דצמבר 2015 - המוטיב המרכזי: מי ישרוד ומי יכנע לתמ"א 38? הזמן עובר מהר כשנהנים... שניונת לפני שמסתיימת לה שנת 2015, הצלחנו "לגנוב" שבת יפה להשלמת מקטע נוסף בשביל חיפה. ערוכים, מוכנים ונמרצים (יחסית) יצאנו לדרך. כיכר ספר, אחת מהכיכרות המרכזיות בעיר וגם אחת המסוכנות שבה, היא נקודת ההתחלה שלנו. המזרקה, סמלה הבלתי מעורער של הכיכר, משפריצה את מימיה בעליצות, המכוניות מסתובבות סביב סביב, והנהגים מנסים לנחש את כוונותיו של הנהג במכונית שלצידם ולאן פניו מועדות. במילים אחרות - כאשר נכנסים ברכב אל כיכר ספר יש להצטייד באינסטינקטים בריאים, בהרבה מזל ואם אפשר - אז גם במעט שכל. שכונת שמבור היפה מאופיינת, כמו יתר "תתי-השכונות" של שכונת האם אחוזה, בבניה נמוכה יחסית – בניינים בני 2-3 קומות, שנבנו בתחילת ובאמצע המאה הקודמת. בתים בסגנון צנוע, לעיתים עם קווי מתאר מעוגלים ומרפסות תלויות, עטורים בעצים ובגינות גדולות ומטופחות. כבר סיפרתי כאן כי הגופים הממונים לא מצליחים לשמר את הנוף הייחודי הזה והוא הולך ונעלם במהירות, ממש לנגד עינינו. כך, מיד בהכנסנו אל רחוב ליטניס היוצא מכיכר ספר, אנחנו פוגשים באחד מאותם כלים כבדים, שרוע על אדמה פצועה שפעם היתה משהו אחר, כבר לא ניתן לזהות מה... מאד מדאיג וגם עצוב. ובכל זאת – עדיין יש לא מעט פינות חמד ברחובות השכונה. וגם בתים שמצליחים לשרוד את הגזירות ולהטעין את השכונה ביופי ובאסתטיקה רווים בעושר היסטורי. אנחנו מגיחים לרגע מן השכונה השלווה אל הרחוב הראשי, ציר מוריה, ומגיעים אל הבניין הנטוש של "סינמה קפה מוריה". למרות המצויין בטקסט, כיתר חבריו שהלכו לעולמם בטרם עת, גם בית הקולנוע הזה כבר אינו פעיל, ההזנחה בכל והקופות נטושות. לזכרון נותרו מודבקות על דלת החזית רק פרסומות לסרטים שכבר לא יוצגו כאן יותר. הדרך שלנו היום מתונה, ללא עליות או ירידות משמעותיות, מתפתלת בין הרחובות הירוקים. פעם אנחנו צועדים לאורך רחוב, פעם בשביל בין בתים וכמובן (איך לא) עולים פה ושם בגרמי מדרגות. אני מציצה אל תוך חצרות. אוהבת את הטאצ' האישי שניבט מפינה כזאת או אחרת. אנשים חיים כאן, משקיעים בגן העדן הפרטי שלהם וקוטפים את הפירות. מדי פעם מציץ אלינו מבין הבתים נופו הירוק של ואדי אזוב, וכשמפנים מבט מערבה מתגלות פיסות כחולות של ים. הנוף בחיפה אינו מצרך נדיר, ואני חושבת על כך שלמעט דירה אחת, תמיד בחרנו לגור בדירה עם נוף, כי עד שמרימים לך בניין ענק מול העיניים, תמיד תוכל לפתוח את התריס בבוקר ופשוט להתפעל. מזג האוויר האביבי הוציא החוצה נשים, גברים וטף וכולם, כך נראה, התאספו ובאו אל גן שמואל הכהן. אנחנו רק חולפים בתוך הגן, שפעם היתה בו נדנדה בודדת עליה, לפני כמעט שני עשורים, הייתי מנדנדת עד כלות הכוחות ועד שקיעת השמש את בני הבכור. סביב גן שמואל מספר אתרים מעניינים – מלון וילה כרמל, מגדל המים הישן, תחנת מכבי האש ומלון לב הכרמל (ז"ל) שנבנה בתחילת המאה הקודמת ולאחר מכן הפך לבית אבות באותו שם. הבניין, שאופיין בארכיטקטורה ייחודית, ננטש לפני כעשור, העזובה שלטה בו מאז והוא הפך לאבן מחלוקת בין יזמי נדל"ן לבין תושבי השכונה ונאמני שימור כאלה ואחרים. כיום מקיפה את המקום גדר גבוהה ומתבצעות בו עבודות (הריסה? שיקום? גם וגם?). השלטים מבשרים על הקמת "פרוייקט דיור מוגן יוקרתי". הצצה מבעד לחריץ בגדר מגלה לנו חלונות פרוצים, מרפסות שבורות, חומרי בניה פזורים ובור ענקי שנפער למרגלות הבניין. רק מי שראה את המלון/בית-האבות עומד על תילו בימיו היפים לא יוכל לשכוח. מולנו מתנוססת הכתובת המרוססת בדיו שחור: "ארהל'ה צדק", וכל מילה נוספת מיותרת. לפרק הבא: מקטע 13 - נחל אחוזה ושכונת אחוזה חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #טרק #טיולעירוני

ינואר 2016 - המוטיב המרכזי: אנחנו לא לבד הנחלים החוצים את הרכס עליו בנויה חיפה הם ממאפייניה הבולטים, ולפיכך אך הגיוני שהם יהוו חלק טבעי ממסלול שביל חיפה. בעבר כבר טיילנו בנחלי רמז וזיו ובנחל אחוזה, והיום אנחנו נלך בעקבות הסימון השחור בנחל שיח. כבר בפתח הנחל אנחנו פוגשים קבוצות מטיילים, משפחות על ילדיהן וכלביהן, וההמולה רבה. אני מיד מתכנסת אל תוך קונכיית ההתגוננות שלי השמורה לאירועים המוניים מסוג זה. בדיון קצר שתכליתו – איך נשאר לבד בתוך המהומה - אנחנו מחליטים לדהור קדימה ולפתוח פער על שתי הקבוצות. מתדרדרים למטה על הסלעים החלקלקים מהגשם שירד השבוע, ורק כשאנחנו בטווח בטחון פותחים את הטקסט וקוראים כי פירושו של ואדי סיאח (בשמו הערבי), נחל המטיילים, על שום "אהדתו בקרב מטיילים כבר מימים ימימה". נו, עכשיו הכל ברור... טוב, האסטרטגיה הוכיחה את עצמה ואנחנו לבד, החורש קסום עד מאד, אין ביוב זורם אבל יש איזה DOCHEE שהשאיר את חתימתו על כל סלע רענן. מי שעוקב אחרינו יודע עד כמה אנחנו אוהבים גרפיטי ואמנות רחוב בכלל, אבל כאן, ואין דרך אחרת לתאר זאת, מדובר במפגע של ממש. כמה חבל. אנחנו חולפים על פני שדרת ברושים יפה ומגיעים אל עין-משוטטים, שאם אצטרך להגדיר אותו אולי אומר שהוא למעשה "קומפלקס" טבעי של אטרקציות. בהן מערות השוכנות על צלע ההר המסולע שאפשר לטפס אליהן שוב ושוב ושוב... כמה מסקרנת יכולה להיות דלת חתומה על מנעול ובריח הקבועה במרכזו של הסלע הלבן. בראשה חור הצצה המאפשר להציץ פנימה ולראות את החושך... מה שמסתתר בתוכו נותר נסתר מהעין. במקום שרידי מנזר וכנסיה צלבניים, שצבעיהם משתלבים נפלא עם הירוק שמסביב ועם כחול הים שברקע, וכמובן המעין הנהדר עם הבריכה שניתן לשכשך בה, רצוי במזג אוויר קייצי יותר. מישהו הקים לו כאן מחסה בדמות אוהל מיריעות ניילונים, במרכזו שאריות מדורה. מנצלים את רגעי השקט האחרונים כדי להרתיח מים לתה, ועם הבעבועים הראשונים מתחילים לזרום אנשי הקבוצות ומשתלטים על פינת החמד השקטה "שלנו". דווקא בא לנו לקחת ת'זמן ואנחנו משתלבים יפה באנדרלמוסיה הכללית. עכשיו כבר צהריים, בשמים אין ענן, הסלעים הלבנים מחזירים את האור בעוצמה רבה, אך הנוף הנפתח ככל שמתקדמים מערבה פשוט מקסים. בקצה הנחל נמצא בוסתן חיאט' היושב על מעין נוסף, עין-שיח. התאכזבנו לגלות שהבריכה ריקה ושהמקום די מוזנח. כאן מסתיימות להן כשעתיים של הליכה מאד מאד נינוחה ואיטית, ואם מישהו חשב שנמלטנו הפעם מהאימה החיפאית – אז הוא חשב! ממתינות לנו לסיום רק 313 (ספרנו!) מדרגות שיובילו אותנו אל קצה המקטע. ספירת המדרגות ועצירה למנוחות קצרות מעבירות לנו את העליה התלולה בנעימים. יחסית, כמובן. הכל יחסית... והנה אנחנו למעלה, מביטים אל הנוף המרהיב – מערבה ודרומה – שסוחט קריאות התפעלות, ורק השכנים מלמטה שקטים... שקטים... לפרק הבא: מקטע 14 - כבאביר ומרכז הכרמל חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #נחלשיח #טיולבחיפה #טרק #טרקעירוני #יומןמסע

