אף פעם לא רציתי לנסוע ליער השחור. גם כשגדודי משפחות הסתערו בהמוניהן, נמנעתי. איזה מן שם זה ליעד תיירותי משפחתי – "היער השחור"? חשבתי לעצמי. נשמע כל כך אפל ומרתיע. ומה בכלל צבעו של היער השחור, שחור או ירוק? וככה, מבלי להתכוון, קיבלנו נסיעה חד כיוונית - דיל מטורף ליער השחור. וביום ההוא, שהתחיל בקולו הנסער של בני בטלפון, נגמרו חיי הקודמים והתחילו אחרים. חיי האחרים די דומים לאלו הקודמים, אבל הם אחרים. בין לבין ניצב בלילה עמוד של אש ובבוקר עמוד ענן, או במקרה שלנו – עמוד עשן. אני אומרת "יהיה בסדר" ואני באמת חושבת כך, אבל לפעמים מתגנב לו יאוש קטן, מרים ראש ולא מרפה. היה זה יום שדמה לכל הימים בשבועות האחרונים. רוחות שרביות חזקות נשבו בעוז ואני התגעגעתי לחורף. הייתי בעבודה ודאגתי העיקרית באותו הבוקר היתה מספר הסטודנטים המצומצם שהגיעו ללמוד, עניין שאיים על קיום הקורס. אותן שעות עסקתי בטלפונים ובסידורים, בספירה חוזרת ונשנית של אנשים ובתקווה גדולה שלא תגיע ביקורת. כי דבר ידוע הוא שבדיוק בימים שאינם כסדרם מגיעה הביקורת. בשעת בוקר מאוחרת צלצל הטלפון והשם "עדי" ריצד. אתמול כשחזר מהצבא לא נפגשנו, ומחשבה של הרף עברה בי - איזה כיף שהוא מתקשר לומר לי 'בוקר טוב' (נאיביות אמהות שכזו...). עניתי, ומהצד השני בקע קול הלום שהיכה בי, "אמא הבית נשרף, הכל אש!!". מכאן מתחילה מסכת בה אני מנסה להנחות אותו כיצד לברוח, תוך ניסיון להבין את המצב לאשורו. המחשבות מתרוצצות בטירוף, הראש מתפוצץ, הגוף ברעד בלתי נשלט. אני מנסה להרגיע אותו ואת עצמי, לשלוט בקול המנחה, להניס מחשבות על הרע מכל. אבל הכל משודר אלי ישירות בטלפון בשידור חי ואני נחנקת מהעשן ביחד איתו, מתנשמת, פותחת דלתות ותריסים במטרה למצוא דרך מילוט. מנסה מכאן מנסה משם, עד שמוצאת שביל בריחה בין הלהבות, מתנשפת במעלה המדרגות ומגיעה לכביש. אנחנו תופסים טרמפ "יחד", נגד כיוון התנועה, ורק כשאני מרגישה שהוא במקום בטוח, אם עדיין קיים דבר כזה אחרי שהמקום הבטוח ביותר שלך, הבית, כבר אינו בטוח יותר, אני מרפה קצת ופונה לדאוג לשני ילדי האחרים. השעות עוברות, אנחנו מאתרים את כל הילדים ומלקטים אותם אחד אחד, מוצאים מקלט לכמה ימים אצל חברים טובים שפתחו בפנינו את ביתם. למחרת חוזרים אל מקום האסון. הרחוב – רחוב רפאים. רק אנשי כוחות הבטחון והכיבוי וכמה תושבים המומים שחזרו לבדוק מה אירע ומה נותר מביתם. אנחנו מבקשים רשות לרדת אל הבית. הכבאי שואל 'איפה שלכם, כאן או בבניין למטה?', 'למטה', אנחנו עונים והוא חופן את פניו בידיו ומניח לנו להבין שהמצב קשה. אך פתאום הוא נזכר 'רגע, רגע, איזו דירה, משמאל או מימין?' 'ימין', אנחנו אומרים לו, והוא נאנח בהקלה ומפטיר 'היה לכם מזל גדול!' הכל שחור, ריח שרוף כבד רובץ באוויר, הגג עדיין בוער ועשן מיתמר ממנו. הכבאים מאיצים בנו לקחת כמה דברים הכרחיים מהבית ולפנות את השטח מיד. בימים הראשונים עסקנו בלנסות ולהבין מי-נגד-מי. נראה שגם הרשויות עסוקות בדיוק באותו הדבר, ועל כן לא הצלחנו לקבל תשובות ברורות משום גורם. אף אחד לא יכל לענות על השאלה הפשוטה – אז מה עכשיו? בשלב זה שמועות היו השחור החדש. אבל, לאט לאט התפזר העשן ואיתו גם סימני השאלה. ככה התחילו חיי האחרים שנמשכים גם עתה. הם דומים עד מאד לחיי הקודמים, אך מתנהלים מתוך דירה אחרת הנמצאת בשכונה אחרת. בחיי אלה עזבתי את העבודה והפכתי ל"א.גזית שיפוצים בע"מ". וכך אני מפסידה או מנצחת במלחמות מול רשויות וחברות, מפלסת דרך בתוך בירוקרטיה מטרידה, מנהלת ביד רמה גדוד של שיפוצניקים ואנשי מקצוע מתחומים שונים ומגוונים ומרגישה ליידי בעולם שכולו גברים. העניינים מתקדמים. בעצלתיים אמנם, אך מתקדמים. ורק הידיעה שהיער שלנו - זה שבתוכו חיינו, שאותו כל כך אהבנו ושבזכותו בחרנו בבית הזה – איננו עוד, שוקעת לאיטה. עמה מגיעה ההבנה שגם אם רוב הדברים יחזרו אי פעם לקדמותם ושאפשר להתאושש מהדיל המטורף שנחת עלינו, זה יקח, במקרה הטוב, עוד שנים. יש חלומות שנכתבים מעצמם, אחרים מתחברים ונפרמים חליפות, מתהפכים בבטן ולא נרגעים עד שיוצאים לאוויר העולם. כזה הוא הפוסט הנוכחי שמסתובב אצלי כבר תקופה, ארבעה חודשים מאז עזבנו את הבית וטרם חזרנו אליו. האם גם לכם קרה שנורא רציתם לכתוב, להביע, והמילים והתמונות התקשו להתחבר למקשה אחת? אשמח אם תספרו ותשתפו אותי, שלא ארגיש לבד... אולי תרצו גם לקרוא: איך מיינתי את החפצים לפני חזרתנו הביתה ועל השנה שחלפה מאז השריפה שנתיים אחרי השריפה כבר הכל מתחדש וכתבתי על כך כאן אם אהבתם את הצילומים, אם הזדהיתם עם המילים – אנא השמיעו את קולכם! מזמינה להשאיר לי תגובה ממש כאן למטה או ליצור קשר. מוזמנים להרשם לבלוג בקוביית ההרשמה ולקבל ממני פוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם לפעם. כך נוכל לשמור על קשר! #חיפה #בית #שריפהבחיפה #היערהשחור

הקדמה את שביל חיפה, הטרק העירוני הארוך בעולם, צעדנו בין השנים 2013-2017. מאז חזרתי עוד מספר פעמים לצעוד מקטעים ממנו – קצת פה קצת שם, בעיקר ללוות חברים שהחליטו ללכת בדרך... חדי העין ואלו המכירים היטב את העיר יבחינו בוודאי בעת הקריאה בשינויים שחלו בדרך מאז התחלנו לצעוד אותה ועד היום. עצים נעלמו, בתים נבנו ואחרים נהרסו, מתחמים הוזזו, כאן הותקנה תאורה ושם נסלל שביל אופניים... זה טבעם של מקומות "חיים" כנראה – להשתנות במהלך הזמן. על כל פנים ההיכרות הפרטית שלי עם שביל חיפה התרחשה איפשהו במהלך 2012. משהו שהתחיל עבורי כשמועה, הפך בהמשך לסוג של "ליווי מרחוק" של תהליך התהוותו של השביל, עד ההכרזה הסופית על הקמתו. הדרך המדומה שעברתי לצד השביל לוותה כל העת בידיעה – שאת השביל הזה, במוקדם או במאוחר, אני מתכוונת ללכת. אין ספק שהעובדה כי אני גרה בחיפה תרמה לרצון שלי להכיר יותר לעומק את העיר, לראות, לגלות ולחוות בה דברים חדשים ומעניינים. זו המוטיבציה שהניעה אותי לקום ולהתחיל ללכת. שביל חיפה הוא "טרק עירוני" של מעל 70 ק"מ, אשר מחבר את חלקי העיר חיפה יחדיו למסלול הליכה מעגלי אחד. המסלול מחולק ל- 21 מקטעים העוברים דרך שכונות העיר וחושפים את המטיילים למגוון אתריה ונופיה. חלקי השביל השונים מאפשרים לחוות את הנוף העירוני, לבקר במוזיאונים, מוסדות תרבות ודת, להנות מהטבע העירוני ולפגוש את מגוון התושבים החיים בעיר. כיאה לשביל מעגלי, את ההליכה ניתן להתחיל מכל נקודה על המפה החיפאית. אפשר ללכת בו כיחידה אחת (בשלושה או ארבעה ימים), או לחילופין לבחור לטייל רק בחלק מהמקטעים שלו. את השביל הלכנו יחד, אני ובן זוגי, ולעיתים הצטרפו אלינו חברים או בני משפחה. עשינו זאת בזמננו החופשי, אך מכיוון שזמננו לא באמת חופשי ההליכה התמשכה והתארכה על פני כמה שנים – בכל פעם מקטע אחד. הלכנו "לפי הסדר" - מהמקטע הראשון ועד למקטע האחרון. פעמים ספורות בלבד גמענו שני מקטעים ברצף. הכתיבה והצילומים ליוו אותי במהלך ההליכה בשביל. הם מתמקדים בחוויה האישית