת בה (על הפעמים הקודמות אפשר לקרוא כאן, וכאן וגם כאן) ואני בכל פעם מוקסמת ממנה ומהאפשרויות הגלומות בה מחדש. שנית, הניתוק הכפוי מהרשת נתן לי לחוות מזה זמן רב את עצמי ואותנו בצורה מלאה ושלמה, ובאופן מפתיע גם ללא דאגות מיותרות על מה שאני מפספסת (אם בכלל) ועל מה שהשארתי מאחור. פשוט נתתי לזה לקרות ולפגוש אותי בצורה הכי טבעית שגרמה לי להתגעגע לימים אחרים בהם לא היינו מחוברים 24/7 ונדרשנו להגיב במיידי לכל מסר שהגיע. אני לגמרי חושבת על מיסוד יום ללא אינטרנט פעם בשבוע. יתרון נוסף הוא האתגר שמספק הטרק. מדובר בטרק לא קל, לפחות הנתיב בו אנחנו בחרנו לצעוד, אם כי יש אופציות לא מעטות של שילוב בין שבילים בהרי הרילה. הרגשתי שאני נותנת פייט לשביל, שהוא מרים אותי לדרגה גבוהה יותר מהיכולת שחשבתי שיש בי, ושאני מתוגמלת על כך ביופי הרב שנשקף סביבי כאשר הגעתי למקומות שלא ניתן להגיע אליהם בדרך אחרת, מאשר ברגל. ולבסוף, הנופים שהטרק הזה מאפשר הם נהדרים באמת. שבעת האגמים כבודם במקומם מונח, אך כל יום ויום סיפק לנו עוד שבעה ועוד שבעה ועוד ועוד אגמים. השבילים עוברים במגוון נופי אדיר, צנוע יותר מהנופים האלפיניים של מערב אירופה, אבל גם הרבה יותר ראשוני ואותנטי ופחות פלקאטי ומלוקק. אין תחושה שמהלכים בתוך גלויה, אלא בתוך ארץ בראשית. בשבילי זה בהחלט "תירוץ" מספיק בכדי לחזור שוב אל בולגריה. תודה רבה שקראתם עד כאן ושליוויתם אותנו בטרק הכייפי הזה. אשמח להיות כאן לעזר לאלה הרוצים ללכת בעקבותינו. מוזמנים להשאיר לי תגובות כאן למטה, וגם להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה. הרשומים מקבלים ממני למייל פוסטים חדשים שאני מפרסמת ומסלולי טיול להורדה והדפסה. לפרק הקודם - יום 4 במרומי קו הרכס בחזרה לאינדקס ימי הטרק #הרמוסלה #הרירילה #טרקיםבבולגריה #טרק #יומןמסע

נקודת התחלה: בקתת ריבני אזרה (Рибни езера) נקודת סיום: בקתת גרנצ'אר (Грънчар) מרחק: 16 ק"מ (715 מ' עליה, 760 מ' ירידה), 8 שעות הליכה השינה על מזרוני U היתה דווקא בסדר והחדר הפרטי שקיבלנו עשה את שלו וישנתי היטב. בבוקר אנחנו מוצאים את הבקתה וחדרי השירותים מצוחצחים למשעי. עניין לא מובן מאליו במקום כה בסיסי ואף עלוב במידה מסויימת. הכל מסודר, מטאטאי קש בכל פינה, חדר האוכל מתוקתק ומואר ורואים שלבעלת המקום אכפת ממנו מאד. מטאטאי קש בכל פינה ארוחת בוקר השכם השכם ויציאה לדרך המטפסת בהר, רובה ככולה מסומנת באדום. זו העליה הרצינית שלנו להיום, ולאחריה השביל יג'עג'ע על הרכסים – עולה ויורד עולה ויורד לא באופן משמעותי. עדיין קר, ולמרות העליה התלולה אני עטופה בשכבות ומתקשה להתחמם. ככל שאנחנו עולים בהר התצפית על הבקתה המתרחקת ועל שני האגמים ביניהם היא ממוקמת הופכת יותר ויותר מרהיבה. צל ההרים עדיין רובץ בעמק, אך המראה פסטורלי ומקסים ביותר. 