מרץ 2016 - המוטיב המרכזי: יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים עברנו כבר 2/3 משביל חיפה!!! היום הדרך רובה ככולה בעליה לא מתונה כלל. אנחנו מתחילים ליד מסגד מחמוד, הנמצא בקצה המרוחק של שכונת כבאביר. השכונה, שהיתה פעם כפר שהסתפח אל העיר חיפה עם התרחבותה, היא מקום מושבה של הקהילה המוסלמית האחמדית. מהטקסט אנחנו לומדים כי זוהי הקהילה האחמדית היחידה בישראל, והמסגד, על שני צריחיו הבולטים, משמש כמרכז התנועה במזרח התיכון. סימני הכפר הערבי הקדום עדיין ניכרים בשכונה, אשר מאופיינת בבתים נמוכי קומה עם חצרות גדולות עטויות עצי פרי. בחלק מן המקומות המרחב העירוני טרם נגע, ובעונה זו יש פריחה משגעת של פרחי בר בשלל גוונים. נראה כי השכונה כאילו מתנהלת לעצמה, לעיתים ללא קשר לעיר העוטפת אותה. פינות רבות שרויות בבלאגן לא מאורגן של שאריות חומרי בניה, שקים וברזלים, זאת בשונה מאד מהרחובות העליונים יותר, בהם נבקר בהמשך היום. בין שני בתי מגורים שוכן לו בית קברות קטן. ממש על הרחוב (מי ביקש "שכנים שקטים" ולא קיבל?). לי הוא מזכיר קצת בתי קברות הצמודים לכנסיות בעיירות ובכפרים. האם בקהילות הקטנות הללו נמנעים מלהוציא את המתים אל מחוץ לתחום היישוב והם, במותם, ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהקילה? מבית הקברות נשקף נוף מרהיב מערבה אל מרחבים וים. תצפית יפה נוספת ממתינה לנו בהמשך, בגן משחקים שהוקם לזכרו של יפתח שרייר ז"ל שנפל במלחמת לבנון השניה. בשכונה המכילה בתוכה בית קברות מוסלמי וגן לזכר קצין צה"ל שנפל בקרב אני מרגישה קצת מקומית וקצת זרה. עירוב מוזר ונעים של תיירות-משקיפה בתוך עירך שלך. כאמור, אנחנו במגמת עליה. הכיוון – מזרח. ככל שעולים השכונה הופכת יותר "מסודרת" ומתחילים לצוץ שמות יהודיים על הבתים. קו התפר אינו דומיננטי, אך משלב מסויים השינוי ניכר בהחלט. האם מדובר בשינוי שמהותו תרבותי, או שאולי מישהו שם למעלה מכוון כך את העגלה? אין לדעת. פה ושם אנחנו נכנסים להציץ לחדרי מדרגות וגינות, מבריחים חתולי רחוב מנומנמים וכרגיל מגלים תגליות מעניינות. ליד אחד הפחים מונחת ערימה גדולה של ספרים, מרביתה כרכים של אנציקלופדיה עברית. עולם הולך ונעלם, שלא שרד את המלחמה האבודה מראש נגד גוגל. אנחנו נעצרים, מדפדפים, נזכרים, וממשיכים בדרך... הגענו לקצה העליה. במקום שבו אנחנו עומדים כעת הקימו בסוף המאה ה- 19 הטמפלרים את שכונת "כרמלהיים", שהיוותה פרוור של המושבה הגרמנית בחיפה. גם כאן, כמו בישובים נוספים בהם התיישבו הטמפלרים, ניתן למצוא את הבנייה האופיינית – בתי אבן עם מוטיבים גרמניים המשלבים קשתות מזרחיות, גמלונים ומרפסות ותריסי עץ. הרחובות היפהפיים היורדים ממרכז הכרמל לכיוון הים - שדרות הצבי ושדרות הברושים - מחופים באורנים עתיקים היוצרים מעין מנהרה בעלת גוון ירוק עמוק ומסתורי. לדעתי אלו שניים מהרחובות היפים ביותר בעיר, וכעת אנו צועדים כאן, במגמה למטה. כבר אחר הצהריים המאוחרים וקרני השמש הרכות מסתננות אלינו מבין ענפי האורנים הענקיים, מאירות נקודות חן – כאן בית, שם חצר, ומרפסת אחת שמעוררת תמיהה על זהותם של המתגוררים בבית הזה. האם מדובר באנשים שניקיון הוא שמם השני, או שמא מדובר בהתכנסות השנתית של מכשפות העיר? ככל הנראה לעולם לא נדע... כל אחד ממקטעי השביל מספק לנו לפחות הפתעה אחת. הפעם התואר מגיע ל"שיכון עובדי בתי הזיקוק". אנו מופנים אל קומפלקס מבנים בסגנון קיבוצי, מוקף חומה עם שער מרשים בכניסה. המבנים עטופים בגינות ובמדשאות. ממש מיני-קיבוץ. בפנים אנחנו מגלים חדרי מדרגות שמקסימים אותנו במיוחד. משם הדרך אל נקודת הסיום שלנו – מרכז הכרמל – לא ארוכה. שבת אחר הצהריים אביבית הוציאה החוצה, כך נראה, את כל החיפאים, ואנחנו מצטרפים אל כולם ויושבים לאכול גלידה טעימה בלג'נדה. מכאן מונית ספיישל בכמה גרושים לוקחת אותנו עד לקצה הרחוק של שכונת כבאביר, שם ממתינים לנו האוטו שלנו ושקיעה ורודה ונפלאה. רגע לפני שאנחנו נכנסים לאוטו, אנחנו מביטים למעלה ועם המראה שנגלה לנו מיד מתנגן לנו בראש השיר המתחיל במילים: "מעל המסגדים עולה ירח, מעל חדרך דולקים אורות ניאון...." והוא מתערבב עם קולות האימאם הבוקעים מהמסגד. לפרק הבא: מקטע 15 - דרך נחל לטם אל הים חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #כבאביר #מרכזהכרמל #טיולבחיפה #מוסלמיםאחמדים #טרק #טיולעיוני