שלי מכל מקטע, בזכרונות שהוא עורר בי, בתחושות ובמראות. תיאור מפורט של המסלול כולו לפי מקטעים ומפת הטרק ניתן למצוא באתר הרשמי של השביל. מפה מודפסת של המסלול ניתן לרכוש תמורת שקלים בודדים בלשכת התיירות של חיפה (שד' בן גוריון 48, טל. 04-8535610). מקטע 1: עיר תחתית נובמבר 2013 - המוטיב המרכזי: הגענו לתחתית, מכאן אפשר רק לעלות... התרגשות קטנה מבצבצת בין חדרי הלב. אנחנו מתחילים. חותמים עם עצמנו הסכמים עם אפשרויות מילוט, או במילים אחרות - "נתחיל מקטע אחד ואם יהיה מוצלח - נמשיך". מצטיידים במפה ובמלל הנלווה של המקטע הראשון. את שניהם הורדנו מאתר השביל. כמה הגיוני להתחיל את שביל חיפה מהמקום בו התחילה העיר, העיר התחתית. וכמה מוזר (ואולי גם בזה יש סוג מסויים של הגיון...) שהאתר הראשון אליו מפנה הכתוב הוא אל בית קברות. ליתר דיוק - בית הקברות היווני-קתולי. אכן, הגענו לתחתית ומכאן אפשר רק לעלות – ולא רק במובן המטאפורי. שבת. השביל מתפתל בין הרחובות הדוממים והריקים שיוצרים את מה שהיה, כך אנחנו למדים מן הכתובים, המרכז המסחרי החשוב והמשגשג, מוקד התעשיה, המסחר והתחבורה החשוב ביותר של הבריטים במזרח התיכון. היום אין לכך כל זכר. הכל שקט. סגור. כיאה ליום מנוחה, תנועת האנשים המעטים שפגשנו לאה, איטית, חופשית. סוף הסתיו. בצהרי היום עדיין חם והשמש הישראלית אינה מרחמת. אבל שמיכות עבות כבר נשלפות מהארונות העליונים, מוצאות החוצה להתאוורר לקראת הלילות הקרירים שעוד יבואו בקרוב. בימי החול רחובות העיר התחתית סואנים והומים. עד כדי כך הומים שפאר העבר ניכר, אם בכלל, רק במבט שני ושלישי. אנחנו מוקפים בבתים יפהפיים בסגנון ערבי מקומי. קירות מחופי אבן, חלונות מקושתים, כרכובים ומרפסות. השביל מוביל אותנו לתוך סמטה קטנטנה שזו הפעם הראשונה שאני מבקרת בה. "מתחם ח'יאט", ככה אנחנו קוראים, היה קומפלקס מבנים שבו שכנו בעבר משרדי ממשלה. כיום הם עומדים ריקים ומוזנחים, ורק הבוגנוויליה מסרבת להיכנע ועדיין פורחת במלא הדרה בעונה זו. רחוב העצמאות הוא הרחוב הראשי של העיר התחתית, וסביבו מזגזג שביל חיפה – הלוך ושוב – כאילו תופר את שני צידי הרחוב ליחידה אחת. אנחנו חוצים בפעם השניה את רחוב העצמאות, ומגיעים עד שער הכניסה לנמל. היום עוגנת כאן אוניה ענקית. בעצם כמעט כל יום עוגנת כאן אוניה ענקית. אף פעם לא הצלחתי להבין איזו הנאה או תועלת אנשים מוצאים בכוורת ההומה המשמשת בית מלון צף. במסגרת הניסיונות "להעיר" את העיר התחתית הקימו בשנים האחרונות באיזור רחוב הנמל קמפוסים אקדמיים. בימות החול, כך אומרים, האיזור הומה סטודנטים. אבל היום שבת והוא שייך לאוכלוסיה אחרת ובעיקר לחתולי הרחוב, שיש כנראה מי שדואג להם. הם נראים מרוצים, ומטופחים באופן יחסי, וכהרגלם של חתולים נותנים לך תחושה ש"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת לא המסיבה שלנו..." חציה נוספת של רחוב העצמאות מובילה אותנו אל מה שמכונה בעגה המקומית "השוק התורכי". כיום אין כאן ממש שוק, אבל כן יש ניסיונות שיקום ושיפוץ. בחלק מהמקומות נראה שהם נושאים פרי, והצבעוניות והיצירה שובים את העין ואת הלב. כאן ציור קיר צבעוני, ושם יצירה אבסטרקטית מעניינת מעץ על רקע קיר תכלכל שעושה שימוש בחלקי ריהוט ישן, מיסגרות, ועציצים (קצת מיובשים)... חזיתות חלק מהבתים עברו מתיחת פנים. די במבט מהיר בשביל לראות ולהבין כמה הדור היה המקום הזה כשהוקם. המרפסות התלויות מעל הרחוב, הפינות העגולות של הבניינים, הפיתוחים, צבעי הקירות. יפה! כל כך יפה, עד שיש כאלה שבשבילם זהו מקום טוב להתחלה חדשה... מ"השוק התורכי" השביל מוביל אותנו אל שוק הפשפשים. שוק הפשפשים החיפאי הוא מקום אהוב עלי מאד. בניגוד ליתר המסלול של היום, דווקא בשבתות הוא איזור הומה ועמוס במוכרים ובקונים, וכמובן במציאות מכל הבא ליד. כל רוכל מתמקם בערבוביה, פורס שמיכה על הרצפה ומציע את מרכולתו. אפשר למצוא כאן (כמעט) הכל - מחוט ועד שרוך נעל... סיומו של מקטע זה בעליה למעלה (מי הבטיח שיהיה קל?) דרך שכונת ואדי סאליב ורחוב מעלה השחרור המוביל אותנו אל נקודת הסיום של היום – גן הזיכרון. למרות הפנים העצובות קצת של הצמד בצילום, הפנים שלנו מחייכות וגם קצת מיוזעות מהעליה האחרונה. לפרק הבא: מקטע 2 - הדר הכרמל חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #טרק #עירתחתית

ינואר 2014 - המוטיב המרכזי: ניגודים מרוב התלהבות מהמקטע הראשון, החלטנו שהפעם, למקטע השני, אנחנו לוקחים איתנו את הילדים. את הדרך התחלנו בנקודה אליה הגענו בפעם שעברה - גן הזכרון לבני חיפה שנפלו במלחמת העצמאות. מהר מאד אנחנו מגלים כי הצעיר שבחבורה איבד עניין בטיול העובר ב"סתם רחובות משעממים" ומתקשה להדביק את הקצב. גם סחיבת "שק-קמח" לא עוזרת לעידוד מצב הרוח הקודר ואנחנו מתפצלים – בן הזוג והגדולים ממשיכים הלאה בדרך. אני והצעיר חוזרים לגן הזכרון. הוא מטפס על עצים... אני צופה בהתרחשויות מסביב. "גונבת" תמונות של רגעים קטנים של שבת. ילדים במשחק כדורגל, אשה בטיול בוקר חורפי עם הכלבים, אנשים תופסים קרן שמש חורפית... הגדולים מקצרים את הסיבוב ושבים לאחר כשעה. יקח לנו לא פחות מ- 7 חודשים לחזור שוב ולהתחיל מחדש את המקטע השני. הפעם אנחנו רק שנינו. אוגוסט 2014 בינתיים התחלפו העונות, כבר קיץ ושוב אנחנו בגן הזכרון. השביל מוביל אותנו בתוך שכונת הדר, בין בניינים שבמשך כ- 40 שנים באמצע המאה הקודמת שימשו כמרכז התרבותי והמסחרי של חיפה. אנחנו מתהלכים בתוך עירבוביה של ישן וחדש, נקי ומלוכלך, משופץ ומוזנח. מציצים לכניסות בתים, שניכר שהיתה להם פעם עדנה. ומגלים שלטי רחוב המובילים אל תוך עסקים וחנויות ששימשו בעלי מקצוע שאולי, כמו הפונטים בהם כתובים השלטים, חלפו להם מן העולם. ברחוב החלוץ, אחד הרחובות הראשיים החוצים את השכונה, מוכרים שמלות ערב בהנחות גדולות. אני מסלקת ממוחי שאלה חולפת - האם כדאי לשקול סוף סוף חתונה כדת וכדין? אנשים מכל גווני הקשת חולקים שכונה אחת. וכולם, כך נראה, מיוזעים, עייפים, מחפשים להם טיפת צל שתקל על החום הכבד הרובץ כאן באמצע חודש אוגוסט. השביל מוביל אותנו במגמת עליה דרך בלפור, אחד הרחובות התלולים בחיפה. באמצעו אנחנו פונים אל מה שלי היה נראה פעם, בפאתי שנות ה- 20 שלי, כפלא חיפאי - מדרחוב נורדאו! פעם שכנו כאן "חנויות הפאר" של הדר. אלה שהרשו לעצמן לקחת את המחירים המופקעים ביותר על הסחורה הנחשקת ביותר. אני זוכרת את עצמי עולה לרחוב הזה בשביל לשטוף את העיניים. היו מי שיכלו להרשות לעצמן. אצלי המרשרשים נשארו כמובן במעמקי התיק. כיום - הרחוב עדיין מוצל כשהיה, אבל חנויות יוקרה כבר אין כאן וחנויות אחרות נראות די נטושות ומוזנחות. אנחנו צועדים לאורך המדרחוב שירד מגדולתו ופונים שמאלה, הפעם בירידה, דרך מעבר מקושת לכיוון שוק תלפיות. שבת היום וכיכר השוק ריקה. כל כך הרבה פעמים פקדתי את השוק הצבעוני והטעים הזה שתמיד מלא בירקות ובפירות טריים