3/4 שעה מתחילת היום אנחנו מגיעים אל האוכף הראשון, ממנו כבר נראה המשך הדרך והנופים נפתחים. הצל עדיין רובץ על האגמים, הבקתה והעמק במדרגה הבאה אנחנו עולים על דרדרות סלעים גדולות. לא משהו מסובך מדי להליכה, אך יש לרכז מאמץ ולשים לב היכן מניחים את כפות הרגליים. במצב של גשם, בעיקר בכיוון ההפוך בירידה, עלול להיות לא פשוט לעבור את המקטע הזה. לנו חלק זה לוקח שעה במזג אוויר יפה ובעליה – והופס – הגענו למעלה! כאן יש קליטה סלולרית שני צידי האוכף מאפשרים תצפיות נהדרות על פסגות משוננות מושלגות ועל אגמים כחולים. זוהי גם הנקודה היחידה בדרך וב- 24 השעות הקרובות שבה יש קליטה סלולרית. נצלו זאת! מכאן ממשיכה הדרך בעליות וירידות מתונות לסירוגין על מעין שלוחה ארוכה, כשמשני צידיה עמקים אלפיניים רחבים. הנוף פתוח ויפה ורוח חזקה מנשבת, עד שאני מחלצת מהתרמיל שוב את החולצה התרמית. מפעם לפעם צץ לו אגם צלול, כמו עיניים כחולות המביטות בנו צועדים בנוף המפעים הזה. הדרך אינה קשה ואני מתפעלת משינויי הנוף ומהעושר האין-סופי שלו. פסגות משוננות ואגמים כחולים עד עתה אנחנו כרגיל לבד על השביל. צועדים כעת על מה שנראה כמו גבעות שמנמנות וירוקות. סוג של מדשאה ענקית עם קימורים עגלגלים. מזכיר לי מעט את ארץ הטלטאביז, רק חסרים כאן הארנבים הענקיים והמוסיקה המעצבנת... רק ארנבים חסרים ליד אחד האגמים הקטנים אנחנו עוצרים למנוחה קלה. כאן גם סוף סוף מגיעים מולנו מספר זוגות מטיילים. בכל פעם אני מופתעת מחדש מהבדידות המזהרת על המסלול הזה, שחשבתי שהוא כה פופולרי. איפה כולם? באמת שאין לי תשובה על כך. מהאגמון הקטן הנמצא בעמק יפה אנחנו מתחילים לעלות. זוהי העליה האחרונה שלנו להיום, שהיא בתחילתה אף תלולה למדי, אך לא משהו שלא עברנו עד כה. לקראת סוף היום השרירים כבר מאותתים לי שהגיע זמנם לנוח. עייפות הגוף בתוספת הידיעה שאנחנו קרבים לקצה המסלול של היום מחלישים את הקצב שלי מעט, אולם כאשר אנחנו מגיעים למעלה נשקף מולנו אגם ענק עם סכר גדול שמזרים בי כוחות מחודשים. אגם זה ילווה אותנו ויצוץ שוב ושוב גם לאורך היום מחר. הרחק הרחק לפנינו אפשר לראות מכאן כבר את פסגת המוסלה, אליה ננסה להעפיל מחר. מכאן היא נראית לי גבוהה, תלולה ומאיימת ואני מעדיפה להתרכז ביני לביני במשימות שעוד נותרו לי להיום. ככה אני חווה את הטרק הזה – פרוסה פרוסה – כל אחת מהן נלעסת לאט ומתעכלת בזמנה שלה. פסגת המוסלה הרחק למעלה בעמק למטה נראית בבירור הבקתה שלנו להלילה - בקתת גרנצ'אר (Грънчар) - השוכנת, איך לא, בעמק אלפיני מקסים לחופו של אגם יפה וכחול. החלק האחרון של השביל להיום מסומן בכחול והוא יורד מטה מטה, כשביל גישה לבקתה. מחר נצטרך לחזור על עקבותינו ולעלות את החלק הזה בחזרה עד להצטלבות השבילים עם הסימון האדום. אנחנו גולשים בירידה והבקתה