מאי 2016 - המוטיב המרכזי: כל הנחלים (והביובים) הולכים לים היום נרד בנחל נוסף הזורם ממרומי הכרמל אל הים – נחל לטם. כאמור, נחל זה אינו בודד במערכה, ואת ידידיו - נחלי רמז וזיו, נחל אחוזה ונחל שיח, כבר ביקרנו בעבר הלא רחוק. הירידה אל נחל לטם מתגלה במהירות בזכות הסימון הכחול הקורא לנו ממש בסמוך לקונכיה המפורסמת של גן האם. תחילתו של השביל בירידה ירוקה, מרוצפת ומסודרת. זמן קצר לאחר מכן הוא הופך לשביל מטיילים "רגיל" החובק את גן החיות של חיפה מצידו הדרומי. כעת ההליכה מלווה בציוצי ציפורים, קריאות תרנגולים וטווסים, ומיני חירחורים של בעלי חיים תושבי גן החיות. אנחנו מציצים פנימה דרך הגדר, מנסים ללכוד במבט חיה או עוף, אך מצליחים לראות רק דבשת של גמל... נו, גם זה משהו. קולות החי עוד מלווים אותנו כברת דרך, כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך חורש כרמלי ים-תיכוני מוצל ונעים. השביל נוח להליכה, כולו בירידה ונוף דומה ילווה אותנו מעתה ועד סיום המקטע הזה. החורש מזמן הפתעות ומציאות. כך למשל פגשנו בבית משאבות ישן עם גרפיטי מתוק של זברה, ומצאנו גם חצי משקף שמיד אימצנו. החורש מזמן גם אתגרים כמו ענפים וצינורות שחוצים את דרכנו, ורגע לפני שהספקנו להתפעל שסוף סוף יש נחל בחיפה שאינו מוזן על ידי מי ביוב – אנו פוגשים בהם במלוא עוזם. מפלי הביוב אילצו אותנו לגייס את מיטב כשרונות הלוליינות שלנו כדי לא לדרוך בפנים ואנחנו נישאים הלאה על גלי הריח הדוחה. איכס! כשעתיים או אולי שעתיים וחצי לאחר יציאתנו לדרך הציוויליזציה חוזרת לפריים. גדות הנחל נעשים פחות תלולים ובתי העיר כבר מציצים מבעד לירוק. ככול שאנחנו יורדים נמוך יותר, הבתים מתקרבים וקולות הציפורים וגן החיות שליוו אותנו בבוקר מתחלפים בקריאות, צעקות ומוסיקה מחרישת אזניים הבוקעים מרמקולים. פתאום, בבת אחת, כמו שהבטיח הטקסט המלווה את הטיול – אנחנו מוצאים את עצמנו בלב שכונת שער עליה. כאן אנחנו מגלים שהקולות המהדהדים מקורם ביום ההולדת של אדגר. מיהו אדגר שזכה בכזו מהומה? את זה גם אנחנו שואלים! השכנים כנראה גם הם לא אהבו את הרעש, ומהר מאד מגיעים למקום זוג שוטרים ובודקים את השטח. לא נשארנו לראות מה היו תוצאות הבדיקה. שכונת שער עליה מנומנמת למדי בשבת בצהריים, מלבד יום הולדתו של אדגר, כאמור. הרבה שטחים ירוקים ומדשאות מקיפים אותנו סביב. אנחנו חוצים אותם וממשיכים לרדת עוד טיפונת עד לקו גובה 0. כאן, ממש על קו החוף, בין הכביש הראשי לפסי הרכבת, מסתיים המקטע ה- 15 של שביל חיפה. היה מקטע קליל (בלי עליות ובלי מדרגות!!) ומושלם ליום קייצי. לפרק הבא: מקטע 16 - לאורך הים חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טרק #שערעליה #נחללטם #טיולבחיפה

ספטמבר 2016 - המוטיב המרכזי: "אני הולך במישור ונהנה" הראשון בספטמבר הגיע, הילדים פוזרו לבתי הספר ופתאום שקט... בספונטניות אנחנו מחליטים לצאת אל השביל. מכיוון שזמננו בידינו, אנחנו מחליטים לנסות וללכת שני מקטעים ברצף. טכנית לא מדובר בבעיה גדולה – המקטעים קצרים למדי ולא תובעניים במיוחד. מעשית, בכל פעם שתכננו אירוע דומה, לא הצלחנו לממש אותו לבסוף. מתחילים בפארק הכט. נראה שהקיץ לא שמע על כך שכבר ספטמבר ושעליו לפנות את מקומו לסתיו. יום ללא ענן בשמים, ולמרות שעת הבוקר, השמש לא מרחמת, לא עלינו ולא על כרי הדשא הרחבים המעטרים את הפארק. השביל לאורך מקטע זה מישורי וחופף את קו החוף של חיפה. פארק הכט משתרע במקביל לו ומגוון את הכחול של הים והצהוב של החוף בירוק עמוק ומרענן. אנחנו מתקדמים לאורך הפארק ולאחר מכן יורדים אל מנהרה העוברת מתחת לפסי הרכבת. פסי הרכבת מהווים חומה כמעט בלתי עבירה בין העיר לים. מנהרות שכאלה ניתן למצוא לכל אורך החוף – עבור אנשים הן המוצא אל הים, עבור המים הן סוג של מעבר ניקוז לא טבעי. הטיילת לאורך חופי חיפה נבנית בשלבים. כעת היא מגיעה מבת גלים שבצפון ועד חוף דדו שבדרום. הטיילת הנה רצף אחד המשנה את פניו לאורך החוף והיא משמשת הולכים, רצים, מטיילים ורוכבי אופניים. בשעת בוקר זו היא טיפונת ריקה ואנחנו כמעט לבד. כאשר השביל נכנס אל שמורת הטבע החופית שיקמונה, הוא יורד אל קו המים והולך לאורכו. הליכה טיפונת יותר מאתגרת מאשר בטיילת המרוצפת שמעלינו, אך לבטח הרבה יותר מעניינת. החוף כאן פראי ומסולע ואינו מיועד לרחצה. הוא משובץ מליוני צדפים וקונכיות, חבצלות החוף מציצות פה ושם ומרמזות שאולי בכל זאת הסתיו כבר בפתח. אנחנו עוקבים אחרי שלדג גמדי שצבעיו מזדהרים בשמש, עומד על הסלעים המבצבצים מן המים ואורב לארוחת הבוקר שלו. על חלקה הצפוני של השמורה חולש תל שיקמונה. במקום שרידים ארכיאולוגיים מעניינים – מבנים ורצפות פסיפס צבעוניות. כמה מצער לגלות שהם במצב שימור (אם בכלל...) רעוע ביותר. העליה אל התל אינה קשה, ובעונה זו משבצים את המדרונות שיחים יבשים. אנחנו רושמים לפנינו לחזור באביב כשהכל ירוק ופורח. מאחורי התל מציץ המבנה המשונה של המכון לחקר ימים ואגמים, לפני שנעקוף אותו, אנחנו מטפסים אל ראש התל ומשקיפים מלמעלה על הסביבה. בנקודה זו מסתיימות שמורת הטבע והטיילת, והשביל ממשיך על כביש מאובק ברחוב יוברט המפרי. מצדו המערבי הים, מצדו המזרחי פסי הרכבת. הבתים הישנים ממש נושקים אל המים, עטופים בלא מעט ג'אנק. ערמות של "מכל וכל", לעיתים עם קריצה שובבה. נראה שמישהו השקיע כאן סוג של מחשבה... בקצה הרחוב – מראה ציורי-פסטורלי של מפרץ הקטן עם סירות הדייג הצבעוניות ושני הכלבים המשתכשכים במים. מעליו צומת תחבורתי די גדול עם מחלף אלנבי המאסיבי, מסוף אוטובוסים צנוע והתחנה התחתונה של הרכבל העולה לסטלה מאריס. מכאן אנחנו ממשיכים, הפעם מבלי לעצור, למקטע הבא... לפרק הבא: מקטע 17 - בת גלים חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #שמורתשקמונה #תלשקמונה #פארקהכט #טיולבחיפה

ספטמבר 2016 - המוטיב המרכזי: תחת מעקב צמוד בין בתי השכונה השלווה כפי שהבטחנו, אנחנו ממשיכים ו"קופצים" ישירות מהמקטע הקודם למקטע הזה שגם הוא מישורי כקודמו. עדיין הראשון בספטמבר. עדיין הילדים בבית הספר. אנחנו כעת תחת מחלף אלנבי ובאמצעו, על הפיגומים ממש מעלינו, יושב לו אדם. סיטואציה מעניינת. אנחנו מכוונים מצלמות, אך האיש מסמן לנו בתנועות ידיים שלא נצלם. אוקיי, הבנו את המסר, הורדנו מצלמות. אך כמו שאמר צ'כוב (זה ששרת התרבות לא קראה אותו): "אקדח המופיע במערכה הראשונה..." תכף נגיע לזה. השמש מתקדמת במסלולה והבטן נותנת את אותותיה. לפיכך אנחנו מתיישבים על ספסל מול הים בפאתי שכונת בת גלים וסועדים את ליבנו בסנדביצ'ים שהכנו מבעוד מועד. נהנים מהרוח הנעימה, מצלמים, נחים מההליכה על החוף. הטיילת הומה למדי גם ביום חול שכזה, ונעים להלך בה. בת גלים היא השכונה היחידה בחיפה הנושקת לקו המים, ובשביל תושבי השכונה – הטיילת היא מקום מפגש ובילוי מרכזי. קירבתה לבסיס חיל הים הופכת אותה למקום אידיאלי לאימון גופני לחיילים. בניגוד לידידנו היושב לו במרום המחלף, נראה כי הם מאד מרוצים מתשומת הלב שלנו. חלק מחוף הים כאן "סגור" במפרץ קטן, מה שיוצר מעין בריכה ללא גלים שבה משתכשכים להנאתם אנשים רבים, רובם מבוגרים. מראה מלבב עם טוויסט וינטג'י שמזכיר לי משהו מפעם, משנים אחרות. בצידה השני של הטיילת מספר בניינים מעניינים. אנחנו מתעכבים ליד בית הרב חמאווי, מוותיקי הבתים בשכונה. הבית נטוש ומוקף גדר פרוביזורית, אך אנחנו נכנסים דרך שביל המוביל לבית סמוך בכדי להתרשם מיופיו. בעודנו עומדים ומתבוננים, מגיעים זוג צעירים ומתעניינים במעשינו. אנחנו מספרים להם על השביל והם בתמורה מספרים כי בית חמאווי שייך למשפחתם והוא עומד כנראה למכירה. מתפתחת שיחה מעניינת ואנחנו נפרדים מהם וממשיכים הלאה. שוב על הטיילת, והפעם עוצר אותנו איש על אופניים. אנו מזהים כי מדובר באיש שישב קודם לכן על הפיגומים במחלף. לטענתו צילמנו אותו והפרענו את מנוחתו. אנחנו מבטיחים לו שאין לנו תמונות שלו ואף מציעים לו לדפדף במצלמות שלנו. הוא מאשים אותנו כי אנחנו "מאלה שיורים קרני לייזר באנשים באמצעות המצלמות שלנו" ומאיים כי יתקשר לדווח עלינו למשטרה. נו, טוב, הבנו עם מי יש לנו עסק ואנחנו משחררים אותו לעשות מה שיבחר. משלב זה אנחנו נתונים במעקב צמוד. אנחנו ברגל, הוא, במרחק בטוח, על אופניו. כל ניידת משטרה שעוברת, אני בטוחה שאנחנו הכתובת... חוויה לא כייפית, אבל אנחנו מחליטים להתעלם ולהמשיך. השביל נכנס כעת אל תוך השכונה השלווה המאופיינת בבתים נמוכי קומה עם חצרות גדולות ויפות. אנחנו מסתובבים ברחובות השקטים, כמעט לבד. כולם בעבודה, או בים... הטקסט מצביע על מספר בתי טמפלרים מעניינים ומפנה אותנו אל תחנת הרוח שנותר ממנה רק החרוט הבנוי ללא הכנפיים. בהמשך אנו חולפים ליד בית חולים רמב"ם ונכנסים למכולת מקומית לקנות משקה קר שישיב את רוחנו. חם היום והרצף של שני מקטעים בתוספת המעקב של איש הלייזרים קצת מעיק פתאום. יושבים בצל שקמים גדולים על ספסל ברחובה הראשי של השכונה ונחים, אוגרים כוחות לסיים את שהתחלנו. נראה כי האיש התייאש והניח לנו. גם המשטרה לא הגיעה. בכיכר הקרובה אנחנו פונים אל שדרות בת גלים, שכשמן כן הן – שתי שורות דקלים גבוהים המובילים הישר אל הים. עוד מספר פיתולים וסיבובים בתוך השכונה וחזרה אל רחוב העליה השניה עד מתחת לתחנת הרכבל ולמחלף אלנבי. לפרק הבא: מקטע 18 - אל סטלה מאריס חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #טיולעירוני #בתגליםחיפה

אוקטובר 2016 - המוטיב המרכזי: לא אירא רע כי אתה עמדי והפעם – מקטע חגיגי במיוחד. היום מתלווה אלינו הוגה השביל ויוצרו, גיא שחר. גיא הוא איש אשכולות – ארכיטקט, גיאוגרף, מתכנן סביבה, טייל בנשמה, מתעד וסקרן בלתי נלאה - והכל מפרספקטיבה הוליסטית רב-תחומית. כל התארים הרמים הללו לא מונעים ממנו להיות גם בחור צנוע ונחמד עד מאד, ואנחנו שמחים על נוכחותו ועל הסכמתו להצטרף ולהלך איתנו! כמה הולם כשבפתח המסלול היום אנחנו מגלים את הכתובת הזו על הקיר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". אחרי שני מקטעי-חוף מישוריים, חוזרים לשגרה! אחחח כמה התגעגענו לעליות... לפנינו מקטע יפהפה, קצרצר, אך לא מרחם - מתחילתו ועד סופו אנחנו במגמת עליה. יצאנו השכם בבוקר בהרכב משפחתי כמעט מלא ובתכנית לצעוד שוב שני מקטעים ברצף. מהר מאד הנפש הילדית של גיא פוגשת בנפש הילדית שהבאנו מהבית, והם סוטים מהשביל ודוהרים במעלה הסלע הלבן לחפש מציאות. האמת? קצת מביך לשמש בתפקידי המסורתי – הקראת הטקסט לאורך השביל – כאשר כותב השורות צועד לידי, אבל תוך כדי הליכה תרגלנו והתרגלנו... על יד מערת אליהו, הסגורה היום לרגל השבת, אנחנו מגלים מדרגות עתיקות חצובות בסלע, ולומדים מגיא כי הן מובילות אל בור מים נחבא שאליו היו נאספים מי הגשמים. אנחנו מקיפים את המבנה שהוקם מעל המערה. הכל סגור. מכאן הדרך ממשיכה לסירוגין – פעם מדרגות, פעם בשביל - המטפסים עד סטלה מאריס. השביל היפהפה עובר בחורש טיפוסי – אלונים, אורנים, אלות – שבעונה זו של השנה הוא די יבש ומאובק, ממתין לגשם. יחד עם זאת שומר על מסתוריות וחן. כשעולים מעט מעל החורש הנוף נפתח לכל עבר והוא ממש עוצר נשימה. קרני השמש הרכות של הבוקר מחזירות לו אהבה ואנחנו מתפעלים. מאחורינו שיפולי ההר, מפרץ חיפה ושכונת בת גלים, בה טיילנו במקטע הקודם. מתחתינו הים, שרוע לכל רוחב העין. ספורטאי הבוקר החרוצים של שבת כבר יצאו אל הים בהמוניהם והוא מלא כעת בסירות, גלשנים, סאפים וכלי שייט נוספים. לאורך רחוב יוברט המפרי רצים והלכים מורידים את ארוחות החג. מעלינו, מבצבצות האנטנות המזדקרות ממבנה המגדלור שבראש ההר, שהיה בעבר ארמון הקיץ של שליט עכו עבדאללה פחה וכיום מחזיק בו חיל הים. לפנינו עוד מדרגות המטפסות מעלה מעלה, מהלכות על הגבול שבין ההר לים. חוצות בתוך השיחיה האפורה. ובכן, אנחנו ממשיכים לטפס בהר, ופוגשים בדרך מבני בטון סגורים. בעבר שימשו מבנים אלו כחלק ממערך הביצורים הבריטי וכיום נבנו בראשם מעקות תצפית אליהם ניתן לעלות ולהשקיף לכל עבר. אם לא היה כל כך מוזנח ומלוכלך כאן, המקום היה מושלם. לא בכדי הקפלה הבודדה המהממת החולשת על הנוף – סטייל יוון - היא אחד המקומות המצולמים בחיפה. אני מחפשת את הטוויסט האישי שלי לסיפור ומנציחה את הצללים של חמישתנו על הרקע הפסטורלי. אפילו בצל אפשר לראות כמה אנחנו מחוייכים, כך נדמה לי. והעין לא שבעה מאור הבוקר הנהדר, מהעננות המושלמת ומהנוף הנפלא שסידרו את מקטע 18 כל כך יפה... הכל לכבודנו! מאמץ אחרון ואנחנו למעלה! זה המגדלור. שכפי שהזכרנו – נמצא בשטח צבאי, ועל כן לא ניתן לתקרב ולבקר בו. נזכיר רק כי על שמו מכונה המקום עד היום – סטלה מאריס, שפירושו – כוכב הים. לעומת זאת, הכנסיה שבמנזר הכרמליתים פתוחה לקהל ואנחנו נכנסים אל המבנה המפואר שתקרתו עטורה ציורים מרשימים. המקום מלא בקבוצות וביחידים, אך השקט והסדר נשמרים בקפדנות. את המקטע הזה אנחנו מסיימים כמומלץ על גג תחנת הרכבל העליונה, וממשיכים ישירות למקטע הבא. לפרק הבא: מקטע 19 - צפון מזרח רכס הכרמל חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #סטלהמאריס #מנזרהכרמליטים #מערתאליהו