ומזמינים, וזו לי הפעם הראשונה להיות כאן כשהכל(!!) סגור. מראה משונה. מעורר מחשבות. אנחנו מהלכים כמעט על קצות האצבעות כדי לא להעיר מישהו... ילד שחולף בדהרה עם סוסו מוסיף למראה הסוריאליסטי ורק קול גרירת הסוס מפריע את הדממה. שוב אנחנו בעליה, ככה זה כאן בחיפה – עולים ויורדים ושוב עולים וחוזר חלילה... עוברים ברחובות קטנים, מעיפים מבט בכניסות, שגם אם הן ישנות ומתקלפות, ניכר שיש כאן יד שמטפחת, שמסדרת, ששומרת. מרשים לעצמנו להציץ לרגע, בזהירות, לתוך חיים של אחרים. חם!! בשעת צהריים זורמים אל גן בנימין עטור הזיתים אנשים וחיות אחרות. כל הספסלים תפוסים. מבט שני על הסביבה מעלה את השאלה האם יש כאן ספסלים קבועים??? אחרי שפעם, לפני שנים, אחד מוותיקי קיבוץ עין השופט שילח אותנו אחר כבוד כי העזנו לשבת בשולחן "שלו" בחדר האוכל, אנחנו כבר לא לוקחים סיכון. רק עוצרים, נהנים מהצל, מרווים צימאון וממשיכים עד הנקודה הסופית שלנו למקטע זה – רחוב מסדה. לפרק הבא: מקטע 3 - הדר עליון ורמת הדר חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #יומןמסע #טיולבחיפה #שוקתלפיות #טרקעירוני

אוגוסט 2014 - המוטיב המרכזי: מדרגות הגענו לרחוב מסדה, שהוא תופעה קצת חריגה בחיפה. רחוב שבו נושבת רוח צעירה, חתרנית משהו, קירות מלאי גרפיטי המשתנה חדשות לבקרים, בתי קפה קטנים, חנויות קטנות ומתוקות - בקיצור – משהו צבעוני, אחר, ויחסית לחיפה אפילו נועז... . מהתבוננות קצרה במפה של המקטע השלישי ומהיכרותנו עם תוואי השטח אנחנו מבינים מיד – פשוט זה לא הולך להיות... אנו הולכים לחצות לא מעט קווי גובה – כרמליים למהדרין – באמצעות מדרגות, ועוד מדרגות ועוד מדרגות. סוף חודש אוגוסט, אני לא בכושר ואנחנו רק בתחילת המסלול שלנו להיום. מפעם לפעם אני עוצרת לצלם. מזל שיש לי תירוץ טוב לנוח קצת. חצר יפה ומוצלת. מישהו השקיע שם במספר הבית – 13. משתדלת לפקוח עיניים ולהסתכל סביב, אבל רוב הזמן העיניים שלי נעוצות במדרגה הבאה. אני מרגישה טיפת זיעה שמתחילה לנוע מתחת לעורף במפגש שבין הגב לתרמיל וזורמת לי במורד הגב... אוף. כשיונה וולך כתבה: אני הולך במישור ונהנה..." היא בטוח חשבה עלי. אני מחפשת איזון מנחם. הדר בכלל, ורחובותיה העליונים בפרט, מאופיינת בסגנון בניה בינלאומי, כך קראנו בטקסט המלווה את הטיול. כשאני מסתכלת בבניינים האלו, בקירות המעוגלים, במרפסות התלויות, אני יכולה לדמיין לרגע, אפילו בסוף אוגוסט, שאני נמצאת בעיר אירופאית אפרורית, יפה ומטופחת. אולי גם האנשים הללו, שהגיעו משם, חשבו או דמיינו שכך יהיה כאשר בנו את הבתים היפהפיים כאן. מרחוב לרחוב אנחנו ממשיכים לצבור גובה. מסתבר שאנחנו לא לבד! נפש חיה נתגלתה ברחובות הדר עליון בשבת. כל אחד מאיתנו נושא כנראה תפילה קטנה בלב. הוא בתפילתו, אני בתפילתי. המדרגות הרחבות שאיפיינו את תחילת המסלול היום הופכות לגרמי מדרגות צרים ותלולים יותר. עוד גרם מדרגות, ועוד אחד, עוברים בין בתי מגורים. על תיבות הדואר, בין מדבקות מתקלפות של שכנים שכבר עזבו מזמן, בליל ישראלי של שמות המשקף כל כך את המציאות כאן – שי ובשמת כהן, ניקולא ניזאר, באבי ווצ'יסלב ובאבי לודמילה – וגם תיבה אחת בלי שם. פוש אחרון, בין חצרות יפות ומטופחות. הצבעים שובים עין ולב. חתול שחור לאה משתומם על האורחים הלא קרואים המציצים אליו דרך גדר ירקרקה. בשבילנו חתול שחור הוא סתם חתול (שחור). זהו! עשינו זאת! אנחנו למעלה! הנוף מציץ אלינו בין הבתים בסוף גרם המדרגות האחרון – המפרץ והנמל, העיר התחתית ושכונת הדר, המנוקדת בירוק של עצים שניטעו כאן לפני עשרות שנים. אנחנו יכולים לראות עכשיו בעיניים את כל הדרך שעלינו ברגליים. רחוב חנה סנש "מיישר" אותנו על קו הגובה כאן רכשנו את דירתנו הראשונה מספר שנים לאחר שהגענו לחיפה. כאן נולדו שני ילדינו הגדולים. את הדירה הקטנה, הממוקמת בבתי רכבת אפרוריים, בחרנו בגלל חלונותיה הגדולים. בבוקר הייתי מגייסת את מלא כוח הידיים ומרימה את התריסים הכבדים שכיסו על הנוף, שהיה מתגלה למלא רוחב העין והלב – בקיץ אביך ומטושטש, בחורף צלול עם מראות רחוקים של החרמון המושלג. בלילה אורות העיר והמפרץ היו מונחים לפני כמו מתנה זוהרת. ומעל הבית, מעבר לרחוב - גבעה. גבעת בר עם אורנים עצומים וגן משחקים קטן במרכזה. על הגבעה הזו ביליתי מדי יום עם בכורי, אוספים בלוטים, מסדרים אבנים, צועדים בינות לסירה קוצנית ולוטם וחוזרים הביתה מלוכלכים ומחייכים מאוזן לאוזן. המשחקים כבר אינם, אבל גבעת הבר והאורנים עדיין שם. ממש כמו פעם. נעים לי לשבת כאן לרגע, להסדיר נשימה, להיזכר… רמת הדר מאופיינת בבניה המאסיבית, שאנו לומדים כי שיקפה את התפיסה האדריכלית של "מכונת המגורים" – קומפלקס דירות ענק ובו מגוון שירותים לדיירים. חזון יפה, אבל בניינים בהחלט כעורים. נחים כמו דינוזאורים ענקיים על המדרונות, חציים מעל הכביש וחציים מתחתיו, עם גשר גישה החוצה את נקודת המאמץ שבין טיפוס במעלה המדרגות לקומה העליונה לבין ירידה בהן לקומה התחתונה. אנחנו מסיימים את המקטע השלישי ליד אנדרטה לזכר ימאי צי הסוחר אשר נספו בים ומקום קבורתם לא נודע. אנדרטה קצת נסתרת מהעין, היושבת בשיפוליו של צומת דרכים גדול. הקיץ מיטיב עמה והיא טבולה בירק ופריחה. בדרך כלל אנחנו מעדיפים "לחתוך" רגלית חזרה לתחילת המקטע שם ממתין לנו הרכב, אבל היום הרגליים עייפות מהמדרגות הרבות. אנחנו מרשים לעצמנו להשתמש באחד מפלאיה של חיפה – תחבורה ציבורית בשבת!! וחוזרים אל נקודת ההתחלה באוטובוס... לפרק הבא: מקטע 4 - מזרח אחוזה ורוממה הישנה חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #הדרחיפה #טיולבחיפה #טרקעירוני #יומןמסע

אוקטובר 2014 - המוטיב המרכזי: הפתעות בלב שכונות מגורים שינוי אף פעם לא הזיק, והפעם אנחנו יוצאים בהרכב של 4 לדרך – מצטרפים אלינו שני ילדינו הגדולים. באופן חריג אנחנו יוצאים לטיול בשעת אחר הצהריים. מתחילים מצומת הרחובות קיש והאסיף השמש בעיניים אך הדרך מתחילה בירידה (!!) – מבחינתי זו כבר התחלה טובה... אבל הירידות של חיפה עשויות לתעתע. כל חיפאי בר דעת יוכל להעיד כי אחרי ירידה טובה, תמיד תגיע עליה תלולה, והנה – די מהר – אנחנו מוצאים עצמנו מעבירים הילוך ומטפסים. הדבר הכל כך מובן מאליו – שכל עליה, לבאים מן הצד השני היא ירידה – כמעט אינו מורגש כאשר נוהגים ברכב. בקטע הקטן הזה, שכרגע אנחנו מטפסים בו ברגל, המיוער משני צידיו בחורשות אורנים צפופות וחשוכות, אני נוהגת כמעט מדי יום. בדרך כלל כחלק מהבאה/איסוף לחוגים ולבית הספר. הקימור החד בכביש החוצה את נחל אבן, מסמן את פרשת הדרכים שבין השמש לצל, ובין הירידה לעליה שבאה לאחריה. נכנסנו לשכונת אחוזה, שהיא למעשה שם די כללי לאוסף של שכונות היושבות על שלוחות היוצאות מציר התנועה המרכזי החותך את רכס הכרמל. ההליכה בתוך השכונה השלווה מובילה אותנו בין בתי מגורים ושבילים מחופים בעצי אורן. הילדים מאמצים את המפה ומובילים קדימה