מתקרבת במהירות. עמק אלפיני עם בקתה לחופו של אגם בהגיענו ניתנת לנו אפשרות הבחירה בין לינה בחדר דורמיטורי גדול בתוך הבקתה לבין חדר זוגי בבונגלו. אנחנו הולכים על האופציה השניה בלי לחשוב פעמיים. לאחר קבלת החדר אני סוף סוף מממשת את הפנטזיה הפרועה שלי מתחילת הטיול ומזנקת לתוך האגם הקפוא. אם תרצו, סוג של מקלחת. סביבי שטות להן אצות, ודגים סקרנים מתקרבים לראות מה עושה תנין בהרי הרילה? לי זה לא אכפת. מבחינתי זהו סיום מושלם ליום מושלם לא פחות. בינתיים אני מכתירה את היום הזה כיום היפה ביותר והמתגמל ביותר בטרק, בעיקר בשקלול שבין נופים עוצרי נשימה לבין הליכה לא רצחנית ובסופו כמובן הרחצה באגם. מה עושה תנין באגם אלפיני? | צילום: בעז זלמנוביץ מכיוון שיצאנו מוקדם מאד הבוקר גם הגענו מוקדם ושעות האור ארוכות. לאחר השחיה אנחנו יושבים שעות על שפת האגם, קוראים ספרים, בוהים בנוף, משוחחים נהנים מהשמש החמימה המלטפת אותנו ומייבשת את הבגדים. שוב הניתוק מהתיווך שהסלולרי עושה בינינו לבין העולם עושה לי כל כך טוב. הפעם הטלפונים לא רק מנותקים מקליטה אלא כבויים ממש, מכיוון שאין לנו אפשרות לטעון אותם ביממה הקרובה וחשוב לנו לשמור קצת סוללה למקרה ש... כשהשמש נעלמת מעבר להרים, ברגע אחד יורד הקור. אני מתעטפת בכמה שכבות ואנחנו ניגשים לבקתה המרכזית להזמין לנו משהו לאכול. חדר האוכל אפלולי וקר והאח אינה בוערת, ולפיכך אנחנו נודדים החוצה לספסל שכמה קרני שמש אחרונות עוד מונחות עליו. בעלת הבית, ווילי, מגישה לנו ממטעמי הבקתה ומתיישבת לצידנו, מבקשת שנקריא לה מספר האורחים ונתרגם לה את קטעי העברית האחרונים שכתבו לה מטיילים ישראלים שהיו כאן לפנינו. השיחה קולחת ונודדת לנושאים שונים ומשונים. היא מספרת לנו כיצד וונדליסטים חתכו את חוטי החשמל המובילים לבקתה וכיצד השאירו אותם ללא תשתיות, גם על הבונגלוס שקורסים בחורף תחת מעטה השלג אנחנו שומעים, על קרובי משפחתה בחיפה ועל עירה - סופיה ועוד ועוד. מונולוג ארוך שכאילו שמרה לעצמה ימים רבים וכעת הוא מתפרץ ממנה, ואנחנו כלים להכיל את המילים הזורמות ממנה אלינו. בקתת גראנצ'ר – מבין הבקתות בהן ישנו רמת התחזוקה בגרנצ'אר היא הנמוכה ביותר, והיא כמעט נטולת תשתיות. אין מקלחת, אין קליטה סלולרית, אין חשמל (רק סולארי) ולא ניתן לטעון טלפונים. שירותי בול-פגיעה מוזנחים מאד ממוקמים מחוץ למבנה המרכזי. מאידך, בעלי הבית אנג'ל וביתו ווילי הם מארחים לבביים ומקסימים. ווילי היא אשת שיחה נעימה, דוברת אנגלית מצויינת שרק ממתינה להזדמנות לדבר. האירוח החם שלהם בהחלט מחפה על תחלואי המקום. לפרק הבא - יום 5 יאללה מוסלה לפרק הקודם - יום 3 טרמפ לגן עדן חזרה לאינדקס ימי הטרק #בקתתגראנצר #טרקיםבבולגריה #טרק #הרירילה #יומןמסע