אוקטובר 2016 - המוטיב המרכזי: מתצפית לתצפית בין שכונות מנומנמות ללא עצירות אנחנו ממשיכים בדרך. המקטע שלפנינו מתחיל בירידה, אך אל דאגה – היא לגמרי לצורך עליה שאינה מתונה כלל. המבט מסטלה מאריס אל מול השמש בשילוב זיהום האוויר היושב על איזור המפרץ משווה לנוף מראה מעט אפוקליפטי. בניין משרדי הממשלה המכונה "הטיל" נראה מכאן בבירור, בולט בכיעורו המגלומני (לדעתי, רק לדעתי) וטובע בים של מנופי הענק בנמל. ארוחת הבוקר שזממנו לאכול בנקודה גבוהה זו נאלצת להידחות מעט, עובדה שגורמת למירמור בקרב הדור הצעיר. צודקים! שלפנו אותם בשבת בשש בבוקר מהמיטות וכעת כבר כל מקטע 18 מאחורינו וטרם זכינו לטעום מן הביצה הקשה והמלפפון... לפיכך, אנחנו לא מתמהמהים יותר ופוצחים בירידה בדרך סטלה מאריס כשבליבנו מזדמזם לו השיר: "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה. אנו צופים לקראת שעה גדולה, זקוף הראש נפשנו עוד לא שחה..." האמת שהראש כבר לא ממש זקוף והנפש די שחה, ואנחנו מתקשים למצוא מקום נורמאלי לעצור ולאכול בו את ארוחתנו. הנהמות גוברות, אך הידד! באמצע הירידה יש נקודת תצפית, שם אנו פורשים מפה ומוציאים את התקרובת. מקום מרהיב עם ספסלי אבן ו...גלי לכלוך איומים. לא נותר אלא לומר זאת שוב – כמה חבל, ואפשר גם להוסיף – איזה בזבוז. על בטן מלאה נמשיך עוד קצת ומיד נתחיל בעליה ברחוב הבישוף חג'אר. השמש כבר במעלה השמים וההליכה בין בתי מגורים גבוהים. אנחנו מוצאים צל בגן שעשועים מוזנח ועוצרים בו למנוחה קלה נוספת. השביל עובר בין רחובות השכונה – פעם ימינה ופעם שמאלה, כאן שביל ושם גדר. הטקסט מצליח לבלבל אותנו מעט, אך למזלנו גיא עדיין איתנו! והוא מסייע לנו למצוא את הדרך הנכונה. רושם לעצמו הערות על סמך הבלבולים שלנו. בשלב זה אנחנו מדלגים על הכניסה אל המקדש הבהאי הסמוך, אליו נגיע במקטע הבא, וממשיכים ישירות אל שדרות הציונות, שם ממתינה לנו נקודת תצפית יפה נוספת. בסמוך אליה בית מעניין עם אלמנטים צהובים ועציצים המעטרים מרפסת עגולה. כשנתקרב נגלה לאכזבתנו כי מדובר בצמחי עד, או במילים אחרות – פלסטיק. ברחוב שניים בנובמבר נפנה ימינה אל אחד המקומות הקסומים (כן, קסומים!) והאהובים עלי בחיפה – גן הפסלים של אורסולה מלבין. בגן אנחנו לוקחים פסק זמן מהעליה התלולה, מטיילים בין הפסלים ועושוים פוזות למצלמה. הפסלים מתארים בעיקר דמויות אנושיות, אך גם בעלי חיים. תמונות יומיומיות של משחקים, מגע ומחוות אנושיות. הכל טובל בירוק של הגן ובכחול של הים הנמצא ברקע. כל כך מקסים ונוגע ללב. ביציאה מגן הפסלים נחצה שוב את שדרות הציונות ונגלה להפתעתנו קיר דקורטיבי נהדר שהכינו ילדי אחד הגנים המקומיים עם הוריהם [על הקיר כתבתי בהרחבה כאן. לחיצה ואתם שם]. הקיר צבעוני ומשמח ואנחנו מזהים בו מוטיבים מחיפה, מישראל וגם מהעולם הגדול. יפה וכל הכבוד לילדי הגן! העליה ממשיכה עוד מעט עד רחוב שפעם נקרא רחוב פנורמה וכיום – יפה נוף. זאת בזכות הנו, המקסים הנשקף ממנו. מדובר באחד הרחובות עם הבתים היפים, המעניינים (והיקרים) ביותר בחיפה. יפה נוף אכן מצדיק את שמו, אך אין ספק שהפתעת המקטע הזה היא דווקא כנסיה רוסית שנבנתה בסוף המאה ה- 19. היא נמצאת ברחוב החורשה הסמוך. נחצה את ציר התנועה הראשי, שדרות הנשיא, ונכנס לרחוב השקט שמנגד. בין בתי המגורים שוכנת הכנסיה, הפעילה בעיקר בשבתות. אנו נקלעים הישר ללב טקס הטבלת תינוק חדש. במקום חצר גדולה ויפה עטוית עצים ובפנים חלל לא גדול, אך מרשים. בעומדנו שם המקום מלא מפה לפה, אולי בשל הטקס, אולי בשל הקהילה שהתגבשה סביב הכנסיה הקטנה ופוקדת אותה מדי שבוע. סיבוב קטן ברחובות שכונת רמת התשבי, על עצי האורן הגדולים ובתיה המעניינים, מביא אותנו בחזרה אל הציר הראשי אותו נחצה שוב, וכאן גם ניפרד מגיא. משם הדרך קצרה בחרה אל רחוב יפה נוף ואל נקודת התצפית המרהיבה שמעל הגנים הבהאים. המקום הומה אנשים, אוטובוסי תיירים ומכוניות המחפשות חניה – בדרך כלל לא הועיל... אנחנו לא מתעכבים שם ורק נחים מעט בגן הציבורי שמעל הכניסה לגנים. לצידנו נח גם התותח הצרפתי ממלחמת העולם הראשונה. הגענו לישורת האחרונה של השביל. מתחילים להרגיש את הסוף ולהרהר באתגרים חדשים. לפרק הבא: מקטע 20 - במורד אל ואדי ניסנאס חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #טרק #טיולעירוני #גןהפסליםבחיפה

אוקטובר 2016 - המוטיב המרכזי: בין סימני ההיכר של העיר לאחר שני מקטעים די תובעניים שאופיינו בעליות לא קלות, מצפה לנו היום הליכה במורד המדרגות. היום מתחיל ב...חיפוש חניה, אתגר לא פשוט בחול המועד סוכות. תחילת המקטע סמוך למרכז הכרמל והאיזור עמוס לעייפה בתיירים ומטיילים. עושים שני סיבובים ובסופו של דבר מוצאים חניה רחוקה ומחליטים לדלג על החלק הראשון של המקטע העובר לאורך טיילת לואי ושדרות הנשיא, ולהתחיל מיד בירידה במדרגות גדרה. אחד המאפיינים הבולטים של העיר הוא גרמי המדרגות החוצים בין השכונות ומחברים בין הרחובות העוברים במקביל לקווי הגובה של ההר. הירידה והעליה במדרגות מגלות פינות יפות הנחבאות מן העין של הנוסעים, או הולכים, ברחובות. מרכז הכרמל מאחורינו, מפרץ חיפה לפנינו. הנוף המציץ אלינו בין הבתים ובין העצים יפה וצלול ואנחנו צועדים שמחים וטובי לב במורד. סימני הסתיו ניכרים בדרך בדמות עלי שלכת הפזורים על הארץ. פה ושם פינות מוצלות שאפשר לעצור בהן, לשבת ולנוח, בעיקר אם בחרתם בדרך ההפוכה, העולה במעלה הרכס. גרם מדרגות ועוד אחד, ואנו חוצים את רחוב גולומב הסואן אפילו בשבת ומגיעים אל הכרמלית, סימן היכר בולט נוסף של העיר. התחנה שליד המרכז הרפואי בני ציון סגורה, אבל אנחנו בכל מקרה לא התכוונו להיעזר בשירותיה היום, עוקפים