במרץ, אנחנו מתנהלים קצת מאחור. הרגלנו את עצמנו במסע הזה להתהלך לאט, בנחת, להתבונן מסביב, לגלות את ההפתעות המסתתרות בשולי הדברים התופסים מיד את העין, בין שורות הטקסט הכתוב, בעומק תוואי הדרך המאוייר במפה. או כפי שהיטיב לסכם זאת טימון במלך האריות 3: "תסתכל מעברררר למה שאתה רואה...." ואכן, די מהר, אנחנו מגיעים אל תגלית היום, ומבחינתי כרגע זוהי התגלית המרעישה ביותר מבין מקטעי השביל שעברנו עד כה – הפתעה שלא צויינה בטקסט והתאפשרה רק בזכות ההליכה המדודה ועיני הנץ של חברי לדרך. מבחוץ לא ניכר כל ייחוד בשלושת הבניינים ברחוב כרמי, אך את העין משך חדר מדרגות מעוטר במוזאיקה "של פעם", כזו שכבר ראינו גם במקומות אחרים בחיפה. המקבץ של שלושה בניינים שבכל אחת מן הכניסות מוזאיקה שונה, אך באותו הסגנון, רמז על בניה של קומפלקס אחד. עבור מה? עבור מי? זאת נגלה בהמשך. [על המוזאיקות המיוחדות כתבתי בהרחבה כאן. לחיצה להמשך קריאה] כן, יכולנו להסתפק בהתרשמות מרחוק, אבל משהו קרא לנו פנימה לבדוק מה יש שם עוד. מעבר למה שאנחנו רואים... שמנו את נפשנו בכפנו ונכנסנו לאחד משלושת הבניינים - והנשימה נעתקה! גילינו מבנה ארכיטקטוני ייחודי, שמן הסתם גם שני תאומיו הסיאמיים דומים לו מבפנים. גרם מדרגות משושה עולה מעלה מעלה עד לתקרה המסתיימת בחלון עילי הממלא את חדר המדרגות באור רך. וסביב סביב דלתות של דירות מגורים. מבט כלפי מטה מגלה רחבה מרוצפת הנראית כשיפוץ שנעשה על הריצוף המקורי. ואני תוהה - כאן? בחיפה שלנו? פנינה שכזאת? וכיצד לא הוזכרה אף מילה בטקסט המלווה את הדרך? העניין לא מניח לנו גם כשנחזור הביתה, ודרך חבר אנו אוספים פיסות מידע ומגלים כי מדובר ב"מעונות מורים" שנבנו למורי חיפה איפשהו באמצע המאה הקודמת. כיום משמשים הבניינים למגורים של משפחות וצעירים. אנחנו מהלכים בפנים על קצות האצבעות. בכל זאת פלשנו לשטח לא לנו. ולאחר מכן נפרדים מקימורי המדרגות המיוחדות הסובבות במשושים מעוגלי פינות, ומעמיקים בדרך אל תוככי שכונת רוממה הישנה. בטיולים אני אחראית על הטקסט, ולמרות זאת מיד עם סיום הטיול רוב המילים ופיסות ההיסטוריה ישכחו ממני ומה שיוותר הוא החוויה הויזואלית. יחד עם זאת, אני עדיין מתעקשת לעצור, לקרוא ולהקריא את הכתוב. ללמוד עוד משהו מעבר למה שהעין רואה. לאחרים, מסתבר, כבר אין יותר מדי סבלנות להקשיב עכשיו, ואני מוצאת שאני מקריאה לעצמי... רוממה הישנה בנויה סביב גבעה מיוערת. חורשת אורנים דלילה. פעמים רבות עברתי ליד הגבעה הזו, אך מעולם לא עליתי לבדוק מה מסתתר שם בפסגה. מסתבר שבמקום מבצר צלבני, "ראס מיה", עם שרידי חומה ובורות מים. אנחנו מקיפים את המבצר, עולים, יורדים, מרחרחים בפינות. יפה. עוד פינת חמד חדשה שלא הכרתי. עכשיו אנחנו יורדים מהגבעה כשאור רך של אחר הצהריים נופל על העשביה היבשה המקיפה את המבצר סביב. סוף הקיץ. איש עם כלבו חולפים על פנינו. אדם אחר יושב על ספסל בשולי הגבעה וקורא בעיתון. שלווה שכזאת... האתר האחרון, הסוגר את המקטע הזה הוא גן משחקים שכונתי וקטן. גן שנראה כמו כל גני המשחקים השכונתיים הקטנים, אבל בשבילנו זוהי נקודת ציון אישית חשובה. כאן היינו יושבים על ספסל אחר הצהריים בכורי בן השנתיים ואני, וצופים במכוניות החולפות תחתינו. הוא היה מזהה אותן ומכריז איזו מכונית עוברת ואני הייתי מהמהמת בהסכמה כדי שיחשוב שגם אני מצליחה להבדיל בין סיטרואן לפורד... ככה יום יום היינו מזהים מכוניות ומהמהמים זה לצד זו. עכשיו, על אותו ספסל בדיוק, אנחנו יושבים שנינו. הוא לקראת גיוס לצבא וגם אני התבגרתי באי-אילו שנים, ואבא שלו מצלם אותנו תמונה למזכרת. לפרק הבא: מקטע 5 - נחלי רמז-זיו חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #רוממההישנה #טיולבחיפה #טרק #טיולעירוני #יומןמסע

דצמבר 2014 - המוטיב המרכזי: טבע ירוק בלב עיר סואנת אחד הפלאים של חיפה הוא הטבע המשתלב ממש בתוך העיר. נכון, פעם מזמן היה כאן יותר טבע ופחות שכונות וההר היה פחות פצוע – אבל גם כיום לא חסרים נחלים שחוצים את העיר מפה לשם ומשם לכאן, חלקם משולבים כחלק אינטגרלי במסלול של שביל חיפה. והחורף הוא תקופה מושלמת לטייל בנחלים של חיפה שנצבעים בצבע ירוק עז, ולעיתים, לאחר הגשם אף אפשר "לתפוס" זרימה של מים. אם כן, אנו יוצאים ביום חורפי שמשי בעקבות הסימון האדום של החברה להגנת הטבע העובר בנחל רמז ובנחל זיו. הטקסט המלווה את המקטע הזה הוא דל יחסית למקטעים שכבר מאחורינו, ועל כן אפשר להפנות את מלא הריכוז לעוצמה הנהדרת של הטבע (או במילים אחרות – אין לי מה להקריא לעצמי...). אנחנו יוצאים ממגרש החניה בשכונת רמות ספיר ויורדים מיד אל נחל רמז בין אורנים שגזעיהם כהים מגשם והם טובלים בצמחיה יפהפיה ירוקה. כשהגעתי לראשונה לגור בחיפה, אי שם באמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת, בדיוק הירוק הזה הוא שגרם לי להתאהב בעיר. במהלך השנים הצטערתי לראות איך עוד ועוד גבעות נכבשות על ידי נדל"ן ואיך הירוק שלי הולך ומצטמצם. כאן, בירידה לנחל רמז, עדיין נשמר הנוף הבראשיתי. למטה בוואדי שקט. אנחנו לבד, הפעם, בסתם יום של אמצע השבוע, לא פוגשים נפש חיה. מעין פלנטה אחרת שרק שרידים ושאריות הפזורים בשטח מסמנים לנו כי במרחק נגיעה גרים ומסתובבים בני אדם. פה דוד שמש חלוד שמישהו כבר לא היה זקוק לו, שם חומת בטון שמישהו בנה לא ברור למה, ובמקום אחר מזרון שידע לילות יפים יותר. כשאנחנו עולים אחרי זמן לא רב בגדתו השניה של הנחל, הנוף נפתח לכיוון צפון מערב. מימיננו מה שהיה פעם צניר – תופעה שהיא מעין "מנהרה" פתוחה, גל בסלע, שעל דרך היווצרותה חלוקות הדעות, אך מדובר ללא ספק בשחיקה של סלע הגיר. משמאלנו, כמו חיה בעלת זרועות ענק הנחה ללא תנועה ממתינה לטרפה, מסתעפים כבישים שחורים היוצאים ומקיפים את הגרנד-קניון שנבנה במפתח נחל הגיבורים. אלו הכבישים שגם מובילים מ- ואל מנהרות הכרמל. ביום צלול יותר ניתן לראות במרחק, בין הבתים הגבוהים, נתח קטן מהים. לפנינו שכונת יזרעארליה על בנייני הרכבת האפורים כל כך שלה, מהם תלויים בערבוביה – כבסים, דודי שמש ומזגנים. בעיני, הכיעור בהתגלמותו. לא מדובר בשכונת עוני! מדובר בשכונה שבה היעדר כל חן מינימלי מבדיל בין משהו שמייצר אווירה של סלאמס לבין מקום שאפשר לקרוא לו בית. אנו מקיפים עכשיו, בקו גובה אחיד, את השלוחה שעליה "יושבת" שכונת רמת חן. אני מסתובבת ומביטה אליה מלמטה למעלה וקולטת במצלמה מרפסת. מסתבר שמישהו שם מיבש שקיות. מעבר לפליאה על שיטת המיחזור ועל תחושת השליחות של האיש או האישה הגרים בבית ההוא, אני מרותקת לתנועת השקיות, אשר נעות ומתנפנפות ברוח הקרירה, מתנפחות ומתכווצות, מסתובבות ושוב חוזרות. תכף נרד מהגובה הזה אל מעמקי נחל זיו, אבל לפני כן אנחנו עוצרים למנוחה קלה. רחוב ברל, שגובל בנחל זיו על הגדה שנמצאת כעת מולנו, הולך ומתחרד בשנים האחרונות. בתי כנסת וישיבות מוקמים חדשות לבקרים ואנשים בלבוש שחור "כובשים" את