נקודת התחלה: מנזר רילה (Рилски манастир) נקודת סיום: בקתת ריבני אזרה (Рибни езера) מרחק: 17.5 ק"מ (1213 מ' עליה, 143 מ' ירידה) – למסלול המלא התעוררנו לבוקר שקט וקריר, התיקים נארזו, המפתח הושאר במנעול כפי שנתבקשנו על ידי אחד הנזירים, וירדנו אל המסעדה "שלנו" לארוחת בוקר עשירה במיוחד שהספיקה לנו גם לסנדביצ'ים להמשך היום. היום הזה הוא מעט מתעתע מכיוון ש- 17.5 קילומטריו מהווים את ה- Plan B הפחות מומלץ, שכן 7 ק"מ מתוכם עוברים במקביל לתוואי הכביש ועליו ולכן עדיף לנסות ולתפוס טרמפ – שגם יקצר את הדרך וגם יחסוך הליכה על אספלט. לברי המזל הגדול זה מצליח מיד. ברי המזל הבינוני מתחילים ללכת ותופסים איפשהו בדרך את הטרמפ המיוחל. חסרי המזל ילכו את כל הדרך כולה בעליה די קשוחה וארוכה. יוצאים לדרך ומחפשים קצת מזל לאחר ארוחת הבוקר אנחנו מתייצבים בחניון לתפוס טרמפ, אך לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים, אנחנו עוברים ל- mode של "ברי המזל הבינוני" ויוצאים לדרך, מנסים את מזלנו תוך כדי תנועה. מתחילים לטפס בכביש הצר והמיוער, העליה דווקא די סבבה בינתיים, כאשר רבע שעה לאחר יציאתנו עוברת מכונית ראשונה. אני מרימה יד, אך הנהג מסמן לי שאין לו מקום. באסה. לא עוברות דקות ספורות ומגיעה מכונית נוספת, הפעם מולנו. אני צועקת לעברה, "לא!! בכיוון ההפוך!!" וכאילו מישהו שמע אותי – נעצרת המכונית לידינו, החלון נפתח ומתוכו מחייכת המלצרית הקצרנית מאתמול. בלי להמתין הרבה היא מסובבת את רכבה, דוחפת את כל הציוד ואת חברתה למושב האחורי, שנינו נדחסים גם כן וכעבור 7 ק"מ ו- 10 דקות נסיעה מפותלת ותלולה אנחנו מונחתים בנקודת ההתחלה של המסלול – מסעדה הנמצאת בקצה הכביש. 20 לבה מועברים מיד ליד ואנחנו נפרדים ממנה לשלום בתוספת הרבה מילים טובות. הצטרפנו לברי המזל הבינוני הדרך, המסומנת כולה היום בצהוב, במגמת עליה מתונה מאד, ואחרי הטרמפ נותרו לנו בסך הכל כ- 10.5 ק"מ לצעוד. זה ממש סוג של "יום מנוחה" עבורנו ולגמרי קטן עלינו אחרי היומיים האחרונים. בין המסעדה שבה התחלנו לבין החווה הנמצאת באמצע היום מחברת דרך רחבה וכבושה. נראה כי פעם היתה סלולה בצורה טובה יותר, אבל גם כיום ניכר כי עוברים עליה פה ושם כלי רכב. הדרך לא מאד אטרקטיבית, אך חולפת ביער לצד נחל שוצף ויפה, שפה ושם יש לחצותו על גשרים רחבים. היער נעשה דליל יותר ויותר ככל שאנחנו עולים, עד שנעלם כליל. שעתיים וחצי מוצלות יחסית עוברות עלינו עד החווה, מלוות בהמוני יתושים טורדניים ביותר שנטפלים אל כל חלקת גוף חשופה. בחווה אשר בקצה הדרך הכבושה, שבה גם ניתן למלא מים, אנחנו מתיישבים לנוח ולהחליף כוחות, לעיין במפה ולאכול משהו. כל זאת לא לזמן רב, שכן בעודנו מנשנשים, אנחנו נאכלים על ידי היתושים. מכאן הדרך מתחלפת בשביל המתחיל לטפס מעט יותר בתלילות והנופים נפתחים. בניגוד לחלק הלא מאד מעניין של תחילת היום, החלק