אותה וממשיכים לרדת, הפעם לא במדרגות כי אם בשביל צר. השביל עובר בין סמטאות מוצלות וירוקות. "בחוץ" קייצי ובהיר, אולם אנחנו צועדים בכלל בתוך אפלולית רכה, נעימה ופורחת. רשרושי טבע מקיפים אותנו – ציפורים מצייצות, "אקליפטוס ברוח שורק בלוז כנעני" – חלקת טבע קטנה בלב העיר. והנה אנחנו "נשפכים" שוב החוצה אל האור החמים ואל עוד גרם מדרגות הלוקח אותנו עד לפאתי שכונת הדר עליון, בה עברנו במקטע השלישי. טיפוס קצר במעלה שדרות הציונות מוביל אותנו עד מקדש הבאב – היא כיפת הזהב - עוד סמל חיפאי מוכר. אני זורקת על הכתפיים צעיף של צניעות ואנחנו נכנסים ומשוטטים בגנים הנפלאים. הילד מציין שחבל שלא כל חיפה היא גנים בהאיים, ולי לא נותר אלא להסכים עמו. הכל נקי ומטופח, אסתטי וסימטרי, עושה סדר בראש וזורה שלווה בנשמה. מקסים. בגנים ביקרתי כבר מספר פעמים, אך היום גם המקדש פתוח לקהל הרחב, לשם טרם הזדמן לי להכנס. לא פעם שאלתי את עצמי מה יש שם מתחת לכיפה היפה? והנה, היום נגלה. התרגשות! אנו נפרדים מנעלינו, מקבלים תדרוך קצר – אסור לדבר, אסור לצלם – מתחילים להקיף את המבנה ונכנסים אל חדרון. כגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. חדרון קטנטן עם כמה מנורות קנים ועלי ורדים פזורים סביב. וזהו. אז עכשיו סוף סוף אני יודעת מה מסתתר מתחת לכיפת הזהב המקומית... יצאנו מהגנים והבטן מתחילה לשדר אותות. אנחנו מבטיחים לילד שכשנגיע לואדי נקנה צ'יפס, אבל בינתיים עוצרים להחליף כוחות ולנשנש פירות על חומת אבן מוצלת שמצאנו בשפרה סטריט. שוב אנחנו בשדרות הציונות, ומשם לרחוב שבתאי לוי. חולפים על פני מוזיאון חיפה לאומנות, לא לפני שהצלחנו להכניע את השומר במאמץ ניכר שיתן לנו להכנס לשירותים מבלי לקנות כרטיס כניסה למוזיאון. משם הדרך קצרה אל ואדי ניסנאס שהוא אולי הדגל החיפאי לקיום המשותף של בני כל הדתות בחיפה. ברחוב הואדי פזורות יצירות אמנות של אמנים מכל הדתות ומעניין להסתובב ולהתבונן בהן. הרחוב ידוע גם בזכות השוק הססגוני שבו שוכנות באסטות של פירות וירקות לצד מוצרי בשר, מאפים, מסעדות, פלאפליות ועוד מטעמים מסוגים שונים ומשונים. כאן אנחנו נקראים לקיים את הבטחתנו ולמצוא צ'יפס לילד. מחפשים כאן, מרחרחים שם ומוצאים את המנה המובטחת בחומוס אלשאם. מוסיפים גם משאוושה וסלט ירקות וכולם מרוצים ושמחים, והעיקר – שבעים. סיבוב קטן נוסף בוואדי ושוב אנחנו חוצים את שדרות הציונות, בפעם השלישית היום (בלי גלידה). מכאן ועד סיום הדרך בכיכר אונסקו שבתחתית הגנים הבהאיים, אנחנו צועדים בין בתי אבן מרהיבים עם חצרות מטופחות. כל בית הוא פנינה יפהפיה ואנחנו מציצים אל תוך החצרות עטויות עצי הפרי, עוצרים, מתפעלים ומצלמים. זהו, המקטע הלפני אחרון של שביל חיפה מאחורינו. עכשיו לא נותר לנו אלא לתכנן את המקטע האחרון ואת חגיגות הסיום... לפרק הבא: מקטע 21 - המושבה הגרמנית חזרה לאינדקס מקטעי השביל #שבילחיפה #טיולבחיפה #טרק #המקדשהבהאיי #הגניםהבהאיים #הכרמלית

מרץ 2017 - המוטיב המרכזי: סיומים וחגיגות האמת שמאד רצינו לסיים את שביל חיפה ב- 2016, אבל מה לעשות שבחודש נובמבר פרצה השריפה בחיפה שהפכה קצת את חיינו... שנאמר "תכניות לחוד ומציאות לחוד". לפיכך, כשאנחנו מרגישים חזקים ומאוששים, פנויים רגשית לטיולים וכיופים, אם כי טרם חזרנו לביתנו האהוב – אנחנו יוצאים למקטע האחרון של שביל חיפה! לסיום החגיגי הזמנו שוב את גיא שחר, הוגה השביל ומקימו, להצטרף אלינו, ושמחנו שקיבל את הזמנתנו. וכך, בבוקר שבת אספנו אותו ונסענו בהרכב משולש אל נקודת ההתחלה – כיכר אונסק"ו, הנמצאת בתחתית הגנים הבהאיים ובראש המושבה הגרמנית. בתחילה טיפסנו קצת במעלה המדרגות אל הגנים עד שער, שמעבר לו הכניסה מותרת רק לבהאיים ולבעלי ויטמין P (כך מסתבר משיחה עם עוברי אורח שהצטיידו בויטמין הנכון). אנחנו מתעלקים על כמה מבקרים ומבקשים שיצלמו אותנו, בכל זאת התכנסנו לשם עניין חגיגי במיוחד. כולם מצטלמים כשמאחוריהם המקדש והגנים, אנחנו בוחרים להצטלם הפוך, לא בגלל שלקינו חלילה בנון-קונפורמיזם, אלא מהסיבה הפשוטה שהצילום בכיוון זה מורה על הכיוון ועל הדרך שלנו להיום. משם אנו גולשים בנחת אל תוככי המושבה הגרמנית. מושבה זו, הראשונה מבין יישובי הטמפלרים בארץ ישראל, נוסדה באמצע המאה ה- 19. בתיה מאופיינים במוטיבים הגרמניים שפגשנו כבר בשביל במקטע 14 ובמקטע 17 - מרפסות, תריסי עץ, גגות רעפים ובניה איכותית באבן. האיזור עבר שיפוץ, שחזור ושיקום וכיום הוא מרכז תיירות שוקק חיים. המסעדות מלאות, קבוצות מודרכות של תיירים ישראלים ותיירים מחו"ל בכל פינה, ואנחנו מסכימים בהחלט כי הרחוב ציורי ויפהפה. בגלגול הבא אני רוצה לגור בבית טמפלרי. משם אנחנו פונים אל רחוב מרדכי אנילביץ' שיותר דומה לסמטה מאשר לרחוב, ובו אנחנו מתלהבים במיוחד מתחנת מכבי האש המטופחת. בחצר התחנה פסלים מעניינים שאותם אנחנו רואים רק דרך הגדר, הכבאית עומדת (תודה לאל) במקומה, ועל הקולבים תלויים בסדר מופתי בגדי הכבאים, שמיתגו עצמם לאחרונה והפכו ל"לוחמי אש". ברחובות הקטנים והשקטים אנחנו יכולים להתרשם ממיזוג סגנונות הבניה המעניין המאפיין, ולא פחות מכך – מיזוג האנשים המעניין החולפים על פנינו. האוכלוסיה בשכונה זו מערבת יהודים וערבים, עולים חדשים וישראלים ותיקים. כולם, כך נראה, חיים זה לצד זה חיי שלום. והנה, הגענו אל רחוב המגינים הראשי. מולנו ניצב בית החולים האיטלקי היפהפה המופעל על ידי נזירות פרנציסקאניות לצד אחים ואחיות שכירים. כאן מגיע טוויסט בעלילה, שבו במקום לפנות ימינה ולחזור אל המושבה הגרמנית, גיא מציע כי נסטה מן המסלול ונפנה דווקא שמאלה. שם, הוא מבטיח, ממתינות לנו כמה הפתעות מעניינות שלא נכנסו לתוואי השביל. ברור שלא סירבנו ולפיכך פנינו שמאלה וחצינו את הרחוב הסואן (גם בשבת). לפני שנגיע לאטרקציה הראשונה, אנחנו חולפים שוב ברחובות שקטים וקטנים המאופיינים באדריכלות בינלאומית, רק שכאן, להבדיל ממקומות אחרים בעלי בניה דומה, הטיח המכסה את הבניין