הרחוב שהיה פעם רחוב פועלים חיפאי טיפוסי. מול בית הכנסת "היכל רפאל הלפרין" שוכנת אחת מנקודות החילוניות האחרונות שנותרו ברחוב זה - בית הספר הפתוח על שם בארי שבו למדו שלושת ילדינו. עכשיו אנחנו שומעים את אריאלה, המנהלת, מזמינה את הילדים לחצר בית הספר. קולה נשמע מהרמקול שבחדר המורים ומהדהד בין ההרים שמקיפים אותנו סביב. אנחנו מחייכים זה אל זו, וחושבים קצת בעצב וקצת בגעגוע על בית הספר הזה שהוא כל כך מיוחד ומשפחתי ומזמין ונעים. הירידה התלולה לנחל זיו מצריכה התיישבות על הטוסיק וגלישה במדרון החלקלק. אני מגיעה למטה בחתיכה אחת... ומתפעלת מצבעי השלכת שעדיין מעטרים את הנחל היפה בחודש דצמבר. בנחל זיו הלכנו כבר מספר פעמים, ובכל פעם מגלים בו מציאות חדשות. קבוצות שונות, כולל ילדי ביה"ס הפתוח, שוקדים על שימורו וניקיונו של הנחל, והעבודה שלהם בהחלט ניכרת בשטח. המקום נקי ונעים, הרבה יותר ממה שזכרתי אותו מפעמים קודמות. פה ושם, בשקעים שבתוך קרקע הוואדי המסולע נקוות בריכות קטנות של מי הגשמים שכבר הספיקו כמעט להתייבש. עליה מתונה בנחל הקצר והמוצל מחזירה אותנו היישר לתוך העיר ההומה. אנחנו מסיימים את המסלול הירוק והיפהפה בלב שכונת נווה שאנן, אליה נגיע בפעם הבאה. לפרק הבא: מקטע 6 - נווה שאנן חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #נחלרמז #נחלזיו #טרק #טיולבחיפה #טיולעירוני #יומןמסע

ינואר 2015 - המוטיב המרכזי: שכונה שטוחה בעיר הררית מבחינתי אין דרך כייפית יותר לחגוג את יום הולדתי מהליכה יחד בעוד מקטע של שביל חיפה. אנחנו מתחילים בטיפוס קליל אל מה שמכונה בעגה המקצועית "חורשת המייסדים" לזכר מייסדי שכונת נווה שאנן, ובעגה המקומית "גבעת השבשבת" על שום עמוד הברזל התקוע בראש הגבעה שמעליו, כך מספרת האגדה, התנוססה פעם שבשבת. אמנם אמצע החורף, אבל הבוקר קייצי וכחול. מפאת השעה המוקדמת ערפילי בוקר מכסים עדיין את שכונות העיר הגולשות במורד ההר. אנחנו עומדים בראש הגבעה וצופים סביב. זהו המקום הגבוה ביותר בשכונת נווה שאנן שבה נטייל היום, שהיא אחת השכונות הותיקות והגדולות בחיפה. קצת מוזר להגיד את זה בראש הגבעה בה אנו עומדים, אבל אחד ממאפייניה הבולטים של השכונה הוא היותה שטוחה למדי – שינוי מרענן ממאות המדרגות שעלינו בהן במקטעים הקודמים. מוזר, כל כך הרבה שנים שאני גרה בעיר, חלק גדול מהן בנווה שאנן, ואף פעם לא הגעתי אל ראש גבעת השבשבת. אני שוב עוצרת להתפעל מההזדמנויות שהשביל הזה מזמן לי, אפילו מאלץ אותי, לחבק אלי בשתי ידיים. בדרכנו במורד הגבעה הירוקה, שבה שזורות זו בזו צמחיה טבעית פראית עם גננות עירונית מתוכננת, חולפים על פנינו אנשים – מי ממהר לעמל יומו, מי בטיול בוקר עם הכלב. שני גנני עירייה יושבים על אחד הספסלים עם סיגריה וקפה, אברכים היוצאים ונכנסים את בתי המדרש הרבים הפזורים באיזור מתעדכנים בחדשות הבוקר הטריות. בשולי הגבעה רחובות צרים ושבילים, תחומים בבתים נמוכים בני קומה או שתיים ואדומי גגות. את האיזור כולו אופף ניחוח כפרי נוסטלגי של פעם. אך כמי שגרה בשכונה שנים לא מעטות אני לא נותנת למראה הנוסטלגי הנעים כל כך לעין להטעות אותי. אני יודעת שזהו אי. אי של שפיות, של אנשי עמל ותיקים שהולכים ומסתלקים מן העולם, ובמקומם הולך ונתפס המרחב על ידי אחרים. אנחנו עכשיו ברחוב חניתה, לב ליבה של נווה שאנן הוותיקה. לפני שעברנו לביתנו הנוכחי גרנו מספר שנים ברחוב חניתה. זהו רחוב הומה למדי ביחס לשכונה השלווה. כאן מרוכזים חלק גדול מהעסקים המקומיים – מירקן, דרך חנויות בגדים, חנות חזיות הכרחית, פיצה, פלאפל, בית מרקחת, סופר קטן ועוד ועוד. כל אלה "יושבים" על שטח לא גדול במיוחד, ותמיד צחקנו שאפשר לחיות ברחוב הזה מבלי לצאת ממנו ולו פעם אחת, ועדיין להרגיש שלא החסרנו דבר. אני מרוצה להסתובב כתיירת בחניתה וברחובות המקבילים והחוצים אותו שהיו לנו בית. הפינות המוכרות כל כך הופכות למשהו שונה כאשר מתבוננים בהן בעיניים אחרות. עיניים של מטיילת. תחושה זו מלווה אותי לאורך כל מקטעי השביל, אך כאן, בנווה שאנן, היא חזקה ומשמעותית במיוחד. לאט לאט נתפסים הרחובות הותיקים על ידי נדל"ניסטים. כמה מהבתים הקטנים, הצנועים, הישנים עדיין נשתמרו, אך לא ירחק היום והם יימחקו מדפי ההיסטוריה. במקומם צומחים בתים גבוהים, מלוקקים, מחופים אבן עם מרפסות תחומות במעקה זכוכית. כמה חבל. ברחוב הגליל אנחנו חולפים על פני בית הקולנוע "סינמה קפה עממי", שגם הוא שריד כמעט יחידי לבתי הקולנוע הרבים שהיו פזורים פעם ברחבי העיר כולה. כהרגלנו, מציצים לחצרות בתים ומגלים דברים מעניינים כמו חדר המדרגות הפתוח הזה. מי בונה ככה היום? בדפים שלנו כתוב: "המשיכו במגמה דרום-מזרחה ברחוב הגליל. אחרי בית מספר 119 נפתח הנוף מזרחה וצפונה". בנקודה זו אותי פחות מעניין הנוף ואני נמשכת דווקא אל אותו הבית - מספר 119. באמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת דחיתי את הצבא בשנה ובאתי לשנת שירות בחיפה. בבית זה ממש שכנה הקומונה שלנו, ארבעה י"גימלים צעירים שהגיעו מהקיבוץ על העיר הגדולה. אני מתעקשת לצעוד על הגשר המחבר בין הרחוב לבניין, ולרדת את 8 המדרגות עד לדלת שממנה יצאנו לפעולות בקן ואליה חזרנו בסוף כל יום באותה שנה, לא מצליחה לגייס את האומץ לנקוש עליה ולבקש להכנס. חתכ'ת היסטוריה פרטית... על יד פח האשפה הניצב בסמוך אני תוהה אם השלט המורה: "הולכים על נקי" אינו ברור דיו, שמישהו החליט להניח ממש מתחתיו רמז עבה לכוונת המשורר... מכאן, כמו לפי הזמנה, אנחנו מתפתלים דרך רחובות קטנים ושקטים בהם הלכתי הלוך ושוב כל כך הרבה פעמים באותה שנה מיוחדת, עד לנקודת הסיום שלנו בפתח הטכניון. בנקודה זו ממש גם שוכן עד עצם היום הזה קן השומר הצעיר של נווה שאנן. למרות שהמקום לא מצויין בטקסט הכתוב, הוא חרוט בטקסט הפנימי שלי ואני מתקרבת לשער, מקווה להציץ פנימה. לא ביקרתי כאן כמעט 30 שנה והמקום נראה לי יותר מסודר ופחות פרוע ממה שזכרתי. הוקמה גדר גבוהה מסביב למגרש הכדורסל ונסללה חנייה למכוניות, יש שער ויש מנעול. במבט שני אני מגלה כי השער פתוח לכדי חריץ, ואני מסיתה את הכנף ונכנסת לקן "שלי". התרגשות! בפנים הרוב נשאר אותו הדבר, רק נראה לי פתאום הרבה יותר קטן. הקירות המעוגלים שתוכננו בצורת פלטת צבעים של צייר, כאשר החדרים שלאורכם מדמים את הצבעים השונים, העמודים התומכים העגולים, התקרה הגבוהה. אנחנו מוצאים שני בנים מנומנמים שרועים על ספות ובת שוטפת כלים – אכן שוויון מגדרי. מתפתחת שיחה עם החבר'ה ההמומים מעט מהפלישה הלא מתוכננת, שבה אנחנו לומדים על הדברים שהשתנו ואני מספרת להם איך היה כאן פעם. חושבת לעצמי שהם בטח שואלים את עצמם מה הזקנה הזו מבלבלת להם בראש עכשיו כשהם רק רוצים להמשיך את שנת היופי שלהם. אני מציינת לעצמי שוב בשקט – אכן, חתכ'ת היסטוריה - ומרוב התרגשות שוכחת לצלם. לפרק הבא: מקטע 7 - קמפוס הטכניון חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #נווהשאנןחיפה #טרק