השני שלו מאד מאד יפה ואף מרגש במידה מסויימת. יש לא מעט בוץ, ובמעברי פלגים מונחים גשרוני עץ לטובת ההולכים. גשרון עץ על פלג מים לפנינו משתרע אחו פורח בצבעים נפלאים – משטחים סגולים, צהובים, הרבה כתום וגם לבן שבתוכו אנחנו צועדים. מסביב הרים נישאים וממעל עננים אפורים שהולכים וקרבים. תענוג לעין וללב. אם רק היינו יכולים להיפטר מהיתושים האלה... פריחה אביבית מרגשת אני מדמיינת איך הייתי מצלמת כאן, ומה הייתי מצלמת שם. וגם חוזרת ונוברת בזכרוני בצילומים שכבר הספקתי לצלם וכה עצובה על האבדן. ללא עובדות מוצקות, איך אוכל לשכנע את קוראיי שכה יפה כאן? שהיו לי צילומים ראויים באמת? מנסה להסיט את המחשבות לעניינים אחרים, שאינם מהולים באכזבה הכרוכה בחוויה מאתמול. לעיתים אפילו מצליחה, אך המחשבות מנקרות שוב ושוב, משחזרות את האירועים. כשעה וחצי אחרי שיצאנו מהחווה, וכארבע שעות מתחילת ההליכה אנחנו מגיעים לבקתה שלנו להיום – ריבני אזרה (Рибни езера). מיקום הבקתה טובל ביופי בלתי נתפס – היא שוכנת בין שני אגמים קטנים וצלולים - אגם גורנו ריבנו ואגם דולנו ריבנו. סביב הרים גבוהים, אליהם נטפס מחר. ממרפסת הבקתה השביל העולה אל ההרים נראה לי תלול וקשה, אבל נניח לזה עד מחר... בין שני אגמים קטנים ויפים בבקתה אנחנו מקבלים חדר משותף לשלושה, אך בפועל רק שנינו כאן. מאוחר יותר יגיעו אנשים נוספים, אך החדר שלנו ישאר רק שלנו. לראשונה אנחנו נתקלים במיטות הקפיצים עם מזרונים בצורת U שברגע שמתיישבים עליהם הם שוקעים כמעט עד מגע עם הרצפה – תלוי כמובן במשקל האדם המתיישב. בשל יום ההליכה הקצר הגענו מוקדם ויש הרבה זמן להעביר, אז אנחנו יוצאים לתור את האגמים. העננים ממעל לא מבשרים טובות, ואכן מהר מאד מתחיל גשם שמחזיר אותנו לחיק הבקתה החמימה והנעימה. בחדר האוכל מתקבצים לאט לאט קבוצה של בולגרים צעירים, שלישיה בעלי מראה נורדי שאנו מכנים "הנורבגים", וכמה ישראלים, אנחנו ביניהם. ערב רב של שפות ותרבויות, כל אחד רוכן מעל מרק השעועית שלו וסלט השופסקה המסורתי. אנחנו מוסיפים לכך גם ספר טוב וכתיבה ביומן. בקתת ריבני אזרה בקתת ריבני אזרה היא מקום פשוט מאד, כפרי וכנראה ראה ימים טובים יותר. הפלוסים הגדולים של הבקתה, מלבד המיקום המרהיב, הם המקלחת החמה השוכנת בפחון דלוח (אבל למי אכפת?) והחיבור לחשמל המאפשר טעינת הטלפון הסלולרי. מאידך, יש רק שני שקעים(!!) בבקתה כולה לטובת העניין, מה שדורש התחשבות וסבלנות. יש כאן שירותי בול-פגיעה ואין קליטה סלולרית. אחד המארחים (כנראה בנה של בעלת הבית) דובר אנגלית טובה. ארוחות במתכונת של יתר הבקתות – תשלום לפי מנות, אוכלים מתי שרוצים. לפרק הבא - יום 4 במרומי קו הרכס לפרק הקודם - יום 2 במורד אל המנזר חזרה לאינדקס ימי הטרק #בקתתריבניאזרה #טרק #טרקיםבבולגריה #הרירילה #יומןמסע #מנזררילה