אינו חלק, אלא "סוטט" בדמות לבני אבן. כל זאת אנחנו לומדים מגיא. השיחות עמו לאורך המסלול כל כך מפרות ומעניינות וגולשות לנושאים רבים ומגוונים. תענוג גדול להסתובב עם האיש. מכאן מתחיל מסע נקרופילי מוזר ומופלא בין בתי קברות, עתיקים יותר ועתיקים פחות. תחילה בית הקברות היהודי הישן של חיפה. במקום קבורים רבים ממייסדי העיר ובני משפחות ידועות וחשובות. הקבורה במקום נפסקה לפני קום המדינה מה שכנראה גרם לכך שהמקום "נפל בין הכסאות" ואינו מטופל על ידי שום רשות. המקום מוזנח מאד ומזכיר מעט תמונות מבתי קברות יהודיים נטושים באירופה. צמחיית בר סבוכה, שכרגע משווה למקום מראה אביבי ופורח, מקשה על ההליכה בין הקברים, המצבות סדוקות ומלוכלכות ולעיתים אין כיתוב כלל או שהכיתוב דהוי ולא קריא. בקיץ העשבייה שתתייבש תהפוך לבית גידול אידיאלי לנחשים. סתם ניחוש שלי... אנחנו חוצים את פסי הרכבת במעבר תת קרקעי רעוע במקצת ומגיעים לעולם אחר - "חיפה אל-עתיקה". מדובר בשכונה מוזנחת וצדדית המנותקת מהעיר הסובבת אותה ותחומה בין מסילת הרכבת ולבין הנמל. נראה כי הזמן עצר כאן מלכת. שטחים פתוחים ריקים, רחובות לא סלולים, עשבים ופרחי בר והרבה עזובה שולטים באזור. זוהי שכונה שכנראה רוב תושבי העיר לא ביקרו בה מעולם ואף לא שמעו עליה, למרות ההיסטוריה העשירה שלה. קשה להאמין, אך כאן למעשה התחילה העיר חיפה! מדרגות היורדות אל בטן האדמה מובילות אותנו אל מערות הקבורה העתיקים מימי בית שני הנמצאות בלב חיפה אל-עתיקה. לפנינו נפתח אולם עם עמודים, סביבו פתחים מקושתים של חדרי קבורה. חשוך למטה מאד ואנחנו, שלא הצטיידנו בפנסים, משתמשים בתאורת הטלפון הנייד שלא מיטיבה יותר מדי עם המקום, אך נותנת לנו מספיק מרחב בכדי להבין עד כמה מיוחד כאן. האתר הבא אליו פנינו מועדות הוא בית הקברות הטמפלרי, שבדומה לעמיתו היהודי יש לו אופי פרוע במקצת וטבעי, אך בשונה ממנו רואים שכאן יש יד מטפלת ומטפחת. בית הקברות מוצל ופורח ואפשר לומר שהוא ממש פסטורלי. מעבר לגדר שוכן בית הקברות הצבאי הבריטי של חיפה. כאן קבורים חללי האימפריה הבריטית שנהרגו בשתי מלחמות העולם. לבית עלמין זה כל המאפיינים הידועים של בתי קברות דומים בארץ ובעולם – סדר מופתי, אחידות מוקפדת ומדשאות רחבות ידיים. אנחנו פוגשים כאן בחור בריטי המחפש את עברו, ואולי קצת את עצמו, ובזכות הגישה הידידותית של גיא מתפתחת לה שיחה מעניינת שבה אנחנו מגלים כי הדוד שלו לחם באיזור עזה וקבור בבאר שבע. כרגע הוא בישראל בכדי לתרום מהידע שלו בתחום התמחותו - החלקת בטון, ובעצם הדבר שהוא מחפש כרגע זה את הפאב הקרוב ואם נוכל לסייע לו למצוא אחד כזה... אנחנו נפרדים לשלום מחברנו החדש, נוטשים את עולם המתים, וממשיכים לאורך רחוב יפו ההומה. מימיננו גדר מאויירת במוטיבים חיפאיים מקומיים, כמוה ניתן למצוא במספר מקומות בעיר. אלמנט דקורטיבי שהיה בזמנו כנראה שיא המודרנה. הליכה לאורכה מחזירה אותנו חזרה אל תוואי השביל המקורי ואל מורדות המושבה הגרמנית. רחוב יפו חוצה את שדרות בן גוריון ואנו ממשיכים איתו, עולים במעלה המדרגות של אחד מהבתים הערביים הטיפוסיים לאיזור. הטיפוס למעלה עובר בחדר מדרגות מרהיב בעל ריצוף מאוייר מקורי וחלונות מקושתים. תענוג לעין וללב. בסופו של הטיפוס אנו נפלטים באחת אל מרפסת ממנה נשקף מצד דרום נוף פתוח אל כל העיר חיפה ומצד צפון אל ממגורות דגון ומעבר להן אל הנמל והים. זהו מקום אידיאלי מבחינתי לקריאת הטקסט המסורתית המלווה את כל הטיול שלנו, ומספרת על הממגורות, הגרעינים, האדריכל יוסף לקארווין שתכנן את הבניין ועל משפחת הכט העשירה שהקימה את המפעל הזה. ירדנו חזרה לרחוב, חצינו את דרך העצמאות והגענו אל תחנת הרכבת מרכז השמונה. זוהי נקודת הסיום של שביל חיפה. ככה, בלי טקסים, אבל עם הרבה חיוכים, סיימנו את 21 מקטעי השביל. חלקים גדולים מהשביל השתנו מאז שהתחלנו ללכת בו. בתים חדשים נבנו, אחרים נהרסו, חלקים נכבדים נפגעו בשריפה הגדולה שפרצה בנובמבר 2016. אזורים שינו פניהם, אך חיפה תמיד נשארת חיפה - עיר עם תחתית וגם (עם תקווה ל)עתיד. חזרה לאינדקס מקטעי השביל טרק היא אחת הדרכים הכייפיות, המתגמלות והמעמיקות לגלות מקום. ההליכה מאפשרת להכיר דרך העיניים וגם דרך הרגליים, להשתהות ולהבחין בדברים שלא ניתן לגלות דרך חלון המכונית. מוזמנים לקרוא סיפורי דרך נוספים על טרקים שעשיתי בארץ, ובעיקר בחו"ל - כתבתי עליהם כאן. חיפה היא עולם ומלואו. כתבתי עליה המון המלצות. מוזמנים לקרוא כאן וללכת בעקבותיהן... #שבילחיפה #טרקעירוני #יומןמסע #המושבההגרמנית #הטמפלרים #טיולבחיפה

"איפה כל הגופיות הלבנות שלי?" שואל החייל שעסוק באריזת התיק לפני חזרתו לצבא. איפה הן באמת? כמובן, עם כל יתר הבגדים הלבנים הנאספים להם בתשומת לב בסל, ממתינים בסבלנות עד שיערמו כך שיספיקו למלא מכונה שלמה. מאז היינו נערים ונערות צעירים לימדו אותנו בקיבוץ (ואיך זה שכשמדברים על קיבוץ תמיד עוברים לדבר ברבים?) את אמנות מיון הכביסה. המכבסה שכנה בקצה הדרומי של המשק, בצמוד ל"קומונה", שם עמלו הנשים לקפל, למיין, לגהץ, לתקן ולחלק לתאים את הכביסה הנקיה. במשך השבוע נאספו להם הבגדים המלוכלכים אל שק גדול ולבן עשוי בד כותנה חזק עם "אזניים" נוחות לאחיזה. מי שלא היה בידו שק כזה, צרר את הבגדים המלוכלכים בסדין או בשמיכה דקה. כשאלה נמלאו - הם הועמסו על סבל האופניים והובאו אחר כבוד אל המכבסה. עליה של כמה מדרגות, בהן כרענו תחת נטל השק הכבד, הובילה אל חדרון קטן ששכן מעל דוודי הכביסה הענקיים, ובו שורת תאים. אל התאים מויינו הבגדים על פי סוג הבד וצבעו – זה לסינטטי, זה לכותנה, זה לצבעוני וזה ללבנים. היה גם תא מיוחד למדי חיילים ותאים אחרים למצעים ולמגבות - לכל תא ייעוד משלו. כל בגד הושלך למקומו המיוחד, ואוי לבגד לבן שהושלך בטעות לסל הצבעוני, או אז היה חוזר אלינו בגוונים של אפור דלוח או לחילופין - וורוד דהוי. כשהיו דוודי הכביסה מסתובבים, היה האוויר אפוף ריח נקי ורענן שנישא והזדחל בין שבילי הקיבוץ, ונתן