מרץ 2015 - המוטיב המרכזי: אקדמיה, טבע ואדריכלות מתחילים את דרכנו ליד מעוז הנוסטלגיה שלי - קן השומר הצעיר, שם עצרנו עם סיום המקטע השישי של השביל. היום הטיול כולו מתמקד בקמפוס הטכניון, המשתרע על צלע ההר שבפאתי שכונת נווה שאנן, בואכה נשר. בשער הטכניון אנחנו עוברים תשאול מדוקדק על ידי אחד המאבטחים. הוא כבר ראה טיפוסים מוזרים ושמע על מניעים שונים ומשונים שנועדו לשכנע אותו לפתוח את שערי הטריטוריה שלו לזרים, אבל תירוץ כזה להכנס לקמפוס הוא טרם שמע. לא, הוא גם לא שמע על "שביל חיפה". כן, הוא יקבל את המלצתנו החמה להתחיל וללכת בו. תודה וסעו לשלום! הצעידה על הכביש הראשי, כביש טבעתי המקיף את הטכניון מבפנים, מעניקה לנו מבט מעניין על בניינים שונים ומשונים שהדבר היחיד שהם חולקים ביניהם – מלבד היותם מרוכזים באותו הקמפוס – הוא אדריכלות מסקרנת עם טאץ' ייחודי. כהרגלנו בקודש, אנחנו "נופלים" על יום שמשי וחם במיוחד. הפעם בחודש מרץ. מצד אחד, ההליכה על הכביש החשוף בשמש הקופחת לא נעימה כלל. מצד שני, השמש הזו שנחתה עלינו מספקת לנו ציורים יפים של אור וצל, המכניסים עניין נוסף בארכיטקטורה המקומית.. השביל מוביל אותנו אל הגן האקולוגי. ההפניות בטקסט קצת מבלבלות וגם סימוני השבילים בתוך הגן האקולוגי לא-משהו, אבל כשאנחנו מגיעים אנחנו מגלים שאין באמת צורך להיצמד לשביל בכדי להרגיש עד כמה מוצל, ירוק ונעים כאן. "הגן משמש כזירת לימוד ומחקר, ובעיקר כמקום מפלט נעים מאווירת הלימודים והמחקר התובענית של הטכניון" – זה כתוב בטקסט, לא אנחנו אמרנו... למרות האמור לעיל, אנחנו נמצאים כאן לבד. נפש חיה לא נראית – אפילו סטודנט המחפש מפלט מהלימודים הקשים. בריכת המים מלאה - מסביבה ובתוכה צמחיית מים עשירה. נעים להתעכב כאן, לשבת על הספסל וסתם לנשום את השקט שמסביב. עדיין בגן האקולוגי, אנחנו יוצאים קצת מתחום הצל ומגלים מרבדי פריחה מרהיבים ואביביים בשלל צבעים. ומכאן, למרות הסימון המכשיל, אנחנו מוצאים את דרכנו אל מחוץ לגן, וממשיכים עכשיו הלאה אל תוככי הקמפוס. אף פעם לא התחברתי אל המקצועות הריאליים. למען הגילוי הנאות נגיד כי גם הם מעולם לא התחברו אלי, כך שהטכניון מעולם לא היה קיים אצלי בתודעה במסגרת האפשרויות כשחשבתי על "עתיד" או על "קריירה". יחד עם זאת, מצאתי את עצמי לא פעם מגיעה לכאן, לצורך זה או אחר – בעיקר סביב מחקר הדוקטורט שלי שממש לא עסק במקצועות הנלמדים בטכניון... מצאתי שדווקא כאן יש כר נרחב לאיתור נבדקים לצורך המחקר שלי, אשר מוכנים להשתתף ולשתף פעולה בשמחה ומכל הלב – ואני מודה להם על כך. אנחנו במגמת עליה משמעותית בדרך אל הפקולטה לאווירונאוטיקה. העליה בחום לא כייפית במיוחד, אבל למרות הקיטורים אנחנו מגלים שהיא בהחלט שווה את המאמץ. כאשר אנחנו נכנסים אל המבנה הייחודי והמעניין הזה, אשר תוכנן על ידי האדריכל יוחנן רטנר, מתגלה לנו פנינה אדריכלית אמיתית ואנחנו מתיישבים לנוח בלובי היפה. המבט עולה מעלה מעלה לאורך העמוד המרכזי שבקצהו חלונות סדורים במעגל ומסביבו מרחפים כלי טייס שונים. יפה. מבניין האווירונאוטיקה אנחנו פונים דרומה, יורדים ועולים במסלול טבע העובר ביער אורנים. הכתוב מפנה אותנו אל פינה ובה ספסל עץ מיוחד. אכן פינת חמד, אך מה חבל שספסל העץ הטבעי מלא במסטיקים דבוקים ובלכלוך שלא מאפשר לנו לשבת עליו ולנוח. מאוכזבים מעט אנחנו ממשיכים דרך מעונות הסטודנטים במגמת ירידה מוצלת (אחחח כמה טוב...). לפני היציאה מהקמפוס אנחנו חולפים די ברפרוף על עוד כמה מן האתרים החשובים של הטכניון – אודיטוריום צ'רצ'יל, בניין הסנאט, וגם הספריה, קיר הזכרון לבוגרי הטכניון שנפלו במערכות ישראל, ובית הכנסת אהל אהרון. השביל המיוער המוביל אותנו אל השער ממנו נכנסנו בבוקר. הוא נעים, קריר ומוצל. זוהי גם נקודת הסיום של המקטע השביעי. לפרק הבא: מקטע 8 - רמות רמז ורמת אלון חזרה לאינדקס מקטעי השביל #הטכניון #שבילחיפה #טיולבחיפה #טרק

אוגוסט 2015 - המוטיב המרכזי: גגות אדומים וגני משחקים מבט חטוף בתכנית להיום מגלה שלפנינו עליה מצטברת של יותר מ- 200 מ'. עליה המקשרת בין שני הקמפוסים האקדמיים של חיפה – תחילתה בשערי הטכניון וסופה בפאתי האוניברסיטה. הדרך מתחילה בפיוס נתיב בין קוצים ושיחים יבשים של סף הקיץ. מחפשים ומוצאים את האתר הארכיאולוגי הקטן החבוי למרגלות "קיר העורבים" הנישא מעלינו. מכאן נכנס אל תוך שכונת רמות רמז, המתאפיינת בבתים נמוכים עם גגות אדומים. זוהי השכונה הראשונה בה התגוררנו כשהגענו מהקיבוץ לחיפה, בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת. פינה חמה בלב שמורה לה אצלנו. בין השבילים המוצלים החוצים את השכונה פזורות פינות חמד נעימות ויפות. לאורך השנים עברו הבתים בשכונה שיפוצים והרחבות, וכיום רמות רמז נראית קצת כמו גיבוב של מבנים "לא מסודרים" עם בליטת משונות. עדיין, נשמר כאן האופי הכפרי והכל טובל בירק ובעיקר בצל אורנים זקנים. היום מתלווה אלינו לדרך צעיר הבנים, הרוח החיה במשפחה, מה שמכניס להליכה בדרך ממד עליז וקופצני. די מהר אנחנו מגיעים לגן המשחקים הראשון להיום – גן בורוכוב. אם היינו שנינו לבד, כנראה שהיינו חולפים על פניו וממשיכים, אך היום אנחנו עוצרים לשעת משחק קלה. מכאן מתחילים לתפוס גובה. כבר למדנו מההליכה בשביל שככה זה כאן – במקטע אחד מגביהים, בזה שלאחריו צועדים על שלוחה פחות או יותר באותו קו גובה, וכך לסירוגין. פה ושם יש גם ירידות... הגן הציבורי הבא, "גן הפרטיזנים", נמצא ממש לפנינו. בליבו גן משחקים ובסמוך אנדרטה ענקית ומרשימה שעיצב האמן החיפאי גרשון קניספל [עליו הרחבתי בפוסט נפרד. קליק למעבר לקריאה]. מהכתוב אנחנו לומדים כי האנדרטה עמוסת סמלים של מאבק, הישרדות, וגבורה בזמן השואה. מתקני השעשועים קוראים לילד, ואנחנו שוב נעצרים להפסקה. משם, בשירת "קום התנערה עם חלכה" אנחנו חוצים את רחוב האינטרנציונל ונכנסים לשכונת רמת אלון הסמוכה. מיד עם הגיענו המפה מפנה אותנו לגן ציבורי גדול נוסף, מוצל, ירוק ויפהפה – "גן חסידי אומות העולם תושבי חיפה". במקום 18 פינות המספרות כל אחת את סיפורו של חסיד אומות עולם שהציל יהודים מידי הנאצים, וקבע את מקום מושבו בחיפה. השילוב בין האבנים המספרות את סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים שנעשו על ידי אנשים פרטיים בימים החשוכים ההם, לבין ההמולה השמחה של ילדים המשחקים ונהנים במדשאות ובמתקני השעשועים – מרעידה את הלב ומרגשת מאד. השביל חוצה את הגן לאורכו, ואנחנו ממשיכים הלאה, לא לפני שלוקחים עוד הפסקה הכרחית לטיפוס על כל המתקנים. בשלב זה סיימנו את החלק של השואה והגבורה של המקטע השמיני, ולפני שאנחנו יוצאים מהגן אני מסתובבת לאחור ומגלה שבשחור-לבן הוא מקבל נופך אירופאי סגרירי. עד עכשיו עלינו יחסית מעט. יותר זגזגנו בין השכונות, פחות או יותר על אותו קו גובה. אנחנו עוברים במרכז המסחרי של רמת אלון שבו, כך מצויין בטקסט, "נוכל להתרענן". ומי אנחנו שנסרב להצעה מפתה שכזו? אז קנינו קרטיבים וקולה וטילון וחטיף בואנו... ומתודלקים אנחנו שועטים קדימה. עכשיו התחילה העליה האמיתית!! כמה שירי דרך תמיד עוזרים להסיח את הדעת מעליה קשה ותלולה. בקצה המדרגות המובילות לרחוב הכשרת היישוב, אנחנו מסתובבים לאחור ורואים איזו דרך ארוכה עלינו עד כה, וזה עוד לא הסוף. רחוב הכשרת הישוב הוא חלק משכונת דניה, אבל קצת אח-חורג שלה מפני שהוא נמצא בצד השני של רחוב אבא חושי התוחם את השכונה. זה רחוב שמי שאין לו מה לחפש בו – לא יכנס אליו, כי הוא לא מוביל לשום מקום. זו הפעם הראשונה שאני כאן, ואני שמחה שהגעתי ברגל. הבתים גדולים ואדומי גגות והחצרות מטופחות. האווירה פחות שמורה ופחות "חומתית" ומסוגרת משכונת דניה שמעבר לכביש. בקצה הרחוב מחכה לנו נוף פתוח נהדר. מודה שבשלב זה אני שפוכה, אבל הילד מתעקש שנעלה את מאות המטרים האחרונים שנותרו לנו עד האוניברסיטה. הוא ואבא שלו דוהרים קדימה, אני נגררת מאחור, האוניברסיטה נעוצה לפנינו. הגענו למעלה, אנחנו מסמנים V על המטרה וחוזרים הביתה באוטובוס. לפרק הבא: מקטע 9 - קמפוס אוניברסיטת חיפה חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טרק #טיולבחיפה #רמותרמז #רמתאלון #אוניברסיטתחיפה

אוגוסט 2015 - המוטיב המרכזי: מרגישים על הגובה היה זה אך סימבולי שאת המקטע ה- 9 העובר ברחבי אוניברסיטת חיפה נצעד ביום שאקבל את התואר דוקטור, או בשמו הארכאי משהו "דוקטור לפילוסופיה". אז כן, אני ד"ר למשהו ולאחר הדפסת ומסירת העותקים לאוניברסיטה אנחנו יוצאים לדרך. אוניברסיטת חיפה בנויה על שלוחה גבוהה ומאורכת. באופן מוזר ותמוה הטקסט מציע שתי אופציות לטיול בקמפוס – הראשונה דרך הכביש הנופי, השניה דרך בנייני האוניברסיטה. אנחנו תוהים מדוע המסלול לא נכתב כסיבוב מעגלי המתחיל בהליכה בכביש הנופי ומסתיים בעליה דרך הבניינים, או להיפך. למחברים פתרונים. בכל מקרה, אנחנו מתחילים בדרך הנופית. הטיול בקמפוס מציע שלל תצפיות מרהיבות. הנוף נפתח לפנינו. הנוף הזה, הנשקף גם מחלון ביתי, יפה ומדהים בכל פעם מחדש. לא משנה כמה פעמים ביום אני מתבוננת בו. מכיוון שהכביש הנופי עובר ב"מאחורה" של האוניברסיטה אנחנו גם חולפים על פני חניות מקורות, אחורי משרדים ומעבדות ושלל מחסנים. בתוך כל האפור הזה מישהו החליט לטפח פינה של צבע וטבע. נחמד! הטיול היום קצרצר. אנחנו מגיעים די מהר לקצה הכביש הנופי ומטפסים בגרם מדרגות המוביל אותנו אל לב האוניברסיטה. בימים כתיקונם המקום שוקק וצפוף, אבל כעת טרם התחדשו הלימודים ואנחנו מוצאים את עצמנו די בודדים בשטח. לאורך המסדרונות כמעט ואין איש, לוחות המודעות מיותמים וריקים ואפילו בקפיטריות יש יותר כסאות פנויים מאשר תפוסים... בדרכנו לקומת ה- 700 בבניין הראשי, אנחנו חולפים על פני ציור קיר ענק שנעשה ע"פ ציורו של יוסל ברגנר – "מחזוריות של גירוש ושיבה". לצערי לא מצאתי עליו יותר פרטים – לא ליד הציור עצמו, לא בטקסט המלווה את המקטע וגם לא באינטרנט. בכל אופן יש לו נוכחות קצת מדכאת ואפלה, ולהתעלם ממנו אי אפשר. משם הטקסט מוביל אותנו אל ציור קיר אחר – "ישראל: החלום ושברו" של האמן אברהם אופק. הציור מחולק לשני קירות הניצבים זה מול זה. על הראשון, החלום, מוטיבים של פנטזיה ביחס למדינת ישראל, ליישוב הארץ, לעבודה ולערכים. על השני, השבר, כיצד ישראל משתקפת במציאות ע"פ תפיסתו של הצייר. היצירה עמוסה בסמלים שניתן למצוא להם הסבר מפורט למרגלותיה. לבושתי, עברתי על פניה בשנים האחרונות פעמים כה רבות, ומעולם לא עצרתי להתבונן ולקרוא. עכשיו אנחנו חולפים על פני החלק הישן של ספריית האוניברסיטה, גם בו ביליתי לא מעט שעות. ללמוד למצוא ספר או כתב עת בספריה היא אמנות בפני עצמה. אני מכירה אנשים ששנים עשו הכל בשביל לעקוף את המקום הדי מבהיל הזה :) מגדל אשכול, המגדל החותך את קו הרכס ומזוהה כל כך עם אוניברסיטת חיפה, מאוכלס בעיקר במשרדי פקולטות. למרגלותיו שוכנים ארבעת החבר'ה החמודים האלה. פתחים של משהו, מן הסתם, אבל אם מפעילים קצת את הדמיון אפשר לחשוב על עוד כמה דברים שהם יכולים להיות. לפנינו עכשיו עליה לקומה 30 (אל דאגה – במעלית הפעם) לאמ-אמא של התצפיות - 3600 של חלונות בגובה 570 מ' מעל פני הים. ללא ספק אחת התצפיות המדהימות בארץ, ובטח בחיפה. אין הפתעות – החלונות כרגיל מלוכלכים והנוף הנשקף מבעדם מענג את העין. אפשר לרדת. זהו, אנחנו יורדים למטה. פגישות מרגשות, חיבוקים ופרידות – ואני ציפור דרור חופשיה עם תואר חדש שהשגתי בעמל רב וגאווה קטנה בלב. אני משאירה את האוניברסיטה מאחור ללא עצב ממשי, ומסתכלת קדימה. לפרק הבא: מקטע 10 - סביב ציר רכס הכרמל חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #אוניברסיטתחיפה #טרק #טיולבחיפה #יומןמסע

אוקטובר 2015 - המוטיב המרכזי: מכאן אפשר רק לרדת נקודת ההתחלה היא במקום הכי גבוה בחיפה. גבוה מכל הבחינות - השכלה, הכנסה, וכמובן מבחינה טופוגרפית. מכאן אפשר רק לרדת. היום אנחנו מסתובבים בקרם-דה-לה-קרם של העיר. כאן אולי המקום להזכיר שכל פרטי השביל, כולל מפה ומסלול מפורט מתובל בהיסטוריה מקומית ומידע רב, אפשר למצוא באתר "שביל חיפה". אני כאן רק בשביל לחוות, להריח, להרגיש, להתבונן ולצלם. המסלול היום מזגזג במגמת ירידה בין שכונות המגורים הנמצאות משני צידיו של ציר רכס הכרמל. ההליכה נוחה (ירידה, כבר אמרנו?) ואנחנו מתנהלים באיטיות - אבא, אמא וילד – סופגים מיד מנה גדושה מנופיה המערביים של העיר בואכה הים התיכון. שכונת דניה, או בשמה הרשמי – הוד הכרמל, היא הראשונה אליה ניכנס. זוהי שכונת היוקרה של חיפה והיא מתאפיינת בבתי מידות מפוארים מוקפים בחומות גבוהות ובכלבים נובחים. ברחובות מתגלגלים עלי זהב המזכירים לנו שאוקטובר הטוב כבר ממש כאן, ובאוויר כבר אפשר לחוש את ההקלה שמביא איתו הסתיו. הטיול הקצר בשכונה מעורר בי תחושות של ניכור. נראה כי כל אחד מסוגר כאן (על מנעול, בריח, אזעקה וכלב) בדלת אמותיו. הארכיטקטורה משתנה בין הבתים הותיקים הגדולים אך הצנועים יחסית, לבתים החדשים שאין גבול למה שאי אפשר לכנות אחרת מלבד – שופוני. לפני שממשיכים, אנחנו עוצרים בגן משחקים קטן שבו גם אנדרטה הבנויה מחלקי פסי רכבת הבולטים מתוך הדשא. מכשול שהקימו הבריטים נגד התקדמות הגרמנים ב- 1942. הגרמנים לא הגיעו בסופו של דבר לחיפה, אבל פסי הרכבת נותרו במקומם. חוזרים אל ציר הרכס, הולכים עכשיו בכיוון המנוגד לנתיב הצעידה הרגיל שלי בוקר-בוקר. מעניין לראות את הדברים מכיוון זה ובאור יום... עצירה נוספת לתצפית ממצפור זייד, הפעם לכיוון צפון. למרות שכאמור אני עוברת כאן מדי בוקר, ההליכה המדודה בשביל חיפה מאפשר לנו להציץ למקומות שביום-יום אנחנו מדלגים עליהם מבלי לשים לב. חצרות יפות, פינות נסתרות, נקודות מבט מזווית אחרת. אז אם אתם חיפאים ו"יושבים" על הציר של שביל חיפה, מומלץ לסדר את החצר! אין לדעת מתי יופיעו