קונטרה יפה לריח הזבל שהזדחל מכיוון הרפת. כביסה לבנה, כך ידענו, ייראה עליה לנצח כל כתם שאינו בר הסרה - כתם מנגו שנזלל בקיץ היישר מהעץ במטע, כתם גריז מטיפול במנוע הטרקטור, כתם שמן מחפלה לילית של צ'יפס. יש בה, בכביסה הלבנה, שקיפות נעימה ורכה כאשר היא נתלית מול השמש לייבוש וקרני האור חודרות דרכה. ולמרות שלרוב תשמש כשכבה תחתונה לבגדים, יש בה חגיגיות שזוהרת למרחוק. גם היום, שנים אחרי שעזבתי את הקיבוץ ואת המכבסה ואת החדרון עם התאים, אני עדיין מקפידה על אותו המיון שנטמע בי אז. כאשר הילדים היו קטנים ולא ניתן היה לחכות עד שייאספו די בגדים לבנים למלא מכונה, הייתי מנסה להתחכם מפעם לפעם, וכך למדתי על בשרי בדרך הקשה את רזי האפור הדלוח והוורוד הדהוי. לא עוד! אינני נופלת בפח של פטנטים שונים ומשונים כדפים להפרדת צבעים שמוסיפים למכונת הכביסה. וכך אני נאבקת באיסוף הבגדים הלבנים אחד אחד ומחכה ביחד איתם בסבלנות ליום המיוחל בו יגיע תורם. אך תמיד אני תוהה - איך זה שגם כאשר קורה הנס, ונאספה די כביסה שתמלא מכונה והיא יוצאת לדרך, מסתובבת לה שטופת סבון ומרכך – תמיד תימצא איזו גופיה לבנה או מגבת סוררת שנשכחו ברחבי הבית ויאלצו להמתין בסבלנות עד לפעם הבאה? לאחר שפרסמתי את הפוסט הזה, גיליתי שאני לא היחידה שמתאהבת בדברים מוזרים כמו כביסה... מזמינה לקרוא את מה שכתבו על כביסה, מנקודת מבטן: זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב" יונית אבני אם גם אתם טובעים לפעמים בין הררי הכביסה, הלבנה והצבעונית, ותוהים "למה זה מגיע לנו?", אם אהבתם את הצילומים, אם הזדהיתם עם המילים – אשמח לשמוע את קולכם! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה וגם להרשם לבלוג שלי בקוביית ההרשמה. אשמח לשלוח אליכם למייל כל פוסט חדש שמתפרסם וכך נוכל לשמור על קשר.​ #כביסה #לבן #כביסהלבנה #בלוג #אורהגזית

זכרון ראשון: ילד ארוך שיער מחזיק את השמש ביד, מגיש אותה לכל מי שרק יסכים לקחת. רגע קסום של לפנות בוקר בו האופק נצבע בגווני צהוב כתום וכחול. רגע של תקווה, של הגשמה, של תפילה, של השלמה. רגע חולף שהוקפא בלחיצת כפתור. (ירושלים, 2013) זכרון שני: הם ישבו על הספסל, קרובים, שקטים ואז הם קמו ללכת. לאט לאט, צעד אחר צעד, כל הדרך תומכים ונתמכים. ככה הם צעדו להם ואני אחריהם - נפעמת מהקירבה, מהאהבה, מהרוך שבו שילבו זרועות ומתיאום הקצב, כמו פעימות של שני חדרי הלב. ככה הלכתי אחריהם, רוקמת לעצמי בראש את סיפור חייהם המפותל, את קורותיהם ותלאות חייהם, את האהבות, האכזבות, התקוות, שברונות הלב ושמחת החיים בלי לדעת עליהם מאום. (פריז, 2011) עוד על פריז כתבתי כאן זכרון שלישי: אנחנו צועדים באחד משביליו של פארק עירוני ירוק. ביציאה ניצב ספסל לבן עם מטפס ירוק בתחילת השלכת מאחוריו ולידו קיוסק על גלגלים. שעת בין ערביים ושערי הגן כבר עומדים להסגר. הילדים יושבים על הספסל ועובדי הקיוסק מציעים להם להתכבד בקרואסונים שנותרו, ושהיה ברור שכבר לא ימכרו היום. הילדים נענים בשמחה ואני נוצרת בליבי רגע קטן ומושלם שבו ספסל לבן, טיול משפחתי בלתי נשכח ונדיבות של אנשים שלא הכרנו נשזרו זה בזה. (קופנהגן, 2014) עוד על קופנהגן כתבתי כאן, וגם כאן. זכרון רביעי: תמונת אופניים-על-גשר-מעל-תעלה היא כמעט בגדר מאסט לכל מבקר באמסטרדם היפה. עכשיו העיר עטויית שלכת כתומה-זהובה ואני מחפשת את הטאץ' הייחודי שלי למאסט הזה. 5 ימים שוטטתי וביום האחרון הן קרצו לי, כמעט הזמינו אותי לצלם אותן - אופניים בצבע ירוק מרווה עם פנצ'ר בגלגל האחורי כשברקע תפאורת סתיו נהדרת שהשתקפה במים. אחרי שהיתה בידי התמונה, הרגשתי שבאמת אפשר כבר לחזור הביתה. (אמסטרדם, 2013) על טיוליי באמסטרדם כתבתי כאן, וכאן זכרון חמישי: אנחנו משוטטות בסמטאות ומגיעות לכיכר מוקפת בבתי קפה. במרכזה ציירים, כולם עסוקים. אחדים מציירים מפרי דמיונם, אחרים משכפלים שוב ושוב אתרי תיירות מפורסמים, ויש שצדים תיירים לציור פורטרט. הכיכר הקטנה הומה ואנחנו מקיפות אותה, מתבוננות בידיים העמלות ליצור יצירה חדשה. אחר כך בוחרות לנו בית קפה צבעוני ושמח לארוחת צהריים קלה ומנוחה לרגלים, לפני שנמשיך הלאה לצוד עוד חלון יפה, דלת מעניינת, או חנות פרי וירק מעוררת תאבון. (פריז, 2011) זכרון שישי: העיר קיבלה את פנינו מושלגת, קרה, מלכותית ויפה. עיר מושלמת! אנחנו מודדים את הרחובות ברגל, נכנסים לסמטאות, מציצים לפינות נסתרות, שותים שוקו חם וסמיך בבתי קפה קטנים... ואז הוא מופיע מולי, כאילו יצא מספר ישן, מסיפור היסטורי על שנות ה- 30 של המאה הקודמת. הכובע, המעיל המתנפנף, הידיים בכיסים, ההליכה הזקופה, השדרה עם הספסלים ופנס הרחוב ששימשו כתפאורת רקע... קליק אחד והוא היה שלי. לתמיד. (פראג, 2013) עוד על פראג כתבתי כאן זכרון שביעי: טעם של ילדות, אלו המילים שעמדו לי על קצה הלשון כשראיתי את הקרוסלה הזאת. הצבעוניות והתנועה שבו את ליבי ואני עמדתי מוקסמת, מביטה בילדים המעופפים להם בין שמים לארץ. "טעם של ילדות", כי מי מאיתנו לא היה רוצה לפעמים להרגיש עוד טיפונת ילד? לתת לעצמו את החופש להיות, להרגיש לחוות. לעופף לו חסר דאגות בלב מרוגש עולה על גדותיו כשמפיו נמלטת צעקת אושר ופחד. (ישראל, 2012) זכרון שמיני: הדרך לאין סוף מובילה, כך נראה, מראש שער הניצחון אל תחתיתו. נערתי ואני מטפסות במדרגות הספירליות היפהפיות, צופות מגבוה על עיר האורות שאין שניה לה. מתחתינו הרחובות נמתחים ישרים ורחבים, תחומים בבתים אירופאיים כל כך. הרוח הקרה בפנים, שכרון חושים, הערב יורד, האורות נדלקים, ושוב אנחנו במדרגות הספירליות - הפעם יורדות אל סוף היום. (פריז, 2011) אם גם לך יש זיכרונות, אם גם בך נוגעים געגועים למשהו שקרה מזמן, אם אהבת את הצילומים, אם הזדהית עם המילים – אשמח לשמוע את קולך! מזמינה להשאיר לי תגובה כאן למטה ולהרשם לבלוג. כך נוכל לשמור על קשר ואשלח לכם למייל פוסטים חדשים שאני מפרסמת מפעם לפעם. #זכרונות #פריז #אמסטרדם #קופנהגן #פראג #סיפורבתמונה