אורחים שיציצו אליה... רמת אלמוגי היא שכונה חדשה יחסית עם בתים מחופי אבן, עטורי "קוקיות" ומרפסות עם מעקות זכוכית. השילוב בין המראה היוקרתי לכאורה של הבתים לבין "סוכות הנצח" המרושלות קרוב לבלתי אפשרי. מזל שמחר זה נגמר... עכשיו אנחנו חוצים שוב את שד' אבא חושי הרחבות, הפעם מתחת לגשר גדול, וצועדים בתוך שכונת רמת גולדה שהוקמה בשנות ה- 90'. בתיה דומים להפליא לאלו של אחותה מן הצד השני של הכביש – חיפויים, קוקיות וכיו"ב. אני לא אוהבת את השכונות החדשות של חיפה. הן נובורישיות וחסרות "אופי" לטעמי. בכל זאת, השביל מוביל אותנו מכאן, אז אנחנו הולכים, וכרגיל מגלים פה ושם גם פינות מעניינות. הנוף שמציץ אלינו מבין הבתים מהמם. אחר הצהריים המאוחרים כבר וסימני עייפות מתחילים להשמע מכיוון צעיר ההולכים. מכיוון שאנחנו צועדים היום בקרבת הבית, אנחנו מציעים לו "לחתוך הביתה" ולשחרר אותנו מנוכחותו שמתחילה להעיק. הוא מסרב ואנחנו ממשיכים, למרות שברור כבר לאן הרוח נושבת. השכונה הבאה אליה נגיע היא רמת בגין. למישהו בוועדת השמות כאן יש חיבה מיוחדת כנראה לקידומת "רמת"... ככל שנתקדם מערבה, ילכו השכונות ויעשו ותיקות יותר, אם ניתן לומר זאת כך, וגם השמות שלהן יהיו יותר מקוריים. רמת בגין היא עירוב של חדש וישן-יחסית. עכשיו אנחנו בשלבי קוטריי מתקדם וגם החושך עומד לרדת. אני כבר לא עוצרת לצלם ושנינו עסוקים בעיקר בשכנועים של הגור הצעיר ש"תכף מגיעים" ו"רק עוד קצת"... מחליטים להתקדם (או יותר נכון לומר - לחזור) הביתה, פעם ראשונה מבלי לסיים את המקטע עד סופו. אבל בחורה יסודית כמוני לא תתן לאירוע כזה לשבש את התכניות, ובוקר למחרת אני קמה ולאחר צעידת הבוקר השגרתית מוסיפה את הצ'ופצ'יק שנותר לנו מאתמול. החלק האחרון של המקטע העשירי עובר בשכונה הסובבת את גבעת דאונס. הליכה נעימה בשביל הקסום הנמתח ממש מתחת לבית שלנו מרחיבה את הלב. זהו שביל מוצל חצי-טבעי, מחופה בעצים כרמליים למהדרין – עצי מחט, אלונים, חרובים. בוקר. אני צועדת לבד, שקט מסביב, אף כלב לא נובח עלי, אף ילד לא מקטר לידי. נעים. ההליכה מסתיימת בסמוך למרכז חורב - אחד הצמתים הראשיים והסואנים של חיפה. ורק כדי שלא תחשבו שכל המקטע הזה התנהל ב"מגמת ירידה", אציין כי רגלינו דגמו עשרות מדרגות המחברות בין השכונות בהן עברנו. רק אומרת... לפרק הבא: מקטע 11 - נחל אחוזה ושכונת אחוזה חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #שכונתאחוזה #טרק #טיולעירוני

נובמבר 2015 - המוטיב המרכזי: מוצאות השכונות זורמות לנחל הירוק הידד!!! יש לנו מפה!!! מפה אמיתית של שביל חיפה, שרכשנו תמורת 4 ₪ טבין ותקילין בעמותת תיירות חיפה. מעבר לשרטוט תוואי השביל, המפה, המנצלת את שני עברי הדף, מכילה מידע רב ומעניין על גבהים, מרחקים, נקודות עניין ועוד ועוד. אותנו זה משמח J ואנחנו יוצאים לדרך לעבר המקטע ה- 11. גרם מדרגות מתכת תלול וקצר מוביל אותנו מטה אל תוככי ואדי אחוזה ומרמז לנו על ההמשך, התלול לא פחות, העומד לפנינו. הדרך יפהפיה וירוקה. גם אם אנחנו לא נותנים למי הקולחין המנוקדים בנייר טואלט ובמוצרי הגיינה נוספים המלווים אותנו לאורך השביל לקלקל לנו את המסלול, זה עדיין עצוב וחבל. לא מובן איך עיר שהתברכה במתנות טבע כל כך נפלאות, נותנת יד לזיהום ולהרס שלהן. הצעיר שבחבורה מוביל בהתלהבות את הדרך ומנווט באמצעות המפה החדשה וסימוני השביל הירוק של החברה להגנת הטבע. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המדריך ומכביר בהסברים על הא ועל דא, כיד הדמיון הטובה (עם דגש על דמיון...), ודי מהר מגלה ראשון את מעיין התאנה – עין ירוקה צלולה עם השתקפויות מקסימות. המטרה הבאה שסימנו היא מציאת בית המשאבות הישן, אליו מגיעים ונכנסים פנימה, לא לפני שנרשמה החלקה אחת (על הטוסיק, לא נורא...) וכמה עקיצות של משהו (יתושים?). בפנים מלוכלך ומוזנח, או במילים אחרות הכתובות שחור על גבי אפור – "מוכטה א"... למרות הגשם שהובטח בתחזית, היום חם ובהיר. הפסקה קלה בטעם של סתיו עם קלמנטינות קלופות להשבת רוח הלחימה – וכבר אנחנו בעליה התלולה המחזירה אותנו אל חיפה הבנויה. השמש בגב והחום קצת מעיק. אבל בקצה העליה מחכה לנו נוף נהדר לכיוון דרום-מערב ועץ גדול עם צל. ברחוב שכטר, בתוכו אנחנו "נוחתים", בונים בתים חדשים. נראה שהדמיון של האדריכלים ושל הדיירים המיועדים עובד כאן שעות נוספות, ואנחנו מנסים לאתר את ה"בית בעיצוב עכשווי הכולל אלמנטי פלדה מובחנים" אליו מפנה אותנו הטקסט. אולי זה הבית ממול? אולי זה מימין, או זה שאחריו? כל פיגום זוכה אצלנו פתאום לעליצות בלתי מוסברת אבל כשאנחנו מגיעים לדבר האמיתי, לא נותר לנו אלא להרהר – מה בדיוק עבר בראש של מי שתכנן, בנה וגר בבית הזה? אני מתקשה להתחבר להוויה הלאס-וגאסית הזאת, אותה פגשנו גם בשכונת דניה במקטע הקודם. הוויה שכל כך לא מתאימה בעיני לעיר הפועלים הותיקה, עיר הנמל שהולכת לישון מוקדם, שנעה על הציר בין הכרמל לים. רחובות ויתקין, סמולנסקין, תל מאנה ורחובות נוספים עם בתים ותיקים ויפים נמוכי קומה מקיפים את המרכז הרפואי כרמל. קצת בעיות של קשב וריכוז מברברות אותנו בשבילים ומדרגות, והופ - אנחנו שם, מול המבנה המונומנטלי של בית החולים הנראה למרחוק וכל כך חריג בנוף השכונתי. הרחובות הקטנים "שופכים" אותנו אל אחד מהרחובות ההומים והעסוקים ביותר בחיפה – רחוב חורב. הומה זה כמובן עניין יחסי, אבל אפילו בשבת ניכרת בו תנועה רבה של מכוניות ואנשים, ועסקים ובתי קפה פתוחים. וכמובן אחד מסימני ההיכר של העיר השפויה שלנו – תחבורה ציבורית הפועלת גם בשבת. רגע לפני שאנחנו חוצים בלב ההמולה את רחוב חורב ועוברים לרחובות הקטנים והשקטים שמצידו השני, אנחנו נעצרים כמומלץ, ליד בית מספר 2 ולומדים שיעור קצר על ההיסטוריה של שכונת אחוזה ועל עברה החקלאי. אכן, כפי שכתוב, "הפיכתו של האזור לציר מסחרי הביאה לתמורות משמעותיות בחזות הבניינים במקרה הטוב, ולהרס רבים מבניינים אלה במקרה הרע". הבתים היפים והמסוגננים הולכים ונעלמים מהנוף, ובכל פינה צצים "בנייני ת"מא 38" האיומים והנוראים. בשכונות הכרמל הותיקות זה בולט מאד וכואב לראות איך מתוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים הפכה הארכיטקטורה הייחודית לקורבן של קבלנים ועסקנים. יש עוד לא מעט פינות חמד, אבל לצערי הן מתמעטות. ליד בית הכנסת אליהו הנביא שברחוב סיני משתנה פתאום מזג האוויר. עננים נעים לכיווננו ומכסים את השמש. אפילו אפיקורסים כמונו נפעמים מהמראה הכמעט אלוהי שנשקף אלינו מעל גג בית הכנסת. סיום המקטע מחזיר אותנו לציר הראשי לרחוב מוריה המתחבר בהמשך לרחוב חורב. אנחנו מסיימים עם מנות גדושות של גלידה ויוגורט ב"אמיליה" הנמצאת לא רחוק מכיכר ספר, שמסתבר ששמה הוא למעשה כיכר דוד הכהן, אבל אף אחד לא קורא לה ככה, לפחות לא החיפאים. לפרק הבא: מקטע 12 - שמבור וכרמליה חזרה לאינדקס מקטעי השביל #נחלאחוזה #טיולבחיפה #שבילחיפה #טרק